רועי מליח רשף

אחרי חודש של עבודה די אינטנסיבית. מצאתי שיש בעיה חמורה במחזה. הנחת היסוד שלי לא נכונה (פרמיס) אחרי שכבתי ארבעים עמודים של מחזה. גיליתי שהדמויות שלי לא אחידות ובעצם הרצונות שלהם לא מספיק מגובים. מה שקרה זה שהגעתי לסצנה מסוימת ונתקעתי שם. למה נתקעתי שם כי כבר לא היה לי מה להגיד כל מהלך שבניתי היה נראה לי מזויף, מאולץ ולא שייך למחזה. הבנתי שהדמויות לא בהכרח נלחמות על אותו דבר. שבמקום מלחמה של שלוש דמויות כתבתי מלחמה של שתי דמויות ודמות משנה. ואז מה שקרה זה שהכתיבה שלי נהייתה איטית. אז החלטתי לבדוק איפה טעיתי. קניתי בלוק צהוב והתחלתי לכתוב מההתחלה. שוב תכנון לענות על כל השאלות שאני כבר יודע ולראות על מה דילגתי ומצאתי שדילגתי על לא מעט ולכן לא הצלחתי לעורר את התמה של המחזה כי היו כל מיני תמות המחזה היה גם וגם וגם. וזו טעות שהרבה פעמים אני עושה. היה נדמה לי שבגלל שרשמתי טריטמנט שבגלל שיש לי סוף אני יודע לאן זה הולך. אבל באמצע המערכה השנייה התרחשה הקריסה הרעיון לא מחזיק. והתחלתי להשתעמם מהכתיבה של עצמי. ניסיתי בכוח להגיד לעצמי שזה תמיד החלק הקשה ופשוט תמשיך קדימה. אבל הבנתי שאני רק סובל. הס

היום עשיתי משהו שמעולם לא עשיתי ככותב. ככל שהתקדמתי הבנתי פתאום את מהות הסצנה. חידדתי את המטרה של דמות המשנה. הייתי מרוצה מהגילוי זה לא משהו שידעתי עליה אבל אני מוצא בפיתרון של הדמות מהו נכון למחזה. עצרתי את הכתיבה. הייתי בצומת דרכים. בדרך כלל אני חוזר אחורה להתחלה ומשכתב את הדמות עד לנקודה בה עצרתי. אבל המטרה שלי לסיים את הדראפט. אם אני אחזור אחורה אני שוב ארגיש שהעבודה איטית וסיזיפית. אז הפעם רשמתי הערה בצד. הדמות רוצה X המוטיבציה שלה Y לתקן מעמוד 1-37 והמשכתי מאותו רגע את הסצנה כאילו שיניתי הכול ואין בעיה. זה לא היה לי קל מנטלית. אבל זה שחרר אותי להמשיך קדימה. עמדתי ביעד של המילים גם הפעם. זו תחושה אדירה להתקדם לקראת סיום הדראפט הראשון. אני אתקן את הבעיות ואת החורים העיקר לא ללכת אחורה.  

התחלתי לתכנן את העבודה שלי לפי כמה מילים עלי לכתוב ביום. מחזה הוא לרוב 10000 מילים בממוצע. אני החלטתי הפעם שהמחזה יהיה בסביבות 12,000 מילים. על מנת להבין את סדר גודל הכתיבה היומית שלי החלטתי להקציב מספר מילים ביום. לכן התחלתי להשתמש באתר  Pacemaker . האתר הזה נותן לי את היכולת להגדיר דדליין ברור ולחלק את כמות המילים כדי להגיע ליעד. אם התקדמתי יותר ממה שציפיתי נפלא. אם לא אז אני יודע מה עלי להשלים.  לפני שהשתמשתי באתר תמיד הייתי מקווה להתקדם כמה שיותר. המטרה הייתה כבר לסיים. התחושה שאתה רוצה כבר לסיים העיקה עלי. הייתי נוזף בעצמי שלא כתבתי. מה שהפריע לי שלא היה לי דדליין. עכשיו שזה מחולק העבודה לא מאיימת ואני יודע מה המטרה שלי כל יום. אני תמיד כותב יותר ממה שתכננתי. אבל בסוף היום מחשב רק את המילים שנשארו על הדף. אני מוחק יותר ממה שאני כותב. לדוגמה כתבתי 1500 מילים ולבסוף נשארו רק 500 על הדף. 

לאחרונה אני מסיים כל מיני החלטות שקשורות ליכולת שלי לכתוב. רוב ההחלטות מבוססות על סדר וחלוקה נכונה של עבודה. לדוגמה: להתארגן כדי לכתוב. כשאני מלמד או מביים אני מתלבש לאירוע. לפחות משתדל. מאגן את התיקף מתלבש בהתאם מכי את השיעור בראש ויוצא לעבודה. החלטתי שגם שאני עובד מהבית אני עושה את אותו הדבר. אני מתלבש, מארגן את שולחן העבודה מחדש. מתלבש לאירוע (גם אם זה חולצה ומכנסיים קצרים) ויוצא לעבוד. כשזה קורה אני מצליח להיות יותר מרוכז. לפעמים יש לי ימים שהכל מאוד ברור ואני לא צריך את זה אבל לרוב אני צריך ללכת לעבודה. 

ישבתי היום בכיכר הבימה עם חבר טוב, שהוא סופר ומחזאי מאוד מוכשר. דיברנו על כתיבה. דיברנו על כך שיש סיפורים שאי אפשר לתכנן, והאם תכנון פוגם ביצירה. לא התווכחנו, כי לא היה על מה, שנינו הסכמנו על הכול אך כשני כותבים מצאנו את עצמנו מדברים על ההגדרות שמשתמעות מהמילים שבהן אנו בוחרים להשתמש. בקיצור פשוט החלפנו רשמים.  הבנתי מהשיחה שייתכן שאני לא לגמרי מובן, כאשר אני מקדש את אומנות התכנון. תכנון אינו בהכרח כתיבת סינופסיס או טריטמנט. תכנון זה לא לסמן V על רצף של כלים דרמטיים או מעקב א חרי מבנים מיתיים ידועים מראש. תכנון זה היכולת להשתמש במילים על מנת לגלות לעצמך את הסיפור בצורה הבהירה ביותר. כלומר - הכותב צריך לכתוב. נכון, אפשר לעשות את זה במחשבות. אבל הסיכוי שנזכור הכל קטן, ומנסיוני, כל אחד מוצא את הדרך שלו לעשות את זה. ברם, אני חושב שרוב האנשים, היות והם לא מכירים דרכים נוספות בוחרים בסופו של דבר בדרך אחת - נכתוב ונראה מה ייצא. וכן, יש כמה יצירות מופת שנכתבו ככה, אבל מעטות - גם ככה אפשר להוציא סיפור טוב. אבל כדי לארגן סיפור, כדי להפוך שברי רעיונות מעולים לרעיון אחד טהור, נדרשות מילים. אומרי

בימים אלה אני עובד על מחזה. מעולם לא עבדתי ככה כל מחזה. הפעם הכול מתוכנן, כל יוניט, כל סצנה, כל מהלך, רשום. יש אאוטליין, יש טריטמנט. הדמויות משורטטות. זהו התהליך היצירתי הכי מדוייק שהייתי בו, ובמידה מסויימת הכי מפרה.  פעם הייתי רוצה שאנשים יקראו את החומרים שלי לפני שסיימתי. הייתי צריך אישור שאני בדרך הנכונה. הפעם אני לא מוכן שאף אחד יקרא עד שאני לא מסיים. ולא את הדראפט הראשון. אלא השלישי.  זה התכנון שלי שלושה דראפטים. דראפט רביעי זה עם שחקנים.  אני חושב שבעברי הייתי קשור רגש ית מאוד לדברים שכתבתי. וכאשר ה קורה אתה לא ממש יכול לראות את היצירה שלך מרחוק ולהיות ביקורתי. כלים וטכניקות מאפשרים לי להתרחק מהיצירה שלי. רק בלי האשליות. אחרי שאסיים את המחזה אפרסם את התכנון. כי יותר ויותר אנשים רוצים לראות למה הכוונה בתכנון מחזה או תסריט. ואני אסיים בציטוט: "קומפוזיציה היא משמעת. היא מכריחה אותנו לחשוב. אם אנחנו רוצים “להתחבר לרגשות שלנו.” אין בעיה - עלינו לדבר לעצמנו, והרי כולנו עושים את זה. אבל, אם אנחנו רוצים לתקשר עם מישהו, עם אדם חושב נוסף, עלינו להתחבר למחשבות שלנו. לסדר אותם, לתת

הייתי בעיצומו של כתיבת דראפט ראשון למחזה חדש המבוסס על טריטמנט מפורט. הכתיבה הייתה תענוג וזרמה, ההספק היומי היה גדול ונתן לי תחושה טובה. הייתי משוכנע שבתוך כמה ימים ספורים אני מסיים אותו. אבל לדמויות היו תוכניות משלהן, הן יותר מגניבות מהטריטמנט שלי. ולכן ככל שהתקדמתי הייתי צריך לעדכן את הטריטמנט. ואז הגעתי לנקודה שבה נתקעתי. - זה לא שלא ידעתי איך להמשיך, את זה ידעתי. מה שתקע אותי הייתה ההבנה שאני לא מכיר את הדמויות מספיק טוב. יומיים הסתובבתי עם תחושה מסריחה. איך לומדים להכיר  את הדמויות? יכולתי כמובן לכתוב עליהן ולהמציא כל מיני דברים, אבל זה לא בהכרח יהיה קשור לסיפור. לאחר מחשבה הבנתי שאני צריך לעשות אימפרוביזציות איתן. כלומר להתנהג אליהם כאילו היו שחקנים. לתת להם לדבר, לא למנוע מהם דבר ולפעול. לצאת איתם לשתות, לדבר איתם על הסצנות, על לאן זה הולך, מה הם חושבים, מה יוציא אותם טוב. זה משעשע אבל אני בנקודה שאני מוצא את עצמי עושה חזרות עם שחקנים שנמצאים בתוך הראש שלי. עד שלבסוף אשמע את ההצגה שארצה לראות. איבסן אמר שהוא מתחיל לכתוב מחזה לאחר שבילה חודש עם הדמויות. בצעירותי לא הבנתי את

במידה וחשקה נפשיכם לכתוב מערכונים. כמה טיפים: חשוב לזכור –  בקומדיה המצב מתגבר על הגיבור מאפיינים רצון מינורי  / פער /  הדרדרות.  הדרדרות לחיה – האדם מתדרדר על הוולגארי – גסויות, פיפי קקי, הומור פיזי, סלפסטיק. הדרדרות לילד – האדם מגיב בצורה רגשית ללא פרופורציה לסיטואציה. הדרדרות למכונה – האדם מגיב כמו רובוט (ללא רגש כלל) לסיטואציה. לרוב קומדיות בנויות על שילוב של הדרדרויות ארץ נהדרת קיציס – מכונה אלי ומריאנו – ילד טל פרידמן – חיה / ילד (תלוי במערכון) ברלד – חיה. מונטי פייטון  משלבים את כל השלושה ובעיקר חיה / מכונה. סיינפלד ג'רי – מכונה איילין וג'ורג – ילד קרמר – חיה / ילד. לפני שכותבים מערכון כדאי לראות אם אתם יכולים לסכם אותו בשורה אחת. כמו כן לפי הבריטים כל 10 מערכונים יוצר 1 ראוי.אם החלטתם על כך מומלץ לטחון מערכונים באינטנרט. בעיקר כדי להגדיר מה עובד עליכם ומה לא כמעט כל מערכון נופל לאחת הקטוגוריות הבאות: סוגי מערכונים נפוצים 1. התגברות רעיון שמתחיל קטן ומתגבר, נגמר במימדים מגוחכים של אסון. 2. רשימות מערכון בו נתח משמעותי של הטקסט הוא ר

הדוגמה הקבועה שלי לתלמידים שלי לאורך השנים ואולי אחד השיעורים הגדולים שלמדתי כבמאי / שחקן היה מהסרט מלך האריות. כשמופאסה מת וסימבה מנסה להעיר אותו, אני בכיתי כמו ילד קטן. אחרי שניגבתי את הדמעות  זה היכה בי. סימבה לא קיים וגם לא מופאסה. הם ציורים עם שילוב של סאונד. כלומר החיבור בין הצורה של הסצנה לסאונד של הדיאלוג ייצר אצלי אימפקט דרמטי מאוד חזק. שחקנים ובימאים הרבה פעמים מפספסים את האימפקט הדרמטי של הסיפור כאשר הם ניגשים לחדר חזרות. אבל מהו האימפקט הדרמטי? האימפקט הדרמטי נוצר ע"י סדרה של מהלכים דרמטים שהמחזאי / התסריטאי יצקו לסיפור שלהם. אותם מהלכים דרמטים מקודדים אצלנו הצופים על ידי שנים של צריכת סיפורים בכל סוגי המדיה. החל מחלוקה למערכות, הבנת סיקוונסים, הבנה של תפקיד הדמות בסצנות וכיו"ב.  צריך לזכור שכל דמות באשר היא, נכנסת לסיפור על מנת לשמש כלי לפתיחת דיון בנוגע להשקפות עולם שונות שאותן מציע הכותב לצופה. הבמאי והשחקנים מפענחים את הכלים הללו ובונים רצף דרמטי העובד על התודעה של הצופים. כלים דרמטים אלו נחקרו במהלך השנים והיום ניתן לומר שיש להם שמות. מהלכים פר

להלן הפירוק שנעשה על הסדרה שובר שורות שנכתב על ידי צוות הכותבים המקורי של הסדרה. לאחר שתוכננה הסדרה במלואה הם פירקו את הכול לעונות וכל פרק קיבל מתאר צעדים. שובר שורות ע 2 פ 13  

להלן רשימת המהלכים הבסיסית של מלך האריות כולל השימוש בכלים שהתסריטאים השתמשו בהם. לפרטים על סדנת מבנה הסיפור הקרובה לחצו כאן   מתאר צעדים מלך האריות

ספרי פנטזיה הם התמכרות מסוג שאני לא יכול להסביר. הסיפורים שם הופכים אותי. אני באמת לפעמים נשאר עם קוצר נשימה אחרי פרקים מסוימים. אם מישהו מעוניין לצאת למסעות בלתי נשכחים אני ממליץ על שלושה ספרים שלא צריכים שום המלצה ממני כי הם נחשבים היום לפסגת ספרות הפנטזיה ונמצאים ברשימת TOP 10 כמעט בכל אתר.      

בחודשיים וחצי האחרונים אני כותב תסריט לסרט עלילתי מלא. הסיבה שהחלטתי לכתוב על תהליך הכתיבה היא בגלל שהתהליך שאני עובד בו מבוסס על רע, גרוע ומשעמם. אז להלן - איך מכלום נהיה תסריט (בקרוב אני מסיים.) כשהחלטנו הבמאי ואני, שיוצאים לדרך עם התסריט, החלטתי שאני לא רוצה לסנן שום רעיון. קניתי מחברת שחורה גדולה וחלקה, בלי שורות, וכתבתי כל מיני סקיצות לרעיונות. זה יקרה, ואז זה יקרה, ויהיה מגניב אם זה יקרה... שיחקתי עם זה תקופה ואט אט המחברת התמלאה עם המון קשקושים. לאחר מכן התחלתי להתיישב לכתוב סצנות. אבל רב הנסתר על הגלוי. לא ידעתי מי זאת הדמות הראשית, לא ידעתי הרבה חלקים בעלילה.  חשוב לציין שאני מתכנן לא מעט לפני שמתיישב לכתוב ועדיין המון סימני שאלה.  ולא משנה כמה תשובות נתתי ידעתי שזה ישתנה.  למה ידעתי?  כי זה קורה לי כל פעם.   הסצנות הראשונות היו ממש קשות. חשבתי שעם כל הרעיונות אני אצליח לכתוב מהר ובקלות. אבל לא, המוח שלי שידר לי מילים שאמרתי לעצמי, אין סיכוי שאני כותב אותן. הנחתי את המחברת בצד והחלטתי לקרוא קצת. שאני נתקע אני קורא. פתחתי כמה תסריטים והחלתי לעיין בהם. לקרוא

בתקופה האליזבתנית, כולם כתבו באותה צורה, העלילה שונה, אבל צורת הכתיבה והשפה הייתה אחידה. שייקספיר היה המוצלח מכולם. בטרגדיות היווניות כולם כתבו בצורה זהה, זה היה חלק מהעניין. גם אצלנו בתקופה מסוימת, כולם כתבו בשפה מליצית -חנוך לוין, ניסים אלוני, ויעקב שבתאי ואולי עוד כמה. בספרות המדע הבדיוני והפנטזיה יש קונבנציה. אם אתה רוצה לכתוב בז'אנרים הנ"ל אתה חייב לכתוב לפי עקרונות מסוימים, כלומר עולם חדש, שמות עם מצלול מיוחד וכדומה. ישנם סופרים שאפילו כותבים בעולמות שסופר אחר יצר. תחשבו מה היה קורה אם אחרי שר הטבעות אנשים היו מפסיקים לכתוב על גמדים אלפים ודרקונים? אם אתה נהנים מעולם מיוחד של סיפור אין שום סיבה להפסיק לספר מתוכו סיפורים. בזמן האחרון אני כותב עם הרבה השראה מעולמו של חנוך לוין. ממציא שמות מיוחדים ושם אותם בעולם שמתעסק בעניינים קיומיים. כי העולם שהוא ברא תמיד קסם לי מבחינה תיאטרונית, ובשלב מסוים הרגשתי שנגמרו שם הסיפורים. אני לא מעוניין לחקות אותו, אבל בהרגשה חסרים לי משם עוד סיפורים. ניתן אפילו לראות את זה בתיאטרון הישראלי  - מחזות שלו שמעולם לא הועלו מוצאים את

פרטים על סדנת הכתיבה המצליחה:  הסדנה שלי מתמקדת במבנה הסיפור והכלים שמרבית הכותבים בעולם משתמשים היום על מנת לפתח ולייצר סדרות, סרטים ומחזות ברמה המקצועית.  מדובר בכלים כגון: (7אבני יסוד - חולשה/ צורך, שורת רצון, יריבים, תוכנית, קרב, גילוי עצמי ואישור מחודש.) כלים אלה הופכים במהלך הסדנה לכלים שימושיים לכותב. כגון רוח רפאים, בעיה, נקודת אמצע, אסון / גילוי / מטרה פנימית // תמה.  בנוסף טכניקות לבניית סיפור כגון סוגריים/ הבטחות לקהל/ סיפור על חברה / סיפור מידע / סיפור איפיון / סיפור תוצאות השלכות. טכניקה של איך לכתוב מהאמצע. טכניקות לבניית דמותהבנה של קהל יעד וטכניקות להגדיל אותו וכיו״ב אני משתמש בדוגמאות מתסריטים ומחזות.  ישנם תרגילי כתיבה לפיתוח.  בנוסף הסדנה היא 12 מפגשים של אנשים בכל רמה ללא ניסיון ועם ניסיון. (מעט מאוד מקריאים חומרים בסדנה) כמו כן  יש 2 שיעורים אישיים איתי בהם תוכלו לפתח סיפור  עם העזרה שלי וגם להשלים חומרים במידה והפסדתם.  כמו כן במהלך הסדנה כל תלמיד מקבל ליווי אישי ממני על החומרים שלו.  עלות הסדנה 2500 שח כולל מע"מ ניתן לחלק בתש

תמיד שאני כותב זה מלווה בהמון הסחות דעת.  אני בודק כל צלצול הכי קטן - סמארטפון, מיילים, פייסבוק,  וואטסאפ. עושה לי קפה, תה, כוס מים, פותח את המקרר, קורא משהו במקום לכתוב. שוב פותח את המקרר וכן הלאה.  בקיצור אני מספיק מעט זמן כתיבה ביחס לזמן שאני מקציב לכתיבה. לפעמים יש את הימים האלה שאני כותב וכותב וכותב בלי להפסיק. אבל הם נדירים, אני לא יכול לסמוך על ימים כאלה. זה כמו לסמוך על השראה. כותב מקצועי נמדד על הימים הגרועים שלו. גם אם לא בא לי לכתוב אני עדיין צריך לעשות את זה. הבוס שלי מחייב אותי. וכן, הבוס שלי זה אני. אז אתמול עשיתי ניסוי ששמו "תחת על הכיסא, ידיים על המקלדת." וזה מהלכו: המטרה שלו מאוד פשוטה  - מהרגע שאתה מניח את התחת על הכיסא ומניח את הידיים על המקלדת. אתה לא יורד משם, לא משנה מה, הידיים לא יורדות מהמקלדת.  בנוסף, כאופציה - לא מתקנים טעיות, לא לוחצים על בק ספייס, כל הזמן קדימה, קדימה, קדימה. הקצבתי לעצמי שעה וחצי. רציתי לבדוק האם אני מסוגל לכתוב שעה וחצי בלי הסחות דעת. ראשית כיביתי את הנייד ושמתי אותו רחוק ממני.   שמתי אוזניות ומוסיקה כדי לא להיות מוסח על י

זה קרה... פרויקט המחזאים יצא לדרך . רעיון שהתגלגל בראש ויצא מהפה במבנה של משפט הניע אנשים, קרם עור וגידים והנה יש תאריך (30 במרץ) שכרנו אולם, (צוותא 2) כתבתי מחזה בלילה אחד משוגע. עוד יומיים שכתבתי. ועכשיו אני אחרי קריאה ראשונה עם  כולם. וכך עבר עלי הלילה: או כך כתבתי את המחזה: ראשית חשבתי על הז'אנר, רשמתי בפני את הז'אנרים השונים כגון: אימה, קומדיה, רומנטיקה, מותחן, וכדומה וניסיתי להעלות רעיונות לפי כל ז'אנר. לבסוף החלטתי על אימה, קומדיה, רומנטיקה.  לאחר מכן חשבתי - מי יהיה הקהל היעד שלי? החלטתי שאני כותב לאנשים בני 20-30. אי לכך  החלטתי למצוא עלילה שתתאים לדמויות בגילאים הללו. המגבלות ריכזו אותי. המפגש הראשון עם הנושא "למכירה: נעלי תינוק, מעולם לא היו בשימוש" זרק אותי מיד לכיוון של דרמה משפחתית ולא הייתי מעוניין בזה לאחר מכן התחלתי לכתוב רשימות פרמיס (פרמיס = רעיון המחזה בשורה אחת) כתבתי כמה רעיונות. אך רק אחד נגע בז'אנרים שרציתי. הוא גם היחיד שהצלחתי לפתח.  הפרמיס הנבחר: "שני רוצחים סדרתיים

לפני כמה שנים נערך ניסוי בתלמידי כיתות ה' בארה"ב. לקחו 400 תלמידים ונתנו להם לבנות פאזל בדרגת קושי נמוכה. לחצי מהם אמרו "כל הכבוד, אתה כנראה מאוד טוב בזה" ולחצי השני אמרו " כל הכבוד, העבודה הקשה השתלמה לך". לאחר מכן הציעו להם לעבור לשלב השני שם היתה להם אפשרות בחירה. בין פאזל קשה ומאתגר יותר ולבין פאזל הדומה לקודם בדרגת הקושי שלו. אלו שאמרו להם שהם טובים בחרו בפאזל הקל ואילו אלו ששיבחו את עבודתם בחרו את הפאזל הקשה יותר. דבר זה מלמד אותנו על נראות. כאשר שחקן מחפש ביקורת ממוריו או חבריו והוא בא עם השאלה " האם אני טוב?" או "איך היה?" או "נהנת?" בעצם הוא מתרכז בנראות של הדברים. איך ניראתי... איך נשמעתי,.. שחקן כזה לא יסכן את משחקו, לא יאתגר את עצמו ולא יתפתח. זהו שחקן שימשיך לשחק באזור הנוחות שלו.    רובנו מורגלים לענות לשחקנים על השאלות של הנראות גם מבלי שהתבקשנו. עלינו לשים לב גם אנחנו לביקורת שאנו נותנים. עלינו ראשית לקדם את העבודה שנעשתה. והרי ברור שנעשתה עבודה. אבל לעיתים אנו מזלזלים בעבודה שנעשתה כי נראות ההצג