רועי מליח רשף

ישבתי לצפות בסרט קונג פו. אחדות הגיבורים . מצאתי סוג של נטפליקס סיני שאפשר לראות בו סרטי קונג פו בחינם. בתוכי יש כמיהה להיות כמוהם. פחות מעניין אותי הקונג פו. יותר מעניין אותי שהוא יושב ושותה תה באיזה חווה סינית והוא מבין בכל מיני דברים ולא אכפת לו ללכת מכות. אני לא רוצה ללכת מכות. זה כואב ולא תורם. אני יותר בעניין שהוא לא מרגיש מאוים מהחיים.   אני אוהב בסרטים של הסינים שהם מקדשים את המסורת שלהם. תמיד אנשים מבחוץ מנסים לרמות, להפיל ולהרוס את התרבות הסינית.  בסוף הסיני מנצח. הוא שמר על הערכים הסינים שלו ולא התקפל. אם החרדים היו יודעים אומנות לחימה אז בטוח היינו עושים סרטי קונג פו עם חרדים.  בבוקר ישבתי לכתוב.  כתבתי סצנה של 400 מילים. וכל הזמן שאני כותב אני מרגיש שזה לא עובד. אני רוצה להאמין שבגלל שכתבתי לא מעט בחיי, אני יכול להרשות לעצמי להיות חמור עם הכתיבה שלי. מצד שני זו גם יכולה להיות הצדקה לקול הביקורתי ואני משלה את עצמי. הכול פתוח.  בלילה חזרתי לסטודיו שלי. רציתי לכתוב עוד. שמתי לי מוזיקה ברקע ( אני בעיקר שומע ג'אז שקט כשאני כותב) והתחלתי לכתוב. החלטת...

היה לי שיעור מחזאות בבוקר. לימדתי איך בונים תמה דרך קונפליקט פנימי. היה שיעור טוב ומעניין. יש בזה המון מקום לפיתוח ואני אישית מאוד אוהב לכתוב דרך הפילטר הזה. אני צריך להתחיל להעביר את השיעורים  האלה לכתב. אני עדיין חושב על רעיון לכתוב ספר למחזאות. סיימתי לקרוא את הספר של סטיבן קינג "מר מרצדס" זה ספר פשוט פנומנלי. המשכתי ישר לקרוא את הספר השני בטרילוגיה " כל המוצא זוכה".  קינג בונה בספרים האלה מהלכים עלילתיים מעולים. החלטתי לנסות לשחק עם המבנה שלו במחזאות ולראות מה יוצא. עשיתי את זה בלילה מאוחר וראיתי כמה הבנייה של קינג יעילה. הוא משתמש בטכניקה פשוטה מאוד שרבים אחרים משתמשים בה . הוא מנכיח את האויב בתחילת הסיפור ומיד אחריו את הגיבור. כקורא אתה מודע לכך שיש עוד זמן עד שהם יפגשו ואתה מחזיק מתח. והוא יודע להשהות את המתח הזה. הדמויות אצלו לא ממהרות והמתח הזה מצטבר וגורם לי לדהור קדימה בקריאה.  קיבלתי היום את החיסון השני של הקורונה. אני מקווה שזה יעזור. בלי קשר לחיסון, כואב לי הצוואר כבר כמה ימים. אולי כי אני מתוח, אולי כי אני כותב הרבה, אני לא יודע.  אני כבר שבעה חודשים ...

היות והייתי בטיול משפחתי כל היום אין לי מה לכתוב על התהליך שלי. אז אני אנצל את הפוסט הזה כדי לדבר על מחזאי אינדי. המילה אינדי היא קיצור של אינדיפנדנט. בעברית עצמאי. מושג שהפך להיות נפוץ עם פרוץ האינטרנט לחיינו. מוסיקאים וסופרים ניצלו את היכולת לקדם את עצמם בדרכים עצמאיות ולשלוט בקריירה שלהם בדרכם. בתיאטרון המושג הזה פחות נפוץ. הוא קיים אך לא לחלוטין בהיר. המילה פרינג' השתרשה לנו בתרבות. אני אוהב את המילה אינדי. (גם בגלל שזה דומה לאינדיאני) פרינג' בעיני יותר קשור לתוכן ואני חושב שרוב האנשים מקשרים פרינג' לתוכן אקספרימנטלי. אינדי קשור בעיני לפעולה. הבעיה בהגדרות עולה שאני מחליט להעלות מחזה בידורי או ריאליסטי בכוחות עצמי.    אבל רגע, אני רוצה להתעסק במחזאות אינדי. בצעירותי חונכתי שאתה נחשב איש תיאטרון אם אתה מגיע לתיאטרון הרפרטוארי. זו הכתובת, זו השאיפה. ואם אתה לא שם אז אתה לא קיים. זה נכון גם לחינוך שקיבלתי כשחקן. חינוך שהסב לי המון תסכול. כשהייתי ברפרטוארי לזמן קצר כשחקן הבנתי שלא הגעתי לנחלה. וגם שלא כולם בעיני היו טובי השחקנים. אלא היו גם שחקנים בינוניים ומטה שהגיעו למעמד...

אחת הבעיות שאני חווה עם המלחמה בין הצד היצירתי שלי לצד הביקורתי שלי זה שאני צריך להבחין מתי הצד היצירתי מדבר איתי. אני עשוי לחשוב שזה הקול הביקורתי  וזה מבלבל.  המחשבות חותכות אחת את השניה, הן סותרות אני מרגיש כמו בכביש שהרמזורים הפסיקו לפעול וכולם צופרים ומנסים לעבור. עכשיו, הקול היצירתי הוא כאוטי, פרוע הוא קופץ מצד לצד. והקול הביקורתי הוא מסודר. מה שאומר שייתכן שהקול הביקורתי שלי מנסה לסדר את הקול היצירתי או להיפך?  זה מתחיל להיות מסובך. מי שולט במי?  התשובה תמיד נמצאת במקור ההנאה. אני אומר לעצמי כמנטרה. כלומר אני מרגיש שאני לא נהנה לכתוב את המחזה. אני מרגיש שאני הולך בחלל והכול עוד חשוך ואני צריך זמן להאיר את המקומות עם פנס. אני מפחד להתקדם אל החושך. אני עוד לא מרגיש את הסאונד של המחזה, אין לי את הביט שלו. אני מרגיש את זה בגוף. ככל שאני כותב יותר קשה לי לכתוב משפטים. אני עוד לא מכיר מספיק את הסיפור. עוד לא סיפרתי אותו לעצמי מספיק. הדמויות מטושטשות עדיין. הן מתנגדות אלי. כרגע אני לא נהנה לבלות איתן.   כתבתי את הבלוג. עשיתי כל מיני עבודות קטנות שקשורות לעו...

13.8  ישנתי רע. אני לא יודע למה אני ישן רע. אבל קמתי עקום. משכתי את הבוקר. ניסיתי לקרוא אבל לא התחשק לי. רציתי לבהות. לקראת הצהריים הלכתי לסטודיו. חשבתי שאני אכתוב. משהו ישב לי על הלב. אני חושב שקראתי יותר מדי כתבות חדשותיות. אני פשוט חושב שאכלתי יותר מדי פוליטיקה לארוחת ערב. מבחינתי זאת בעיה אם אבד לי הרצון לקרוא בבוקר. לא כתבתי, בעיקר בהיתי בסטודיו בקיר. עשיתי עבודות סרק, סידורים. הזמן עבר ולא קרה כלום. ויתרתי על הכתיבה. אני לא כותב שאני עייף ואני לא כותב שאני מצוברח. אני רוצה לכתוב שאני נהנה. ואם אני לא נהנה אז אני משחרר.  חזרתי הביתה. הגיעו מתקינים לסורגים והגיע המנקה. כשהמנקה שלנו מסדר את הבית, אני משתדל להתחמק ממנו. בעיקר כדי לא להפריע. הוא עובד יפה ומסודר. אני מעריץ אותו. הממ... זה נשמע גדול ופומפוזי, טוב, אולי המילה הנכונה מעריך אותו. אני חושב על זה שהוא מנקה כל יום שני בתים. זה מרשים אותי. אנשים שעובדים בעבודות כאלה מרשימים אותי. ברגע שהוא מסיים לנקות את החדר הראשון אני הולך לרבוץ שם. לא יודע להסביר, אבל כשהוא מנקה לי את הבית זה כמו לאתחל את המחשב. אני מרגיש שאני ...

12.8  קמתי בבוקר ונסעתי מהר לסטודיו. ידעתי שאין לי הרבה זמן לעבוד. הגעתי, הכנתי קפה ומיד התחלתי לכתוב את המחזה "דמות אב". המחזה הזה הוא ניסוי בשבילי. כתבתי את הרעיון שלו בכתב יד ואז התחלתי לעבות אותו במחשב. אבל אין לי עלילה שלמה בראש. רק כמה רעיונות ותחושה פנימית שהם יתחברו בסוף.  ההתחלה ברורה לי. הכתיבה איטית ואני צריך לנשום עם הדמויות את הסיפור. ללוקיישן עדיין אין יותר מדי אחיזה אבל אני פתוח לחפש איך הוא משפיע על הדמויות. את העלילה לא אכתוב כאן. זה סיפור שדורש הסברים של חוקיות. אחד המכשולים הראשונים שאני חווה זה מתי אני מבסס את החוקים האלו?   לתלמידים שלי אני אומר שבהתחלה צריך להתחיל מהעומק. לדוגמה אם אבקש לכתוב על אגם, אנשים יתחילו לתאר מה יש מסביב האגם. הם יכתבו על הבתים והעצים ומי גר שם. (מידע)  החוכמה היא להתחיל את הסיפור מתחתית האגם. מה יש בתחתית האגם ואז לעלות אט אט למעלה.  אז נוצר מתח. אם יש גופה בתחתית האגם, למשל, כל מה שקיים מסביב לאגם תורם למתח. מעלה שאלות כמו מי אחראי לגופה שבתחתית האגם?  אז אם להמשיל את זה למחזה שאני כותב. אני מתחיל בסיטו...

יום שישי 7.8 הבוקר התחיל עם סדנת לאבאן. אני מלמד את השיטה הזאת כבר כמעט 13 שנה. האמת אני לא יודע למה היא נקראת שיטה. זו לא שיטה, אלא פסיכולוגיה של תנועה וניתוח דפוסי התנהגות. להבין את התנועה של הנפש והפסיכולוגיה. להבין איך אנחנו בנויים פיזית ואיך אנחנו מדברים את השפה הראשונה שהיא הגוף. אני אוהב לראות את האסימונים שנופלים. התיאוריה של לאבאן היא בעיני שירה צרופה להבנת האדם. ובעיני הטכניקה הטובה ביותר ללימוד משחק. ככל שאני מלמד יותר את השיטה הזאת. אני חושב ששחקנים מחולקים לכמה דרגות. (א) שחקן בדרגה 1 "המתחיל" תקוע בתוך הטקסט ונשען על המילים כגלגל הצלה. (ב) השחקן בדרגה 2 מתחיל לפתוח את עצמו להבנת הסיטואציה והפרטנר, מתחיל להבין את הגוף. ולגשר בין המילים והגוף (ג) שחקן בדרגה 3 יודע להשתמש בטכניקות שונות כדי ורואה את הקהל. יודע לחבר בין המקום, הסיטואציה, והטכניקות.למילים כבר אין משמעות הן כלי לניואסים.  (ד) שחקן בדרגה 4 הוא המבדר, נטול מאמץ, הגוף מבין את הסיטואציה וכל מה שמעניין אותו זה לשאוב תגובות מהסביבה. קהל, פרטנרים, וטקסט. (אכתוב על זה בהרחבה בהמשך - זה עוד דורש ממני חקירה.)  ...

זה קרה... פרויקט המחזאים יצא לדרך . רעיון שהתגלגל בראש ויצא מהפה במבנה של משפט הניע אנשים, קרם עור וגידים והנה יש תאריך (30 במרץ) שכרנו אולם, (צוותא 2) כתבתי מחזה בלילה אחד משוגע. עוד יומיים שכתבתי. ועכשיו אני אחרי קריאה ראשונה עם  כולם. וכך עבר עלי הלילה: או כך כתבתי את המחזה: ראשית חשבתי על הז'אנר, רשמתי בפני את הז'אנרים השונים כגון: אימה, קומדיה, רומנטיקה, מותחן, וכדומה וניסיתי להעלות רעיונות לפי כל ז'אנר. לבסוף החלטתי על אימה, קומדיה, רומנטיקה.  לאחר מכן חשבתי - מי יהיה הקהל היעד שלי? החלטתי שאני כותב לאנשים בני 20-30. אי לכך  החלטתי למצוא עלילה שתתאים לדמויות בגילאים הללו. המגבלות ריכזו אותי. המפגש הראשון עם הנושא "למכירה: נעלי תינוק, מעולם לא היו בשימוש" זרק אותי מיד לכיוון של דרמה משפחתית ולא הייתי מעוניין בזה לאחר מכן התחלתי לכתוב רשימות פרמיס (פרמיס = רעיון המחזה בשורה אחת) כתבתי כמה רעיונות. אך רק אחד נגע בז'אנרים שרציתי. הוא גם היחיד שהצלחתי לפתח.  הפרמיס הנבחר: "שני רוצחים סדרתיים...