רועי מליח רשף

לפני כמה שנים נערך ניסוי בתלמידי כיתות ה' בארה"ב. לקחו 400 תלמידים ונתנו להם לבנות פאזל בדרגת קושי נמוכה. לחצי מהם אמרו "כל הכבוד, אתה כנראה מאוד טוב בזה" ולחצי השני אמרו " כל הכבוד, העבודה הקשה השתלמה לך". לאחר מכן הציעו להם לעבור לשלב השני שם היתה להם אפשרות בחירה. בין פאזל קשה ומאתגר יותר ולבין פאזל הדומה לקודם בדרגת הקושי שלו. אלו שאמרו להם שהם טובים בחרו בפאזל הקל ואילו אלו ששיבחו את עבודתם בחרו את הפאזל הקשה יותר. דבר זה מלמד אותנו על נראות. כאשר שחקן מחפש ביקורת ממוריו או חבריו והוא בא עם השאלה " האם אני טוב?" או "איך היה?" או "נהנת?" בעצם הוא מתרכז בנראות של הדברים. איך ניראתי... איך נשמעתי,.. שחקן כזה לא יסכן את משחקו, לא יאתגר את עצמו ולא יתפתח. זהו שחקן שימשיך לשחק באזור הנוחות שלו.    רובנו מורגלים לענות לשחקנים על השאלות של הנראות גם מבלי שהתבקשנו. עלינו לשים לב גם אנחנו לביקורת שאנו נותנים. עלינו ראשית לקדם את העבודה שנעשתה. והרי ברור שנעשתה עבודה. אבל לעיתים אנו מזלזלים בעבודה שנעשתה כי נראות ההצג...

ניגשים אלי לא מעט תלמידים בשנה האחרונה ומדברים איתי על קומדיה. הם אומרים לי שאין להם כישרון לקומדיה. נכון, יש טקסטים מצחיקים יותר ופחות אבל השחקן הקומי ייקח כל דבר ויידע לגרום לקהלו לצחוק. אבל מנין נובע הצחוק, מה גורם לו לצחוק, מה גורם לו להעריך קומדיה אחת ולבוז לקומדיה אחרת? ראשית כל צריך להתייחס לקומדיה כאל ז'אנר. כמו כל סיפור, לקומדיה יש כללים מאוד ברורים. ושחקן שמעוניין לפתח את הצד הקומי שבו נדרש למיומנויות שיאפשרו לו לשחק את הכללים של הז'אנר. מהו ז'אנר הקומדיה? נתחיל מכך שיש כמה וכמה סוגים של קומדיה שכל סוג שכזה יש את הכללים של עצמו. קומדיית נעורים. [אמריקן פאי] קמדיית אקשן. [השוטר מבברלי הילס, נשק קטלני.] קומדיית מצבים. [ חברים, סיינפלד]  קומדיה בלשית [סרטי הפנתר הורוד.] קומדיה רומנטית [ נדודי שינה בסיאטל, ארבע חתונות ולויה, כשהארי פגש את סאלי.] קומדיה שחורה [אמריקן ביוטי] פארסה [ קומדית המיטות והבגידות: מחזותיו של ריי קוני,]  סאטירה [ ד"ר סטריינג' לאב] פרודיה. [ האקדח מת מצחוק, אוסטין פאוורס] לכל אחד ואחד מהז'אנרים יש כללים מעט שונים....

הנאה בחדר חזרות מבוססת על החופש לחקור. אבל אין מדובר רק בהנאה כי אם בצורך בסיסי של השחקן. איננו יודעים מאין הדמות תבקע. כל שאנו יודעים שהדמות תבקע מתוכנו, מהאלכימיה עם המחזה, מהאינסטינקטים שלנו, ואם אנו ברי מזל, מעזרתו של הבמאי. הבמאים הגדולים אוהבים שהשחקנים מפתיעים אותם. במאי טוב יאפשר לשחקן לעשות ככל העולה על רוחו ואף יעזור לו להביא את עבודת הדמות עד לידי גימור. אבל לא תמיד אנו ברי מזל בעבודה עם במאי. במאי תאטרון עלולים להיות חסרי סבלנות. הם עלולים להתקדם מהר מדי ולהעמיד את המחזה על הרגליים, לקבע מיזנסצנות, לכפות על השחקנים בחירות עוד לפני שהתבצעה חקירה של הטקסט והדמות. כמו כן, הם עלולים לבקש מהשחקנים ללמוד את הטקסט בעל פה ולהיפטר מהדפים בשלב מוקדם מדי, לדייק ולקבע, לשמור על קצב ובאופן כללי לחתור לתוצאה מוקדם מדי בתהליך. בימוי מן הסוג הזה אינו מוביל למשחק אנסמבלי אלא למשחק נשלט, לא אישי וטכני. כמו כן הוא לוקח ומעלים את האפשרות למצוא גוון אישי ופרטי לכל דמות היות והכול נשלט בצבע אחיד של קצב מהיר ומקצב אחיד. והגרוע מכל, לפי דעתי, שהוא לוקח את ההנאה מחקירה בחדר חזרות. ובשבילי זהו הד...

אז מה זאת השיטה הזאת? עדיין לא הצלחתי לתמצת אותה בכמה מילים. אבל בעיני זה כלי שנותן לאומנות המשחק חוקים ברורים. ברגע שיש חוקים הרבה יותר קל לשחק. וכשאני אומר לשחק אני מתכוון ל playing ולא בהכרח ל- acting. לכל האומנויות האחרות יש טכניקה או שפה שאדם יכול ללמוד אותה. למוסיקה יש תווים, לצייר יש טכניקות ציור וכלים שונים לבצע אותם, לרקדן יש סגנונות ולכל סגנון הטכניקה והמגבלות שלו. השיטה הזאת מציעה שפה, מערכת חוקים ברורה שמאפשרת תקשורת יותר חלקה בחדר חזרות. הרי כמה פעמים הבמאי אמר לשחקן נתון פסיכולוגי והשחקן לא הבין. לכל אחד מאתנו סמנטיקה אחרת. "לגרום למישהו לאהוב אותי" מתפרש אצלך ואצלי כשני דברים שונים. בשיטה הזאת יש מגשר טכני שעוזר לי להבין את העבודה הנדרשת ובכך למצוא ביטוי מתאים למושג "אהבה" שמתאים לשנינו. אז אתה בעצם טוען שאין צורך בעבודה פסיכולוגית, שסטנסלבסקי מיותר? אני לא אומר את זה. כל שחקן או כל במאי חייב למצוא הצדקה לרעיון שלו. העניין הוא שלא ניתן לשנות הגדרה פסיכולוגית. לעומת זאת הגדרות טכניות ניתן לשנות. כשהבמאי מחליט על נתון פסיכולוגי הוא מצפה שה...

בתחום לימודי המשחק שלי כתלמיד וכמורה נתקלתי בקושי. המורים/בימאים/תלמידים היו מגדירים הכול דרך הפסיכולוגיה של הדמות (רצון פעולה מכשול ) ואז מחפשים דרך לבטא את ההגדרות האלו. אך להלן המכשלה, גם אם מצאתי דרך לבטא את ההגדרה עדיין לא ידעתי בדיוק מה עשיתי על מנת להביע את זה ואז מילים כמו חיבור, ניסיון חיים, רגשות עולות בחדר החזרות. הרגשתי שהמשחק שלי מבוסס על מזל ולא על משהו מדויק. אם אני לא יכול לחזור  על זה, אז אני לא בחדר חזרות.  חיפשתי טכניקה שתאפשר לי לנתח את עצמי ואת מה שאני עושה. טכניקה שתעורר את הצדקה הפסיכולוגית. הרי אני לא יכול לשנות נתון כמו "תגרום לה לאהוב אותך" אני יכול לשנות את דרכי הביטוי ואם אמצא את הפרמטרים שדרכם אוכל לחפש את ההגדרה, מי יודע אולי אמצא ביטוי להגדרה הפסיכולוגית ממקום גם לא צפוי אצלי. בלאבאן / יאט מצאתי לעצמי את הפתרון. פתאום שפה אנליטית, פשוטה להבנה ועם זאת בעלת עומק פילוסופי ופסיכולוגי נרחב התומכת (ולא מבטלת ) את המתודות האחרות. והבונוס הגדול, שאני יכול לעבוד לבד, גם בלי פרטנר, יש לי כלי שאני יכול לעבוד עליו לבד בבית. נתונים פשוטים שגם ילדים מביני...

ההצגה תעלה שוב בצוותא בתאריכים 24-25 ליולי  במסגרת שבוע הצגות ניסן נתיב מאת: ברנארד מארי קולטס  תרגום, דרמטורגיה, עיבוד ובימוי: רועי מליח רשף  תפאורה ותלבושות: איה צייגר  מוסיקה: יחזקאל רז תאורה: נדב ברנע  איפור ועיצוב שיער: סיגלית גראו בשנות השמונים פעל באירופה רוצח סדרתי בשם רוברטו צוקו. המשטרה ניסתה לשים את ידה עליו אך היה נדמה להם שהוא בלתי נראה. לבסוף במהלך מרדף, הוא נהרג ועד היום אין מידע מדוע עשה את שעשה. רוברטו הפך לרוצח ללא מניע. בהשראת המקרה, לאחר שראה מודעה של המשטרה תלוייה ברכבת התחתית, כתב המחזאי ברנארד מארי קולטס מחזה הבוחן את השאלה: "מה גורם לבן אדם לחשוב על רצח?" זהו סיפור מסע של אדם בחברה מנוכרת שאינה רואה שום דבר חוץ מאת עצמה ופועלת לפי חוקים משלה. טרגדיה אורבנית פסיכולוגית, הבוחנת את השפעות החברה על מחשבתו של אדם. מועדים: ההצגות המתקיימות בסטודיו, רח' הרצל 158 ת"א ימים ו'-ד' 11-16.5.12 20:30  כרטיסים במשרד הסטודיו, מחיר 40 ש"ח  מחיר לתושבי תל...