31 באוקטובר 2018

סיכום אוקטובר- לסכם חודש זה לא כיף

סיכום אוקטובר
עבר כמעט חודש מאז שכתבתי:



חזרתי לשחק בהצגה המדריך לגידול ילד. ירדן גלבוע התקשרה ואמרה לי בוא. אז באתי. החזרה לעולם המשחק הייתה מעניינת. יש לי כל כך הרבה מחשבות לא מסודרות על המשמעויות של לחזור לשחק. אחרי 4 שנים שלא שיחקתי על במה. מחשבות על מערכת היחסים שלי כמחזאי אל שחקן. מחשבות על המהלך שטקסט עובר מהדף לגוף. בעיקר אני יכול לסכם שהעבודה שלי הבימתית עוברת בעיקר דרך שיטת לאבאן, התמקדות בקול ובגוף על מנת לפצח רעיון, פעולה, ותנועה. במיוחד במחזה שמורכב מרעיונות שמשלימים אחד השני לכדי סיפור. למדתי הרבה על עצמי. בתחילת הדאך שהייתי שחקן התמקדתי המון בטקסט. בפעולה ברצונות במכשול. אבל היום אני מתמקד, במבע רגשי של הרגליים, אחיזה, סאונד, קומפוזיציה, הנעת פרטנר. שליטה ברווחים של הטקסט (הנשימה) והעמקת החוסר הפיזי על מנת ליצור אנרגיה רגשית.

כתבתי מונודרמה קצרה בשם "אישה לאישה" לפרויקט מונודרמות שיעלה בנובמבר בבית רוטשילד.  הכתיבה בהתחלה הייתה קשה. כי לא היה לי רעיון. בין החזרות ניסיתי לכתוב אבל המוח היה גדוש. לבסוף הצלחתי להביא את עצמי לנקודת ייאוש שבו כתבתי בלי לחשוב. את המונודרמה יביים נמרוד דנישמן ותשחק רוני גולדפיין

ב -23.10 עלה פרויקט המחזאים 15. המחזה שלי קיצור תהליכים עלה שוב בבימוי יפים ריננברג הפעם חששתי איך הוא יתקבל על ידי הקהל שלי (התל אביבי), כתבתי אחרת. ממקום אחר. צורה תיאטרלית שלא התנסיתי בה. התגובות היו טובות למחזה. אני אוהב בפרויקט המחזאים שאני יכול לעשות ניסיונות בצורות חדשות של כתיבה. הרבה דברים טובים קורים עכשיו לקבוצה שלנו המחזאים. דברים טובים שהגיעו אחרי עבודה קשה של כמעט ארבע שנים.

כתבתי חלק שלישי למחזה המחכה לאהבה. בגלל שיצא חלק שלישי טוב החלטנו להוריד את החלק השני. עכשיו אני צריך לכתוב חלק שני. מצד אחד אני רוצה לסיים את זה מצד שני אני נמנע מלזנק אל תוך המים. אבל אני אעשה את זה. כי יש דדליין.

קיבלתי הודעה שהמחזה של הקבוצה שלי המחזאים קיבל 4 מועמדויות לפרסי קיפוד הזהב. (מחזה, בימוי, שחקנית ראשית ותפאורה)

בטח קרו עוד כל מיני דברים שאני לא זוכר. לחזור לשחק מוחק את המוח, הימים שלי היו כל כך עמוסים. שהחלטתי לחוזר לכתוב בבלוג. בקטנה. קשה לסכם חודש או שבוע.

אה כן והייתה לי יום הולדת 39 - החוויה לא הייתה משהו. תמיד ביום ההולדת אני מרגיש נחיתה מוזרה. אני עדיין לא יודע לפענח למה.

1 באוקטובר 2018

אני פחדן בכל מה שנוגע לקהל

נסענו לחיפה עם פרויקט המחזאים. זאת פעם ראשונה שאנחנו עושים את הפרויקט מחוץ לתל אביב. הזמינו אותנו לייצר ערב של מחזאות קצרה כדי לנעול את פסטיבל נווה יוסף לתיאטרון קהילתי. כשהגענו, גילינו מתנ"ס מלא בילדים. קיבלו אותנו יפה, נתנו לנו חדרים ונכנסנו לאולם לעשות חזרות. לא עשינו הנחות, לא כתבנו מצחיק, לאחר הראן  שעשינו אחר הצהריים. נוצר חשש מהקהל.  שזה אומר מבוגרים, משפחות, היו שם אתיופים, ערבים, רוסים,  והמון המון ילדים בכל מיני גילאים. כולל תינוקות. זה סוג הקהל שמדבר תוך כדי ההצגה ומגיב. זה קהל שקם והולך אם הוא לא מבין, זה קהל שמשתעמם בקלות, זה קהל שיגיד בקול רם מה זה החרא הזה. היה לי לחלוטין ברור ששניים מהמחזות לא מתאימים. הייתי סקרן, אבל בעיקר הרגשתי פחד


 ההצגות התחילו ותגובות הקהל לא איחרו להגיע. בניגוד לציפייה שלי. היו צחוקים רועמים. אנשים הגיבו בקול "יא תראו איך היא שותה ויסקי." מחיאות כפיים בכל מיני קטעים. ילדים שישבו ביציע היו מובכים מהאינטימיות ואמרו "יו" ו"מה הוא הולך לעשות לה." אני ישבתי ליד איש זקן אתיופי, חובש כיפה עם קביים שלא הפסיק לחרחר בהנאה. חלק נהנו, חלק לא. אבל כולם ראו משהו שהם לא ראו קודם. או לא נחשפו אליו. זה לא היה ערב של תיאטרון משובח, זה היה ערב של תיאטרון חי וכאוטי. זה היה נהדר. קיבלנו  כאלה תעצומות מהחוויה. ישבו שם אנשים שלא משנה איזה הצגה אני אעשה הם לעולם לא יקנו כרטיס. ואנחנו נחתנו עליהם. במידה מסויימת הם הוכרחו לראות את התיאטרון הזה. אבל לא היה צריך להכריח אותם. הם רצו לראות. כולנו פה אחד יצאנו עם תחושה נפלאה של חיות. ואז זה היכה בי. כמה אני פחדן. כמה אני שופט את הקהל ומתנשא באומנות שלי. ולא משנה כמה אני אגיד לעצמי שלא. אני כן.

דניאל בוצר הנחה את הערב. הוא דיבר יפה, הנגיש את העבודה שלנו לקהל, וגם מצא את עצמו מתרגש מהאירוע ודיבר אליהם מהלב. היה מרגש לראות אותו ולשמוע אותו. משהו נפתח אצלינו, המחזאים.

היה כאן אירוע שלא קורה כמעט. "הנחתה" - לא הזמנו אותם לראות את היצירה שלנו. אלא היצירה שלנו הונחתה עליהם. לא הייתה ועדה אומנותית שאמרה זה כן וזה לא. אף אחד לא ניסה לכוון את היצירה שלנו לאיזה קהל ספיציפי והטעות הפכה לתאונה משמחת. לאירוע חדש מסוגו בשבילי. בפרסומים לא היה כתוב על מה ההצגות, אנשים פשוט הגיעו לאירוע כחלק מהפסטיבל. זה גרם לי לחשוב על יוון העתיקה שם אנשים היו כמעט מוכרחים לראות את ההצגות שעלו. אני חושב בעיקר על הילדים שהיו שם, על מה הם חשבו אחרי שהם יצאו מהערב.

בתקווה, שנה הבאה נעשה עוד אירוע כזה בפסטיבל. יש לנו (המחזאים) הזדמנות לפגוש קהל שאנחנו לא מכירים, שאנחנו לא רגילים לכתוב לו. זה לחלוטין ישנה את אופי היצירה שלנו. זה גורם לי לחשוב על שייקספיר והקהל שהיה לו. אנשים היום יכולים לבחור לבוא או לבוא לתיאטרון. אבל פעם לא היה משהו אחר. אולי זאת הסיבה שאנחנו לפעמים לא מתקדמים באומנות שלנו. כמו בפייסבוק שאנחנו מטיפים לקהל של עצמינו. הלוואי ועוד מקומות היו מוצאים את האומץ להנחית יצירות על קהל מקומי. בכך אני מוריד את הכובע להפקה של הפסטיבל ובעיקר לטלי לאופר.

אני כנראה אשאר פחדן. אני כנראה אמשיך לשקשק ולהיות מובך מקהל . זה אנושי ונובע מפחד מכישלון. אבל פעם קראתי שזכותו של קהל לראות תיאטרון. זכותו לבחור אם הוא אוהב או לא אוהב. ולי אסור להחליט בשבילם. זה מאוד קשה, כי אני ועוד רבים מסתובבים בתחושה שאנחנו מבינים משהו. פשוט צריך לזכור שקוראים לזה "הצגה" אנחנו מציגים ולא מחנכים, ולא חושפים איזה אמת.  אנחנו רק מניחים משהו כדי שמישהו יראה - מאותו רגע נגמרות הזכויות על מה שקורה על הבמה.