רועי מליח רשף

לסיים לכתוב דראפט ראשון למחזה שאתה עובד עליו כמעט שנה. מחזה שכמעט פעמיים נזרק לפח. מחזה שהיו רגעים שהיית בטוח ששכחת איך כותבים ואולי זה הזמן לפרוש. מחזה שבשבוע האחרון ישבת על התחת בין 6-7 שעות ביום כי כבר פספסת את הדד ליין ארבע פעמים והרגשת נורא לא מקצועי. ואז לגלות שהשעה שלוש לפנות בוקר ואין מי שיחלוק איתך את הרגע שסיימת לכתוב אותו.

היה לי שיעור מחזאות בבוקר. לימדתי איך בונים תמה דרך קונפליקט פנימי. היה שיעור טוב ומעניין. יש בזה המון מקום לפיתוח ואני אישית מאוד אוהב לכתוב דרך הפילטר הזה. אני צריך להתחיל להעביר את השיעורים  האלה לכתב. אני עדיין חושב על רעיון לכתוב ספר למחזאות. סיימתי לקרוא את הספר של סטיבן קינג "מר מרצדס" זה ספר פשוט פנומנלי. המשכתי ישר לקרוא את הספר השני בטרילוגיה " כל המוצא זוכה".  קינג בונה בספרים האלה מהלכים עלילתיים מעולים. החלטתי לנסות לשחק עם המבנה שלו במחזאות ולראות מה יוצא. עשיתי את זה בלילה מאוחר וראיתי כמה הבנייה של קינג יעילה. הוא משתמש בטכניקה פשוטה מאוד שרבים אחרים משתמשים בה . הוא מנכיח את האויב בתחילת הסיפור ומיד אחריו את הגיבור. כקורא אתה מודע לכך שיש עוד זמן עד שהם יפגשו ואתה מחזיק מתח. והוא יודע להשהות את המתח הזה. הדמויות אצלו לא ממהרות והמתח הזה מצטבר וגורם לי לדהור קדימה בקריאה.  קיבלתי היום את החיסון השני של הקורונה. אני מקווה שזה יעזור. בלי קשר לחיסון, כואב לי הצוואר כבר כמה ימים. אולי כי אני מתוח, אולי כי אני כותב הרבה, אני לא יודע.  אני כבר שבעה חודשים ...

  התחלתי לכתוב ספר. סתם ספר. ספר שאני לא יודע עליו כלום. אני לא יודע מה העלילה. התחלתי לתאר דמות ואמרתי שזה יהיה ספר. אני רוצה ליהנות בזמן שאני כותב אותו. המטרה כל יום לכתוב בין 1000 ל2000 מילים. בינתיים אני עומד על 4000 לפעמים אני אכתוב יותר. זה אימון. אני רוצה לכתוב הרבה ספרים. אני רוצה לכתוב הרבה מחזות. אני נשען על החשבון 1000 מילים ביום זה כחודשיים לספר. עוד קצת תיקונים ואז לשלוח אותו להוצאה לאור. לא ירצו נוציא דיגיטלי. היום הדברים האלו לא אמורים להיות קשים. היו לי ימים שחשבתי שלכתוב ספר זה דבר ששמור רק לאנשים גדולים אבל טעיתי.  אני רוצה לכתוב שטויות. חסרים לי בעברית הספרים שאני רוצה לקרוא. אין לי אותם. באנגלית יש לי בשפע. אבל הם לא השפה שלי. הם מתארים מקומות שאני לא מכיר. אני רוצה ספרים טפשיים על תל אביב. רוצה להפוך את תל אביב העיר שלי לקסומה. לעולם בו יש שדים מפלצות רציחות. ועוד הרבה דברים. אנחנו כל כך רגילים שהאמריקאים עושים את זה שאנחנו לא עושים את זה. ואין סיבה לא לעשות את זה.  אז אני כותב ספר לעצמי. כי אני נהנה לכתוב אותו תוך כדי. בעברית הגרועה שלי. אני הכי נהנה...

אמצע המאה העשרים, מעט לפני. גדל דור שכתב כמו משוגע. אנשים כתבו במהירות ומכרו למגזינים. זה קרה בעקבות מלחמות העולם. ואולי אכתוב יום אחד על התפתחות צריכת הכתיבה. בכל אופן, אנשים כתבו המון סיפורים ומכרו אותם להמון מגזינים וזאת הייתה העבודה שלהם. או עבודה צדדית כי רובם גם היו עיתונאים. אנשים כתבו כל כך הרבה שהיו להם כמה שמות עט כדי שלא יגידו שזה מוגזם.  עכשיו, פעם לא היו סדנאות לכתיבה יוצרת, זה נוצר אני מניח בגלל כמות הכתיבה שנעשתה והרצון של אנשים לכתוב ולקרוא. אז החלו ללמד באוניברסיטאות כתיבה יוצרת והכול השתנה.  התלמידים כתבו מאוד מהר ויצרו סיפורים רבים.  ככה הם חונכו על ידי הסופרים שהעריצו - ריי ברדבורי, אגתה כריסטי, ארנסט המינגווי, פוקנר, לסטר דנט ואחרים.  אבל המורים לא הצליחו לקרוא את כל החומרים של התלמידים שלהם אז הם ביקשו מהם להאט. עכשיו, מדובר בתלמידים, אז ברור שהסיפורים שהם כתבו בהתחלה לא היו טובים. אבל ככל שכותבים יותר סיפורים, משתפרים. במקום זה אמרו להם תאטו, תשכתבו. תגישו לנו את הסיפור במצב הכי טוב שלו. ובמקום לכתוב 40 סיפורים בשנה, ואולי יותר, וככה להשתפר, כל...

יום חמישי הקלטתי פודקאסטים. אך לכתוב עליהם מרגיש מוזר. אפשר פשוט להקשיב. האורחים היו המחזאית והבמאית דניאל כהן לוי והבמאי יפים ריננברג. נתקלתי השבוע במשפט מעניין בספר על קורט וונגוט. המורה שלו לכתיבה אמר "סיפור טוב נוצר כשגיבור רוצה את מה שהוא מפחד ממנו." אני חושב על המשפט הזה לא מעט. כאשר הדמות רוצה את מה שהיא מפחדת ממנו יש בסיס חזק יותר לקונפליקט. בכתיבה, אם גיבור רוצה משהו ויש מכשול זו דרמה סבירה. אבל אם הגיבור לא רוצה אבל מוכרח לעשות זו דרמה מעולה. וזה יושב על אותו עיקרון של לחבר את הרצון של הגיבור  לפחד שלו.

יש לי מערכת יחסים לא טובה עם סופי שבוע. פעם ממש תיעבתי את שישי שבת. מעולם לא הייתה לי עבודה מסודרת ולכן הרגשתי שהדברים פשוט מפסיקים לנוע בשישי שבת. אני כבר לא מרגיש את זה, עכשיו השקט של הסופ"ש נעים לי.  זוגתי אמרה לי שהיא נוסעת עם הבנות לסבא ולסבתא. יש לי סופ"ש לעצמי. כשנותנים לי זמן מוחלט לעצמי, הראש שלי מתבלבל. זמן לעצמי בימי חול, אין בעיה. זמן לעצמי בסופ"ש מערער אותי. המחשבה הראשונה שעברה לי בראש, יש לי מלא זמן לכתוב, הידד! אבל האיטיות של הסופ"ש משתלטת עלי. והפעם הדברים היו חמורים יותר. התחלתי לשמוע את הקול שאומר שוב. "מה הטעם בכל זה?" אין לי כוח לקול המטריד הזה. הוא כמו בחילה קלה אחרי האוכל. כמו זבוב טורדני שנכנס בחלון ולא מוצא את היציאה. המחשבה השתלטה עלי כמו ערפד. מוצצת ממני אנרגיה. מה הטעם בבלוג? זה הכול בזבוז זמן. אין לשום דבר משמעות.  הרגע הדקדנטי, המתפורר הזה, תוקף אותי כל כמה זמן. אני מתחיל להסתובב סביב עצמי, אני מרגיש מוזנח, אני מרגיש שאני חי בטעות. אט אט הוא  הופך לקול נעים, כי אני מסכים איתו. הוא הופך לסדין משי לבן שעוטף אותי ומרדים אותי. הרג...

המחזות של שייקספיר היו כה מוצלחים שהרבה להקות תיאטרון רצו להשתמש בהן. מנהלי להקות היו שולחים ערב ערב להצגה אנשים. מטרתם להעתיק סצנות ולהבריח אותם מהתיאטרון. הם רשמו את מילות המחזה בשיא המהירות ואחר כך מכרו את זה. כך נוצרה לה עבודה נוספת. אנשים שנשכרו לתפוס את גנבי הסצנות. את הסצנות המוברחות היו מעתיקים לעותקים פיראטים. הדבר יצר שוק העתקות נרחב ומחזות נמכרו לכל מי שרצה לקנות. העותקים היו מלאים בשגיאות והרבה משפטים לא מקוריים נכתבו על ידי גנבי הסצנות. הגנבים ידעו קרוא וכתוב אבל לא היו משוררים כמו שייקספיר. את המחזות האלה הם היו מוכרים לכל המרבה במחיר. אבל היות והיו כל כך הרבה עותקים פיראטים שהתרוצצו בשוק' לאורך השנים ואף אחד כבר לא ידע מה הגרסה האמתית. המחיר שלהם ירד לפני בודד. בגלל המחיר הרבה אנשים הרשו לעצמם לרכוש את המחזות. וכך במשך מאות שנים אנשים המשיכו לקרוא את המחזות וגם כמובן לעלות אותם. הדבר יצר המון הצגות שייקספיריות בהן נעשו שינויים מרחיקי לכת. כמו גרסה בה רומיאו ויוליה נותרים בחיים ופשוט בורחים בסוף המחזה. או המלט מנצח והופך למלך.