יאט מזכיר לתלמידים שלו את הדבר הבא: סטניסלבסקי וממשיכי דרכו, שמהם הוא שואב השראה, עבדו בעיקר עם שחקנים, לא סטודנטים. כלומר, עם אנשים שכבר פתחו / מצאו מקצב אישי, וייחודי לעצמם. כשאנשים אלו נדרשים לעבודת דמות, הם מכוונים את המקצב האישי שלהם אל המקצב של הדמות. במילים אחרות, הם משלבים את דפוסי ההתנהגות שלהם, בדפוסי ההתנהגות שהם מזהים במחזה. סטודנטים שהמקצב האישי שלהם עדיין לא מבוסס נופלים לרוב למלכודת. הם מנסים לייצר דמות או מקצב משום דבר. על מנת לגלם דמות במחזה אין להסתמך אך ורק על דמות /פעולה / טקסט, שאליו אנו יכולים להשתנות אלא בנוסף על מקצב קיים של שחקן. השינוי מתחיל, משינוי מקצב קיים. במציאות שלנו, שחקן נבחר לגלם דמות לפי המקצב האישי שלו. (שמושפע מגיל, משקל וכדומה). לרוב בבתי ספר למשחק נדרשים סטודנטים לניסויים רדיקליים בשינוי מקצב אישי. הסטודנט נדרש לשבור את המקצב שלו, ולהשיג מקצב חדש הרחוק מעולמו ומיכולתו. לא שיש בזה דבר רע כל עוד זה נשאר בגדר ניסוי ולא תוצאה. ישנם שחקני אופי (Transformations actors) היכולים לעבור בין מקצבים, מן המקצב האישי שלהם למקצב אחר. המודעות למקצב האישי והבסיסי הוא הכרחי, אפשר להתייחס לזה כעל ההבדל בין stat quality לבין Charcter acting כאשר מקצבו של השחקן ברור וחזק (strong) עבודת השחקן שלו משתקפת ומעוררת כבוד.
כדי לסכם את מטרת השיטה במשפט אחד: מצא את המקצב האישי שלך ואז הרחב אותו.
תגובות