9 באפריל 2014

הטכניקה להבנת המשחק הקומי.

ניגשים אלי לא מעט תלמידים בשנה האחרונה ומדברים איתי על קומדיה. הם אומרים לי שאין להם כישרון לקומדיה. נכון, יש טקסטים מצחיקים יותר ופחות אבל השחקן הקומי ייקח כל דבר ויידע לגרום לקהלו לצחוק. אבל מנין נובע הצחוק, מה גורם לו לצחוק, מה גורם לו להעריך קומדיה אחת ולבוז לקומדיה אחרת?

ראשית כל צריך להתייחס לקומדיה כאל ז'אנר. כמו כל סיפור, לקומדיה יש כללים מאוד ברורים. ושחקן שמעוניין לפתח את הצד הקומי שבו נדרש למיומנויות שיאפשרו לו לשחק את הכללים של הז'אנר.

מהו ז'אנר הקומדיה?
נתחיל מכך שיש כמה וכמה סוגים של קומדיה שכל סוג שכזה יש את הכללים של עצמו.

  • קומדיית נעורים. [אמריקן פאי]
  • קמדיית אקשן. [השוטר מבברלי הילס, נשק קטלני.]
  • קומדיית מצבים. [ חברים, סיינפלד] 
  • קומדיה בלשית [סרטי הפנתר הורוד.]
  • קומדיה רומנטית [ נדודי שינה בסיאטל, ארבע חתונות ולויה, כשהארי פגש את סאלי.]
  • קומדיה שחורה [אמריקן ביוטי]
  • פארסה [ קומדית המיטות והבגידות: מחזותיו של ריי קוני,] 
  • סאטירה [ ד"ר סטריינג' לאב]
  • פרודיה. [ האקדח מת מצחוק, אוסטין פאוורס]

לכל אחד ואחד מהז'אנרים יש כללים מעט שונים. אך לכולם יש מכנה משותף. כולם מספרים על תהליך הידרדרות של הגיבור. חשוב לציין שהקומדיה אינה היפוכה של הדרמה. אלא היפוכה של הטרגדיה. כי הרי כל מחזה או תסריט צריך גם להצחיק וגם לרגש. הרי יש דרמה קומית. (לגבי המושג מהי הדרמה על זאת ארחיב בפוסט אחר.) המינוח השגור הנ"ל בפי שחקנים ובימאים, וכותבים בא לבטא סיפור של למידה צמיחה והתגברות. אם זאת לא ניתן לומר שדמויות בסיפור קומי לא מתגברות על משהו. אי לכך יש את המשפט  "קומדיה היא מצב דרמטי יותר"

במילים אחרות:
דרמה - הגיבור מתגבר על המצב.
קומדיה - המצב מתגבר על הגיבור

מידת הענישה 
ניתן לקחת כל סצנה ולשחק אותה באופן דרמטי ובאופן קומי. זה הכל תלוי ביחס ההדרדרות ליחס ההתגברות. אם זאת  ההדרדרות של הדמות לא יכולה להיות גדולה מדי וזה עניין חשוב מאוד להבנה. דבר זה תלוי באיך אנחנו תופסים את התוצאה הסופית של התהליך. אנחנו רואים מישהו מחליק על בננה, ללא ספק תהליך משפיל. אנחנו מרגישים נעלים ואנחנו צוחקים. אם זאת אם הוא ישבור את הראש וידמם אנחנו עוברים לטרגדיה. במילים אחרות כל עוד אנחנו מבינים שהדמות לא תיענש בחומרה על טעויותיה אנחנו מרשים לעצמינו לצחוק.
לדוגמא אנחנו יודעים שדמויות מצוירות לא ימותו גם אם יירו עליהם.

רצון מינורי 
מאפיין נוסף שצריך לקחת בחשבון שמתעסקים בדמות קומית שהרצון שלה חייב להיות קטן. כלומר, הדמות בדרך כלל רוצה משהו פשוט וקטן לרוב אגואיסטי וזה מסתבך וגורם להידרדרות.
בסרט ביג לבובסקי של האחים כהן. הרצון של הדמות הראשית הוא לקבל בחזרה את השטיח שלו.

הפער
הפער הינו הרווח בין ביט אחד למשנהו. זה מתקשר כמובן לרצון המינורי של הדמות. כל תהליך הדרדרות מתחיל בפער בין המציאות לרצון. הכתיבה הקומית מייצרת פערים בין התפיסה של הדמות את עצמה לבין המציאות שרואה את האמת. ככל שהפער גדול יותר, ככל שהמעבר בין הביטים חד יותר אנו צוחקים. השחקן חושב משהו אחד וברגע השני משהו אחר. לדוגמא שחקן נכנס כולו שמח ומברך את כולם במזל טוב ומגלה שהוא בלוויה.
כשמדברים על טיימינג קומי לרוב מתכוונים ליכולת של השחקן לעבור ממצב אחד לשני במהירות גבוהה ובדיוק רב. דבר זה דורש אימון ויכולת. זו מיומנות גבוהה של קבלת המצב ותגובה מהירה למצב חדש.  

ובכן מהו אותו תהליך הידרדרות? 
כל טקסט קומי מתחלק לשלושה סוגים של הדרדרות. 
אל החיה
אל הילד 
אל המכונה. 


הדרדרות הגיבור אל החיה:
כל מה שקשור ל"יצר חייתי". אוכל, סקס, וצרכים גופניים. בדיחות גסות, וולגאריות, זעם גדול, נהימות, גניחות. זו הקומדיה הנפוצה ביותר שיש אך לא הטובה ביותר. לרוב נחשבת לבידור נמוך ולא מתוחכם. אם זאת כאשר היא משולבת אם סוגים אחרים של קומדיה היא הופכת להיות מעניינת וערכה עולה.
לדוגמא המונולוג נרות שבת מאת חנוך לוין. בכל חטיבה של טקסט,  השחקן עובר מאדם נורמטיבי אל החיה. בחטיבה הראשונה זעם ותקיפה. בחטיבה השנייה יצר מיני וכדומה. על השחקן לייצר התגברות של החיה כל שמתקדם הטקסט. במונולוג הנ"ל כל חשיפה של החיה מביכה את הגיבור והוא מיד חוזר אל האדם עד ששוב משתלטת עליו החיה. וחוזר חלילה. טעות נפוצה של שחקנים הם שהם הולכים לחיה מהר מדי. אך בכל קומדיה מה שמצחיק הוא הפער בין מה שהאיש חושב על עצמו לבין החיה שתשתלט עליו.  ככל שהגיבור תופס מעצמו כאדם תרבותי הרחוק מן החיה כך הפער גדול יותר והמהלך מהיר וחזק יותר.

הדרדרות הגיבור אל הילד:
האדם הנורמטיבי מדרדר אל הילד. הדמות מגיבה ברגשות מוגזמים מעבר לנדרש בסיטואציה הקיימת. במילים אחרות הקומדיה הרגשית. בדומה לילד שמגיב באימפולסיביות רגשית למציאות כך גם המבוגר. דמויות שמתעצבנות מהר, דמויות שבוכות, או כל הפגנת רגש הגדולה ממה שאדם נורמלי אמור להגיב. במיוחד שמדובר ברצון מינורי. אישה שבוכה ולפתע מרביצה לבן אדם זר בגלל שהיא רצתה לקנות טונה. (לצחוק בפראות מאת כריסטופר דוראנג) זו הדרדרות אל הילדה.  היא מתחילה כאישה ובמהירות היא מדרדרת אל ילדה קטנה שאינה יודעת להתמודד עם המציאות. הפער נמצא במעברים בין הרגשות. הקומדיה הילדית נפוצה מאוד. ניתן לראות אותה בכל מקום והיא פופולרית מאוד. שחקן המיישם מיומנות זו מצליח לשזור קומדיה והומור גם במחזאות דרמטית.


הדרדרות הגיבור אל המכונה:
 האדם הנורמטיבי מדרדר אל המכונה או הרובוט. ההיפוך של הקומדיה הילדותית. הגיבור מגיב כמכונה לסיטואציות הדורשות ממנו הבעה רגשית כלשהי. במילים אחרות, הוא מגיב בפחות רגש כלפי הסיטואציה. ההומור השחור, ההומור הבריטי הם דוגמאות לקומדיה מאופקת. הדמות אינה יודעת להגיב לסיטואציה ובכך המציאות לא יודעת להגיב אליה. מונוטוניות, פנים חתומות, לקוניות, הם מיומנויות של הקומדיה הזאת. זו הקומדיה הגבוהה ביותר, הקומדיה האינטלקטואלית.

קומדיות מוצלחות הם לרוב שילוב של סוגי ההדרדרות. 
מונטי פייטון- שילוב של חייתית ומכונה. 
מיסטר בין - שילוב של ילדית ומכונה 
תוכניות כגון ארץ נהדרת - הן שילוב של השלושה תלוי כמובן בדמות המגולמת. 

לא משנה מה הז׳אנר של הקומדיה - הכתיבה והמשחק ישתמשו באחד משלושת ההידרדריות או אף כולם. כל ביט (משפט) הוא נקודה שבה מתרחשת הירידה לקראת החיה, הילד או המכונה. הפער בין הביטים והחדות שבה נוצר המעבר תצחיק את הקהל.

8 באפריל 2014

מהו משקל (weight) ?

נתחיל בכך שנפריד בין משקל הדברים שנאמרים, כלומר גודלה של הדרמה במחזה.  למשקל משחקו של השחקן כאשר הוא עובד. אין מדובר כמובן במשקל הסגולי של הדברים. כי הרי למילים אין משקל סגולי אלא רק האנרגיה שאנו נותנים למילים ובכך נוצר להן משקל בחלל. ניקח לדוגמא כוס נייר - משקלה האמיתי קטן, אם זאת אדם צמא שחיפש כוס למזוג לו מים ירים אותה באנרגיה שתתן לה משקל רב, במשחקו תהפוך כוס קטנה ללא משקל לבעלת משקל רב כאילו כל העולם נמצא בתוכה. אי לכך משקל הוא האנרגיה שאנחנו מעבירים לאובייקטים, תנועות ומחשבות (מילים).
כדי שהשחקן יוכל לתת משקל לדברים הידוע גם כ״כוונה״ עליו להכיר את שני הצדדים של המשקל.
משקל חזק (strong) אנרגיה חזקה, מתפרצת או כבושה, משתלחת או פנימית של הדברים. לדוגמה לחטוף את כוס הנייר או למחוץ אותה.   
משקל קליל (light) אנרגיה קלילה שמאפשרת לדברים להיות בעלי יחס קליל כמו להרים את כוס הנייר כבדרך אגב. 

המשקל הכבד או החלש אינם אקטיביים ואינם מתקשרים עם הקהל.

המשותף למשקל חזק ולמשקל קל הינו היכולת של השחקן לבצע אותם בהרפיה ומתוך שחרור. כדי לזנק עלי להרפות את גופי וכדי לקחת משהו כבדרך אגב עלי לדעת מה מידת האנרגיה הדרושה כדי לתת לזה עדיין תחושה אסתטית ולא חלשה.


מיכאל צ׳כוב כותב בספרו ״אל השחקן״ 
בשעה שהנך משחק, תנועתיך הכבדות ודיבורך הבלתי גמיש מסוגלים להשפיע באופן מדכא על הקהל ואפילו לדחותו. כובדו של השחקן הוא כוח בלתי יוצר. על הבמה הוא יכול להתקיים רק כ״נושא, אך לעולם לא כאופן משחק. ״קלות המגע עושה את האמן יותר מכל״ במילים אחרות אופייך על הבמה יכול להיות כבד, בלתי גמיש בתנועותיו ובלתי הגוי בדיבורו, אך אתה עצמך, כשחקן, צריך להשתמש בדרכי הבעה רק בקלות ומתוך שחרור. אפילו את הכובד עצמו צריך לשחק בקלות ותוך שחרור. עלינו  ללמוד להבדיל בין מה אנחנו משחקים (הנושא, הדמות) ובין איך שאנחנו עושים  זאת (הדרך, אופן המשחק). הקלות משחררת את גופך ואת נשמתך; על שום כך היא קרובה יותר אל ההומור. יש שחקנים הבוחרים בגישה כבדה אל ההבעה ההומוריסטית, למשל פניהם מתאדמים, הם מעוותים את גופם ולוחצים על נימי קולם - ואף על פי כן הצחוק אינו נשמע בקהל. שחקנים אחרים משתמשים באותן מידות כבדות, אך עושים אותן בקלות ובעדינות ומצליחים מאוד בעשייה זאת. לדוגמה ליצן הנופל על רצפה בכל כובד משקלו אך עושה זאת בקלות פיזית עד שאינך מתאפק אלא לצחוק. דוגמה טובה מאוד הוא צ׳רלי צ׳פלין. ״

אין אדם שאין לו משקל. כאשר אומרים לשחקן שאין לו משקל לדברים. לרוב מציינים בפניו שמשחקו א) כבד, כלומר הוא מתאמץ מדי לייצר את משקל הדברים של הדמות. או ב) שאין הוא יודע לפרש את עבודתו בקלות הנדרשת כדי לחשוף בפני הקהל  את משקל הדברים גם אם הם חזקים ומתפרצים.

כל שחקן צריך לדעת לייצר אנרגיה חזקה ואנרגיה קלילה בקלות. עליו לעבוד בשני מישורים האחד של הדמות, כמה אנרגיה היא משתמשת להשגת המטרה שלה, והמישור השני כיצד אוכל לבצע אתת זה בקלות ומתוך שחרור. כאשר מיומנות זו נרכשת על ידי השחקן הוא הופך לווירטואוז, הקהל מתרשם מיכולתו הגבוהה לשלוט באנרגיה שלו, הפנימית והחיצונית, ובכך הופך את יצירתו למתקשרת עם הקהל בצורה הטובה ביותר.

העבודה על מיומנות השחקן לייצר משקלים בקלות עוברת דרך עבודה על החושים. דמיינו עוגה. ניתן לאכול אותה בקלילות ונדרשת מידת אנרגיה מסויימת כדי לאפשר לדבר לקרות. ואפשר שהטעמים שלה כל כך חזקים שאנחנו נאנחים ובולסים ממנה עוד ועוד. את שתי הצורות הללו אנו נדרשים לעשות בקלות ובאופן אסתטי.

אסכם במשפט הבא: 
את הקשה עלינו להפוך לקל ואת הקל לאסתטי - זו ההגדרה של כל תהליך אומנותי.   

5 באפריל 2014

להרחיב את הגדרות התיאטרון

כשאני צופה בהצגה אני יודע שמה שמשעמם אותי בעיקר זה המשחק. יש לנו כתיבה מעניינת בארץ, גם הבימוי מצליח לעיתים להפתיע. אבל משהו בתפיסת המשחק לא השתנה. הוא תקוע אי שם במעמד של זיוף. והזיוף הזה יוצר קיר רביעי, גם אם השחקנים והבמאי פורצים אותו במודעות. כלומר אני כקהל יושב מנותק ומשתעמם.


אני רגיל להשתעמם וברגע הזה,שקורה די מהר בחמש דקות הראשונות, נוצר בי רצון עז שהכול ייגמר ואני אחזור לעולם שלי. לאמיתי שלי.   החושים שלי מחפשים בנואשות את הרגע האמיתי, כאן ועכשיו, בלי כל ניסיון להרשים. כלומר אני יושב וממתין שמשהו יתפח מולי. אני עושה זה בכל הצגה, אני כבר מיומן. ולכן הרבה פעמים אני בוהה בפנסים או בקהל או בצוות הטכני. כי את הזיוף אני רואה על הבמה. אני רואה שעבדו עליו היטב. אבל יש פעמים שהשחקן או במקרה הזה השחקנית / פרפורמרית  הופכים להיות הכלי שמחזיק את אותה אמת, אנושית לא מתיימרת. חיים שייתכן שתפרוץ מהן דרמה. ואין ניסיון להתחנף ובעיקר אין ניסיון להרשים אותי. נותנים לי להמתין בשקט, בזמני האישי ואז אותו הזמן מתאחד עם מה שקורה על הבמה.  ובעיני, המתווך העיקרי, כדי שאצליח   - הוא השחקן. ולכן לדעתי הוא החשוב ביותר.
 כל אמן מעביר את אומנותו מחוץ לו. צייר וציוריו, מוזיקאי לכלי הנגינה מחזאי ובמאי מעבירים לשחקנים. אך לשחקן יש רק את עצמו. כלומר עליו לעשות חיבור לעיתים בלתי הגיוני בין הגוף שלו והסיפור שלו. וכאשר זה  מתמזג, כאשר השחקן מצליח לחבר משהו אישי נעלם בתוכי הצורך לחפש את מה שאמיתי בסביבה הפרטית שלי , זה פשוט מולי. מישהו עושה בשבילי את העבודה.

גבריאל גרסיה מרקס אמר ,שבגיל 19 חבר שלו הביא לו לקרוא את הגלגול של קפקא. וכשהוא קרא את השורה הראשונה. שגרגורי סמסא הפך לשרץ ענקי. הוא היה המום ואמר ״לא ידעתי שאפשר לכתוב ככה״. אנחנו כשחקנים, בימאים, ומחזאים צריכים לראות ולחוות כמה שיותר הצגות שמתקשרות אחרת כדי שנתקדם ולא נשחזר צורות קיימות. עלינו להפסיק לנסות להרשים או לחפש את הזהות שלנו בצורות שהיו אלא להשתמש בהן רק כדי להגדיר באמת את עצמינו. וכאשר זה קורה אני זוכה להרחיב את ההגדרה - תאטרון.
אני ממליץ בחום על הצגה זו.