רועי מליח רשף

סיכום אוקטובר עבר כמעט חודש מאז שכתבתי: חזרתי לשחק בהצגה המדריך לגידול ילד. ירדן גלבוע התקשרה ואמרה לי בוא. אז באתי. החזרה לעולם המשחק הייתה מעניינת. יש לי כל כך הרבה מחשבות לא מסודרות על המשמעויות של לחזור לשחק. אחרי 4 שנים שלא שיחקתי על במה. מחשבות על מערכת היחסים שלי כמחזאי אל שחקן. מחשבות על המהלך שטקסט עובר מהדף לגוף. בעיקר אני יכול לסכם שהעבודה שלי הבימתית עוברת בעיקר דרך שיטת לאבאן, התמקדות בקול ובגוף על מנת לפצח רעיון, פעולה, ותנועה. במיוחד במחזה שמורכב מרעיונות שמשלימים אחד השני לכדי סיפור. למדתי הרבה על עצמי. בתחילת הדאך שהייתי שחקן התמקדתי המון בטקסט. בפעולה ברצונות במכשול. אבל היום אני מתמקד, במבע רגשי של הרגליים, אחיזה, סאונד, קומפוזיציה, הנעת פרטנר. שליטה ברווחים של הטקסט (הנשימה) והעמקת החוסר הפיזי על מנת ליצור אנרגיה רגשית. כתבתי מונודרמה קצרה בשם "אישה לאישה" לפרויקט מונודרמות שיעלה בנובמבר בבית רוטשילד.  הכתיבה בהתחלה הייתה קשה. כי לא היה לי רעיון. בין החזרות ניסיתי לכתוב אבל המוח היה גדוש. לבסוף הצלחתי להביא את עצמי לנקודת ייאוש שבו כתבתי בלי לחשו

נסענו לחיפה עם פרויקט המחזאים. זאת פעם ראשונה שאנחנו עושים את הפרויקט מחוץ לתל אביב. הזמינו אותנו לייצר ערב של מחזאות קצרה כדי לנעול את פסטיבל נווה יוסף לתיאטרון קהילתי. כשהגענו, גילינו מתנ"ס מלא בילדים. קיבלו אותנו יפה, נתנו לנו חדרים ונכנסנו לאולם לעשות חזרות. לא עשינו הנחות, לא כתבנו מצחיק, לאחר הראן  שעשינו אחר הצהריים. נוצר חשש מהקהל.  שזה אומר מבוגרים, משפחות, היו שם אתיופים, ערבים, רוסים,  והמון המון ילדים בכל מיני גילאים. כולל תינוקות. זה סוג הקהל שמדבר תוך כדי ההצגה ומגיב. זה קהל שקם והולך אם הוא לא מבין, זה קהל שמשתעמם בקלות, זה קהל שיגיד בקול רם מה זה החרא הזה. היה לי לחלוטין ברור ששניים מהמחזות לא מתאימים. הייתי סקרן, אבל בעיקר הרגשתי פחד  ההצגות התחילו ותגובות הקהל לא איחרו להגיע. בניגוד לציפייה שלי. היו צחוקים רועמים. אנשים הגיבו בקול "יא תראו איך היא שותה ויסקי." מחיאות כפיים בכל מיני קטעים. ילדים שישבו ביציע היו מובכים מהאינטימיות ואמרו "יו" ו"מה הוא הולך לעשות לה." אני ישבתי ליד איש זקן אתיופי, חובש כיפה עם קביים שלא הפסיק לחרחר בה