28 במרץ 2013

עקרון ההתקרבות - כלי לשחקן

Artist: Dorothée Golz
בחוקי הדרמטורגיה קיימים ארבעה עקרונות בסיסיים לפעולה טקסטואלית

1. להוציא מישהו רע.
2. להוציא מישהו טוב.
3. לשכנע אדם ברעיון מסוים
4. לשכנע אדם לבצע רעיון מסוים.

אני אישית מאוד מחבב את ארבעת העקרונות הללו מכיוון שהם מפשטים את הרעיון שעומד מאחורי המשחק. בספרים רבים על תיאטרון (במיוחד כאלה שנמנעים מלדבר על סטניסלבסקי ישירות) נאמר שהצגה בכללותה היא קונספט רעיוני. כלומר כל מרכיביה מעבירים רעיון מסוים - הנחת יסוד - שאותו אנו משרתים. ואין זה משנה הסגנון שבו בחרנו להעביר את הסיפור. בסופו של דבר מדובר ברעיון אחד.

כדי לשחק רעיון אנו קודם כל מחויבים להגדיר אותו כרעיון חיובי. כלומר ערך חיובי שאליו אנו מתקרבים. רעיונות שליליים אינם חלקו של השחקן. פעולה הינה הגדרה למשהו אקטיבי. אני מוצא שאצל מרבית האנשים העוסקים בתאטרון יש עיסוק גדול מאוד במכשול. ומכשול הינו הגדרה שלילית. כדי לעבור מכשול עלי להיות אקטיבי. המכשול אינו משוחק לעולם אלא רק הפעולה הנדרשת לעבור אותו. כגודל המכשול כך כגודל הפעולה הנגדית. איני מתכוון לחדש כאן כלום אלא לסדר משהו שאני מרגיש הרבה פעמים כבעיה של סמנטיקה. יכולת ההגדרה של השחקנים והבמאי לוקה בשליליות גבוהה הגורמת לתנועות לא מודעות של הגוף ומפריעה לשחקן להביע את עצמו.

אז איך הופכים את הסמנטיקה הזאת לכלי יעיל, אקטיבי, לפעולה ממשית שניתן לבצע אותה על הבמה. קודם כל מעלימים את המילה ריחוק. התרחקות אינה קיימת בעולם הפרפורמנס. התרחקות הינה תוצאה שרק הצופה רואה אותה. הרי כל התרחקות מאובייקט אחד היא התקרבות לאובייקט אחר. כלומר שכל המשחק יושב על התקרבות אל אובייקט או רעיון. לדוגמה: אם אני עוזב את אשתי אני לא מתרחק ממנה אלא מתקרב לרעיון של חופש. לו רוצח יתקרב אלי עם סכין, לא ארחיק אותו ממני אלא אשכנע אותו, אקרב אותו להבנה שלא כדאי לו לרצוח אותי, או אתחנן על חיי ובכך אקרב אותו לרעיון של רחמים ומצפון. התקרבות הופכת את המשחק לאקטיבי, מעניין יותר, טעון יותר ומדויק יותר. אי לכך כל פעם שאנו מוצאים את עצמנו מתרחקים מרעיון מסוים עלינו לשאול את עצמינו לאיזה רעיון אנו מתקרבים. אם לחבר את רעיון מטרת העל למשוואה - איזה רעיון מייצג את מטרת העל שלי ואליו אני אלך.

היות ואני עוסק בלאבאן-יאט כבר כמה שנים, שמתי לב לתנועת צל קטנה (תנועה שמקורה בתת המודע)  שאנשים עושים בזמן שהם מבצעים טקסט. למרות הקושי אנסה לתאר אותה במילים:  אדם יושב על כיסא שעון קדימה. מציגים לו רעיון שהוא אינו מסכים לו. האדם במהרה מגיב בהשענות קטנה אחורה, לא השענות מלאה השענות מהירה אחורה קטנה הדומה לבהלה. השענות קטנה זו הינה תנועת צל מאוד יעילה להבנה שאותו אדם מפרש את תגובתו כשלילית לדברים שנאמרו, כלומר שולל את הרעיון שנאמר לו תנועתית. כתוצאה מכך הוא מרחיק אותי בפעולתו שמתפרשת ככעס והסבר. אני מודה קשה לי להסביר את זה במילים וטוב מראה עיניים מקריאת שורות אלו. אם זאת כאשר השחקן מבין את תנועת ההתקרבות שקיימת בחיוב (חיבוק) או בשלילה (חניקה) הוא מצליח להתחבר לדרמה עמוקה ורגשית ולא כללית המבוססת על כעס, ויכוח והסבר. מה שנקרא בשפתי להיות מעל הסצנה.

ללמוד להתקרב היא מיומנות נרכשת. בכל אחד מאתנו יש תנועות שאנו לא מודעים אליהן (תנועות צל) והן מפריעות
למשחק שלנו אם איננו יודעים להבחין בהם. זוהי טכניקה שצריך להיות מודעים אליה. כמעט כל השחקנים שאני עובד איתם, אינם מודעים לתנועת ההתרחקות שלהם. לא משנה כמה נתונים פסיכולוגיים של הבנת הדמות אתן, אם הבנה בסיסית זו לא תהיה - הדרך לחיבור רגשי תהיה ארוכה יותר. זוהי מיומנות בסיסית. שלטעמי כל שחקן צריך ללמוד ולפתח מתחילת דרכו. זה השער שלו לחיבור רגשי והבנת הפעולה. היכולת להגדיר רעיון ולהתקרב אליו. היכולת לזהות את האובייקטים המייצגים ולדעת לזוז אליהם בביטחון.

עקרון ההתקרבות הינו מרכזי בעבודה שלי והוא אחד העקרונות הראשונים שנלמדים בסדנאות שלי היום.