1 בספטמבר 2015

רגע של משבר

אחרי חודש של עבודה די אינטנסיבית. מצאתי שיש בעיה חמורה במחזה. הנחת היסוד שלי לא נכונה (פרמיס) אחרי שכבתי ארבעים עמודים של מחזה. גיליתי שהדמויות שלי לא אחידות ובעצם הרצונות שלהם לא מספיק מגובים. מה שקרה זה שהגעתי לסצנה מסוימת ונתקעתי שם. למה נתקעתי שם כי כבר לא היה לי מה להגיד כל מהלך שבניתי היה נראה לי מזויף, מאולץ ולא שייך למחזה. הבנתי שהדמויות לא בהכרח נלחמות על אותו דבר. שבמקום מלחמה של שלוש דמויות כתבתי מלחמה של שתי דמויות ודמות משנה. ואז מה שקרה זה שהכתיבה שלי נהייתה איטית. אז החלטתי לבדוק איפה טעיתי. קניתי בלוק צהוב והתחלתי לכתוב מההתחלה. שוב תכנון לענות על כל השאלות שאני כבר יודע ולראות על מה דילגתי ומצאתי שדילגתי על לא מעט ולכן לא הצלחתי לעורר את התמה של המחזה כי היו כל מיני תמות המחזה היה גם וגם וגם. וזו טעות שהרבה פעמים אני עושה. היה נדמה לי שבגלל שרשמתי טריטמנט שבגלל שיש לי סוף אני יודע לאן זה הולך. אבל באמצע המערכה השנייה התרחשה הקריסה הרעיון לא מחזיק. והתחלתי להשתעמם מהכתיבה של עצמי. ניסיתי בכוח להגיד לעצמי שזה תמיד החלק הקשה ופשוט תמשיך קדימה. אבל הבנתי שאני רק סובל.
הסופרים האהובים עלי אומרים שאת הפרקים הראשונים הם תמיד זורקים לפח. אז הנה גם אני זורק לפח העבודה לא הייתה לחינם להפך הייתי מלא במיד והסיפור עכשיו יותר ברור לי. על הבלוק הצהוב כתבתי במהירות. המטרה לפשט את הסיפור לראות שיש לי אותו בשורה או שתיים. שיש לי סינופסיס שאני יכול להבין אותו. שאני באמת מבין את הגרעין של המחזה. חסרים לי פרטים אבל לשמחתי התגברתי על התחושה המסריחה וכתבתי היום כמו שלא כתבתי בזמן האחרון. הייתי גדוש באינפורמציה. ועכשיו אני מקווה שאני במסלול הנכון. אני הולך לבלות עם התכנון עוד הרבה זמן אני רוצה לענות על השאלות שאני יכול לחשוב עליה כדי שכשאתחיל לכתוב אהיה כל כך מלא במידע שפוט המחזה יכתוב את עצמו.
זוהי תפילתי שאני לא טועה. אבל אחת ההחלטות שלי להיות כותב מקצועי ואני רק עובד על המחזה חודש אני אכתוב עד שהכול יהיה בהיר ומסודר. אז הנה אני אומר לעצמי ארבעים עמודים הצידה. מסמך חדש ומתחילים שוב.