9 במאי 2019

ים של מילים - איך כתיבה חופשית הצילה לי את הכתיבה


לא כולל הבלוג. כתבתי היום קרוב ל-5000 מילים. מה אני כותב? את המחשבות שלי. אני לא עוצר. אני מקליד במהירות. מקליד עם שגיאות. מדבר בקול רם.  לא מתחשב בטעויות, לא מתחשב בהגיון. אני שואל שאלות במילים ועונה וכותב שברים של מחשבות ושברים של דיאלוג ושברים של שאלות ותשובות.
למה לא ידעתי לעשות את זה לפני חודשיים? למה לא ידעתי לעשות את זה כשהייתי צעיר? למה אני לומד לסמוך עך עצמי רק עכשיו?  לכל דבר יש את זמן שלו. זה הזמן של הגילוי הזה.

נתקלתי בטעות בספר. “כותבים והמחברות שלהם.” ערכה אותו דיאנה ראב. הספר הזה הוציא אותי ממשבר הכתיבה שהיה לי בשבועות האחרונים. לא היה לי רצון לכתוב. נאלצתי להכריח את עצמי לכתוב. הכתיבה הפכה למטלה. אני לא יודע מה קרה. הרעיונות שלי התנגשו אחד בשני. לא ידעתי כבר מה טוב ומה לא טוב. כל הזמן קפצתי מדבר לדבר. אני כותב אבל זה לא אני. אני מחקה את עצמי. אני כותב בנדמה לי מחזה. כמו שחקן שמשחקק. המשבר עמוק. התחלתי לעשות מדיטציה כל יום. עד לאותו רגע הכתיבה הייתה המדיטציה שלי. נאצלתי להחליף אותה  עברו ימים ולא כתבתי מילה. פה ושם הזזתי את העט. שכנעתי את עצמי שזה הכול חלק מתהליך. אם זה נכון אני לא אוהב את החלק הזה.



בתום הפרק הראשון מצאתי שיש קווי דימיון בין המתואר בספר לכתיבה ה'יומנית' שלי. ב'יומנים' שלי אני כותב בעיקר מחשבות. אני כותב במחשבה החופשית. אני מדבר עם עצמי. פורק את עצמי מכל המחשבות והפחדים. נותן לרעיונות חדשים לבצבץ ובוחן אותם בעשרות שאלות.  ביומנים שלי אני חוזר להיות תלמיד. אני בוחן את השיעורים שאני מלמד. המוח השמאלי, מלא בתחושות ורגשות והמוח הימני, שמסדר ומנתח ומחפש הקשרים והגיון. בכתיבה היומנית המילים נשטפות ממני בדומה למשאית זבל הפורקת את הערמה היומית. נחתי בכיסא וראיתי את כמות המילים שערמתי לאורך השנים.

בימים האחרונים יש לי הספק נפלא. 4-5 דפי A4.  חזרתי לכתוב שוב.  אני כותב בין 500 - 1500 מילים ביום רגיל של כתיבה. במחזאות זה די הרבה. תקופה לא מבוטלת שההספק שלי נמוך. אני מאשים את עומס בעבודה. שנים שאני חוקר איך  איך אנשים כותבים 5000-7000 מילים ביום. יש ספרים שמסבירים את זה. קראתי אותם. מעולם לא הצלחתי להבין את ההיגיון שלהם. עכשיו אני קצת מבין.


כוחו של היומן. כוחו של המוח. ים של מילים מתפזרות על הדף. עכשיו אני קבוע עם פנקס קטן. למשפטים קצרים (עם עיפרון) מחברת קטנה למחשבות שאף אחד לא אמור לקרוא.  ובמחשב אני כותב את הפרויקטים שלי. לאחר סשן עבודה. אני מדפיס ומכניס אותם לתיקייה על מנת לעבור עליהם בסשן הבא. אני נרגש. זו דרך שעשוייה להקל עלי.  להקל על הרעיונות לבקוע.  כי בינתיים הרעיונות חגים סביבי כמו רוחות רפאים  אשר מבקשות להשתחרר. 

2 במאי 2019

הדמעות בטקס יום השואה של הבת שלי והילד שלא התעניין


היום ירדו לי דמעות בטקס יום השואה של הבת שלי. אבל זה מה שקרה בסוף הטקס שגרם לי ללכת עם מחשבות.

היינו מעט הורים והמון ילדים.  הסתכלתי על הבת שלי בעודה מדקלמת טקסטים. וחשבתי לעצמי - אילו חייתי  בתקופה הזאת איזה מן אבא הייתי עשוי להיות? מה הייתי אומר לבנות שלי? איך הייתי מסביר את מה שקורה?  ובעיקר מה הייתי עושה? ואז התרסק לי הלב  על כך שלא הצלחתי למצוא אצלי בדימיון אפילו סיפור גבורה אחד.  דימיינתי את המבט שלה מלא השאלות ואת המבט האפור שלי שאני לא יודע מה לעשות. ראיתי את עצמי מובל , ראיתי את עצמי נפרד. ראיתי את עצמי עולה על משאית. דימיינתי אותה בוכה, צועקת -  איפה אתה אבא! למה אתה לא עושה כלום. זה לא המוות שהפחיד אותי בדימיון, זאת הפרידה מהדבר היקר ביותר שלך. ודמעתי, ודמעתי ודמעתי.

ואז הטקס נגמר. וילד אחד בכיתה ו'  חלף על פני ופלט לעצמו "גם כן טקס. מעניין לי את התחת." ומהחושך הזה הציפה אותי תחושת שמחה לא מובנת. נזכרתי שגם לי זה עניין את התחת כשהייתי ילד. ונזכרתי כמה צחקתי בצפירות מפרצופים של חברים וכמה התעצבנתי שאין כלום בטלוויזיה, ו'יו' איזה שעמום ואיך הכול סגור. ובצעירותי לא התעוררתי לצפירה ובנערותי אמרתי שכולנו עדר. ודי עם הנרטיב של השואה. וברגע, הילד שחלף על פני ואני היינו אחד. וידעתי שהוא עוד לא מבין ולא אמור להבין, אבל יום אחד, הוא יהיה אבא כמוני, ויהיו לו המון זכרונות מיום השואה. ושמחתי על הטקס הזה. הטקס הזה לא נועד לילדים. אבל על הילדים להזכיר לנו את השואה.  לאבות לאימהות ולאזרחים. ואני מודה על הזיכרון הזה. ועל הבת שלי שמדקלמת מילים עצובות ומילים שכמהות למשהו שהיא לא מסוגלת להבין וגם אני לא. ועל כך שחזרתי הביתה  המום ושמח על מה שיש לי. ועל הילד הזה שלא התעניין.