סיפור שכתבתי לבתי
לרומי.
"החיים אינם מה שחיית, אלא מה שאתה זוכר והאופן שאתה זוכר אותם כדי לספרם," זה לא משפט שלי, אבל הייתי חייב להתחיל מזה, ומטעמי נוחות הייתי חייב להפוך את ה"אני" שלי לדמות, מקווה שתביני - אבא.
שעת לילה, הבית שקט, רק המזגן נשמע. רועי ישב בשירותים הקטנים שבביתו וחשב על שמו. כמה הוא לא מחובר לשם הזה. כמה השם הזה לעד ישאיר אותו בינוני. יש שמות שנשמעים טוב, שלו פשוט לא, כך הוא חשב. הוא חרבן. זו כבר הפעם השנייה היום שהוא מחרבן. זה כנראה מהפחד. בבוקר הוא יאשפז את עצמו בבית החולים איכילוב כדי שיבצעו בדיקות בבליטה שיש לו בצוואר. בלוטת הלימפה שלו עובדת שעות נוספות ומסביבה נקשרו קשרים רבים. הוא מתעב את עצמו על שהזניח ולא בדק את זה בשלושה חודשים האחרונים. הוא פיתח מערכת יחסים עם הגיבנת הקטנה שעל צווארו, אומר לעצמו שזה יעבור. אבל עוד קשר נקשר בצווארו ועוד קשר וכל פעם היה משהו אחר שמנע ממנו ללכת ולבדוק את זה. האם יש משהו חשוב יותר בעולם מהגוף שלך? את המחשבה הזאת הוא חשב רק היום.
יש חשש ללימפומה. סוג של גידול ממאיר, התפתחות על גבי בלוטת הלימפה, במילים אחרות – סרטן. סוג של סרטן. רועי לא הצליח להימנע מהמחשבה שזה מה שיש לו. למרות שאמרו שעדיף שלא יחשוב על זה, תחשוב מחשבות אחרות, תחשוב שאין, תחשוב על משהו אחר. אבל על מה כבר אפשר לחשוב? הוא חשב רק על זה. אז נכון, כולם קיוו, כולל הוא, שזה משהו אחר. סוג של זיהום ויראלי שגרם לכל העסק והסיכויים לזה גבוהים יותר מסרטן. אבל המחשבה עדיין שם. מה אם יש לי את מה שאני לא רוצה שיהיה לי? מה זה אומר עלי? כל כך הרבה שאלות ללא תשובות רצו לרועי בראש, עד שלא היה לו כוח לדבר על שום דבר עם אף אחד. הוא פשוט שתק. אנשים סביבו חשבו שזו חרדה. חרדה מהסוג השקט. וזו הייתה חרדה. כל מי שיגיד שהוא לא בחרדה ישקר. למה להסתיר משהו שהוא כל כך ברור? כולם רצו שרועי יהיה בחרדה כי אחרת איפה האנושיות, אם הוא לא יפחד מהמוות האם זה אומר שאף אחד בחייו לא היה משמעותי? ולכן אנשים ציינו שכל מצמוץ שמצמץ נבע מתוך חרדה. אבל זה היה סוג אחר של חרדה. לא חרדה על מה יגלו ואיך יפתרו את זה, אלא חרדה על מה יהיה אחר כך, על הידיעה שהגוף שלו נחלש. איך ממשיכים לחיות, מה משנים, והחרדה הגדולה מכולם - חוסר הידיעה איך לשנות. מה מונע מרועי לחזור על כל אותם הטעויות שכבר עשה בכל מה שקשור לחיים. הוא הסתכל אחורה והאשים את אימא שלו שמעולם לא התאמצה לבדוק מה טוב בשביל הילדים שלה, אלא השאירה אותם לבד לשרוד בעולם מלא תחלואים. היא לא ידעה שהיא מזיקה, כמו רבים אחרים שלא ידעו. רועי הבין לפתע שהוא בעצם חי בגוף יד שניה, גוף מקולקל, משהו בבסיס הייצור של הגוף שלו דפוק מבראשית. זו מחשבה מאוד מפחידה, חשב רועי, לעבור את הנהר הזה שנקרא חיים על גבי סירה עשויה ברזל הנאכלת מחלודה. עד כה לא נראו חורים אבל החלודה אכלה את הברזל מהר, ורק עכשיו רועי שם לב שכל מה שעניין אותו עד לנקודה הזו בחיים שהסירה שלו תהיה יפה ומדוגמת. רועי הבין שעליו לנסות ולהבריא את הסירה הזאת, לעשות לה טיפול משמעותי, להכין אותה לחלקים הקשים של החיים, יש כמה אשדות וסלעים שיקרעו בקלות את בטן הסירה.
רועי סיים לחרבן. הוא ניגב את אחוריו, והרגיש את העייפות בעפעפיו. הוא הוריד את המים והלך לישון ליד האישה שאהב. וכל מה שאמר לה הוא 'לילה טוב'. למחרת בבוקר הוא קם די בקלות, עיניו פתוחות, פעורות, בתוכו הרגיש תחושת שלווה. שום התרגשות. שום פחד. הוא התארגן, ארז כמה תחתונים, מגבת, מברשת ומשחת שיניים, שני ספרים, ו-mp3 נייד עם מוסיקה, קצת ג'וני קאש, שולי רנד, מיילס דייויס, אריק איינשטיין ומחברת קטנה כדי לרשום פרטים כאלו ואחרים. הוא הרגיש יותר מכל דבר אחר כאילו הוא יוצא להרפתקה, מעין טיול שעושים פעם בשנה לבית מלון, בית מלון מוזר ומפחיד, הפסקה יזומה משגרת החיים שלו. בית החולים נמצא במרחק הליכה. הטיול השכם בבוקר נעם לו, יד ביד עם אהובת ליבו. לאחר מספר דקות הם הגיעו למיון. רועי שמח לראות שהמיון ריק, הרופאים סביבו נראו מנומנמים, כנראה שעברה עליהם משמרת קלה. קיבלו אותו במהרה. שאלו אותו שאלות, לקחו ממנו דם ועזבו אותו למנוחה. אף אחד לא נראה מודאג, שאלו אותו אם הוא היה בחו"ל, הוא ענה כן, הייתי באיטליה. זהו רק באיטליה? היה נראה כאילו זה שטיפל בו חשב שהוא משקר. כן, רועי ענה חד משמעית, רק באיטליה.
רועי הביט סביבו. מיון הוא מקום מעניין, אנשים מכול הסוגים באים לכאן וחולקים שני דברים במשותף, פחד וסבל, לעיתים מהולים ברחמים עצמיים. אנשים נמצאים כאן בחוסר מודעות, נטולים מסיכה או פוזה, הם וכאבם ורופאים שלא יודעים למה. רועי אינו נפרד מהם, גם עליו תוהים הרופאים, מה הוא עושה פה? הוא קיווה שהאניגמה הזאת תתגלה במהרה. ככה מרגישה דמות בספר מתח, חשב, ספר מסוג ב'. אני דמות לא כל כך מרתקת, עם סיפור לא כזה מותח, ועדיין אני נשאר ומחכה לראות מה יקרה בסוף. חדר המיון היה כמעט ריק. בחצי אוזן שמע את הרופאים מדברים על הבלגן שהיה אתמול, ניתוב קהל זו המילה שהם השתמשו בה וכמה כיף משמרת כזאת. השקט שאחרי הסערה, מישהי ציחקקה. לבסוף התבשר רועי שהוא מאושפז להמשך בדיקות בפנימית א'.
סניטר הגיע לקחת אותו, התעקשו להושיב אותו בכסא גלגלים. באמת לא צריך, אני מעדיף ללכת. הסניטר המבוגר התעקש ורועי התיישב מובך. הוא ובת זוגו החליפו מבטים של צחוק, זה היה מגוחך לראות אותו מובל כמו חולה שהוא הרגיש בריא לגמרי.
כשהגיעו לפנימית א' רועי גילה שזו מחלקה מרווחת ונעימה הרבה יותר ממה שציפה. אך עד מהרה, במיטב המסורת של מחלקות פנימיות, הוא קיבל בשורה מרה - מיטה במסדרון. הוא התיישב על המיטה הניח את תיקו לצידו. וחיכה. בינתיים מדדו לו לחץ דם, דופק, חום. הכול כרגיל, שום תסמין מיוחד. מנהל המחלקה ניגש אליו ועשה היכרות עימו, רועי לא ידע אם זה קשור להיותם מחלקה מאוד נחמדה או שמא מתייחסים אליו יפה בגלל הקשרים שאחותו משכה במשרד הביטחון. הוא רצה להאמין שהם נחמדים מטבעם אבל ידע שזה קשור לאחותו. בת הזוג שלו נתנה לו נשיקה, תתקשר אם אתה צריך משהו והלכה לטפל בביתם הקטנה שנשארה אצל חברה טובה. ביי, אמר. מחייך בקושי. הוא נשאר לבד, תקוע במרכז המסדרון, לשמאלו שני חדרים. בחדר מספר עשר, שתי נשים מבוגרות הנראות כמו אחיות תאומות, דיברו ביניהן ומדי פעם צחקו. בחדר תשע, שכב זקן, קשיש ערירי שסובל מכל מיני תחלואים אבל בעיקר משלשול מסיבי, ובעיקר על עצמו. אחות גדולה, עם הבעה של גועל תמידי על פניה לקחה אותו, כמעט גררה אותו, לרחוץ ממנו את החרא. שובל הריח שהשאיר מאחוריו גרם לכולם להסגר בחדרים. אחות אחרת שישבה בקבלה, מיהרה והתיזה ספריי אפרסק, או במילים אחרות מטהר אוויר ושינתה את פני המחלקה לאשליה של שירותים בבית מלון. ליד מיטתו של הקשיש, במיטה המרוחקת, שכב לו אדם גבוה, עיניו גדולות וזקן עבה וארוך על פניו. קראו לו ארנזי, יהודה ארנזי. את רוב זמנו בילה במשחקים במכשיר הנייד שלו. פה ושם היה מגניב לפיו סיגריה, שואף כמה שאיפות וממהר לחתוך את הבדל הבוער ולזרוק אותו לתוך כוס פלסטיק עם מעט מים בתוכה. אחת הרופאות, אמרה שמחזירים את ארנזי לביתו, וכמה חבל עליו, שאין לו אף אחד שיטפל בו, ואז הם לחשו משהו, אחיו של ארנזי היה כאן מוקדם בבוקר כשארנזי ישן. הוא לא מוכן לקחת עליו חסות. ולא תהיה להם ברירה, הם חייבים להוציא אותו מכאן כי יש גבול והם לא בית מלון. אם ארנזי משתחרר היום יש סיכוי שאני מקבל את המיטה הזאת ליד המשלשל, חשב לעצמו רועי, והתחלחל מעצם המחשבה.
כעבור זמן מה, הגיע ד"ר לביא וסגר את דלתות החדרים כדי לתת לשניהם פרטיות במסדרון. ד"ר לביא שאל את רועי שאלות רבות ורועי אימץ את מוחו בקדחתנות כדי לדלות את כל האינפורמציה הרלוונטית, הוא ענה על הכול. כן, הוא עישן סמים, כן, הוא עשה סקס לא בטוח, לא הוא מעולם לא בגד באשתו, כן, התיאבון שלו נשאר בריא. רועי החליט להיות שקוף, הוא היה מוכן לספר הכול, את כל הפרטים הכי קטנים. אם זה יעזור, אז אין לו שום דבר להסתיר. ד"ר לביא הנהן, כתב את הפרטים ובחוסר ממצאים רשם שעל רועי לעשות ביופסיה, בדיקות דם שאחת מהם תהיה בדיקת H.I.V רועי נלחץ, המחשבה שיהיה לו איידס נראתה לו אבסורדית ואם זאת הכול ייתכן. הסיכוי לזה ממש נמוך, שכנע את עצמו. יותר מאוחר יבוא מישהו, אז אל תתרחק יותר מדי, אם אתה הולך לקניון, תן את הנייד שלך לאחות בקבלה.
וכך רועי עשה, הוא ניגש לאחות בקבלה מסר לה את פרטיו. שם, מספר טלפון, ותעודת זהות וירד לקניון הצמוד לבית החולים, שם המתינה לו האנושות. הוא קנה קפה הפוך וקרואסון והתיישב בשולחן קטן שהיה צמוד לחדר כושר ריק. בעודו שותה ואוכל התגנבו לאוזניו פטפוטיה של בחורה שמנמנה עם פני סנאי שסיפרה להוריה שנכדתם הקטנה היא הדבר הכי מהמם בעולם. רועי חשב שהבת שלו פי שתיים יותר יפה. רועי הוציא מחברת מתיקו, החזיק עט שחורה בידו ולראשונה החל כותב. כעבור שני דפים החלה כואבת לו היד, הוא אינו מורגל במלאכה. לפתע הנייד שלו צלצל, הביטלס שרים בלקבירד. מספר לא מוכר. הוא תיאר לעצמו שמתקשרים אליו מהמחלקה וצדק. איפה אתה, שאל אותו ד"ר לביא. אני פה קרוב. אז תגיע למחלקה בבקשה. רועי סגר את המחברת, ארז את דבריו וצעד לעבר המחלקה. ליד מיטתו המתינו פמליה של רופאים. ד"ר לביא הצעיר, ראש המחלקה החביב, ורופא נוסף, שהציג את עצמו כראש המחלקה הכירורגית, איש גבוה וצנום, בעל קול עבה וסמכותי. הם בדקו אותו במסדרון, מיששו את הבליטה שעל הצוואר. שאלו שאלות, את אותן השאלות שנשאל קודם לכן אך הפעם ד"ר לביא ענה במקומו. רועי שמר על חצי חיוך שרוי בהבנה ופחד. הוא חשב שאם הוא ישדר אופטימיות אז יגידו לו דברים אופטימיים. אנחנו נצטרך להוריד לך את זה אמר ראש המחלקה הכירורגית והביט בעיניו של רועי. לא חשבתי אחרת, ענה רועי. ראש המחלקה הכירורגית התכוון להגיד עוד משהו אבל אז עצר את עצמו ואמר, תסלח לנו. כולם יצאו, לא בדיוק יצאו כי לא היו דלתות, יותר נכון הלכו כמה מטרים הצידה. הם עברו למה שנראה כפטפטת רופאים וכעבור כמה עשרות משפטים וחילופי דברים חזר מנהל המחלקה כשעל פניו חיוך עגום.
תשמע, אני מאמין שכל אחד מאיתנו יעדיף שנשב ונדבר על שפת הים עם כוס בירה ביד. אבל נפל בחלקינו לדבר פה בפנימית א' ועוד במסדרון. למחלקה שלנו יש מגרעה אחת גדולה, והיא שאנחנו משתפים את החולה בכל מה שמתרחש פה. היה זה נאום מוכן מראש, משוכלל ואהוב שיצא מהמגירה כל אימת שפציינט צעיר הגיע. חשוב לי שתדע שכל מה שאני הולך להגיד לך עכשיו הוא פתיר. הוא לקח נשימה קטנה. יש סיכוי... שיש לך לימפומה, שזה סוג של גידול סרטני, שניתן להיפטר ממנו לגמרי כך שאתה לא צריך למהר ולכתוב מכתבי פרידה מן העולם. ראש המחלקה הניח את ידו על כתפו של רועי בתמיכה וקם.
עד לאותו רגע רועי לא התייחס לכתיבתו כאל מכתב פרידה, אלא סתם כמשהו להעביר בו את הזמן, צירוף המילים הדהד בראשו - מכתבי פרידה. לבסוף סיכם ראש המחלקה את השיחה בנימה שהייתה אופטימית וציין כל מיני בדיקות שרועי יעבור בתקופה הקרובה. צ'יק צ'אק ואתה יוצא מפה.
ידעתי, ידעתי שזה מה שזה אמר רועי בליבו. ולמרות שעוד לא היו תוצאות חד משמעיות לא חשב שיש סיכוי שזה יתגלה כמשהו אחר. איך זה קרה? הייתה השאלה הראשונה ששאל ובטנו התהפכה בקרבו. אני רק בן עשרים ותשע, עד כמה אני רקוב? הפחד של רועי גבר, לא מסדרת הבדיקות, לא מהטיפול העתידי שלבטח יצטרך לעבור אלא מחוסר השליטה , חוסר המודעות, ההפתעה, הבגידה. לא היו לו את המילים המדוייקות לתאר את הפחד הזה, הכול לפתע נראה חיוור ולא חשוב. העבודה שלו, שהייתה למקור הנאה ונחת הפכה במהרה לחסרת חן, אנשים הפכו בעיניו למיותרים. שום דבר פתאום לא נראה שייך לעולם שבו הוא חי. הוא בעולם אחר, עולם הרבה יותר מציאותי ובהיר מהעולם הקודם. והעולם הזה הפחיד אותו עד מוות.
עבר יום, או אולי עברו יומיים. הזמן בבית החולים לא ברור. רועי לא ידע להגיד איזה יום היום ומה השעה. הוא עבר סדרת בדיקות מאוד לא נעימה. מצלמה עברה באפו וצרבה נקודות שלא ידע שקיימות. כמו כן גילה שהנחיר השמאלי באפו צר מדי והוא כנראה לא נושם דרכו. כמה דפוק הוא יכול להיות?
לאחר מכן הוא שוחרר לישון בביתו מכיוון שלא נמצאה לו מיטה. רועי כמובן שמח על החדשות הטובות. הוא ארגן את דבריו וחזר הביתה. הדרך נראתה לו מוזרה, הכול היה זהה אך עם זאת שונה בצורה מטרידה. הכול נראה לו מלוכלך. הוא פתח את דלת הבית, בתו הקטנה צחקה שראתה אותו. הוא חיבק אותה חזק. הוא התנהג כאילו חזר מחופשת מילואים קצרה, הוא אכל ושתה וראה מעט טלוויזיה. טעימה קטנה משגרת החיים שהייתה לו. הוא לא ידע לדבר על תחושותיו. אולי לא רצה. פתאום בבית הייתה לו ההרגשה שהכול היה חלום רע ולא יותר אז למה לבזבז את הזמן ולדבר עליו. למחרת בבוקר רועי קם. בנות הבית ישנו, הוא נישק את שתיהן וסגר אחריו את הדלת. מדי פעם בדרך חזרה דמיין שמצלמות מצלמות אותו ואי שם בבית קולנוע רחוק באמריקה צופים בו כל מיני אנשים. הידיעה שהוא עומד לעבור בדיקה קשה במיוחד בעוד כשעה הפכה את הסרט שבו שיחק לסרט אימה.
בדיקת מיח עצם. יחסי הציבור של הבדיקה הזאת היו איומים. רופאים ואחיות שלא הכיר איחלו לו בהצלחה. אף אחד לא ניסה לייפות את הכאב. זה יהיה וזה יכאב ואחרי הרבה זמן זה יעבור. ב-ה-צ-ל-ח-ה!
רועי שכב על הצד, התחת שלו חשוף. אחות נכנסה לטפל בו. הייתה זו אחות יפה, בלונדינית, בעלת מבטא רוסי כבד וצמות קלועות. כל הזמן ניסתה לעשות רושם על הרופאים סביבה. רועי חיבב אותה, במיוחד כאשר ניקתה את ישבנו באלכוהול.
שלום לך, רועי מליח רשף, אני עומד לבצע קודם כל הרדמה מקומית, בסדר? אמר רופא חובש כיפה, בעל עיניים טובות ומבטא אמריקאי. אתה תרגיש עקצוץ קל וזהו, בהצלחה. העקצוץ לא היה נורא, מעין דגדוג שורף בישבן. אחרי דקה הסביר הרופא לרועי את מהלך הבדיקה. מה שאני עושה עכשיו זה מכניס לך את המחט לתוך הישבן עד שאני מגיע לעצם של האגן. ואז המחט חודרת דרך העצם וכאן חשוב לדעת שאסור לך לזוז כי אני שואב את המיח עצם. רק אחרי שאסיים אוציא אותה, נחבוש אותך וזהו, הבנת? וזה יכאב? שאל רועי. הרופא שתק וסימן לאחות. תסתובב בבקשה אמרה ברכות פורנוגרפית. רועי ציית. הרופא הוציא מחט, כעשרים סנטימטר אורכה, מחוברת למזרק גדול, הוא סימן בטוש שחור את הנקודה של הדקירה. מוכן, אני מחדיר את המזרק. רועי הרגיש דקירה עמומה מפלחת את בשרו, חודרת עד שהיא נתקעת בעצם. עכשיו אני מחדיר אותה לעצם. רועי הרגיש שמישהו דופק לו מסמר בעצם האגן. הייתה זו תחושה מוזרה עמומה. הרופא דפק על המזרק כפי שדופקים עם פטיש, המחט חדרה את העצם. פתאום רועי הרגיש כאילו שותים אותו בקשית מבפנים. לחץ כואב שיתק אותו. לא לזוז, לא לזוז. עוד קצת עוד קצת. דמעות ירדו מעיניו. ואז ' אההה.' כאילו מישהו שחרר את הפקק, המחט יצאה. כל הכבוד, אמר הרופא, מבטה של האחות, מבט של רחמים. נו כאב? שאל הרופא. הרבה פחות ממה שחשבתי אמר רועי וניגב את דמעותיו. כנראה שההרדמה הצליחה לחדור גם לעצם, זה קורה רק בעשרים אחוז מהמקרים, יש לך מזל. לראשונה רועי שמח להיות נתון סטטיסטי. אחרי שההרדמה תיעלם יישאר הכאב, בהתחלה יהיה לך קשה לשבת אבל עם הזמן הכול יעבור, מה שחשוב זה לנוח. לאחר מכן הרופא הלך.
האחות היפה, הסתכלה על רועי וחשבה אותו לגיבור, היא סירבה להאמין שזה לא כאב. או לפחות כך רצה להאמין. לאחר שניקתה את הדם וחבשה את המקום, שאלה בזהירות אם היא יכולה לגעת בבליטה שלו. רועי הסכים והאחות היפה קירבה את ידה ומיששה בעדינות, כמעט בליטוף, את הבליטה שליד צווארו. ציפורניה צבועות לק אדום, עיניה כחולות בהירות, שיערה בלונדיני, מריח משמפו פופולרי, קלישאה של פנטזיה פורנוגרפית, ולקינוח וכדי להשלים את התמונה, בהה רועי במחשוף שנפער מולו וגילה זוג שדיים קטנים, מנומשים. היא חייכה אליו חיוך נבוך והוא חייך בחזרה רואה את בבואתו משתקפת בעיניה. פנטזיה ולא יותר. כשהתרוממה אמרה - תודה, אני אחזור להחליף לך תחבושת בקרוב.
בינתיים ההרדמה התפוגגה. הכאב גדל והתפשט, כאב עמום, מוזר, כאילו מישהו לחץ עם האצבע שלו על הפצע, כאילו מישהו תקע שם מסמר. בטח ככה מרגישים שיורים לך בתחת אמר בקול חלוש בתקווה שמישהו יקשיב לבדיחה, אבל לא היה מי שישמע אותו. המיטה לידו הייתה ריקה מאדם.
רועי התבונן בעצמו במראה. הנה אני, לבוש במכנסיים הכחולים ובחולצה הכחולה של בית החולים. הכאב באגן גרם לו ללכת לאט ובקושי רב. צעדים קטנים, מדודים. לשכב אפשר רק על צד אחד, לשבת רק בפוזיציה מסוימת, וכל הזמן להיאנח אנחות קטנות של רחמים עצמיים. לפני הניתוח רועי הקפיד לא ללבוש את פיג'מת בית החולים הכחולה. ככה הוא יבדיל את עצמו משאר החולים, חשב, אני לא פה להרבה זמן, אני בריא, באתי כדי ללכת. אבל עכשיו, רשמית, רועי הפך לחולה בבית חולים, עכשיו הוא אחד כמו כולם, אזרח.
את החדר שלו הוא חלק עם זקן מבולבל שדיבר בגרמנית. מתוך מכנסיו הכחולים של הזקן בצבץ חיתול לבן. סירחון גדול התפשט בחדר. זה לא היה המשלשל הכרוני ממקודם, זה היה זקן אחר. האם לכל הזקנים בבית חולים יש חיתול?
רועי פנה בעדינות לזקנה חביבה, כנראה אשתו, וציין בפניה שבעלה "עשה..." היא הנהנה ואמרה שהיא יודעת ושגם היא מריחה. הרי קשה לא להריח, צחקה בבושה. שמו מרסל, אמרה ואני אנט. כנראה שאישה זו הייתה לאחות סיעודית בתל השומר, כי רועי שמע אותה מעלה זיכרונות מתקופה אחרת שעוד הייתה צעירה, ורועי נשבה בקסמה של אישה זו, נעימות קולה ואהבתה הלא נגמרת לבעלה, שאינו יודע מימינו ומשמאלו, הקסימו אותו. אני לא יודעת אם אתה מבין את מה שאני אומרת לך אבל אני אמשיך לדבר. אמרה לבעלה. הלוואי וגם אני אזכה בערוב ימי לאהבה כזו שתשב לידי. הוא לא זוכר את שמה והיא משקיעה כאילו כל רגע הוא האחרון. רועי פגש גם את ג'ו, בחור פיליפיני, שהניח מזרון ברווח שבין הקיר למיטת בית החולים של הזקן ובזמנו החופשי הביט בקליפים של מייקל ג'קסון במחשבו הנייד.
מאוחר יותר באותו יום שני אנשים נפטרו במחלקה. שני זקנים, גבר ואישה. רועי הרגיש שהכל סביבו ספוג במוות, החדר, הכיסאות, המיטה הסדינים אפילו הבעות הפנים של האנשים. מוות בכל מקום. תחושה זו עשתה אותו עצבני. הוא ניסה לנתק את המחשבות על המוות, להתנתק מכל התסריטים האפשריים שרצו בראשו. הנה, גופו עירום, נוקשה ומעוקם, עורו מחוספס ועיניו עיני מים שקטים, עטופות בסדין. לוקחים אותו לחדר המתים, חריקות גלגלים, ניאונים רצים, קולות בכי. איפה כל אחד מבני משפחתי יישב, מי יחזיק ידיים, מי חזק, מי יקרוס. הוא חשב על בתו הקטנה בת השנתיים. היא לא תבין, החיוך שלה, 'אני רוצה לשחק בכדור,' היא תגיד ואז תבהה בעיניים בוהקות – 'למה כולם בוכים ואיפה אבא, אה, הוא בטח ישן, עוד מעט הוא יתעורר וישחק איתי בכדור.' הוא חושב על זה ועיניו מתחילות לדמוע, הוא לא חושב על עצמו, אַיִן. לא קיים. רק היא קיימת, ילדתו. אולי עדיף שלא תדע, שלא תבין, מה יש פה להבין? איך אפשר להבין את האַיִן? מה זה יתרום לה, כל הסבל הזה. כל עוד היא קטנה תמיד אפשר לספר סיפורים שיהפכו את המציאות לרכה יותר, הסיפור הוא כמו מזרון שעליו נוחתים כדי להימנע מהמציאות. אני לא רוצה למות. לא רוצה. חיים. אני רוצה לראות את הבת שלי גדלה, יום-יום, שעה-שעה, דקה-דקה.
אולי כשנפטרים מקבלים מושב בבית קולנוע פרטי ואינטימי שבו אתה יכול לראות את המשך החיים של ילדיך ונכדיך, אולי, מי יודע, אפשר לקחת החלטות ולנווט את האירועים והבחירות בחיים של הקרובים אלינו. קלישאה קולנועית הוליוודית שהלוואי והייתה נכונה. הוא רצה את ילדותו השנייה, הוא רצה לראות ילדתו חווה ורואה וצוחקת ומגלה ומרכיבה משפטים, הוא רצה לשמוע אותה אומרת לו שהיא אוהבת אותו ושהיא שונאת אותו, ושהיא צוחקת ויש לו כל כך הרבה ללמד אותה, כל כך הרבה שהוא רוצה לתת, והמילים האלו שנכתבות מכאיבות לו, ודמעות מטשטשות את המילים והוא כותב בכוח. והוא בוכה למען ילדתו שאיבדה את אביה ולמען כל הילדות שאי פעם איבדו ויאבדו את אביהן. נושם נשימות עמוקות והמילים מכאיבות והמחשבות מפחידות וקשה לו לכתוב, זה לא קל.
אני מניח את העט...
תגובות