רועי מליח רשף

הגעתי לקלפי. תור ממש ארוך. שמחתי שאנשים נוהרים להצביע ואז כשראיתי את הפנים הנפולות של האנשים הבנתי. התור הזה ארוך כי כל אחד גונב עוד 10 שניות להצטלם לסלפי. אחרי עשרים וחמש דקות נכנסתי. נתתי תעודת זהות הכנסתי פתק למעטפה ויצאתי החוצה. מזכירת הקלפי ההמומה שאלה "אתה לא מצטלם?" "לא." אמרתי. וניפחתי את החזה. היא חייכה.  יצאתי מהדלת. "לא הצטלמתי" קראתי בקול. כולם מחאו לי כפיים. נשמעו שריקות. אנשים נתנו לי תינוקות לנשק. אישה מבוגרת שראתה דבר או שניים חיבקה אותי. "אני הייתי בוחרת בך". הלכתי משם, שמחה בליבי. ואז משום מקום קפץ בחור שמנמן ואמר" יאללה, יאללה יא צבוע! אז לא צילמת תמונה! אתה מהסוג שתכתוב פוסט ותבזבז לנו את הזמן עם המילים שלך! לך! לך!." הוא ירק לעברי. עצרתי ברחוב והרגשתי עצב. המבוגרת ממקודם ניגשה אלי. "אל תתן לו להעציב אותך, אנשים באים רק בגלל שהם יכולים להצטלם. הם צריכים את זה, הם תכננו את זה. אנשים צריכים לצאת להצטלם." חייכתי אליה והיא הוציאה מהתיק בישקוט משמש.  חזרתי הביתה וכתבתי פוסט. כי אני לא אתן לאנשים להפיל את רוחי. ....

היום ירדו לי דמעות בטקס יום השואה של הבת שלי. אבל זה מה שקרה בסוף הטקס שגרם לי ללכת עם מחשבות. היינו מעט הורים והמון ילדים.  הסתכלתי על הבת שלי בעודה מדקלמת טקסטים. וחשבתי לעצמי - אילו חייתי  בתקופה הזאת איזה מן אבא הייתי עשוי להיות? מה הייתי אומר לבנות שלי? איך הייתי מסביר את מה שקורה?  ובעיקר מה הייתי עושה? ואז התרסק לי הלב  על כך שלא הצלחתי למצוא אצלי בדימיון אפילו סיפור גבורה אחד.  דימיינתי את המבט שלה מלא השאלות ואת המבט האפור שלי שאני לא יודע מה לעשות. ראיתי את עצמי מובל , ראיתי את עצמי נפרד. ראיתי את עצמי עולה על משאית. דימיינתי אותה בוכה, צועקת -  איפה אתה אבא! למה אתה לא עושה כלום. זה לא המוות שהפחיד אותי בדימיון, זאת הפרידה מהדבר היקר ביותר שלך. ודמעתי, ודמעתי ודמעתי. ואז הטקס נגמר. וילד אחד בכיתה ו'  חלף על פני ופלט לעצמו "גם כן טקס. מעניין לי את התחת." ומהחושך הזה הציפה אותי תחושת שמחה לא מובנת. נזכרתי שגם לי זה עניין את התחת כשהייתי ילד. ונזכרתי כמה צחקתי בצפירות מפרצופים של חברים וכמה התעצבנתי שאין כלום בטלוויזיה, ו'יו' איזה שעמו...