רועי מליח רשף

לא כולל הבלוג. כתבתי היום קרוב ל-5000 מילים. מה אני כותב? את המחשבות שלי. אני לא עוצר. אני מקליד במהירות. מקליד עם שגיאות. מדבר בקול רם.  לא מתחשב בטעויות, לא מתחשב בהגיון. אני שואל שאלות במילים ועונה וכותב שברים של מחשבות ושברים של דיאלוג ושברים של שאלות ותשובות. למה לא ידעתי לעשות את זה לפני חודשיים? למה לא ידעתי לעשות את זה כשהייתי צעיר? למה אני לומד לסמוך עך עצמי רק עכשיו?  לכל דבר יש את זמן שלו. זה הזמן של הגילוי הזה. נתקלתי בטעות בספר. “כותבים והמחברות שלהם.” ערכה אותו דיאנה ראב. הספר הזה הוציא אותי ממשבר הכתיבה שהיה לי בשבועות האחרונים. לא היה לי רצון לכתוב. נאלצתי להכריח את עצמי לכתוב. הכתיבה הפכה למטלה. אני לא יודע מה קרה. הרעיונות שלי התנגשו אחד בשני. לא ידעתי כבר מה טוב ומה לא טוב. כל הזמן קפצתי מדבר לדבר. אני כותב אבל זה לא אני. אני מחקה את עצמי. אני כותב בנדמה לי מחזה. כמו שחקן שמשחקק. המשבר עמוק. התחלתי לעשות מדיטציה כל יום. עד לאותו רגע הכתיבה הייתה המדיטציה שלי. נאצלתי להחליף אותה  עברו ימים ולא כתבתי מילה. פה ושם הזזתי את העט. שכנעתי את עצמי שזה הכול חלק מתהליך. א

היום ירדו לי דמעות בטקס יום השואה של הבת שלי. אבל זה מה שקרה בסוף הטקס שגרם לי ללכת עם מחשבות. היינו מעט הורים והמון ילדים.  הסתכלתי על הבת שלי בעודה מדקלמת טקסטים. וחשבתי לעצמי - אילו חייתי  בתקופה הזאת איזה מן אבא הייתי עשוי להיות? מה הייתי אומר לבנות שלי? איך הייתי מסביר את מה שקורה?  ובעיקר מה הייתי עושה? ואז התרסק לי הלב  על כך שלא הצלחתי למצוא אצלי בדימיון אפילו סיפור גבורה אחד.  דימיינתי את המבט שלה מלא השאלות ואת המבט האפור שלי שאני לא יודע מה לעשות. ראיתי את עצמי מובל , ראיתי את עצמי נפרד. ראיתי את עצמי עולה על משאית. דימיינתי אותה בוכה, צועקת -  איפה אתה אבא! למה אתה לא עושה כלום. זה לא המוות שהפחיד אותי בדימיון, זאת הפרידה מהדבר היקר ביותר שלך. ודמעתי, ודמעתי ודמעתי. ואז הטקס נגמר. וילד אחד בכיתה ו'  חלף על פני ופלט לעצמו "גם כן טקס. מעניין לי את התחת." ומהחושך הזה הציפה אותי תחושת שמחה לא מובנת. נזכרתי שגם לי זה עניין את התחת כשהייתי ילד. ונזכרתי כמה צחקתי בצפירות מפרצופים של חברים וכמה התעצבנתי שאין כלום בטלוויזיה, ו'יו' איזה שעמום ואיך הכול