tag:blogger.com,1999:blog-64711902981713433922024-03-13T13:03:25.590-07:00רועי מליח רשףבלוגRoy Reshef Maliachhttp://www.blogger.com/profile/03307382325068511397noreply@blogger.comBlogger225125tag:blogger.com,1999:blog-6471190298171343392.post-11039901235326889322021-09-18T05:28:00.003-07:002021-09-18T05:33:56.929-07:00מה אני אמור לדעת עכשיו - מלחמה על תשומת לב (2) <p><span> </span></p><p></p><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjf5n1RSBYOcEvr_k_wD1KknDBO7j1gb3onjglP5T9lF0Ca_w_iWwaUqpy5u4VM8nlcafKpI_SfwMp3_MhBA7-pnK0PvtycEfLn7xhfXCqQk-fQebbweiNGME5uksjh-cVg7Bt3HuwGMNQ/s1076/Screenshot_20210917-143623_Instagram.jpg" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" data-original-height="990" data-original-width="1076" height="294" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjf5n1RSBYOcEvr_k_wD1KknDBO7j1gb3onjglP5T9lF0Ca_w_iWwaUqpy5u4VM8nlcafKpI_SfwMp3_MhBA7-pnK0PvtycEfLn7xhfXCqQk-fQebbweiNGME5uksjh-cVg7Bt3HuwGMNQ/s320/Screenshot_20210917-143623_Instagram.jpg" width="320" /></a></div><br /><span><br /></span><p></p><p><span> </span>אם אני לא יודע מה קורה אז אני מנותק? ואם אני מנותק אז אני לא מוסרי? את השאלות אני שואל את עצמי במלחמה שלי על תשומת הלב שלי. אני מנסה לתת ליום שלי כמה שיותר משמעות ולכן אני קורא הרבה על הסחות דעת והמקום של הרשתות החברתיות ביום-יום שלנו. כתבתי כבר על כך שאני לא יכול <a href="https://maliach.blogspot.com/2021/09/blog-post_16.html" target="_blank">לנצח את כל המוחות שמנתבים את הרשתות.</a> עכשיו אני מתייחס לפן המוסרי של לא לדעת מה קורה. </p><p><span> </span>פעם כל החדשות היו חדשות ישנות. כאשר אדם היה שומע חדשה המקור שלה היה מן העבר. המרחק הפיזי היה גורם משמעותי, ככל שהיית רחוק יותר מהאירוע כך החדשה הייתה מגיעה באיחור רב יותר. מה שאומר שאדם היה מושפע אך ורק מהיום שלו. אנשים חוו את היום שלהם במלואו. </p><p><span> </span>במאמר של ל.מ. סקאסאס הוא כותב ״אתה לעולם לא יודע באיזה חדשות תיתקל ואיך זה יערער לך את שארית היום.״ אם פעם הייתי הולך לאירוע משמח וכל היום שלי היה מושקע ביום הזה, היום זה לא ככה. היום אנחנו הולכים לאירועים שמחים עם החדשות שלנו ושל החברים שלנו, צרותינו, וגם צרותיהם של אחרים, גם מעבר לגבולות ארצנו. אני סוחב עם עצמי כמות מידע שאני לא צריך וכל היום שלי הוא בליל של מחשבות על העולם. מחשבות שאינן קשורות אלי באותו רגע. </p><p><span> </span>לפתוח היום רשתות חברתיות זה להמר על היום שלי. אני מסובב רולטה רגשית. אז למה אני עושה את זה? למה אני נותן לצונאמי היומי של המידע לשטוף אותי. האם אני צריך את זה? בסרט ״the social dilema” המוצג בנטפליקס נאמר שהגלילה מתוכנתת כך שהיא כמו גלגל מזל. אז אם אני בקזינו של תשומת לב לא פלא שאני מכור להימורים ובקזינו כמו בקזינו יותר מפסידים מאשר מרוויחים. </p><p><span> </span>אני לא מתכוון להתנתק מהרשתות, אני לא יכול להתעלם מהרווח שהם נותנים לחיי, ואני לא מתכוון לעשות מרד חברתי וסוציאלי. (אולי בעתיד. אבל לא כרגע.) אז מה אני בודק? את האסטרטגיות שלי להמר על תשומת הלב ואיפה אני רוצה להניח את המטבעות שלי. </p><p><span> </span>אחת הבעיות באסטרטגיה שלי - היא שקשה לי לא לדעת. חונכתי שלדעת זה חשוב. ידע הוא כוח. אני אוהב לדעת. אבל מה עלי לדעת? האם ספר יכול לעזור לי יותר במידע. התשובה כמובן כן ואוסיף ואומר שספר תמיד מקורו בחדשות העבר. כי אני קורא משהו שנכתב כבר. האם העיתונים והרשתות יכולים לעזור לי בידיעה. כן. אבל במידה מסויימת. אני משקיע ברשתות החברתיות זמן כדי לסדר את שטף המידע למיטב הצלחתי. אני משתדל לעקוב אחרי אנשים שבאמת מעניינים אותי. שיש להם מה להגיד. או שואלים שאלות. אני עוקב אחרי אנשים שמתעניינים באמנות, שפותחים דיון או מביעים דעות שמעוררות דיון. אני שם על מיוט אנשים שמטיפים בפייסבוק שוב ושוב את אותה הטענה. אין לי בעיה לשקוע בדעות אחרות משלי, אבל מהרגע שהטענה אינה מתחדשת ורק חוזרת על עצמה אז אין לי מה להמשיך לקרוא. ראלף וולדו אמרסון אמר שבכל הנוגע לקריאה הרבה סופרים שוקעים לתוך עצמם במהלך הכתיבה ואז הרעיונות דועכים. אני מוצא שזה אותו הדבר עם אנשים שלא מפתחים טענות ברשתות, הם מאבדים את הטענה שלהם בשחיקה וחזרתיות. הם משכפלים טענות וזה מתיש. </p><p><span> </span>הבעיה המרכזית שאני חווה היא התחושה הלא מוסרית בלא לדעת. כשאני קורא ברשתות או בעיתונים מה קורה, אני קורא אותם כך שיש לי מחשבה נוספת מאחרוי המחשבה - אם לא אדע אני צריך להתבייש. הרי לא יעלה על הדעת שאנשים נרצחו בצפון הארץ ולא אדע מזה, לא יעלה על הדעת שלא אדע מה שקורה באפגניסטן או בירושלים או בפוליטיקה. האם אני באמת צריך לדעת את כל אלה? האם יש בכלל טעם ברגע עצמו לדעת את זה? הרי לפני מאה שנה אף אחד לא ידע את הדברים האלו ברגע שהם קראו? לרוב הם גילו את זה כעבור כמה ימים או אפילו שנים. לפני שאני מותקף שאם היו רשתות חברתיות לא הייתה מלחמת עולם שניה או ראשונה או כל מלחמה. (אין הוכחות שזה נכון, אבל יש בזה הגיון) אני לא נגד המידע המהיר. הוא יכול להציל או למנוע המון דברים. אבל בימים אלו בהם אני לא יכול להסתתר מהמידע, והוא יגיע אלי, תסמכו עליו שהוא יגיע -עלי להיות עסוק בהתנתקות ממנו. להתנתק באופן מוחלט לא אצליח. את החדשות החשובות אני אקבל. הרי איך לא? אני גר בעיר לא על הר. אם אני מנותק - זה לא אקט לא מוסרי להיפך זה אקט מאוד מוסרי כי הוא מאפשר לי לשפר את תשומת לב למה שקורה בסביבה הקרובה אלי. האם כדאי שאדע מה קורה בעולם או שאבלה יותר עם המשפחה שלי? יש יגידו שזה לא מפריע אחד לשני. אבל אם אני בטלפון איך אני עם המשפחה? ואם קראתי משהו מטריד עכשיו איזה מן אבא אני אהיה באותו רגע. אפילו כתיבת המאמר הזה נקטעה בגלל הרשתות. </p><p><span> </span>המשורר האמריקאי אודן מעלה שאלה חשובה שאני מנסה לשאול:</p><p><b><i><span> </span>במקום לשאול את עצמך ״מה אני יכול לדעת?״ תשאל את עצמך,״ מה ברגע הזה, אני אמור לדעת?״ </i></b></p><p><span> </span>זו שאלה מהותית - מה אני אמור לדעת, כי אם אני כותב מחזה האם אני אמור לדעת מה קורה במקום אחר שאינו קשור לכתיבה שלי. אם אני בארוחת ערב משפחתית האם אני אמור לדעת מה קורה בארוחות ערב משפחתיות אחרות. זה נחמד לדעת אם אלו חדשות ישנות. בגלל זה אני עדיין שמח מאוד לפגוש אנשים שלא ראיתי הרבה זמן הסיפורים שלהם תמיד יהיו חדשות ישנות.</p><p><i><span> </span>ואסכם במשפט שמתאים - דברו איתי על חייזרים, על הקיום, על פוליטיקה, על מין, על החיים רק אל תשאלו אותי מה שלומי.</i></p>Roy Reshef Maliachhttp://www.blogger.com/profile/03307382325068511397noreply@blogger.com1tag:blogger.com,1999:blog-6471190298171343392.post-75268825569085579752021-09-17T11:36:00.007-07:002021-09-20T03:12:24.438-07:00מחשבות על המחזה pass over של אנטואנט נואנדו <div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgb5dfAnObH2AxfnuIld7P6SlwRXibBAVCKR4xdBJ5EFaEWr_z2O6BIgVZe1-o7_SnoHcx58gu_uG6qXGbgS1vPpR9AJILKLvxb2Erw5Cr17iYHnek1N6Ag0SJ4n3g9cwVktd6kIexaC5k/s2048/E9BD3C35-E371-48C5-B18B-F4A70D7A0ED3.jpeg" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" data-original-height="2048" data-original-width="1286" height="320" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgb5dfAnObH2AxfnuIld7P6SlwRXibBAVCKR4xdBJ5EFaEWr_z2O6BIgVZe1-o7_SnoHcx58gu_uG6qXGbgS1vPpR9AJILKLvxb2Erw5Cr17iYHnek1N6Ag0SJ4n3g9cwVktd6kIexaC5k/s320/E9BD3C35-E371-48C5-B18B-F4A70D7A0ED3.jpeg" width="201" /></a></div><br /><p><br /></p><p>קראתי את המחזה pass over של אנטואנט נואנדו. עלה לראשונה ב- 2017</p><p>המחזה מספר על שני צעירים שחורים שתקועים בבלוק וחולמים על לצאת ממנו, הם מפחדים מהמשטרה, מפחדים למות כמו כל חבריהם, הם חיים בעולם שהמשטרה פשוט הורגת אותם בלי סיבה נראית לעין. במהלך המחזה הם נתקלים בבחור לבן שנקלע למקום עם סל פיקניק ובשוטר אכזר. אם זה נשמע בסיסי אז המחזה אכן מאוד בסיסי מבחינת עלילה. </p><p>מבנה - <b>(אזהרת ספוילר לפסקה</b>) המחזה בנוי משתי מערכות. המערכה הראשונה בנויה מהכרות עם שתי הדמויות והחלומות שלהם לאחר מכן, כניסתו של האדם הלבן ויציאתו. לאחר מכן, שתי הדמויות מנסות להבין מה הרגע קרה פה, אולי אם הם ילמדו מהאיש הלבן זו הדרך, אז נכנס שוטר מתעלל בהם, הם נותרים מפוחדים מוצאים את עצמם תקועים באותו מקום. מערכה שניה נפתחת כמו מערכה ראשונה, אך הפעם שתי הדמויות נמצאות במקום רגשי גבוה יותר הן שוקלות את המציאות שלהם מחדש, אולי הדרך לצאת מהבלוק זה למות, רגע לפני שהם ממשים את זה נכנס השוטר. אחת הדמויות עומדת מולו מדרבנת אותו להרוג אותו. כוח מיסטי משתלט, התערבות אלוהית והאקדח של השוטר לא עובד והשוטר משחרר אותם מנוכחותו . אחת הדמויות מחליטה שזה הזמן לצאת מהבלוק ואז מגיע משום מקום הבחור הלבן ויורה בדמות שניסתה לצאת. הוא פונה לקהל ומסביר את עצמו. (זה ממש בקצרה) </p><p>המחזה שואב השראה מהמחזה מחכים לגודו של בקט ולטעמי גם מהמחזה טופ דוג אנדר דוג של סוזי לורן פארקס. המשפטים שלו מאוד קצרים ובנויים בסלנג של שחורים באמריקה. השימוש במילה NI/gg/a* מופיעה אין ספור פעמים במחזה על ידי שני השחורים ברמה כזו שהם אפילו לא מודעים שהם משתמשים בה. הטקסט הרזה יחד עם העלילה הרזה נותן איכות של שיר למחזה. השימוש בפואטיקה מאוד נפוץ במחזאות השחורים בארצות הברית. כמו כן, הדימוי והפירוק של המשמעויות של המילה pass over פועל כל הזמן. החל מיציאת מצרים, יציאה מעבדות לחירות, למות, לעבור צד , לחלוף, יעבור וכן הלאה. </p><p>החלטתי לקרוא את המחזה כשראיתי שזה המחזה שפותח את ברודווי אחרי סגירת התיאטראות בעקבות וירוס הקורונה. סקרן אותי לדעת למה זה המחזה שפותח את ברודווי. בהתחלה לא הבנתי את המחזה או מה אני קורא. לא הבנתי מה עובד בו. אך אט אט הוא תפס אותי. אולי בגלל שלא הבנתי אותו. באחד הראיונות הבימאית מתארת שהיא קראה אותו והבינה שהיא רוצה לביים אותו כבר בעמודים הראשונים. הרגע בו הבימאים נתפסים למחזה הוא משהו שכדאי לחקור. בימאים אוהבים כתב חידה. ואני מנסה לפענח בכתיבה שלי מה יגרום למישהו לקרוא את המחזה ולרצות לביים אותו. </p><p>גם בתום הקריאה לא הצלחתי לפענח את הכוח של המחזה כהצגה. אולי זה לא הטעם שלי, אולי אני לא מצליח לקרוא את המחזה הזה כמו שאני אמור. היות ואני מעדיף להיות סקרן מאשר לשפוט, חיפשתי באינטרנט קצת לראות מה עשו עם המחזה הזה. גיליתי שספייק לי עשה סרט מהמחזה. יותר נכון הוא ביים את המחזה בתיאטרון סטפנוולף ויצר הצגה מצולמת היטב. <a href="https://www.amazon.com/Pass-Over-Jon-Michael-Hill/dp/B08CS5BZYW/ref=nodl_" target="_blank">זה נמצא באמזון. </a>ישבתי לראות את זה. רק אז הבנתי את העוצמה של ההמחזה הזה. באיזה רגשות בסיסיים הוא נוגע, כמה הפשטות שלו מציבה מראה בהירה וחדה כלפי בעיית השחורים באמריקה. מול עצמם, מול המשטרה, מול הסביבה. המחזה מציג פחד מאוד עמוק ובאופן מודע. זאת הסיבה שהמחזה הזה מצליח. הפוטנציאל שלו מומש לחלוטין כהצגה. כתבתי בעבר על הנושא של <a href="https://maliach.blogspot.com/2020/04/blog-post_25.html" target="_blank">פחד עמוק בתיאטרון</a> כחלק מהתפקיד של המחזאות. </p><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjsTGCLbd5RoBVL6rrlQd7ZlnbW3Xf91Kg3CvKhxcA3Y5ka0IaXmOHxmSiWFLj2fr4_QIiXxB7lGXwHT-bFJt-o8Md4MTqNdJVACt3WrXfjkV1zoJMb9ZDpx0wbOTEVg3iBDSuoLsgSv2w/s2048/4B5F66D8-C753-41EE-8946-8DBD30F3502B.png" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" data-original-height="1431" data-original-width="2048" height="373" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjsTGCLbd5RoBVL6rrlQd7ZlnbW3Xf91Kg3CvKhxcA3Y5ka0IaXmOHxmSiWFLj2fr4_QIiXxB7lGXwHT-bFJt-o8Md4MTqNdJVACt3WrXfjkV1zoJMb9ZDpx0wbOTEVg3iBDSuoLsgSv2w/w531-h373/4B5F66D8-C753-41EE-8946-8DBD30F3502B.png" width="531" /></a></div><br /><p>לאחר שאני מבלה עם מחזה. אני שואל - מה היה קורה אם אני הייתי כותב מחזה כזה? איך הייתי כותב אותו? האם יש בתוכי פצע דומה לפצע שמציב המחזה. אני ממהר לגנוב. לא עלילה, אלא תחושה. והתחושה במחזה הזה יוצאת מאוד חזק החוצה. יש דברים שאני לא יכול לכתוב, זה לא מהעולם שלי, אבל אני אוהב ללמוד מזה. המחזאות שלי מרוויחה מזה. </p><p>שאלה נוספת שאני שואל בכל מחזה שאני קורא - מה השאלות התרבותיות בישראל שזהות למחזה שאני קורא. ואני לא מדבר על עיבוד. אלא על מקור הפחד העמוק של החברה שלנו. אמנם יש אלמנטים זהים בין התרבות הישראלית לתרבות האמריקאית אבל לא מספיק כדי שמחזה ירגיש ישראלי. הישראליות חשובה לי. כי לחלוטין מרגישים את התרבות ממנו צמח המחזה. והמחזה הנ״ל הוא מאוד אמריקאי. </p><p>אחרי שסיימתי לבלות עם המחזה, נולד בי רצון לכתוב טרגדיה. </p><p><br /></p><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><iframe allowfullscreen="" class="BLOG_video_class" height="409" src="https://www.youtube.com/embed/iQo95MN-U8c" width="492" youtube-src-id="iQo95MN-U8c"></iframe></div><br /><p>*המנוע של גוגל לא אוהב את המילה הזאת - ולכן הוא עושה בעיות עם אני כותב אותה בצורתה הישירה. </p>Roy Reshef Maliachhttp://www.blogger.com/profile/03307382325068511397noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-6471190298171343392.post-14999415293715302202021-09-16T12:36:00.000-07:002021-09-16T12:36:01.650-07:00מלחמה על תשומת לב<div><br /></div><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEitUnwa43g03Mu8tUq73On0Y-4QnsBI2NCi10s7aq4bZ-sEF7KTT1rnRdhc1ksXw9f5a6aR1Aq6GmivngIYWmU7kdbQGkmggfT7QLfuthSmAe7lO72BHACwQGcJalIwzh0DM343O6g_xkQ/s900/1-spartan-imad-ud-din.jpg" imageanchor="1" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" data-original-height="570" data-original-width="900" height="248" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEitUnwa43g03Mu8tUq73On0Y-4QnsBI2NCi10s7aq4bZ-sEF7KTT1rnRdhc1ksXw9f5a6aR1Aq6GmivngIYWmU7kdbQGkmggfT7QLfuthSmAe7lO72BHACwQGcJalIwzh0DM343O6g_xkQ/w391-h248/1-spartan-imad-ud-din.jpg" width="391" /></a></div><br /><div><br /></div><div>אני נלחם על תשומת הלב שלי. זו מלחמה קשה. הדרך היחידה שאני מצליח לא ליפול לרשתות החברתיות היא באמצעות ניווט מחדש של תשומת הלב שלי. עיסוק. אם אני לא עסוק עם מטרה מדויקת - כמו כתיבה, קריאה או למידה אני נופל לרשתות. <br /><br /></div><div>האם זה הגיוני שאפסיד לרשתות החברתיות? כמובן. אני רק בן אדם אחד ושם אצלם במשרדים, מאות מטובי המוחות שכל עבודתם, כל מחייתם היא לנתח ולייעל את הדרך בה תשומת הלב שלנו תעבור אליהם. אז אני יכול להגיד שאני יכול לשלוט בזה ולנתב את את הזמן שלי. אבל זה קרב אבוד מראש. האם עלי להתנתק לגמרי? המחשבה הזו עולה לי בראש אבל גם היא אינה מציאותית. להתנתק לגמרי זה מרד חברתי. לדרוש מהסביבה שלי לשנות הרגלים שלמים של תקשורת, זו הצהרה פומבית של העלמות. אם כן מה עלי לעשות? האמת אני לא יודע. יש ימים שאני מצליח ויש ימים שאני מפסיד בקרב. הפתרון הוא למידה. אם אני לומד, אני מכוון מטרה. תשומת הלב שלי מלאה ואז אין לי צורך בהסחת דעת. עלי למלא את הדעת. עלי למצוא שאלה ולהיות מרוכז בה.</div><div><br /></div><h3 style="text-align: right;"><b>מה קרה השבוע? </b></h3><h4 style="text-align: right;">יום שני. </h4><div>סיימתי לכתוב שלושה מחזות לבית ליסין. המחזות מבוססים סיפורים אמיתיים של קהל. זה היה אתגר מעניין. הוא לא היה קשה. הדבר היחיד שהייתי צריך להתמודד איתו הוא עם ההרגשה שיש חוסר מורכבות טקסט. לא הרגשתי שהצלחתי להבריק. זו רק הרגשה. כי אני לא כתבתי בסגנון שלי. אז אין ביכולתי לשפוט. נראה איך זה יעבוד על במה. זה היה אתגר מעניין ומלמד. </div><div>---</div><h4 style="text-align: right;">יום שלישי.</h4><div>החזרות למחזה מפוטרים מתקדמות. עשינו צילומים למחזה. הסטודיו שלי הפך לאתר צילום. אני לעומת זאת, לא מוצא מספיק זמן לכתוב את המחזה. </div><h4 style="text-align: right;">יום רביעי. </h4><div>בבוקר, הצלחתי לסיים סצנה. היא דרשה ממני עריכה מסיבית. יש כמה טכניקות חדשות לכתיבה שאני משתמש והופכות את הכתיבה למהנה הרבה יותר. אחת מהן היא לא לתכנן אלא לבנות מערכת של מומחיות. ספירלה. </div><div><br /></div><div>נסעתי עם הבת שלי ברחובות ביום כיפור. חבורות ילדים צועקים. נסענו אני ובתי והיה לנו שקט ונעים. בסוף התחת, הגב והרגליים כאבו. </div><div><br /></div><h4 style="text-align: right;">יום חמישי </h4><div>מוצאי יום כיפור - סיימתי את המחזה מפוטרים. חגגתי עם עצמי. לא חשבתי שאני אסיים. לאחרונה אני עובד עם מודל חדש של כתיבה - אני קורא לו "כתיבה ספירלית." מה שזה אומר זה שבמקום להתרכז במרכז הסצנה ועל מה היא, אני בונה ספירלה של רעיונות ואט אט מגיע למרכז. כשאני מבין על מה אני כותב אני פשוט כותב את הסצנה במהירות כי הכול כבר מוכן. אני ארחיב את המחשבות שלי על השיטה הזאת בהמשך. היא דורשת תרגול אבל היא משתלמת בסוף. הטכניקה הזאת מאפשרת לי להגיע למקומות לא צפויים במחזה ולמהלכים לא שגרתיים. </div><div><br /></div><div><br /></div>Roy Reshef Maliachhttp://www.blogger.com/profile/03307382325068511397noreply@blogger.com1tag:blogger.com,1999:blog-6471190298171343392.post-5780317138516820712021-09-15T12:52:00.006-07:002021-09-15T12:52:59.686-07:00להצביע על דברים // לא חשבתי על זה // פריצה משחקית<p><br /></p><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEg-0stPU8AN6ZQ-rbjRW3k9fhAGqIXEmW5I7TH_Ym3NR7P6PPzvRg5ym3iGaYRpBUuSOdtkE2Q3JILtQ5x7KIseRCCLqjvSeRHtSEQ5ZoAN4outEuCuA0f-vBR-0mLFIDjxDAvNxCTSwNc/s526/241970238_10158476543385547_8341954103155578243_n.jpg" imageanchor="1" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" data-original-height="526" data-original-width="526" height="320" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEg-0stPU8AN6ZQ-rbjRW3k9fhAGqIXEmW5I7TH_Ym3NR7P6PPzvRg5ym3iGaYRpBUuSOdtkE2Q3JILtQ5x7KIseRCCLqjvSeRHtSEQ5ZoAN4outEuCuA0f-vBR-0mLFIDjxDAvNxCTSwNc/s320/241970238_10158476543385547_8341954103155578243_n.jpg" width="320" /></a></div><br /><p><br /></p><p> אמנות זה להצביע על דברים לאנשים אחרים באמצעות מילים, תמונות. </p><p>מה שהיום משעמם וחסר ערך, ברגע שהצבעתם עליו, הוא מתחיל לקבל משמעות. ברגע שהצבעתם על משהו זרעתם נבט של השראה. </p><p>זה תרגול בתשומת לב. </p><p>התחלה נמצאת בכל מקום.</p><p>מוזמנים להצביע גם ולשלוח (סתם סקרן על מה אנשים מצביעים)</p><span><a name='more'></a></span><p>אם מישהו נותן לכם הערות על משהו שכתבתם ומציע הצעות איך לתקן את זה. התשובה הכי טובה שאני משתמש בה היא ״וואו, לא חשבתי על זה״ </p><p style="text-align: right;">אם ההערה משמחת אותי אני חושב עליה.</p><p>אם ההערה מעצבנת אותי אני מפסיק לחשוב עליה.</p><p><br /></p><span><!--more--></span><p style="text-align: right;"><br /></p><p>בספרי ההיסטוריה הקורונה תיזכר כתקופה שהמון שחקנים פרצו משחקית. אם פעם היו כאלה שהתפללו שהשחקנית תיפול במדרגות או תשבור רגל כדי להחליף אותה, עכשיו כל שהיא צריכה זה תסמינים.</p><p>בהצלחה לכל המוקפצים.</p>Roy Reshef Maliachhttp://www.blogger.com/profile/03307382325068511397noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-6471190298171343392.post-11494227058813699522021-09-15T12:47:00.005-07:002021-09-15T12:47:49.853-07:00טלוויזיה מחורבנת<p><br /></p><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjD0QlP5hV7eJKdT8hIWXB3vxxkKvZjuIXFa3VMEKMcOjUM6ECCIxLMs4wQ5COnsEjmL3Uwgf3UQthjcDuF3GG9nif4b6-DV8Tmo35IgnrPvMiqAB6p9iqFyvJ50sEw1nC-OylnPVHKeWU/s639/tv-shit.jpg" imageanchor="1" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em; text-align: center;"><img border="0" data-original-height="330" data-original-width="639" height="165" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjD0QlP5hV7eJKdT8hIWXB3vxxkKvZjuIXFa3VMEKMcOjUM6ECCIxLMs4wQ5COnsEjmL3Uwgf3UQthjcDuF3GG9nif4b6-DV8Tmo35IgnrPvMiqAB6p9iqFyvJ50sEw1nC-OylnPVHKeWU/s320/tv-shit.jpg" width="320" /></a></div><p></p><p><br /></p><p><br />אני לרוב לא רואה בטלוויזיה, אבל חג ואני לא בבית והטלוויזיה פתוחה. אז הנה השאלה במה הטלוויזיה החליטה להלחם?בילודה? ברווקות? בחיים עצמם? רותם אבוהב צועקת שילדים זה פח. עדי אשכנזי צועקת שילדים זה גיהנום. בין לבין פרסומות לסדרה בשם חיים של אבא, שאני לא יודע מה זה אבל בפרסומת אבות ששונאים את עצמם. אחרי זה המומחים מדברים על חתונה ממבט ראשון שאלוהים יודע מה התוכנית הזאת מלמדת אותי על העולם? וכולם נראים מפונקים, או עייפים, או משלים את עצמם. </p><p>אז מה קורה? מה זה הרעל הזה נגד החיים עצמם? ואני עוד לא מדבר על החדשות, שאחרי כמה שעות אתה משוכנע שאנחנו חיים בדיסטופיה, והכול ב hdr מוגזם ובמסך גדול. אני לא מתפלא מהסטרס של אנשים והמחשבות הקיומיות שתוקפות אותם. תפקידה של הדרמה הוא למצוא פתרונות לחיים. לא לערער עליהם. הערוצים הם כמו ילד בריון בכיתה שמורט לכולם את העצבים. </p><p> אם הייתי רווק או הורה צעיר הייתי היום נכנס לפאניקה. כי לא משנה לאן אתה מסתכל אומרים לך שאתה טועה, שהחיים עצמם הם טעות, ובמבחן של הבחירות אתה נידון להיכשל. </p><p>הדתות מלמדות אותנו שהחיים הם סבל אבל ביכולתינו להתעלות מעליהם. בטלוויזיה רואים שהחיים הם סבל ורק קושמרו מתעלה מעליהם. </p><p>תבחרו מה שתבחרו, תהנו ממה שתהנו, תהיו רווקים, הורים, טווסים, למי אכפת, תתעלו מעל החיים, תקראו יותר ספרים, שירה, תטיילו, תכתבו, לכו לים, לכו ברחוב, תפגשו חברים. תראו הצגות סרטים וסדרות שבחרתם לעצמכם. </p><p>רק עזבו את הערוצים האלו.</p><p>וזה רק משעתיים שהטלוויזיה הייתה פתוחה.</p>Roy Reshef Maliachhttp://www.blogger.com/profile/03307382325068511397noreply@blogger.com1tag:blogger.com,1999:blog-6471190298171343392.post-27930545450774547092021-09-07T12:43:00.001-07:002021-09-15T12:44:46.679-07:00 כל אחד מאיתנו הוא מודל.<p> </p><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEg9WrU-9dOiqy_39lS6-8DNinoiFi8vwB_ji4B-1yJTQ2FOvYle-QtxKAmvJe9lqON0arUUaqZZB0wErMe5nnUua07WyGRrMQQZllbQKVFrbOZWQ8MMR8Ses0whPzCw6f2AaPrT8iWXFT8/s640/241566059_10158463589565547_4360055280593048577_n.jpg" imageanchor="1" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" data-original-height="640" data-original-width="507" height="320" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEg9WrU-9dOiqy_39lS6-8DNinoiFi8vwB_ji4B-1yJTQ2FOvYle-QtxKAmvJe9lqON0arUUaqZZB0wErMe5nnUua07WyGRrMQQZllbQKVFrbOZWQ8MMR8Ses0whPzCw6f2AaPrT8iWXFT8/s320/241566059_10158463589565547_4360055280593048577_n.jpg" width="254" /></a></div><br /><p><br /></p><p>כל אחד מאיתנו הוא מודל.</p><p>המודל כולל בתוכו שלושה אלמנטים פיזיולוגיה, סוציולוגיה ופסיכולוגיה. לכל אחד מאיתנו יש אותם והם מסודרים בדרכם. השלושה האלה ייחודיים לכל אחד מאיתנו ולכן אנחנו שונים.</p><p>לעיתים המודל שלנו מותאם לרצון שלנו וזה מרגיש כאילו מצאנו את הייעוד שלנו. ולעיתים הוא מנוגד לרצון שלנו וזה נראה לנו שאנחנו לא מצליחים. </p><p>לכתוב יצירה זה רצון. (ניתן להתייחס לאיזה רצון שתרצו) לא כל המודלים מותאמים לכתיבת יצירה. </p><p>אנשים רבים רוצים לכתוב אבל אין להם זמן כי החיים לא מאפשרים להם. (סוציולוגיה) אנשים רבים רוצים לכתוב אבל הם מפחדים שמה שהם כותבים גרוע (פסיכולוגיה)</p><p>אנשים רבים מקווים לפרוץ ביצירה הראשונה שלהם. ולכן לא כותבים אותה או משכתבים אותה לנצח (פסיכולוגיה)</p><p>אני יכול להמשיך לכתוב פה מאות סיבות ששמעתי לאורך השנים. </p><p>אני זוכר שאני פזלתי לעבר חיים של אחרים בחיפוש אחר מודל נכון בשבילי. מודל לחיקוי. אבל הייתי עסוק בהשוואה - אם היה לי זמן כמו שיש למישהו אחר, אם היו נותנים לי הזדמנות כמו שנתנו למישהו אחר. אם לא היו לי ילדים, ובלה בלה בלה. </p><p>כשאני מלמד כתיבה אני יוצא מנקודת הנחה שלכל בעיה יש פתרון. אך אנשים מחפשים פתרון זריז במקום לשנות את מודל החשיבה שלהם או את המודל היומי שלהם וזה שינוי עמוק ולעיתים ארוך</p><p>אתן כמה דוגמאות. </p><p>אם מעולם לא סיימתם יצירה העיסוק שלכם צריך להיות בבניית מודל השואף לסיים יצירה. לא שהיצירה תעלה. אלא לסיים. אם תסיימו ייתכן שהיא תעלה. אם לא תסיימו היא אף פעם לא תעלה. זו חשיבה שקשה מאוד לאנשים. </p><p>אם כתבתם משהו ולמחרת אתם חושבים שזה גרוע. אז יש לכם בעיה. כי משהו מחשבתי משבש לכם את היצירתיות. אולי אתם צריכים לבנות מודל שלא קורא את מה שכתבתם אלא ממשיך קדימה. </p><p>אם אין לכם זמן לכתוב. אתם צריכים לבדוק את היום שלכם ולראות למה. ובעיקר להבין פסיכולוגית מה מונע מכם את זה . עליכם לבנות מודל שיתאים לזמן שלכם. לא כולם יכולים לכתוב כל יום. ותתפלאו, לפעמים יש אנשים קרובים אליכם מאוד שהם גורם ההפרעה. </p><p>יש עוד מאות דוגמאות. ואני משוכנע שאני ארחיב על זה בבלוג שלי או במיילים שלי בעתיד. אני מטפל בזה גם בסדנאות שלי כמובן. בקיצור…</p><p>תחקרו את הנחות היסוד שאתם אומרים לעצמכם. לכל אחד מכם מודל אחר. לכל אחד מאיתנו חיים אחרים, תכונות אחרות, תחומי עניין שונים. הטרגדיה שלי שאני לא אהיה כמו האנשים שאני מעריץ, האושר שלי, שאני לא אהיה כמו האנשים שאני מעריץ, אני אהיה אני, עם מודל משלי. ואלוהים כמה זמן לקח לי להבין אותו ועדיין הוא אינו שלם. אבל כשהוא מסתדר עם הרצון שלי דברים קורים. אך עלי לזכור המודל הייחודי שלי מסתדר בגלל שאני בוחן אותו אותו כל הזמן ובהתמדה עושה שינויים, לרוב קטנים אך ההשפעה שלהם גדולה. והחיים עצמם גם משנים אותו, הרבה דברים שאינם בשליטתי אבל בהחלט משפיעים. </p><p>אז…</p><p>מאחל לכול חבריי, תלמידי וקוראיי שנה שבה המודל והרצון שלכם ימצאו חיבור. מאחל לכם שנה של הטלת ספק בהנחות היסוד שלכם ובניית מודל נהדר שיכיל את הרצונות בצורה הנכונה לכם.</p><p>ר.</p>Roy Reshef Maliachhttp://www.blogger.com/profile/03307382325068511397noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-6471190298171343392.post-11747623859669802112021-09-07T00:30:00.004-07:002021-09-15T09:04:27.618-07:00בית של דובים<div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEiMCjTVb2DEvwzJr2FojXxGkbKtfiCN9tpHha9fvt8GLYIBOSgCciQbgnVogdn1m1mXIFfkXeLKcgKMoUK9qC8vdAwMwEDVYXGL2nHitjhrAcSYiUo1j-Q8xaoGGdHkeG4wIs0_RU3APuI/s1024/%25D7%2593%25D7%2595%25D7%2591%25D7%2599%25D7%259D-%25D7%2595%25D7%2596%25D7%2590%25D7%2591%25D7%2599%25D7%259D-%25D7%2591%25D7%25A1%25D7%259C%25D7%2595%25D7%2591%25D7%25A7%25D7%2599%25D7%2594-1024x683.jpg" imageanchor="1" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" data-original-height="683" data-original-width="1024" height="213" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEiMCjTVb2DEvwzJr2FojXxGkbKtfiCN9tpHha9fvt8GLYIBOSgCciQbgnVogdn1m1mXIFfkXeLKcgKMoUK9qC8vdAwMwEDVYXGL2nHitjhrAcSYiUo1j-Q8xaoGGdHkeG4wIs0_RU3APuI/s320/%25D7%2593%25D7%2595%25D7%2591%25D7%2599%25D7%259D-%25D7%2595%25D7%2596%25D7%2590%25D7%2591%25D7%2599%25D7%259D-%25D7%2591%25D7%25A1%25D7%259C%25D7%2595%25D7%2591%25D7%25A7%25D7%2599%25D7%2594-1024x683.jpg" width="320" /></a></div><br /><p><br /></p><p>אתמול קראתי במגזין נשיונל ג'אוגרפיק כתבה על ביולוגית החוקרת איך דובים בוחרים בית או משהו בסגנון. אבל הכתבה לא הייתה על דובים. היא הייתה על מה זה בית. הביולוגית מצאה את עצמה תקועה בבית בזמן המגפה והמחקר שהיא עשתה על איך אימא דובה בוחרת מקום לגדל את ילדיה התערבב עם היותה תקועה בבית. לגמתי את הכתבה בשלוק. </p><p>בסופה מצאתי את עצמי מסתכל על הבית שלי. השולחן אוכל מלא בדברים, ניירות מחברות, שאריות של חפצים שלא מצאו מקום, בגדים על הרצפה. הכיור מלא. בקיצור בית של משפחה אנרגטית שחיה לה במדינת "אחר כך נמצא לזה מקום" ואז... ישבתי ובהיתי בבלגן ותהיתי לעצמי מה זה בית. עשרים דקות של בהייה בחלל הספיקו לי. קמתי ובמשך שעתיים ניקיתי את הבית. עכשיו אני מסתכל על הסדר ומודע שהבלגן יחזור. ואני יודע שלא אצליח לנקות אותו כל יום. ויהיו ימים כאלה וכאלה. כמו החיים שלי. אני מדמיין לצאת מהעיר, ומדמיין להישאר בדירה שלי לנצח. אני מדמיין לחיות מתחת לכיפת השמים ומדמיין מערה ואני שואל - האם הדובים היו רוצים לגור פה במקומי או שמא היו מסתובבים ומחפשים מקום אחר?</p>Roy Reshef Maliachhttp://www.blogger.com/profile/03307382325068511397noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-6471190298171343392.post-56329845611461629182021-09-07T00:29:00.004-07:002021-09-15T09:06:31.339-07:00התיאטרון שבלב<div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhdNLGxt972Mm0wa5W2ZNoyk4R2LJbem7fkWwcoNI2qDBgQfLuGj33RppwcqC0_saYAenRxS9putILZHDH7raZsFb0xzdBzYP2coAe56XhkCLiQP-qC1bC40WNIIAUOqKOYEgqyBj44TF8/s2048/Heart%252Bto%252BHeart%252B1%252B.jpg" imageanchor="1" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" data-original-height="2043" data-original-width="2048" height="319" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhdNLGxt972Mm0wa5W2ZNoyk4R2LJbem7fkWwcoNI2qDBgQfLuGj33RppwcqC0_saYAenRxS9putILZHDH7raZsFb0xzdBzYP2coAe56XhkCLiQP-qC1bC40WNIIAUOqKOYEgqyBj44TF8/s320/Heart%252Bto%252BHeart%252B1%252B.jpg" width="320" /></a></div><br /><p><br /></p><p>לעיתים אני כותב מחזות או מלמד משחק, בימוי וכתיבה ושואל את עצמי למה אני עושה את זה. למה אני עובד כל כך קשה לעומת הרווח שאינו גדול. למה אני משקיע בכתיבה במחזות שאולי לא יעלו על הבמה ואם יעלו לא בטוח שיגיע קהל. ואז אני נזכר בסיפור הזה: </p><p>תלמיד אחד הגיע לללמוד אצל וכטנגוב. </p><p>וכטנגוב בזמנו היה שחקן של תיאטרון האמנויות של מוסקבה ובדיוק פתח סטודיו משלו בו הוא ביים ולימד. </p><p>התלמיד פנה ואמר "וכטנגוב, אתה עובד כל כך קשה בשביל מעט מאוד רווח. צריך להיות לך תיאטרון משלך."</p><p> וכטנגוב ענה, "אתה יודע למי יש תיאטרון משלו? לאנטון צ'כוב."</p><p>"כן," אמר סטודנט, "יש לו את התיאטרון לאמנויות של מוסקבה." </p><p>"לא," אמר וכטנגוב, " הכוונה היא שלצ'כוב יש את התיאטרון שלו. תיאטרון שהוא סוחב בתוך הלב שלו. תיאטרון שרק הוא רואה."</p><p> תשובה יותר טובה מזו לא יכולתי לנסח.</p>Roy Reshef Maliachhttp://www.blogger.com/profile/03307382325068511397noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-6471190298171343392.post-2098422492909529602021-09-07T00:28:00.001-07:002021-09-15T09:10:04.324-07:00משפט אחד שדופק בראש<p> </p><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgL-svfhk8LWAdFMt9_K_4vI_Izyg-Kt5H70K1ycBn67Rclrxfig9leAVqcQu6TJS5bWzr3FS-RbAY2iiQwTpl1iyuytmGnRDvyQ5zAJSGInlEPF0qSyO85u6G6mT51ojMjoy1G2lLthY4/s1244/Doing-the-right-thing-is-always-the-right-thing-700x1244.png" imageanchor="1" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" data-original-height="1244" data-original-width="700" height="320" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgL-svfhk8LWAdFMt9_K_4vI_Izyg-Kt5H70K1ycBn67Rclrxfig9leAVqcQu6TJS5bWzr3FS-RbAY2iiQwTpl1iyuytmGnRDvyQ5zAJSGInlEPF0qSyO85u6G6mT51ojMjoy1G2lLthY4/s320/Doing-the-right-thing-is-always-the-right-thing-700x1244.png" width="180" /></a></div><br /><p></p><p>המשפט הזה של קטרינה פייק דופק לי בראש: </p><p>"<b>הרבה מאוד אנשים עובדים קשה על הדבר הלא נכון. עדיף לעבוד על הדבר הנכון מאשר לעבוד קשה</b>" </p><p><br /></p>Roy Reshef Maliachhttp://www.blogger.com/profile/03307382325068511397noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-6471190298171343392.post-32614807395721019992021-09-07T00:26:00.001-07:002021-09-07T00:26:20.685-07:00כל מאיתנו הוא מודל<p> </p><p></p><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEifO_Knq2MMHYZPsTRJOXhyMWP32vgrSnCXkYKlyVIobSqk9y3gSFrVgSSxiw1FvormFvVSZVhDy9AoPtxfwoHclIzp3oBUs2Kj-0KNY_hp49TBLzSZCFZZgTY2D87sWTQdTGsxml9VptU/s1844/74301ECB-249B-4324-A144-8BDFF1076BB8.jpeg" imageanchor="1" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" data-original-height="1844" data-original-width="1200" height="320" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEifO_Knq2MMHYZPsTRJOXhyMWP32vgrSnCXkYKlyVIobSqk9y3gSFrVgSSxiw1FvormFvVSZVhDy9AoPtxfwoHclIzp3oBUs2Kj-0KNY_hp49TBLzSZCFZZgTY2D87sWTQdTGsxml9VptU/s320/74301ECB-249B-4324-A144-8BDFF1076BB8.jpeg" width="208" /></a></div><br />כל אחד מאיתנו הוא מודל.<p></p><p>המודל כולל בתוכו שלושה אלמנטים פיזיולוגיה, סוציולוגיה ופסיכולוגיה. לכל אחד מאיתנו יש אותם והם מסודרים בדרכם. השלושה האלה ייחודיים לכל אחד מאיתנו ולכן אנחנו שונים.</p><p>לעיתים המודל שלנו מותאם לרצון שלנו וזה מרגיש כאילו מצאנו את הייעוד שלנו. ולעיתים הוא מנוגד לרצון שלנו וזה נראה לנו שאנחנו לא מצליחים. </p><p>לכתוב יצירה זה רצון. (ניתן להתייחס לאיזה רצון שתרצו) לא כל המודלים מותאמים לכתיבת יצירה. </p><p>אנשים רבים רוצים לכתוב אבל אין להם זמן כי החיים לא מאפשרים להם. (סוציולוגיה) אנשים רבים רוצים לכתוב אבל הם מפחדים שמה שהם כותבים גרוע (פסיכולוגיה)</p><p>אנשים רבים מקווים לפרוץ ביצירה הראשונה שלהם. ולכן לא כותבים אותה או משכתבים אותה לנצח (פסיכולוגיה)</p><p>אני יכול להמשיך לכתוב פה מאות סיבות ששמעתי לאורך השנים. </p><p>אני זוכר שאני פזלתי לעבר חיים של אחרים בחיפוש אחר מודל נכון בשבילי. מודל לחיקוי. אבל הייתי עסוק בהשוואה - אם היה לי זמן כמו שיש למישהו אחר, אם היו נותנים לי הזדמנות כמו שנתנו למישהו אחר. אם לא היו לי ילדים, ובלה בלה בלה. </p><p>כשאני מלמד כתיבה אני יוצא מנקודת הנחה שלכל בעיה יש פתרון. אך הבעיה היא שאנשים מחפשים פתרון זריז במקום לשנות את מודל החשיבה שלהם או את המודל היומי שלהם וזה שינוי עמוק. </p><p>אתן כמה דוגמאות. </p><p>אם מעולם לא סיימתם יצירה העיסוק שלכם צריך להיות בבניית מודל השואף לסיים יצירה. לא שהיצירה תעלה. אלא לסיים. אם תסיימו ייתכן שהיא תעלה. אם לא תסיימו היא אף פעם לא תעלה. זו חשיבה שקשה מאוד לאנשים. </p><p>אם כתבתם משהו ולמחרת אתם חושבים שזה גרוע. אז יש לכם בעיה. כי משהו מחשבתי משבש לכם את היצירתיות. אולי אתם צריכים לבנות מודל שלא קורא את מה שכתבתם אלא ממשיך קדימה. </p><p>אם אין לכם זמן לכתוב. אתם צריכים לבדוק את היום שלכם ולראות למה. ובעיקר להבין פסיכולוגית מה מונע מכם את זה . עליכם לבנות מודל שיתאים לזמן שלכם. לא כולם יכולים לכתוב כל יום. ותתפלאו, לפעמים יש אנשים קרובים אליכם מאוד שהם גורם ההפרעה. </p><p>יש עוד מאות דוגמאות. ואני משוכנע שאני ארחיב על זה בבלוג שלי או במיילים שלי בעתיד. אני מטפל בזה גם בסדנאות שלי כמובן. בקיצור…</p><p>תחקרו את הנחות היסוד שאתם אומרים לעצמכם. לכל אחד מכם מודל אחר. לכל אחד מאיתנו חיים אחרים, תכונות אחרות, תחומי עניין שונים. הטרגדיה שלי שאני לא אהיה כמו האנשים שאני מעריץ, האושר שלי, שאני לא אהיה כמו האנשים שאני מעריץ, אני אהיה אני, עם מודל משלי. ואלוהים כמה זמן לקח לי להבין אותו ועדיין הוא אינו שלם. אבל כשהוא מסתדר עם הרצון שלי דברים קורים. אך עלי לזכור המודל הייחודי שלי מסתדר בגלל שאני בוחן אותו אותו כל הזמן ובהתמדה עושה שינויים, לרוב קטנים אך ההשפעה שלהם גדולה. והחיים עצמם גם משנים אותו, הרבה דברים שאינם בשליטתי אבל בהחלט משפיעים. </p><p>אז…</p><p>מאחל לכול חבריי, תלמידי וקוראיי שנה שבה המודל והרצון שלכם ימצאו חיבור. מאחל לכם שנה של הטלת ספק בהנחות היסוד שלכם ובניית מודל נהדר שיכיל את הרצונות בצורה הנכונה לכם.</p><p><br /></p><p>ר.</p>Roy Reshef Maliachhttp://www.blogger.com/profile/03307382325068511397noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-6471190298171343392.post-50751493350886448212021-08-13T13:12:00.003-07:002021-09-15T09:11:19.237-07:00הכאב של הדמויות<p> </p><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjuSljgX7QuvmHLPWrf4Tj8IYXojQVu3OFjUQ1jd-2zM9Pr45XAjHWbsi5_xhc2U3a2ccMlBgLeg0etZxf3_RQYuohpgK0So8EbLdnf8V6kn5TOjcVX8d48hwPq6cnHHUV319auZoL4x7U/s992/knee+pain+GettyImages+AndreyPopov.jpg" imageanchor="1" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" data-original-height="661" data-original-width="992" height="213" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjuSljgX7QuvmHLPWrf4Tj8IYXojQVu3OFjUQ1jd-2zM9Pr45XAjHWbsi5_xhc2U3a2ccMlBgLeg0etZxf3_RQYuohpgK0So8EbLdnf8V6kn5TOjcVX8d48hwPq6cnHHUV319auZoL4x7U/s320/knee+pain+GettyImages+AndreyPopov.jpg" width="320" /></a></div><br /><p></p><p>כשאני כותב אני מחפש את הכאב של הדמויות. בלי הכאב של החיים והיכולת להכיל אותו, לעמוד מולו, לחשוף אותו, אני מרגיש שאין אמת בכתיבה שלי. אני מרגיש שאני מזייף. החיפוש אחרי הכאב דורש ממני לצלול עמוק אל תוך העולם הפרטי שלי. זו התרפיה שלי בכתיבה. אם הדמויות ינצחו את הכאב, אם הם יתעלו מעליו, אז גם אני. אך לאמת הזאת יש מחיר של מבוכה, של עירום תודעתי והקושי הגדול בכתיבה הוא לא להכניס את הדמויות למקום הזה אלא לחלץ אותם. אני יושב מול דף ואומר איך יוצאים מזה, איך משתחררים ממנו. וזה דורש ממני הכלה מלאה לאנושיות והפתטיות שלנו כבני אדם. והרגע שבו אני מצליח למצוא סדק שממנו הדמויות יחלצו מהכאב הוא רגע ששווה את הישיבה הארוכה. כך אני לומד על האתגר הזה שנקרא חיים. לא לחלוף על פניהם אלא לצלול לעומק הכאב ולדלות משם רגע אחד של החלטה. לא בהכרח להחלץ אלא גם לקבל אותו.</p>Roy Reshef Maliachhttp://www.blogger.com/profile/03307382325068511397noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-6471190298171343392.post-74456137660904273452021-03-25T17:18:00.003-07:002021-09-15T11:26:04.952-07:00דראפט ראשון<div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgqudeh-0ndyICG4M9kakIGdJDLegB7j_-8ARlFfbjuXbtbjxQwqUQOAGDKlWDzkOspzPRjf-JGyWezLEMjW0tzz5bh2GW6MznWtOI73of9raad46UJcyMRm1A1uCUvsqVRQBE_CfmcoZY/s750/5cc61c06b14bf42eef776e33.jpg" imageanchor="1" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" data-original-height="563" data-original-width="750" height="240" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgqudeh-0ndyICG4M9kakIGdJDLegB7j_-8ARlFfbjuXbtbjxQwqUQOAGDKlWDzkOspzPRjf-JGyWezLEMjW0tzz5bh2GW6MznWtOI73of9raad46UJcyMRm1A1uCUvsqVRQBE_CfmcoZY/s320/5cc61c06b14bf42eef776e33.jpg" width="320" /></a></div><br /><div><br /></div>לסיים לכתוב דראפט ראשון למחזה שאתה עובד עליו כמעט שנה. מחזה שכמעט פעמיים נזרק לפח. מחזה שהיו רגעים שהיית בטוח ששכחת איך כותבים ואולי זה הזמן לפרוש. מחזה שבשבוע האחרון ישבת על התחת בין 6-7 שעות ביום כי כבר פספסת את הדד ליין ארבע פעמים והרגשת נורא לא מקצועי. ואז לגלות שהשעה שלוש לפנות בוקר ואין מי שיחלוק איתך את הרגע שסיימת לכתוב אותו.Roy Reshef Maliachhttp://www.blogger.com/profile/03307382325068511397noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-6471190298171343392.post-47192387300088303362021-03-23T10:49:00.003-07:002021-09-15T11:28:38.985-07:00לכו להצטלם<div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEisO_FWtrBNdmcQaqptNbMm0m8UG-IeNak3xcqDQ7W7aWllxXC40wPJe0gMZFXPiPOjUHO9I9qdz4thrOczIyI4YBkvg6Wz8r4x7oiWvKUxkRt9Fkdttpmc8ar3T_s5bzPQdY9mm7xY6Ig/s800/a82db6887aa9eef43b04e9ef7b93aa36.jpg" imageanchor="1" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" data-original-height="417" data-original-width="800" height="167" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEisO_FWtrBNdmcQaqptNbMm0m8UG-IeNak3xcqDQ7W7aWllxXC40wPJe0gMZFXPiPOjUHO9I9qdz4thrOczIyI4YBkvg6Wz8r4x7oiWvKUxkRt9Fkdttpmc8ar3T_s5bzPQdY9mm7xY6Ig/s320/a82db6887aa9eef43b04e9ef7b93aa36.jpg" width="320" /></a></div><br /><div><br /></div><div><br /></div><div>הגעתי לקלפי. תור ממש ארוך. שמחתי שאנשים נוהרים להצביע ואז כשראיתי את הפנים הנפולות של האנשים הבנתי. התור הזה ארוך כי כל אחד גונב עוד 10 שניות להצטלם לסלפי. אחרי עשרים וחמש דקות נכנסתי. נתתי תעודת זהות הכנסתי פתק למעטפה ויצאתי החוצה. מזכירת הקלפי ההמומה שאלה "אתה לא מצטלם?"</div><div>"לא." אמרתי. וניפחתי את החזה. היא חייכה. </div><div>יצאתי מהדלת. "לא הצטלמתי" קראתי בקול. כולם מחאו לי כפיים. נשמעו שריקות. אנשים נתנו לי תינוקות לנשק. אישה מבוגרת שראתה דבר או שניים חיבקה אותי. "אני הייתי בוחרת בך".</div><div>הלכתי משם, שמחה בליבי. ואז משום מקום קפץ בחור שמנמן ואמר" יאללה, יאללה יא צבוע! אז לא צילמת תמונה! אתה מהסוג שתכתוב פוסט ותבזבז לנו את הזמן עם המילים שלך! לך! לך!."</div><div>הוא ירק לעברי. עצרתי ברחוב והרגשתי עצב. המבוגרת ממקודם ניגשה אלי. "אל תתן לו להעציב אותך, אנשים באים רק בגלל שהם יכולים להצטלם. הם צריכים את זה, הם תכננו את זה. אנשים צריכים לצאת להצטלם." חייכתי אליה והיא הוציאה מהתיק בישקוט משמש. </div><div>חזרתי הביתה וכתבתי פוסט. כי אני לא אתן לאנשים להפיל את רוחי. .וכך כתבתי "לכו תצטלמו! אל תחשבו מה הטעם בצילום. אל תגידו אני לא סגור על הקומפוזיציה, הצילום הולך לפח, מי בכלל יראה את הצילום? תצלמו אסטרטגית. תצלמו רגשית. תצלמו את התמונה שאתם מאמינים בה. העיקר תצלמו את עצמכם מצביעים!"</div><div>אני לא הצטלמתי רק הצבעתי אבל למדתי שיעור לאהוב את אחיי המצטלמים</div>Roy Reshef Maliachhttp://www.blogger.com/profile/03307382325068511397noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-6471190298171343392.post-48373281128030002832021-01-30T06:22:00.009-08:002021-01-30T09:58:50.433-08:00הצעד הנואש של האמן להתבלט כדי לספר את סיפורו<div>הסופר ריצ'רד פרייס אמר שהצורך של האמן לבלוט לא נובע מיהירות וגאווה אלא מהחלטה נואשת.</div><div>אני סוחב את האמירה הזאת כאזיק אלקטרוני המחובר לגופי. האזיק מצפצף כל פעם שאני מנסה לבלוט. אני מקנא באלה שאין להם את הצורך הזה. ויש כאלו לא מעט. </div><div>כאשר בני נוער אומרים "כשאהיה גדול, אני רוצה להיות מפורסם." הם אומרים תראו אותי, תשמעו אותי. הרשתות מאפשרות לנו לבלוט מעל הרגיל. קשה שלא לזלזל בזה. כשאנחנו צורכים התבלטות של מישהו אחר (ריקה מתוכן ) אנו לרוב מזלזלים בזה. לעומת זאת, כשאנחנו מתבלטים, זה כשר לחלוטין. ועדיין, כך או כך, זו החלטה נואשת. עוד לא שמעתי מישהו אומר "וואו, איזה כיף ביליתי בשעה האחרונה באינסטגרם." זה צורך ולכן נובע מנואשות. </div><div><br /></div><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><a href="https://d1zdxptf8tk3f9.cloudfront.net/articles/294/large_cropped/Someone_Stole_Your_Art_Images%E2%80%A6_Now_What_.PNG" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" data-original-height="450" data-original-width="600" height="300" src="https://d1zdxptf8tk3f9.cloudfront.net/articles/294/large_cropped/Someone_Stole_Your_Art_Images%E2%80%A6_Now_What_.PNG" width="400" /></a></div><br /><div><br /></div><div><br /></div><div>כאשר אני בולט אני מרגיש טוב. זה מניע אותי לכתוב, לפרסם. אני לא מתכחש לזה שבחרתי ייעוד שדורש התבלטות. אם מסתכלים על הטבע להתבלט זה יסוד מרכזי בהמשכיות. הזכר המנופף בנוצותיו כדי להשיג נקבה. הפרח המושך דבורים, הפרי מושך ציפורים וכו'. המרכיב הזה קיים בכל מקום. כמובן שהוא לא הכרחי לכולם. לא כל דבר בטבע משתמש בכלים האלו. השאלה שאני שואל, (ומוצא אותה טיפשית תוך כדי כתיבה) האם פרח, המשתמש ביופיו, נואש? התשובה היא כנראה לא. </div><div>האיזון שיש ברצון להתבלט מתבטא בזמן שאנו משקיעים ביצירה (בלא להתבלט.) כמה זמן אני מוכן להשקיע מזמני על מנת לייצר תוכן שיבליט אותי? הרשתות מציעות לכל אדם להדביק את הפנים שלו על מסך של מישהו אחר. אנחנו רק נשקר לעצמנו שזו אמנות. זה אולי גירוי. זה לא לבלוט כאמן. אמן ניזון גם מהעבר שלו - מהיצירות שלו. מההווה שלו - תהליך היצירה שלו והעתיד שלו - החזון שלו, התאוריות שלו. אנשים שעושים סטורי אינם משאירים מאחוריהם כלום. האם זה רע? נגיע לזה עוד מעט. </div><div>רוב האנשים עסוקים בהתבלטות בלבד - כמו חנות שתתעסק בעיצוב השקית יותר מבאיכות הבד או התפירה. אין בזה פסול מבחינה אומנותית. אלו נקראים משפיעני רשת. לאלו יש התמודדות מנטלית קשה, השונה משל האומן. אם הם מפסיקים הם לא קיימים. אם תוקף אותם הרצון להפסיק, הם נעלמים אל מול האמן שיצירותיו נשארות אחריו. </div><div>במנזרים יש נזירים מציירים מנדלות גדולות ולאחר כמה ימים מוחקים את המנדלה. כדי לבסס את עקרון הארעיות. רגע אחד יש, רגע אחד אין. כשאני מתבונן בסטורי של מישהו אני חושב שאולי משפיעני רשת או מתעדי רשת הם כמו הנזירים של המנדלה. הידיעה שזה נמחק מעורר הערכה בעיני. אבל אני נותר אדיש לחלוטין לתופעה הזאת. אולי קוראים לזה סטורי אבל יש שם מעט מאוד סיפור. </div><div><br /></div><div>יש לי כשרון לזכור מידע לגבי העתיד. אני לא טוב לזכור רגעים בחיי. (אולי בגלל זה אני לא חושב שהיום יום לי מעניין.) אני אדם עם מעט מאוד זיכרונות, כמעט. כאמן הנואשות שלי מתבטאת בכך שאני צריך שהיצירה שלי תישאר לאורך זמן. זמן הוא המבחן האמיתי של הרלוונטיות של האמן. אבל לא רק האיכות של היצירה אלא גם הנראות / שיווק שלה לאורך זמן. היום לאמנים יהיה קשה יותר להיות נצחיים. </div><div>בספר של סטיבן קינג <b>כל המוצא זוכה</b>. מורה לספרות מסביר לילדים את הקונספט של "זה מטופש" המחשבה שעוברת לילדים כשמכריחים אותם לקרוא קלאסיקות וכל מה שיש להם להגיד זה thats stupid. ואין מה לעשות בנידון. </div><div>זה גורם לי לחשוב על ההתרחקות מאמנות עמוקה ורצינית של הרבה מאוד יוצרים צעירים. דור שלם של אנשים מעדיף לעשות שטויות ברשת ולהתבלט באופן רגעי. (בדיוק כמו שעשיתי כנער. עשיתי שטויות כדי להראות שאני מגניב לחברי.) כי הם מפחדים מהזמן שנדרש להגיע לעומק. מהזמן להעלם ולא להתקיים בתודעה. </div><div><br /></div><div>מדוע משפיעני הרשת הם אנשים שפונים לקהל יעד צעיר ממש? בטלוויזיה לוקחים כל מיני סטארים שקהל היעד שלהם הוא בני 12-15 ושמים אותם בפרונט של הטלוויזיה. למה? האמת זה נראה לי נוגע בנקודה מעניינת שבעצם זה להראות למבוגרים דרכים לתקשר עם הצעירים. </div><div><br /></div><div>תרבות ההתבלטות היא כמו עישון. אין אחד שחושב שזה טוב. זהו צעד נואש לספר את הסיפור של כל אחד מאיתנו בעולם. השאלה "איך להיות?" ניצחה את השאלה "להיות או לא להיות" כנראה שזה גורלנו. שזה צורך שמניע אותנו קדימה. </div><div><br /></div><div>היות ויש לי לא מעט יצירות שמחזקות את הנוכחות שלי בעולם היצירה אני יכול להרשות לעצמי להעלם יותר. זה כוחו של אמן שאינו שחקן או משפיען. מוסיקאי, צייר או כותב יכול להמשיך לפעום גם אם הוא האדם נעלם. לבלוט באמצעות יצירה. למרות שעדיין אני לא מתעלם מהצורך שבי להרים את הראש מדי פעם ברשת, להרים את נוצותיי בפני קהל. אבל לא כל יום. </div><div><br /></div><div>אדם שלא ראה בנותיי זמן רב לרוב המום מכמה הן גדלו. אני, לעומת זאת, כל יום חי עם בנותיי, אני חווה את הגדילה שלהן ולא המום כמו אדם זר. להיות הלום מול יצירה זה משהו שהייתי רוצה להשיג. </div><div><br /></div><div><br /></div><div><br /></div><div><br /></div><div> </div><div><br /></div><div><br /></div>Roy Reshef Maliachhttp://www.blogger.com/profile/03307382325068511397noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-6471190298171343392.post-19173191219028850872021-01-28T14:47:00.009-08:002021-01-28T15:01:50.054-08:00להעתיק מעצמי את הכתיבה וקונג פו סיני<p>ישבתי לצפות בסרט קונג פו. <b>אחדות הגיבורים</b>. מצאתי סוג של נטפליקס סיני שאפשר לראות בו סרטי קונג פו בחינם. בתוכי יש כמיהה להיות כמוהם. פחות מעניין אותי הקונג פו. יותר מעניין אותי שהוא יושב ושותה תה באיזה חווה סינית והוא מבין בכל מיני דברים ולא אכפת לו ללכת מכות. אני לא רוצה ללכת מכות. זה כואב ולא תורם. אני יותר בעניין שהוא לא מרגיש מאוים מהחיים. </p><p><br /></p><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><a href="https://d1nslcd7m2225b.cloudfront.net/Pictures/480xany/9/8/5/1307985_ironfistsandkungfukicks_795096.jpg" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" data-original-height="320" data-original-width="480" height="252" src="https://d1nslcd7m2225b.cloudfront.net/Pictures/480xany/9/8/5/1307985_ironfistsandkungfukicks_795096.jpg" width="378" /></a></div><br /><p>אני אוהב בסרטים של הסינים שהם מקדשים את המסורת שלהם. תמיד אנשים מבחוץ מנסים לרמות, להפיל ולהרוס את התרבות הסינית. בסוף הסיני מנצח. הוא שמר על הערכים הסינים שלו ולא התקפל. אם החרדים היו יודעים אומנות לחימה אז בטוח היינו עושים סרטי קונג פו עם חרדים. </p><p>בבוקר ישבתי לכתוב. כתבתי סצנה של 400 מילים. וכל הזמן שאני כותב אני מרגיש שזה לא עובד. אני רוצה להאמין שבגלל שכתבתי לא מעט בחיי, אני יכול להרשות לעצמי להיות חמור עם הכתיבה שלי. מצד שני זו גם יכולה להיות הצדקה לקול הביקורתי ואני משלה את עצמי. הכול פתוח. </p><p>בלילה חזרתי לסטודיו שלי. רציתי לכתוב עוד. שמתי לי מוזיקה ברקע ( אני בעיקר שומע ג'אז שקט כשאני כותב) והתחלתי לכתוב. החלטתי לנסות להעתיק מעצמי. כלומר להשתמש בטכניקות שכבר השתמשתי במחזה אחר. אני מחזאי אקלקטי, אני כל הזמן מחפש סגנונות שונים וטכניקות שונות לכתוב. המחזות שלי שונים בצורתם וסגנונם. בניגוד לחנוך לוין או ברכט או שייקספיר שכתבו פחות או יותר בסגנון אחד. ניתן לראות שהם העתיקו מעצמם, במילים אחרות, חזרו על עצמם. ייתכן שעוד לא מצאתי את הסגנון שלי לחלוטין. אני עוד לומד. </p><p>למרבה המזל, הסצנה ממש כתבה את עצמה. ברור היה לי בזמן הכתיבה שאני אוהב אותה. לקראת הסוף הרגשתי שאני דועך, אז הפסקתי. אנסה להמשיך אותה מחר. לכתוב אל תוך החושך (מבלי לדעת לאן זה הולך) זה נהדר כשאתה כותב לבד. כשאתה כותב למישהו אחר החושך מפחיד פי כמה. </p><p>במהלך היום הייתה לי פגישה על פרויקט חדש. כאשר הוא ירקום עור וגידים, אכתוב עליו. לאחרונה אני לא משתף בכל דבר. אני מחזיק את המידע אצלי ומרגיש נעים שזה לא ידוע. סוד מן העולם ויש לו מעט שותפים. אין לי אמונות טפלות בנושא, עין הרע, נאחס או פחד. גם לא אכפת לי להגיד שאני עושה משהו ואז שהוא לא יקרה. ואני לא כותב שמתבשל משהו. לא מבין את האנשים שכותבים שהם בתחילת פרויקט. זה הכי קל להיות בתחילת פרויקט. אני כל יום יכול להגיד שאני מתחיל פרויקט. רק באחד באפריל אני כותב דברי שקר. זו מסורת שלי לכתוב פוסט מאוד שקרי אך אמין בפייסבוק. </p><p>בימים אלה אני פחות מוטרד אם כתבתי סצנה טובה או גרועה או אם אני מתקדם או לא. (זה בטוח מטריד אחרים שעובדים איתי) יותר מטריד אותי אם עבר יום ולא כתבתי. בגלל זה אני כותב בבלוג בנוסף לעבודה על היצירה שלי. אני מרגיש שאני לא כותב מספיק במהלך היום שלי. </p>Roy Reshef Maliachhttp://www.blogger.com/profile/03307382325068511397noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-6471190298171343392.post-7126446660329579742021-01-27T15:42:00.009-08:002021-01-27T15:47:21.076-08:00יומן כתיבה 27-28.1<p style="text-align: justify;">ישנתי מוזר, נרדמתי על הספה תוך כדי קריאה. בבוקר התעוררתי מוקדם. ניסיתי לגנוב כמה שיותר דקות שינה, אבל רעשי הזום שבקעו מהמחשב של בתי עקרו אותי מכבלי השינה.</p><p style="text-align: justify;">אני פותח כל בוקר בשגרה זהה. אני קם, מכין לי קפה ומתיישב לקרוא ספר בין חצי שעה לשעה. אני מקיים את השגרה הזאת כבר כמה שנים. בדרך לסטודיו האזנתי לספר של ג'ודי פיקו " צעד קטן גדול". הספר הזה מאוד מרשים. זמן ארוך בחיי לא אהבתי לקרוא ספרות מסחרית שנכתבת על ידי נשים. יש מעט מאוד סופרות שאני נהנה לקרוא. אורלי קסטל בלום היא אחת האהובות עלי, במיוחד דולי סיטי. לאחרונה התחלתי לקרוא ספרים של כמה סופרות - נורה רוברטס, ג'ודי פיקו ועוד (שאני לא זוכר את שמן). כמחזאי הרבה יורת טוב לקרוא סופרות מסופרים במיוחד בתחום המסחרי. גברים כותבים על חטיפות, היעלמויות, ואילו הנשים כותבות גם על כל אלו אבל מקום אחר. ממקום יותר ריאליסטי. הן משקיעות יותר עומק ברגש ובדמויות עצמן. לי כמחזאי זה ממש מתנה. לכן התחלתי גם לשוטט לז'אנרים פחות שגרתיים בקריאה שלי. אני לא מכריח את עצמי לסיים ספרים אבל יש סופרות שמצליחות בעזרת מילים לשאוב אותי פנימה עמוק. </p><p style="text-align: justify;"></p><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><a href="https://s.abcnews.com/images/US/time-change-02-ap-jc-180307_16x9_992.jpg" imageanchor="1" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em; text-align: justify;"><img border="0" data-original-height="450" data-original-width="800" height="180" src="https://s.abcnews.com/images/US/time-change-02-ap-jc-180307_16x9_992.jpg" width="320" /></a></div><p style="text-align: justify;"><br /></p>בשעה 12 לאחר שעשיתי סידורים כאלו ואחרים, התיישבתי לכתוב. לעבוד על המחזה שמטריד את מנוחתי. פיתחתי עם המחזה הזה מערכת יחסים מאוד מעניינת. אני כל הזמן ניגש אליו ממקום אחר, כותב סצנות ואת רובן זורק. הכנתי קובץ בתוכנה שאני עובד איתה SCRIVINER שאפשר לאגד בה את כל המסמכים ביחד. אלוהים שישמור אותי כמה ניסיונות עשיתי למחזה הזה. אני לא מוטרד. יותר נכון, הייתי מוטרד כבר עברתי איתו שלבים רבים. הייתה תקופה ששנאתי אותו ועשיתי הכול כדי לא לכתוב אותו. ואז ישבתי וביומיים כתבתי עשרת אלפים מילים. ואז זרקתי והתחלתי מחדש ושוב זרקתי וחזרתי למה שכתבתי. וערכתי ושיניתי עד שהיום אני פשוט רגיל לכתוב ממנו כל הזמן עוד. אני עדיין בחיפוש למרות שהדד ליין המקורי חלף מזמן. אני מבין כבר שמה זה משנה, מה אני אכתוב, אני פשוט אכתוב ונראה איזה סצנה תצא לי היום. מי יודע. בשלב מסוים ככותב הכתיבה כבר לא מדאיגה אותך. לכתוב אני יודע, לבנות מחזות אני יחסית יודע. מה שאני לא יודע זה מי אני בתוך הכתיבה. מה הקשר שלי למה שאני כותב. יותר ויותר אני מבין שהתהליך כתיבה שלי הוא ייחודי לעצמי. אני לא אוהב את התהליך שלי. אבל בינתיים לא הצלחתי לשנות אותו. ויש לי הרבה עדים שניסיתי. בכל אופן היום התיישבתי לכתוב סצנה חדשה שרצה לי בראש. והאמת לאחר שסיימתי אותה אהבתי אותה. אמרתי לעצמי יש בה משהו טוב. מחר על בסיס הסצנה הזאת אני אכתוב עוד סצנה. ואולי בקרוב אני אמצע את הדרך לסוף המחזה. אני חושב שעכשיו מצאתי איזה מנגנון. <p></p><p style="text-align: justify;">בסביבות שלוש חזרתי הביתה. מאותו רגע נכנס לכובע האבא. קצת שיעורי בית עם הבת שלי. בהייה בקיר ובכלל הזמן עובר ואתה לא באמת יודע על מה. ני לפעמים חושב שאני משוטט בבית כמו שהייתי משוטט בדיזינגוף סנטר כשהייתי נער. משוטט חסר תכלית, מתיישב בכל מיני מקומות ומחכה שמשהו מסעיר יקרה. הבעיה בבית שהדברים המסעירים בוקעים מהטלפון בדמות הודעות או שיחות. ואני לאחרונה קובר עמוק את הטלפון שלא יהיה חלק מחיי. יש ימים ממש מוצלחים ויש ימים שאני ממש תובע בתוכו. </p><p style="text-align: justify;">מעבר לזה היום הזה פשוט נעלם. רוב הזמן הסתובבתי עם כאב ראש ועייפות ושאלתי את עצמי האם זה קשור לחיסון שקיבלתי לא נראה לי. למזלי כתבתי בצהריים. אם לא הייתי כותב הייתה עוטפת אותי תחושת אכזבה מעצמי. כמו כן בשש אני ומחזאי נוסף ישבנו לעבוד על מחזה שהוא כותב. </p><p style="text-align: justify;">עכשיו אני מסיים בבלוג הזה. אני מחשיב את זה ככתיבה לכל דבר. אבל זה לא זמן יצירה. זה זמן סיכום. </p>Roy Reshef Maliachhttp://www.blogger.com/profile/03307382325068511397noreply@blogger.com3tag:blogger.com,1999:blog-6471190298171343392.post-66373659485774731452021-01-26T16:09:00.006-08:002021-09-15T11:32:56.430-07:00יומן כתיבה 27-26.1<div><br /></div><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjlC6KqZ_A7RiqC7ERqhdrf1_KS22YF_PS7LUCM8Mu3yG202TWW7IaJo4gJ-wegwLpRtLBTovo7U9iV40ZNsbgI2DzkjPMCOH0KkFD5J0Zq-WmstwhkSpdkED6SwDr1XY3ozpiNphtMby8/s1280/W_960_whatsapp_image_2020-05-29_at_200030.jpeg" imageanchor="1" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" data-original-height="1280" data-original-width="720" height="320" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjlC6KqZ_A7RiqC7ERqhdrf1_KS22YF_PS7LUCM8Mu3yG202TWW7IaJo4gJ-wegwLpRtLBTovo7U9iV40ZNsbgI2DzkjPMCOH0KkFD5J0Zq-WmstwhkSpdkED6SwDr1XY3ozpiNphtMby8/s320/W_960_whatsapp_image_2020-05-29_at_200030.jpeg" width="180" /></a></div><br /><div><br /></div><div><br /></div>היה לי שיעור מחזאות בבוקר. לימדתי איך בונים תמה דרך קונפליקט פנימי. היה שיעור טוב ומעניין. יש בזה המון מקום לפיתוח ואני אישית מאוד אוהב לכתוב דרך הפילטר הזה. אני צריך להתחיל להעביר את השיעורים האלה לכתב. אני עדיין חושב על רעיון לכתוב ספר למחזאות.<div><br /></div><div>סיימתי לקרוא את הספר של סטיבן קינג "מר מרצדס" זה ספר פשוט פנומנלי. המשכתי ישר לקרוא את הספר השני בטרילוגיה " כל המוצא זוכה". קינג בונה בספרים האלה מהלכים עלילתיים מעולים. החלטתי לנסות לשחק עם המבנה שלו במחזאות ולראות מה יוצא. עשיתי את זה בלילה מאוחר וראיתי כמה הבנייה של קינג יעילה. הוא משתמש בטכניקה פשוטה מאוד שרבים אחרים משתמשים בה . הוא מנכיח את האויב בתחילת הסיפור ומיד אחריו את הגיבור. כקורא אתה מודע לכך שיש עוד זמן עד שהם יפגשו ואתה מחזיק מתח. והוא יודע להשהות את המתח הזה. הדמויות אצלו לא ממהרות והמתח הזה מצטבר וגורם לי לדהור קדימה בקריאה. </div><div><br /></div><div>קיבלתי היום את החיסון השני של הקורונה. אני מקווה שזה יעזור. בלי קשר לחיסון, כואב לי הצוואר כבר כמה ימים. אולי כי אני מתוח, אולי כי אני כותב הרבה, אני לא יודע. </div><div><br /></div><div>אני כבר שבעה חודשים בערך מנסה לכתוב מחזה. אני מתעכב איתו המון ואני עובר איתו טלטלות. אני לא מצליח לפתור שם בעיה בעלילה. אני עדיין בחיפושים. אני לא מוותר עליו כי אני לא יכול. אני מת שהוא יהיה מאחורי. יש בו כמה סצנות טובות אבל הוא ממש רחוק מלהיות מחזה שלם. </div><div><br /></div><div>רכשתי מחשב שולחני חדש לבית. הישן ממש קרטע וכבר זה היה בלתי אפשרי. סידרתי את פינת העבודה ואת כל ערימות הדפים עכשיו יש שוב מקום לכתוב. רוב הזמן אני יושב עם לפטופ בבית ולא מתיישב לכתוב על המחשב השולחני כי הוא איטי ומדכא. המהירות של המחשב החדש מחדשת לי אנרגיה. אני אוהב טכנולוגיה חדשה. אבל אני חושב שמה שעשה באמת את השינוי זה הסדר שעשיתי. </div><div><br /></div><div>בערב לימדתי שוב מחזאות. עשינו תרגיל של דמות ולוקיישן. מי שמבין את התפקיד של הלוקיישן בסיפור וכמה הוא תורם לכתיבה, חוסך מעצמו יסורים גדולים אחר כך. זה עוד נושא שאני צריך להכניס לספר. </div><div><br /></div><div>אני משתמש בבלוג הזה גם לרשימות שלי לפעמים הבאות :) </div><div><br /></div><div>בלילה חזרתי הביתה וכשכל הבית נרדם. התיישבתי לכתוב רעיון שאני כבר מסתובב איתו איזה שנתיים בראש. אמרתי לעצמי, קח את התובנות שיש לך מסטיבן קינג ותנסה לראות איך אתה בונה סיפור מזה על בסיס הרעיון שהיה לי. </div><div><br /></div><div>תוך שעתיים כתבתי סינופסיס של שלוש מערכות. והן מסתדרות נהדר. זה היה החלק הקל כי באמת הרעיון טוב. קינג עזר לי לבנות מתח ולבסס את היריב והגיבור. האמת הופתעתי, חשבתי שהמחזה הוא על משהו אחד אבל הוא התגלה לי שהוא על משהו אחר לגמרי. </div><div><br /></div><div>זהו, השעה כל כך מאוחרת ואני צריך לקום מחר בבוקר. שיהיה לי בכיף</div>Roy Reshef Maliachhttp://www.blogger.com/profile/03307382325068511397noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-6471190298171343392.post-84174584778522415572020-12-26T02:14:00.005-08:002020-12-26T03:27:34.057-08:00פרויקט אייכמן ואני - חשיבה על סטרימינג, והצגות מצולמות בימי קורונה. <div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhA_byuW6SbkBP7ORjqUaWWYKwTTsOBo3Dz3bM-UriQ4e9HKgXmVhxUSF98psyQVnwyrbZTXh3GV52fzYEJqtfzV0UA4-Ks8_FaLifowICNCpvSGQRoaYKJ88k5j72kJnveLJXca2wEfyc/s2000/EPT1-%25D7%25A1%25D7%2592%25D7%2595%25D7%259C%25D7%2594-2000x1125.jpg" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" data-original-height="1125" data-original-width="2000" height="324" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhA_byuW6SbkBP7ORjqUaWWYKwTTsOBo3Dz3bM-UriQ4e9HKgXmVhxUSF98psyQVnwyrbZTXh3GV52fzYEJqtfzV0UA4-Ks8_FaLifowICNCpvSGQRoaYKJ88k5j72kJnveLJXca2wEfyc/w576-h324/EPT1-%25D7%25A1%25D7%2592%25D7%2595%25D7%259C%25D7%2594-2000x1125.jpg" width="576" /></a></div><br /><p> אני לא ממהר לצפות בהצגות בסטרימינג. חוט המחשבה שלי קצר וכאשר דברים לא מעניינים אותי אני קופץ קדימה או עוצר. לקח לי הרבה זמן להבין שהמוח שלי עובד על מחשבה מפוצלת ושזה טבעי ואני יכול לעבוד ככה. אני לא אוהב את החוויה של הצגה בתוך מחשב. ראיתי כמה הצגות במהלך חיי בסטרימינג. לרוב הצגות שירדו. בזמן שהייתי במאי אהבתי לראות הצגות באונליין. הרגשתי שאני לומד. עכשיו מעניין אותי בעיקר הטקסט. אני אוהב להקשיב להצגות. הצורך לראות התפוגג. </p><p>בעברי, הייתי שופט את ההצגות שראיתי לפי המדד, האם אני נהנה או לא. נגמלתי מהדרך הזאת. בתיאטרון יש עקרון שאתה צריך לצפות מההתחלה ועד הסוף בהצגה. גם אם אתה משתעמם, אתה תקוע באולם. זה קצת דומה לסדר פסח, שאתה תקוע בארוחה משפחתית עד תום קריאת ההגדה. הסטרימינג מונע ממני את החוויה הזו. לטוב או לרע. היום אף אחד לא חייב לשבת ולהתמודד עם הרגשות השליליים שעולים בזמן ההצגה. אפשר לעצור בכל רגע נתון. אפשר לעשות כמה דברים במקביל. בכך אתה מנותק מהחיים. בחיים אתה גם תקוע בסיטואציות עם רגשות שליליים. בדרך עקומה, התיאטרון מלמד אותנו להבין את זה מבלי שיקרה לנו כלום אחר כך. אף אחד עוד לא מת מההצגה. (זה בטח שגוי ומישהו כן מת מתיאטרון, אבל ניחא. )</p><p>ישבתי לצפות בהצגה “פרויקט אייכמן” - יצירתה של לילך דקל אבנרי בסטרימינג. עבודה שהחלה כהצגה רגילה ונאלצה, כמו פרויקטים רבים, להפוך להצגת אונליין. ההצגה עלתה בפסטיבל ישראל. הם היו מודעים לעובדה שההצגה תהיה באונליין. מה שראיתי לא הייתה הצגה מצולמת, אלא מופע שמכוון מראש למצלמה, תוך התייחסות קבועה לכך שאני יושב בבית וצופה בה. </p><p>אני לא ארחיב על ההצגה עצמה. אין לי ביקורת טובה או שלילית על ההצגה. כפי שציינתי, אני לא בוחן הצגות לפי הטעם שלי. המטרה שלי היא לחפש מה אני מרגיש. בכלל, החיפוש אחר רגש אחד - <b>ההנאה, </b>בצריכת תרבות, מאוד מצמצמת אותנו כבני אדם. החיים עצמם מורכבים מהרבה מאוד רגשות וכשאנו מצמצמים את החוויה שלנו מתרבות לרגשות כמו הנאה וכיף, אנחנו מצמצמים את הספיגה. אני מודה, הצורך שלי להנאה הוא גבוה, כמו כל אדם, והסטרימינג מעניק לי המון אתגרים והזדמנויות פשוט להתנתק. על מנת להתמודד עם האתגר, אני נוהג לשאול את עצמי לאורך כל היצירה, מה ניסו היוצרים להעביר אותי וגם מה עברתי בעצמי. </p><p>בתיאטרון הפוסט מודרני או החדשני, או כל שם שאפשר לתת לו, למדתי להיכנס עם משקפיים של חלום. אני עומד לצפות באי-גיון. אנשים יתלבשו מוזר, יעשו דברים שאינם תואמים את המציאות. אני צופה בחלום. (עובדה: אני לא אוהב שמספרים לי על חלומות) יש לי קושי ברגע שדברים נעקרים ממשמעות. הבנתי שעלי לחבוש את משקפי הדימוי. אני מכיר את עבודותיה של לילך, הן לא יקלו עלי מבחינת חווית צפייה. אני אדרש לעבודה. אני אדרש למחשבה. </p><p>המופע החל כהצגה. דורי בן זאב לוקח אותי פנימה בקולו. הכול מדויק, ערוך היטב - מופע מהוקצע. שמיעה, היא החוויה העיקרית. על המסך, השחקניות והשחקנים מבצעים פעולות שאינן תואמות את הטקסט שאני שומע. מדברים איתי על אייכמן ואני רואה משהו שנראה כמו מסיבת יום הולדת מלחיצה. בינתיים, אני במימד אומנותי בטוח - אני רואה הצגה. אז, חצי שעה לתוך המופע, המופע מתפרק. המציאות נכנסת אליו. המציאות שלנו, בימים של הקורונה. המודעות של הפרפורמרים למצלמה ולחוסר הקהל, לאיבוד המשמעות. והשאלה - למה אנחנו עושים את זה? </p><p>הרגשתי כעס מאוד גדול ברגע זה על היוצרים. קורונה זו המציאות של כולם. אני לא צריך ייצוג שלה. אני לא צריך תלונות. הובטח לי משהו אחר. אסקפיזם אומנותי היסטורי. כעסתי ורציתי להפסיק את הצפייה. ואז נתקע לי הסטרימינג. הייתה לי הזדמנות לעצור ולא לראות. תירוץ מושלם - זה נתקע ולא עבד לי. </p><p>כעבור דקה זה חזר. החלטתי להישאר. לא ברחתי. צפיתי בהצגה עד סופה.</p><p>בתחילת ההצגה אתה מקבל הסבר ועדויות על אייכמן והמשפט. ואני, כאינטלקטואל, מרגיש שמחה. מישהי סיכמה לי את הפרטים ההיסטוריים ובתום ההצגה אני אלך זקוף ואגיד שאני יודע כל מיני אנקדוטות על משפט אייכמן שהם מעבר לק. צטניק, וכולם יתפעלו ממני. כי הרי מה באמת אני יודע על משפט אייכמן? </p><p>השמחה נשדדה ממני בשאלה - מה אתה יודע על המשפט? זה נאמר אלי במצלמה. רגע, רגע, האם אני הוא זה שעומד בהצגה זו למשפט? האם יש פה תרגיל שעשו עלי היוצרים? התחלתי להתבלבל, לכעוס, הבנתי שאני לא נהנה, שאני בקריז. תנו לי מנה של תיאטרון! כאילו הייתי בתהליך גמילה. תחזירו את האסקפיזם! תחזירו את לי את ההצגה שלכם על אייכמן. רציתי להתקשר ללילך ולצעוק עליה. מה היה דחוף לך לקחת לי את ההצגה?! </p><p>ככל שהמשיך המופע עלו בי תחושות אחרות. טובות, לא טובות, עקומות, מעצבנות, מדגדגות, מגרדות. הו, הנה חוזרים לאייכמן! למה אני כה שמח? לא הצלחתי להבין. אני בחלום? חלום שחלמו אותו אנשים אחרים ואתה אורח. חוויה לא אמורה להיות שמחה? שאלות, שאלות - האם אני רואה מתא-תיאטרון? האם זה סיפור המציאות של היוצרת, כפי שהיא חוותה את זה? האם אין מנוס מאשר להראות את ההתפוררות של עולם התיאטרון? עבדו עלי? </p><p>בתום ההצגה, ישבתי מהורהר. מעכל את התחושות. היה כאן ניצחון, היה כאן מראה להפסד, היה חלון ומימד של אומנות והיסטוריה. היה אובדן וחוסר משמעות. היה ניסיון לייצר הצגה. היה תיאטרון והיה חור שחור. <br />“הערב אימפרוביזציה” מאת פיראנדלו בגרסת COVID 2020 </p><p>האם לזאת הכוונה שמדברים על אספקלריא מאירה לטבע? האם זה התיאטרון של ימים אלה? ואין לנו מנוס מאשר להביט בגופה. לחגוג את קבורת התרבות באמצעות תרבות? בניגוד להצגות מצולמות אחרות, כאן לא ניסו לגרום לי להנות ולהגיד לי “אם זאת הייתה הצגה, היית ממש נהנה” כאן אמרו לי: זו ההצגה של הזמנים האלו. היא לא יכולה לקרות באמת. המציאות גברה על החלום. ברוכים הבאים להרס. כל מה שנשאר זה רק בני אדם. השחקנים כולם מתים. </p><p><a href="https://timeout.co.il/%D7%A4%D7%A8%D7%95%D7%99%D7%A7%D7%98-%D7%90%D7%99%D7%99%D7%9B%D7%9E%D7%9F-%D7%98%D7%A8%D7%9E%D7%99%D7%A0%D7%9C-1/" target="_blank">לילך דקל אבנרי מדברת על הפרויקט מנקודת מבטה</a></p><p><a href="https://www.pathosmathoscompany.com/" target="_blank">אתר ההצגה</a></p>Roy Reshef Maliachhttp://www.blogger.com/profile/03307382325068511397noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-6471190298171343392.post-32174471911602554502020-12-19T12:36:00.004-08:002021-09-15T11:36:10.630-07:00וריאציות לקולות בראש<div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEiD31BVKkyQprBKvTRYXW9_pvcUQSNjluJUJV_LkPEOp-MbZTpetciQY3pZiH80EfeUNY1BFL50HX6cXGyVHsTT9Fs5y2INKVByTYDCMAAy91tGgWLQQDO1gQ0bc-mWkZ6nNtAU1lqbH5k/s700/629d9f512e2e059fdccd098ac78e1901.png" imageanchor="1" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" data-original-height="700" data-original-width="484" height="320" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEiD31BVKkyQprBKvTRYXW9_pvcUQSNjluJUJV_LkPEOp-MbZTpetciQY3pZiH80EfeUNY1BFL50HX6cXGyVHsTT9Fs5y2INKVByTYDCMAAy91tGgWLQQDO1gQ0bc-mWkZ6nNtAU1lqbH5k/s320/629d9f512e2e059fdccd098ac78e1901.png" width="221" /></a></div><br /><div><br /></div><div><br /></div>אם אתם שומעים וריאציות לקולות האלו בראש: <div><br /></div><div>"תכתבי. אחר כך. תכתבי! יש לי משהו לעשות. תכתבי... אני אכתוב בלילה. יו לא כתבתי, אני רוצה לכתוב, אז תכתבי! אבל אין מצב רוח. יו כבר תכתבי." </div><div>(תקף גם בלשון זכר)</div><div><br /></div><div>דרך טובה להתגבר על הסבל, היא להתמסר למלחמה. לקחת את שדה הקרב אתכם לשולחן. קחו חמש דקות לכתוב את השיח ביניהם. תנו לקרב הזה להתנהל במילים. בסוף הם ימותו. הגופות שלהם ישארו על הדף. ידממו אט אט ומדמם, נעשה דיו, ומחרבותיהם עט. וממלחמתם נבנה גן ילדים בו נתן לבני השנתיים לרוץ ולדמיין.</div><div><br /></div><div>כתיבה היא כמו ניקוי רעלים. ייתכן שיש לכם הרבה ג'אנק להוציא מהגוף לפני שהרעיון ייצא מכם. קחו מחברת זולה קחו עט. תקיאו מחשבות. אחרי שכולם ימותו. תחגגו. </div><div><br /></div><div>תלחמו במחשבות באמצעות מילים. זו הדרך היעילה לנצח אותם.</div>Roy Reshef Maliachhttp://www.blogger.com/profile/03307382325068511397noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-6471190298171343392.post-69335757264651077842020-12-08T13:48:00.002-08:002021-09-15T11:37:13.092-07:00יומן <div><br /></div><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgNlQ9GeGtmv_jKWc-_Yyy_6KoKzoxlTM0Bn6Yb3Ro1LiiCbBLd9e-hSKn7CVtyWrwND_FA5Maz4gC56AjEa-W6LdRYnk4-fnwK14j63b6J7O7ciYNpbVmIsuZls3BNd_6cq_9Yo-yAMtg/s1280/W_960_whatsapp_image_2020-05-29_at_200030.jpeg" imageanchor="1" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" data-original-height="1280" data-original-width="720" height="320" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgNlQ9GeGtmv_jKWc-_Yyy_6KoKzoxlTM0Bn6Yb3Ro1LiiCbBLd9e-hSKn7CVtyWrwND_FA5Maz4gC56AjEa-W6LdRYnk4-fnwK14j63b6J7O7ciYNpbVmIsuZls3BNd_6cq_9Yo-yAMtg/s320/W_960_whatsapp_image_2020-05-29_at_200030.jpeg" width="180" /></a></div><br /><div><br /></div><div><br /></div>היום שלי התחיל בצפייה בהצגה המלט. הפקה בכיכובו של אנדרו סקוט. ברגע אחד חשבתי שהמלט הוא בעצם אינסל. שהיום הוא היה נכנס לתיכון ויורה בכולם.<div>אחר כך שמתי אוזניות והקשבתי להולדת הטרגדיה מאת פרידריך ניטשה באנגלית אנגלית שפה יותר פשוטה מעברית והספר הזה הרבה יותר מובן לי. נסעתי באופניים לסטודיו ניסן נתיב. ההשפעה של הספר עלי משמעותית.</div><div>שעתיים מחזאות. <br /></div><div>נסעתי חזרה לסטודיו שלי ושם פגישת עבודה ארוכה ב'פיס' . אני מנוע מלפרט את תכני הפגישה אבל שמעתי הרצאה נפלאה מאיש מרתק. </div><div>לאחר מכן הזמן התפייד. </div><div>אני חושב שמנסים לעקוץ אותי באינטרנט אז החלטתי להחליף תעודת זהות וכרטיס אשראי. </div><div>ליתר בטחון. </div><div>הצלחתי לסדר תוכנה ישנה שהתגעגעתי אליה במחשב הנוכחי שלי. זה שימח אותי. המתכנת מארה"ב היה מאוד סבלני. הוא אמר שיש לו עוד לקוחות ישראלים. זה סיקרן אותי. זו לא תוכנה נפוצה בכלל. </div><div>הרהרתי רבות במחזה שלי. 'בבית' נראה לי שמחר אכתוב את התמונה האחרונה. </div><div>הייתה לי שיחה ארוכה עם נמרוד דנישמן על אפולו ודיוניסוס. והמשמעות של שכרות וחלומות ביצירת אמנות. </div><div>בערב התיישבתי לקרוא ניתוח של חשמלית ושמה תשוקה. </div><div><br /></div>Roy Reshef Maliachhttp://www.blogger.com/profile/03307382325068511397noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-6471190298171343392.post-88755334297322605242020-11-28T12:35:00.006-08:002021-09-15T11:39:42.475-07:00לכתוב זה כמו לארח<p><br /></p><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhvr8RrV7tInOHwWOrsSgs2DQgSI-rSSeRSXkmFZJrGYmcGLMSLb5dmMQKqlioTRsLWE95C4REX3vTBgARa64-ECPvx9jK3KmeDQ04wzdAoigYFSdUW7hdy9DA6KO-oP47XOgmxmbJVefE/s780/20140216-131646.jpg" imageanchor="1" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" data-original-height="439" data-original-width="780" height="224" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhvr8RrV7tInOHwWOrsSgs2DQgSI-rSSeRSXkmFZJrGYmcGLMSLb5dmMQKqlioTRsLWE95C4REX3vTBgARa64-ECPvx9jK3KmeDQ04wzdAoigYFSdUW7hdy9DA6KO-oP47XOgmxmbJVefE/w398-h224/20140216-131646.jpg" width="398" /></a></div><br /><p>לכתוב זה כמו לארח.</p><p>רוב הכותבים המתחילים מתקשים לשבת ולכתוב. </p><p>למה? </p><p>לכתוב דורש מאתנו לארח דמויות בבית או להתארח בעולמם. האם יש לנו כוח להתארח כל יום? האם יש לנו רצון לטפל באחרים ולשמוע את צרותיהם כל יום? להכיל רגשות של אחרים, זה תובעני. </p><p>ישנו רגע, שקשה לרבים, בו עלינו לפתוח את הדלת ולהגיד כנסו פנימה, מתחילים.</p><p>בהתחלה נפגשים לדייט. זה מסעיר, מעניין, לומדים להכיר. לאחר מכן, ממשיכים להיפגש. זה בילוי. יש רגעים נעימים, אבל שאלות על החיבור עולות ולעיתים אני נדרש למחויבויות (יחסינו לאן).</p><p>בהמשך עוברים לגור ביחד. זה כמו זוגיות. נחשפים לאמת ולכל הדברים הקטנים שמעצבנים. עלינו לקבל את הדמויות גם אם אנחנו רבים. </p><p>ובסיום אנחנו נפרדים וזה כואב. מה שמונע מאתנו לכתוב את הסוף. </p><p>לפעמים יש כימיה ממבט ראשון, אנחנו מבינים אותם. נהנים לבלות איתן. הן נוטעות בנו השראה.</p><p>לפעמים הן סיוט ואנחנו מתחרטים על המפגש. </p><p>דמיינו מסיבה. האם שני האנשים הראשונים הם אלה שאנחנו מסיימים איתם את הערב? לא בהכרח.</p><p> בכתיבה מותר לנו לשנות את הדמויות עד שנמצא חברים לארח. כאלה שהדלת תמיד פתוחה לרווחה למענם.</p><p>נכון, לא קל לארח. האמת יותר קל להתארח. ובמיוחד אחרי יום ארוך של עבודה, לשבת ולארח עשוי להיות קשה.</p><p>נסו להיפגש איתם לכמה דקות כל יום. רבע שעה זו ההמלצה שלי. נהנים בחברתם, תבטלו תוכניות ותישארו יחד.</p><p>והמשפט האהוב עלי: </p><p>אם החברים שלי לא אוהבים את מה שאני כותב, אני פשוט כותב חברים חדשים.</p><div><br /></div>Roy Reshef Maliachhttp://www.blogger.com/profile/03307382325068511397noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-6471190298171343392.post-37214771301223134582020-11-24T07:16:00.002-08:002021-09-15T11:40:39.342-07:00למצוא את הקהל שלך<div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEj0PEXkfs3E9MSaMTnD7ILEci-O6q6mn0IgG7PooTkC0PP6Qmb7rhP7xNWlncS8mof1DgM4x5X2xCocdR9WQ3mb-M2ABPCshzvDs_0RIDAOf5r_983daS53Cix9D2SyIP867aVcHvZ6QvM/s1234/website-audience-1.jpg" imageanchor="1" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" data-original-height="824" data-original-width="1234" height="214" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEj0PEXkfs3E9MSaMTnD7ILEci-O6q6mn0IgG7PooTkC0PP6Qmb7rhP7xNWlncS8mof1DgM4x5X2xCocdR9WQ3mb-M2ABPCshzvDs_0RIDAOf5r_983daS53Cix9D2SyIP867aVcHvZ6QvM/s320/website-audience-1.jpg" width="320" /></a></div><br /><div><br /></div><div><br /></div><div>"למצוא את הקהל שלך" אומר שאם מישהו אמר לכם שהוא אוהב את היצירה שלכם. תחבקו אותו. תשמרו עליו. הרעיפו עליו מתנות.</div><div><br /></div><div>אם מישהו אמר לכם שזה יפה, או מעניין, או סתם אמר תודה, תשמחו שפגשתם אדם מנומס.</div><div><br /></div><div>אם מישהו טרח להגיד לכם שזה גרוע או שהוא לא נהנה, תחייכו בנימוס, תודו על הטרחה ותתעלמו. ראשית הוא לא מנומס, שנית מי שם אותו כבעל דעה?</div><div><br /></div><div>אולי בביקורת הרעה יש אמירה טובה. אם זה מצית בכם חדוות יצירה נצלו את הביקורת. אך אל תמהרו להסכים לה. </div><div><br /></div><div>אל תסמכו על אדם אחד, לא משנה עד כמה בר דעת הוא. קהל הוא דבר חכם ואומר את האמת כמכלול. האינדיבידואל הוא בור במכלול כי דעתו מובנית על מגבלות הידע והטעם שלו.</div><div><br /></div><div>כותבים מתחילים מרגישים שהם חטאו ביצירת אומנות ומחפשים אישור מהסביבה שלהם לתחושות הזיוף והחטא. הם יעדיפו להאמין לביקורת רעה אחת מאשר שלוש ביקורות טובות. משום מה כותבים תופסים ביקורת רעה כאמת, וביקורת טובה כשקר. אחרי זה אנשים מתפלאים שהם לא מצליחים לכתוב.</div><div><br /></div><div>המלצה בביקורת: תתמקדו רק במה שטוב. רק במה שאהבתם. שורה, פסקה, סצנה. תנו כוח לאנשים לעשות את האומנות שלהם סביב מה שעובד. יעני תמיד תפרגנו בכנות על החלקים הטובים. </div><div><br /></div><div>הלקאה העצמית וביקורת הקשוחה רק מעוררות פחדים של אכזבה. זה אינו חלק מהתהליך היצירתי.</div><div><br /></div><div>כתבתם יצירה, חפשו לה אהבה. זה יפתיע אתכם לגלות שדווקא האנשים שציפיתם מהם לאהבה הם לא אלה שיאהבו את היצירה שלכם.</div><div><br /></div><div>תמליכו את האוהבים; הם אלה שילכו אתכם, הם אלה שיצרכו את מילותיכם, הם אלה שאכפת להם מהעתיד שלכם. הם הקהל שלכם. זה מתחיל מבודדים ואט אט גדל לרבים. כל עוד תיצרו ותוציאו החוצה ותתנו לאנשים לקרוא, היצירות שלכם ישתפרו והקהל שלכם יגדל.</div><div><br /></div><div>בקיצור תמצאו את הקהל שלכם. </div><div><br /></div><div>(בתגובה הראשונה מילותיו של יוצר הסדרה פארגו על ביקורת)</div>Roy Reshef Maliachhttp://www.blogger.com/profile/03307382325068511397noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-6471190298171343392.post-55887004596032428042020-11-02T13:51:00.001-08:002021-09-15T11:43:48.612-07:00אני כבר לא במאי<table align="center" cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="margin-left: auto; margin-right: auto;"><tbody><tr><td style="text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjE5Q5wsxqHIaR07Zi-ADbuC0N6S4f9N2Ck03-mEkrXdD1dGMoVqLQdgJfUmlDnbD20iY2MEbiETXg57CK2ZC9IEQwd-qgKtddbFOTUmY9K1Gozci4Ty6R126BECN_XsCT8H7a546Q_xls/s1440/123677789_10157831158795547_639196730809942513_n.jpg" imageanchor="1" style="margin-left: auto; margin-right: auto;"><img border="0" data-original-height="1080" data-original-width="1440" height="240" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjE5Q5wsxqHIaR07Zi-ADbuC0N6S4f9N2Ck03-mEkrXdD1dGMoVqLQdgJfUmlDnbD20iY2MEbiETXg57CK2ZC9IEQwd-qgKtddbFOTUmY9K1Gozci4Ty6R126BECN_XsCT8H7a546Q_xls/s320/123677789_10157831158795547_639196730809942513_n.jpg" width="320" /></a></td></tr><tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;">תום חגי ודורון בן דוד בהקלטות לתסכית</td></tr></tbody></table><br /><div><br /></div><div><br /></div>אני עובד יותר מהרגיל. הימים הופכים לעיסה של משימות קטנות וגדולות. אני נוטה להגיד כן לכל עבודה שמזדמנות בדרכי. אני מסוגל לעבוד שעות ארוכות אך לאחרונה אני עובד שעות ולא תמיד ברור לי מה בדיוק התרחש. אני מרגיש שאני סוגר פינות והשעות עפות במהירות.<br />אני מצליח לכתוב קצת. אני גם מאתגר את עצמי בתרגילי כתיבה וממש נהנה מזה. בעיקר אני לומד על הקונספט של עומק בסיפור.<br />אני קורא ספר בשם "סיפורי הקנטינה של מוס אייסלי". אנתלוגיה של יושבי הקנטינה מהסרט תקווה חדשה מסדרת מלחמת הכוכבים. אובי ואן קנובי ולוק סקיווקר שוכרים את שירותיו של האן סולו בקנטינה. הסצנה בסרט מראה שלל גדול של דמויות. והספר מספר את הסיפור של כל דמות במקום הזה. אני ממש נהנה מזה. משהו כל כך שולי מקבל הרחבה יוצאת דופן.<div><br /></div><div>ביימתי היום תסכית שכתבתי. דורון בן דוד ותום חגי הגיעו אלי לסטודיו וארז מעיין שהוא הדרמטורג שלי. עבדנו על התסכית כשעתיים היה מעניין ונחמד. לאחר שסיימנו, נותרתי לבדי בסטודיו והבנתי שאני כבר לא במאי. לא משהו מיוחד שקרה. זה פשוט לא מעניין אותי להיות במאי. פעם חשבתי שאין דבר יותר ראוי מאשר להיות במאי. היום, אני מעדיף שמישהו אחר ייקח על עצמו את המשימה. </div><div><br /></div><div><br /> </div>Roy Reshef Maliachhttp://www.blogger.com/profile/03307382325068511397noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-6471190298171343392.post-81289774172698012862020-11-01T05:36:00.010-08:002021-09-15T11:49:56.857-07:00נשים בצמרת (מחזה תגובה) <div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEghZ9OO336kVn1womGV4Syw9WP6uyGt5VFItwxjA8RypnP8h1LDFNfPoZieV51eL3PbtVrY-H0xjDRVMAi7zDb5WqlrqqiuEU4KJxdR88YB9J1V-BxwSXzlsO_qdN0AaloutUJSI3NGV-8/s1839/%25D7%25A2%25D7%2593%25D7%2599-%25D7%2591%25D7%2599%25D7%2598%25D7%2599-3.jpg" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em; text-align: center;"><img border="0" data-original-height="894" data-original-width="1839" height="156" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEghZ9OO336kVn1womGV4Syw9WP6uyGt5VFItwxjA8RypnP8h1LDFNfPoZieV51eL3PbtVrY-H0xjDRVMAi7zDb5WqlrqqiuEU4KJxdR88YB9J1V-BxwSXzlsO_qdN0AaloutUJSI3NGV-8/s320/%25D7%25A2%25D7%2593%25D7%2599-%25D7%2591%25D7%2599%25D7%2598%25D7%2599-3.jpg" width="320" /></a></div><p></p><br /><p><b> נשים בצמרת</b></p><p>מאת קאריל מליח רשף</p><div><i>שתי בנות מעשנות סיגריה בים</i></div><p><b>יולי: </b>הפוליטיקלי קורקט פשוט עשה מחטף לאיכות</p><p><b>נועה:</b> מה?</p><p><b>יולי: </b>לטעם האישי.</p><p><b>נועה:</b> אני לא מבינה.</p><p><b>יולי:</b> עדי ביטי.</p><p><b>נועה: </b>כן.</p><p><b>יולי:</b> ראית את הקליפ</p><p><b>נועה:</b> ראיתי</p><p><b>יולי:</b> ואהבת?</p><p><b>נועה:</b> לא.</p><p><b>יולי:</b> גם אני לא. </p><p><b>נועה:</b> זה מקדם את תרבות האונס.</p><p><b>יולי: </b>אה-הה</p><p><b>נועה</b>: מה? זה לא?</p><p><b>יולי</b>: לא אם תשאלי פמיניסטיות.</p><p><b>נועה</b>: מה הן אומרות?</p><p><b>יולי</b>: שזכותה של כל אישה להחפיץ את עצמה.</p><p><b>נועה</b>: באמת? יש שם אישה שאוכלים ממנה סושי</p><p><b>יולי</b>: אבל זו זכותה.</p><p><b>נועה</b>: ומה עם כל הבנים שרואים את זה</p><p><b>יולי: </b>בדיוק.</p><p><b>נועה</b>: אז אישה יכולה לקדם תרבות אונס ואז זה לא תרבות אונס? </p><p><b>יולי</b>: תלוי את מי שואלים.</p><p><b>נועה</b>: הלכתי לאיבוד.</p><p><b>יולי</b>: בדיוק.</p><p><b>נועה</b>: יולי, אני...</p><p><b>יולי: </b>הפוליטיקלי קורקט.</p><p><b>נועה</b>: כן?</p><p><b>יולי</b>: עשה מחטף לאיכות.</p><p><b>נועה</b>: מה זה אומר?</p><p><b>יולי</b>: שזה סתם חרא קליפ. זה הכול. ח-ר-א! למי אכפת מכל השאר. למה פשוט אי אפשר להגיד על משהו חרא. בלי לדחוף לזה משמעויות. סתם. קליפ. חרא. </p><p><b>נועה</b>: העולם השתנה.</p><p><b>יולי</b>: לא, נועה. משהו בנו השתנה. משהו בנו.</p>Roy Reshef Maliachhttp://www.blogger.com/profile/03307382325068511397noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-6471190298171343392.post-25199524563249668772020-11-01T05:36:00.007-08:002021-09-15T11:44:46.046-07:00למה מול איך <div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjzPZaN27FAgCNz-OyHqrYj1OyBlFQlnmzvisDM5KdPatlNHp202Cl3asp5otjdRDiAdubntL7Xhll8gsHspgb2bX_DZBFGtWW8zTF_tjRjCE4k-Sj8qeickq68bOHwcG9PXMnYarYOLFs/s225/%25D7%2594%25D7%2595%25D7%25A8%25D7%2593%25D7%2594.jpg" imageanchor="1" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" data-original-height="225" data-original-width="225" height="225" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjzPZaN27FAgCNz-OyHqrYj1OyBlFQlnmzvisDM5KdPatlNHp202Cl3asp5otjdRDiAdubntL7Xhll8gsHspgb2bX_DZBFGtWW8zTF_tjRjCE4k-Sj8qeickq68bOHwcG9PXMnYarYOLFs/s0/%25D7%2594%25D7%2595%25D7%25A8%25D7%2593%25D7%2594.jpg" width="225" /></a></div><br /><p><br /></p><p>בקארטה יש אסכולה שמקורה באוקינוואה ששמה דגש על השאלה 'למה התנועה' ולא 'איך התנועה' </p><p>אם לא נשאל את השאלה 'למה' נשאר רק עם המילה 'איך.' </p><p>אני מרגיש הרבה פעמים כמורה שתלמידים בתחילת דרכם מזדרזים לשאול איך ותפקידי כמורה הוא לשחרר את המילה איך ולהוביל אותם ללמה. </p><p>למה אתה כותב?</p><p>למה את משחקת?</p><p>כמורה למדתי שעלי להראות להם את האיך על מנת לפתוח להם את הדלת ללמה.</p><p>רק התלמיד שיענה על הלמה יבין את האיך. אז כשהמורה עוזב, התלמיד יוכל להמשיך. </p><p>השנה האחרונה הכריחה רבים לשאול את עצמם למה. אלה שנותרו ללא תשובה ברורה, נותרו אבודים ללא יכולת להשתמש ב'איך'.</p>Roy Reshef Maliachhttp://www.blogger.com/profile/03307382325068511397noreply@blogger.com1