רועי מליח רשף

יאט מזכיר לתלמידים שלו את הדבר הבא: סטניסלבסקי וממשיכי דרכו, שמהם הוא שואב השראה, עבדו בעיקר עם שחקנים, לא סטודנטים. כלומר, עם אנשים שכבר פתחו / מצאו מקצב אישי, וייחודי לעצמם. כשאנשים אלו נדרשים לעבודת דמות, הם מכוונים את המקצב האישי שלהם אל המקצב של הדמות. במילים אחרות, הם משלבים את דפוסי ההתנהגות שלהם, בדפוסי ההתנהגות שהם מזהים במחזה. סטודנטים שהמקצב האישי שלהם עדיין לא מבוסס נופלים לרוב למלכודת. הם מנסים לייצר דמות או מקצב משום דבר. על מנת לגלם דמות במחזה אין להסתמך אך ורק על דמות /פעולה / טקסט, שאליו אנו יכולים להשתנות אלא בנוסף על מקצב קיים של שחקן. השינוי מתחיל, משינוי מקצב קיים. במציאות שלנו, שחקן נבחר לגלם דמות לפי המקצב האישי שלו. (שמושפע מגיל, משקל וכדומה).  לרוב בבתי ספר למשחק נדרשים סטודנטים לניסויים רדיקליים בשינוי מקצב אישי. הסטודנט נדרש לשבור את המקצב שלו, ולהשיג מקצב חדש הרחוק מעולמו ומיכולתו. לא שיש בזה דבר רע כל עוד זה נשאר בגדר ניסוי ולא תוצאה. ישנם שחקני אופי (Transformations actors)  היכולים לעבור בין מקצבים, מן המקצב האישי שלהם למקצב אחר. המודעות למקצב האישי והב

יום אחד שחקן ואני שוחחנו. "אני לא מצליח לנתח טקסט וכשחקן זה מאוד מתסכל אותי." הוא אמר.  הוא ביקש שאסביר לו על שיטת יאט/לאבאן, עצרתי אותו.  "תתחיל לקרוא ספרים" אמרתי לו "ספרים על משחק"  "אתה יכול להמליץ לי על כמה טובים?"  אמרתי לו שאני אכתוב על זה פוסט.    אתחיל בסיפור  - בתחילת שנת לימודי המשחק שלי קיבלתי רשימת מחזות ארוכה לקרוא ורשימה של מורים שצפויים ללמד אותי. לצד כל מורה נכתבה הטכניקה או המתודה שהוא צפוי ללמד אותי. אחד המורים עמד ללמד אותי את שיטת סטניסלבסקי - עבודת השחקן על עצמו.  לימודי המשחק החלו. כל מורה הציג את עצמו בשיעור וכעבור יומיים נכנסתי לשיעור עם המורה שילמד אותי סטניסלבסקי. לא עברו עשר דקות והבנתי שהמורה מדבר מילים שאין לי יכולת להבין, זה היה כללי, זה היה באוויר, זו בעיקר הייתה דעתו על עולם המשחק.  דבריו לא נראו לי קשורים לאבי תורת המשחק שחי לו ברוסיה לפני מאה שנה. המתנתי בסבלנות אולי אני אבין משהו בהמשך. אבל הדברים רק החמירו. התחלתי לשמוע משפטים כגון. "אתה לא יודע מה הפעולה שלך", "אתה משוטט על הבמה&qu

הגעתי הבית אחרי ההצגה ומצאתי מעטפה חומה נשענת על דלת ביתי. בפנים הייתה מחברת פשוטה של שני שקלים ועל העטיפה היה כתוב 'קרא אותי'. פתחתי את המחברת והתחלתי לקרוא: "קורא יקר, זה עתה תם ונשלם עוד פרק בחייך. החל ממחר מתחיל פרק חדש. לרשותך עט ומחברת ריקה בהצלחה בפרק הבא." עט? אני לא ראיתי עט. הסתכלתי סביבי וגיליתי 2 דברים: שיש עט והוא על שולחן ושאני בגובה של חמישה ס"מ. עד עכשיו אני מחפש את התיבה שעליה כתוב 'אכול אותי.'  (תגובה -    התיבה הזאת נמצאת כמה מטרים מתחת לרצפה... נועה לזר.)  --  מצאתי את התיבה היכן שנועה לזר אמרה לי שהיא תהיה. מזל שיש חברים. חזרתי לגודלי הטבעי והרמתי את העט מהשולחן. רציתי לכתוב אך במקום זה ציירתי דלת. כשהפכתי את המחברת הדלת נפתחה ונפלתי פנימה. בין אותיות ומילים ריחפתי. כיוון כללי - למטה. בדרך נתקלתי בארנב הלבן. שרשרת שעון הזהב שלו כרוכה סביב צווארו. לא היה דופק. אמרתי כמה מילות פרידה, בכל זאת הוא דמות משמעותית בחיי. ואז שמתי לב שעל מקטורנו נעוץ שלט קטן. אתה הבא בתור!  חגגתי היום את אין יום ההולדת שלי. קיבלתי במתנה בננה וכ