5 באוגוסט 2011

תפיסת השחקן את עצמו כעסק

אתחיל בסיפור (ייתכן אמיתי, ייתכן אגדה אבל עדיין סיפור טוב) -לאחר סיום לימודי המשחק שלו, סר איאן מק'קלן  מצא עצמו משחק במספר הצגות וסרטים. אבל חלומו היה לשחק את 'המלט'. היות ולא היה בנמצא במאי או מנהל אומנותי שייתן לו את התפקיד, החליט ליזום זאת בעצמו.  הוא ארגן כמה מחבריו השחקנים והזמין אותם לעבוד איתו על המחזה המלט כשהוא בתפקיד הראשי. לאחר שהתגבשה קבוצת שחקנים, הם פרסמו מודעה בעיתון שקבוצת שחקנים מקיימים אודישנים לבמאים. עד מהרה מצאו קבוצת השחקנים הנ"ל, במאי צעיר שנראה להם מתאים והחלו בעבודה ללא כסף ממקור חיצוני. כלומר הם עצמם השקיעו את כספם הדל בשביל צרכי ההפקה. לבסוף עלתה ההצגה, נחלה הצלחה, ומרבית השחקנים כולל הבמאי מצאו עבודה בתאטרון זה או אחר. כשחלקם הגדול הגיע לרויאל שייקספיר קומפני. ייתכן שקבוצה זו היא הרויאל שייקספיר קומפני. זה סיפור שאני בד"כ מספר, אני לא יודע מהיכן הוא והאם יש בו אמת.  גיליתי שהרבה מזיכרונות הילדות שלי מעולם לא קרו והם יציר הדמיון שלי. אבל אין זה משנה.  השורה התחתונה ברורה.  הרבה שחקנים יוצאים מבית ספר למשחק כל שנה ורק מעט מהם עובדים. מדוע? כי חינכו אותם לא נכון (לטעמי). החינוך הישן גורס שעליך ללמוד מקצוע ואז לאחר שסיימת תמצא מישהו שישכור את שירותיך. כלומר אם לדמות את זה לתאטרון, תלמד שלוש שנים ואז מישהו ישכור את שירותיך (תאטרון, קולנוע, טלוויזיה.) אם לא שכרו את שירותיך, אתה כישלון.


החינוך החדש פועל מעט אחרת - הוא מעודד יצירתיות גדולה יותר, כלומר למדת שלוש שנים עכשיו לך תעשה עם זה משהו, ללא תלות בגורם חיצוני. הלמידה החדשה תומכת בעצמאי לא בשכיר. שחקן עצמאי לא רק יודע למצוא את עבודתו אלא גם ליצור אותה. ואני לא מדבר רק על כתיבה ובימוי. המון שחקנים אמרו לי "אבל אני לא יודע לכתוב." פה אשתמש במילותיה של לייזה מינלי "הכישרון הגדול ביותר שלי היה להתחבר לאנשים יותר מוכשרים ממני."




התשובה הראשונה היא עסקית. המון שחקנים לא מוכנים להכיר ברעיון שהם (נפשם וגופם) - עסק. הרי הם למדו מקצוע, לא תחביב, ורצונם להתפרנס מזה. אבל אז הם יוצאים מבית ספר למשחק ולא מתייחסים לעצמם כאל עסק שצריך לתחזק. נתחיל בשלב ראשון:  בשביל לבנות עסק צריך להשקיע כסף. הרעיון הזה תמיד נשמע רע בהתחלה. הרי אני רוצה להרוויח כסף, לא לבזבז אותו. אם נעשה חישוב נגלה שבימים אלה שחקן שלמד בבית ספר למשחק השקיע מכספו קרוב ל-60,000 ש"ח, שכר לימוד בשלוש שנים (כולל אוכל, שלא לדבר על שכר דירה והוצאות נוספות.)  כלומר השחקן, בתום תקופת הלימודים, נמצא בהפסד. (אלא אם כן זכה במלגות וצמצם בכך את הפסד הכלכלי שלו.) לאחר בית הספר למשחק נשאר השחקן רק עם הוצאות דירה, אוכל, חשבונות וכדומה. (לא צריך לפרט עד כמה קשה לחיות היום ברווחה.) אחרי שלוש שנים של בזבוז כסף, רוב השחקנים לא מוכנים לקבל את הרעיון שהם צריכים להשקיע עוד כסף בהפקה. אוסיף ואומר שגם האיגודים נלחמים שעל השחקנים/ בימאים ואחרים אסור לעבוד בחינם. זה נכון, אסור, כשכירים אסור, לא כעצמאים /יזמים.  יש גם הרבה שחקנים שמוכנים לבזבז את שארית כספם וזמנם בשביל ללמוד אצל מורה נחשב בסדנאות משחק - רק אציין ואומר שסדנאות זה דבר חשוב (היות ואני מקיים כזאת) אבל זה שייך לתחזוק עסק קיים. ואני חוזר על הרעיון שהמשך לימוד שייך לתחזוק עסק קיים ולא להרצת עסק חדש. חלק מהשחקנים מגיעים לסדנאות הללו, לא   מתוך 'שיפור העסק' אלא בגלל רעיון פנימי וסמוי שאולי הם מקרה סינדרלה מיוחד. אי אפשר ללמוד שהראש עסוק רק ב"איך אני נתפס בעיני המתבונן". כך הרבה שחקנים מוצאים את העסק שהם בהפסד. אמשיל את זה לקניית מכונית, דמייונ שלאחר רכישה אני עסוק בשיפור המכונית שלי באביזרים חדשים רק שלבסוף אין לאן יעד לנסיעה.וכך רבים השחקנים הפושטים את הרגל רוחנית לאחר חמש שנים.

אם חמישה שחקנים מתאגדים וכל אחד מהם משקיע 2000 ש"ח, (לא משהו שאי אפשר להתמודד איתו). אז בקופה יש כבר 10,000 ש"ח. תוסיפו לזה במאי שישקיע גם הוא מכספו (הסכומים לשם המחשה בלבד). כל אחד בקבוצה לוקח על עצמו תפקיד. אחד מנהל לו"ז. אחר - שיווק וכדומה. מסתכלים על מה יש ולא על מה אין. מוותרים על תפאורה גדולה, על תלבושות מפוארות. (אנחנו מדינה קטנה תמיד מישהו יכול להשיג משהו מאיפשהו, אם צריך). חוזרים לתאטרון הטוב והישן - מחזה ושחקנים . חוזרים לתאטרון העני. שמתהדר בעניותו ולא מנסה להתחרות בעושר הקולנוע או התאטראות הגדולים. ואין סיבה שלא תהיה הפקה צנועה וקהילתית של אנשים שעושים, בסך הכול עושים. לראשונה יש סיכוי לא מבוטל להחזיר לעצמכם את ההשקעה או אפילו לצמצם הפסד כספי. אם כרטיס עולה 35 שקלים אז צריך מינימום של 300 אנשים וההשקעה מכוסה. הרי היום זאת לא צריכה להיות בעיה, בעולם הרשתות חברתיות, שלכל אחד יש מעל ל300 חברים בפייסבוק.  אבל אני אגיד - כן, שיווק זאת עבודה קשה, וחזרות ללא אמצעים זו עבודה קשה . אבל בשביל מה למדתם שלוש שנים אם לא בדיוק בשביל זה? הרי בבית הספר למשחק קרעתם את התחת בשביל סצנה של עשר דקות. שבועיים למונולוג של שלוש דקות, הבאתם את כל הבית כדי לעשות משהו פעם אחת בלבד. אז ההבדל היחיד הוא שהפעם מישהו ישלם כדי לראות את זה.  זה המון עבודה ויש כאלה שעושים את זה. 

גם אף אחד לא אמר שההצגה חייבת לרוץ שנתיים. גם חמש פעמים זאת עשייה מבורכת. אפילו פעם אחת. (כולנו מכירים את את השאלה "בשביל מה?". בתאטרון התשובה היא פשוטה מאוד - "בשביל הכיף")



תשובה שניה היא קבוצה. לקבוצה יש כוח, לשחקן בודד אין כוח. כי תאטרון מתבסס על התקהלות של מספר אנשים. מינימום שניים. יש מעט מדי קבוצות בארץ. שעובדות יחד ומתאמנות ביחד ויוצרות עומק בעבודה שלהן. התניידות השחקנים מהפקה להפקה, הורסת את הסיכוי של מציאת שפה חדשה והתעמקות בה. אני לא מתכוון למניעת עבודה - על השחקן לעבוד בכל עבודה שמפרנסת אותו כלכלית. אבל חייב להיות גם מקום לנפש להתעמק, להתאמן, להגיע לרבדים חדשים באומנות. ורבדים אלו אינם נמצאים בהתניידות מתמדת בין במאי לבמאי, או הפקה להפקה. מדובר, בסופו של דבר, בקבוצה אחת שמכירה אחד את השני במקומות שזר לא יבין זאת. 


עוד סיפור - שחקן צרפתי כושל שנזרק מכל תאטרון אפשרי, חיפש מסגרת להופיע בה. הוא הבין שאם הוא לא ייזום לעצמו עבודה זה לא יקרה. אז הוא ניגש לחבריו ומכריו ושכנע אותם לקנות כרטיסים להצגה שעוד לא קיימת. הם לא ידעו שהיא לא קיימת אך התפתו לקנות כי הציע להם את הכרטיסים בהנחה משמעותית מהמקובל. דבר זה הוביל אותו למסע שלם בפריז וליון כאשר הוא מוכר כרטיסים להצגות שלא קיימות, בהנחה. הוא מכר כרטיסים לשלוש הצגות במחיר של שניים. אם זאת, בניגוד לציפיות, הבחור לא ברח עם הכסף אלא השקיע אותו בהפקה הראשונה שהבטיח לחבריו. כעבור מספר שבועות ההצגה עלתה בכיכובו וכל מי שקנה כרטיס מראש, הגיע. הסביבה ראתה שלהצגות הראשונות מגיע קהל רב, מפריז וליון, כל מיני בני-טובים ועשירים, והניחו שכנראה מדובר ב'שלאגר' או לפחות בטרנד ונהרו לראותה. ההצגה גרפה מספיק רווח כדי להפיק הצגה נוספת (בכל זאת רוב הקהל קנה כרטיס להפקה שניה.) הצרפתי לא נח על שמריו וכמובן הציע את אותה העסקה לקהל החדש שהגיע - לקנות מנוי להצגות התאטרון שלו. זה סיפורו של המצאת קהל המנויים. תפיסה יצירתית של שחקן פריזאי כושל. 

תאטרון אפשר לעשות בכל מקום, ולא נדרש לו הרבה, גם לא כסף. השאלה היא סדרי עדיפויות. העיקר להיות בעשייה. הרי אף אחד לא בעסק הזה בשביל הכסף אז למה כבר לא להשקיע אותו בעשייה של הדבר שבו אני הכי נהנה?


2 באוגוסט 2011

למה אנחנו שוכחים לשחק?

מישהי נגשה אלי לפני מספר ימים והביעה את מצוקתה "אני לא מצליחה לנתח טקסט, אני יושבת מול הסצנה כבר כמה ימים, עוברת על כל מה שצריך, מחלקת ליוניטים, ביטים אבל עדיין אני לא מצליחה לפענח את הסצנה. אתה יכול לעזור לי?" הייתה לי רק תשובה אחת לענות לה. "ולשחק ניסית?"


סטודנטים שוכחים לשחק, אני לא מדבר על acting, אני מתכוון ל playing. כשהילדה שלי משחקת בטבחית בחנות, היא לא עושה עבודת דמות. לא יושבת ליד שולחן ומחלקת ליוניטים. היא משחקת בשביל המשחק. רוב האנשים שמגיעים ללמוד משחק באים עם אותה הנאה בסיסית של משחק. צחוקים לחברים או בעבודה, ההנאה בהבעת רגשות והצורך בשיתופן, או סתם ההנאה בשינוי העצמי (להיות מישהו אחר), משחק שנעשה ללא מודע, מתוך הנאה ואינטואיציה של הבן אדם. המשחק  משול  בעיני לרגעים שבהם שיחקנו באימא ואבא, רופא וחולה ושאר משחקי ילדות, בסך הכול חובשים כובע ומדמיינים שאנחנו משהו אחר. אבל אז מגיעים לבית ספר למשחק, ומתחילה הרפתקאת המודעות. פתאום יש דיבורים על אמת, קול, טקסט, ומניעים פסיכולוגים וכל מורה רואה את העולם מנקודת מבטו האישית. ואחרי פחות משבוע ימים חדוות המשחק נעלמת, האינטואיציה מתחבאת, ונוצר פער עצום בין מי שהייתי לפני שבאתי לבין איך שאני עכשיו. אני לא ארחיב מדוע אנחנו נאטמים בתהליך הלמידה, כי יש לכך לא מעט סיבות (אגו, מורים, הצורך בלרצות, שמירת דימוי עצמי). אני רוצה לדבר דווקא על המקומות שבהם שחקן יכול לחזור ולשחק.


במשחק מדובר קודם כל בהנאה, אני לא מדבר על המילה 'כיף', אני מדבר על לעשות משהו שמגניב אותך. באנגלית the zone, יש אומרים 'המקום הנכון'. אפילו יצא לאחרונה ספר כזה שנקרא 'המקום הנכון - למה חשוב לעשות את מה שאוהבים' מאת קן רובינסון'   ספר מעניין, מלא תובנות על חינוך, למידה עצמית ובעיני מצאתי אותו מאוד רלוונטי לתלמידי משחק. כי הרבה פעמים המשחק שלי נמצא במקומות שהחברה סביבנו אינה רואה ולכן גם אני אינני רואה. אני נתקל בתלמידים שיש להם יכולות מעולות לעשות דברים אבל נדמה להם שזה לא משחק, שככה לא עושים. כי מישהו אמר, כי זאת הביקורת שהם קיבלו. והם הופכים עד מהרה לאפורים, מדוכאים ובעיקר שחקנים/תלמידים גרועים. איפה הם כן משחקים? - בהפסקות, בין השיעורים, כי אי אפשר להתחמק, הצורך לשחק קיים בכל אלה שמגיעים לבית הספר בדרך זו או אחרת. הבעיה ששוכחים את הצורך הזה בחדר החזרות ועל הבמה. 


אני נהנה מניתוח טקסט עד מאוד, ולכן אני עושה את זה  יש לי תחביב לנתח טקסטים ומבנים דרמטיים. אני גם מתפרנס מהתחביב הזה ונהנה ללמד ניתוח טקסט ולהרוס להם את כל מה שהם חשבו על טקסטים עד לרגע שהם פגשו בי. אבל, מצד שני,  אני גם הראשון שאומר שאם ניתוח טקסט מפריע למישהו לשחק אז לזרוק את זה דבר ראשון לפח כשהוא יוצא מהחדר. מי יודע, אולי יום אחד הוא יחזור לנתח טקסט, אולי בהמשך הדברים יחלחלו והוא ימצא את הדרך שניתוח טקסט יכול לעזור.  אבל תלמיד לא אמור לנתח טקסט רק בגלל שהכריחו אותו. הרי יש אנשים שזה עוזר להם ויש אנשים שלא. זה מתאים למי שאוהב את זה. למי שהתחבר לזה ברגעים הראשונים. זה שאני מלמד ניתוח טקסט לא בהכרח אומר שזאת הדרך. אני אוהב את מה שאני עושה ולכן על פני השטח זה נראה שאכן יש בניתוח טקסט פתרונות, אבל ניתן להגיע לאותן תוצאות גם בלי זה. לעתים אני מוצא סטודנטים שנחנו באינטואיציה מופלאה וכל הגדרה של רצון ומכשול רק מפריעה להם לשחק. 

הרי אם נשחק במשחק שאנחנו לא אוהבים לא נחזיק בו מעמד. אם נרגיש אשמים בזמן שאנחנו משחקים, גם לא נחזיק מעמד. המקצוע הזה מחזיק אנשים שרואים בו את מקומם. הם מצאו את המשחק שלהם. אני מכיר הרבה אנשים שסובלים ברפרטוארי ומכיר הרבה שנהנים מכל רגע. אותו דבר בפרינג' ואפילו בתאטרון הרחוב. מה שיפה בחוץ שכל מי שעושה את זה משחק. למרות שגם שם אני בטוח שאנשים שוכחים הרבה פעמים את החדווה של המשחק. (אני מניח שכולם ניזונים מהפחד לאבד את מקור הפרנסה שלהם - הפחד הזה הוא אחד הגורמים המובילים לבינוניות ותקיעות.)  

משחק הוא במקור דבר שנעשה ללא מטרה. הוא נועד כדי לספק את העכשיו, אנחנו משחקים מונופול לא בשביל מטרה, (אולי בשביל המטרה לנצח את היריב) אבל בעתיד הרחוק אין שום משמעות למשחק הזה. אנחנו משחקים קלפים או סוליטר בעיקר כדי להעביר את הזמן בכיף. אנחנו משחקים ללא מטרה חוץ מההרגשה הנוכחית. המשחק הוא הנכחה של ההווה. המשחק הוא הנכחה של המקום הנכון, שבו מרחב הזמן משתנה, והפוקוס משתנה, ונוצרת הנאה, הנאה מסוג אחר. לא בהכרח 'כיף'. 


ואסיים בסיפור על חינוך ילדים: 
אב אחד שאל את הבן שלו מה הוא רוצה ליום הולדת שלו. הבן ביקש סקסופון. האב התלהב שהבן שלו מעוניין להיות מוסיקאי ורשם אותו אצל מורה לסקסופון. לאחר כמה שבועות נפגש המורה עם האבא ושאל אותו כמה זמן ביום הילד שלו מתאמן בסקסופון. ענה האב שבנו מתאמן כל יום כשעה. שאל אותו המורה ומה הוא מנגן? הוא מנגן את מה שלימדת אותו ענה האב. 
 אמר המורה 'אם הבן שלך עושה רק את מה שביקשתי ממנו לעשות אז הוא לא יהיה אף פעם מוסיקאי. בשביל להיות מוסיקאי אתה צריך להתאמן שעה אחת על מה שמבקשים ממך ובשאר הזמן שלך לנגן דברים אחרים, לזייף, להרעיש, ובעיקר לשחק עם הכלי. תעשה טובה לבן שלך קח ממנו את הסקסופון ותמצא לו משהו אחר לעשות.'