27 בספטמבר 2013

לשים את האגו בצד אבל לא את עבודתנו - עבודה עם הנחיות בימוי

הנאה בחדר חזרות מבוססת על החופש לחקור. אבל אין מדובר רק בהנאה כי אם בצורך בסיסי של השחקן. איננו יודעים מאין הדמות תבקע. כל שאנו יודעים שהדמות תבקע מתוכנו, מהאלכימיה עם המחזה, מהאינסטינקטים שלנו, ואם אנו ברי מזל, מעזרתו של הבמאי.

הבמאים הגדולים אוהבים שהשחקנים מפתיעים אותם. במאי טוב יאפשר לשחקן לעשות ככל העולה על רוחו ואף יעזור לו להביא את עבודת הדמות עד לידי גימור. אבל לא תמיד אנו ברי מזל בעבודה עם במאי. במאי תאטרון עלולים להיות חסרי סבלנות. הם עלולים להתקדם מהר מדי ולהעמיד את המחזה על הרגליים, לקבע מיזנסצנות, לכפות על השחקנים בחירות עוד לפני שהתבצעה חקירה של הטקסט והדמות. כמו כן, הם עלולים לבקש מהשחקנים ללמוד את הטקסט בעל פה ולהיפטר מהדפים בשלב מוקדם מדי, לדייק ולקבע, לשמור על קצב ובאופן כללי לחתור לתוצאה מוקדם מדי בתהליך. בימוי מן הסוג הזה אינו מוביל למשחק אנסמבלי אלא למשחק נשלט, לא אישי וטכני. כמו כן הוא לוקח ומעלים את האפשרות למצוא גוון אישי ופרטי לכל דמות היות והכול נשלט בצבע אחיד של קצב מהיר ומקצב אחיד. והגרוע מכל, לפי דעתי, שהוא לוקח את ההנאה מחקירה בחדר חזרות. ובשבילי זהו הדבר המהנה ביותר.

הבמאים הגדולים ידועים בכך שהם משחררים את השחקנים שלהם לחקירה מלאה של הדמות שעליהם לשחק. הם לא כופים את האינטרפטציה שלהם, אלא בונים אותה בעזרת השחקנים. במאים גדולים אינם מרבים לדבר - הם נותנים לנו לחקור וליפול על התחת וכשצריך מושיטים לנו יד ועוזרים לנו לחזור לרגליים בעזרת הצעה או הנחייה, וזאת הם עושים במילים מועטות.




על כל שחקן למצוא אסטרטגיה פרטית שתעזור לו להתמודד עם הנחיות בימוי גרועות. אני מציע קודם כל להימנע מעצבים ואגרסיות בחדר חזרות זה רק מעצים את הקונפליקט. אם דוחקים במאי לפינה, הוא ינשוך. אבל אם תתנו לו מקום, אזי הכול אפשרי. אני מאמין שעלינו לשים את האגו בצד אבל לא את עבודתנו. אין טעם להתווכח בחדר חזרות. אני מקשיב, זז לאן שאני נשלח ותמיד מסכים. כלומר, אני מסכים להנחיות הבימוי היום. מחר זה כבר סיפור שונה לגמרי. אני לא מבטיח שאחזור על ההנחיה שנאמרה לי. אני לרוב נותן להנחיות של הבמאי לעבור דרכי ולחלוף. אם ההנחיה הגיונית ו/או נוגעת בי בדרך כלשהי אני מאפשר לה להתקיים, אם זאת אינני מתאמץ לזכור אותה. הנחיה טובה נטמעת בגוף אוטומטית. ולהפך, הגוף שלי ידחה הנחיה גרועה ולא תהיה להנחיה השפעה עלי. כך שלמחרת אני אעשה את מה שאני אמצא לנכון.  במידה וזו שונה מהנחיה שנתן לי הבמאי והוא מציין זאת בפני, אתנצל על ששכחתי. ואקח את האשמה עלי ואחזור למלא את ההנחיות הקודמות ואם זה ירגיש לא נוח או כטעות  אומר שזאת הבעיה השלי. ובכך בעצם אני אומר לבמאי שיש לי בעיה ולא שאני הבעיה. במרבית הפעמים זה עובד כי זו האמת של הדברים. היות והאגו לא לוקח חלק הוא אינו מייצר ויכוח. במקום זה נוצר דיון בנושא וזה דבר רצוי בחזרות. הדיון עצמו גם מאט את תהליך החזרות ובעצם נותן הזדמנות נוספת לחקור. 



חשוב מאוד לשחקן להחליט איך לעבוד עם במאי המונע מחקירה להתקיים בחדר חזרות. על השחקן, ולא ע"י אף אחד אחר, לקבל את האחריות להחלטה זו. מכיוון שדרך עבודה זו עשויה להוביל לתוצאות לא פשוטות. מצד שני כליאת האינסטינקט של השחקן, היא עונש יותר מפיטורים. תחושת האכזבה שלא הצלחתם לעשות את העבודה הטובה ביותר שלכם תלווה אתכם זמן רב. כאשר הנכם בסיטואציה כזו- בין הפטיש לסדן - אל תאשימו את עצמכם או אף אחד אחר. אם החלטתם להמשיך את תהליך החזרות, התמקדו במחזה ובהנאה שבחקירה שישנה. עליכם לסמוך על עצמכם, ולא לקיים את מה שאתם חושבים שהבמאי רוצה, זה מחליש אתכם כשחקנים ויוצר זיוף מוחלט.  רק חקירה עיקשת בכל צורה של בימוי תביא לפתרונות הטובים ביותר של הבעיות שצפות בחדר החזרות. לא כדאי לאבד תקווה. בעיות הן הסיבה שאנו מקיימים חזרות. ויותר מכל אל תיכנעו לפחד. 

תרגום חופשי מתוך הספר "How to stop acting" מאת הארולד גאסקין. 
(מדריך שחקנים כגון ג'יימס גנדולפיני, קווין קליין, גלן קלוז ונוספים) 

7 בספטמבר 2013

התלמיד הכי חלש - הסיבה שאני חוזר לשחק.

הסיבה שאני חוזר לשחק טמונה ברצון שלי לממש את המתודה שבה אני משתמש. כידוע אני מזה כמה שנים טובות מלמד בארץ ובחו"ל את שיטת לאבאן-יאט. (ניתוח דמויות דרך פסיכולוגיה של תנועה.) רוב הזמן אני ניזון מהתלמידים שלי כדי להבין כיצד הם מיישמים את השיטה בעבודה שלהם. לאחרונה נוצר אצלי רצון עז לעמוד מאחורי המילים שלי ולהיות התלמיד של עצמי. בהתחלה, טפחתי לעצמי על השכם ואמרתי לעצמי שאין לי צורך ליישם את השיטה כי אני יודע אותה אבל אז הבנתי שאני לא מיומן מספיק במתודה. אמנם אני שוחה בתיאוריה אבל הפרקטיקה שלי לוקה בחסר. אז ברגע שנזדמנה לי האפשרות לחזור לבמה ולשחק תפקיד שמאפשר לי לתרגל את הפרקטיקה קפצתי על המציאה. 'ג'רי' - דמות של בחור תמהוני באחד המחזות היפים של אדוארד אלבי "בבית, בגן החיות" ומתנה לכל שחקן. כשקראתי את המחזה לראשונה המשוואה של ג'רי הייתה ברורה לי (מצורפת בתמונה)
המשוואה של ג'רי

ה-FLOW שלו דומיננטי ניתן לראות את זה בעיקר בכמויות הטקסט המסיביות שלו ובשטף הדיבור האינסופי שלו. ה-WEIGHT שלו משני. מה שמרמז שקליטת הנתונים שלו מושפעת משמעותית בעקבות החוויה הרגשית שלו. כלומר אם לפשט את זה החוויה ממנה הוא מגיע גדולה יותר מהחוויה שלו בכאן ועכשיו. (זה נכון לחלק גדול מהטקסט) החיבור של F+W הופך אותו לדמות ADREAM במצב חולמני. - דבר זה מרמז לי שהפוקוס שלו לרוב הוא פנימי, כלומר הוא חי בתוך החלום ונמצא במצב של חוסר מודעות כלפי הסביבה או הפרטנר. היות והרגש שלו (F) כל כך דומיננטי, הוא נסחף אל תוך דבריו מלי לשים לב לסביבה החיצונית שלו. זה כמובן תקף גם במילים שהוא אומר: כשהוא מנסה לפשט דברים הוא מדבר בקול רם מדי ורשמי מדי.
ניתן לזהות גם את השינויים הקיצוניים בתודעה שלו- הוא מחליף נושאים במהירות ורוב הזמן מארגן את המחשבות שלו. דבר זה מזוהה עם MOBILE (מתנייד) מה שאומר שהאלמנט המרכזי שהוא עובד ממנו זה TIME (אינטואיציה) זה מרמז לי כשחקן שהדמות אינה יכולה להיות שכלתנית היא מגיבה מאימפולסים של הרגש - אוהב או לא אוהב. (LIKE OR DISLIKE) - תפקידי כשחקן הוא למצוא יחס כמעט לכל מה שנאמר ולרוב גם להמציא לו יחס פנימי להמון אלמנטים בטקסט שהם משוערים בלבד.
היות ולכל דמות יש היפוך או מסכה בתחילת המחזה ה- WEIGHT של ג'רי הוא הדומיננטי וכמקודם מחברים אותו אל ה- TIME  וכך נוצר דפוס התנהגות NEAR. מה שזה בעיקר אומר לי כשחקן שעלי לקרב את הפרטנר אלי. כמו כן עלי לפעול באופן די מהיר למען הרצון שלי, דבר הגורר פעולות אינטנסיביות וישירות - פוקוס חיצוני על פרטנר.
וככל שהמחזה מתקדם שני דפוסי ההתנהגות הנ"ל מתחלפים ונוצר תהליך אצל הדמות.
כשהNEAR וה- MOBILE מתמזגים נוצר ארכיטיפ לדמות בעלת נטייה אובדנית (דבר המיוחס לג'רי במחזה) דמויות אחרות בעלי אותה נטייה אופליה, ונינה - כך שדי ברור שג'רי קצת רחוק ממני במשוואה.

זאת המשוואה שלי כשחקן

זו מפה התחלתית של מה עלי לעשות עם התפקיד. הדבר המשמעותי ביותר שקרה לי בתהליך החזרות הוא התנגשות המשוואה שלי כשחקן אל מול המשוואה של ג'רי. אצלי ה-WEIGHT דומיננטי ו-FLOW משני. כך קורה שהאינטואיציה האישית שלי רוצה לשחק ג'רי אחר לגמרי. הרבה יותר שקול, הרבה יותר ברור ברצון שלו. שם אני מרגיש בנוח. כאשר אני מנסה לשחק את ג'רי במשוואה שלו, עולות בי מחשבות שאני טועה. שאני מביך את עצמי, שאני משחק גרוע. אבל יש לי מחויבות כלפי המתודה. אם זו המשוואה שלו עלי להשתנות למענה, לשים את יהבי על התאוריה, להאמין בה. למרות שהשכל והגוף שלי מתנגדים. אני מזהה את הפחד הזה עוד מימי כסטודנט צעיר למשחק, הפחד שאתה יוצא מאזור הנוחות שלך. אז החלטתי להיות תלמיד וללכת עם המשוואה עד הסוף. החזרות הראשונות היו קשות, כמו תהליך גמילה בשבילי, זיהיתי שהגוף שלי לא הכיל את המיומנויות שדורש ג'רי. ואז התחלתי להתעמת עם ההרגשה שאני משחק רע והעמקתי שם. נתתי לגוף שלי לזוז. ייצרתי יחסים ומכשולים כמעט לכל דבר ובעיקר הטקסט הוביל אותי.
אחרי תקופת חזרות גיליתי שאני מתחיל לגלוש. בהתחלה נפלתי הרבה אבל עכשיו אני מרגיש שאני בכיוון. יש לי לא מעט יציאות, בריחות למשוואה שלי. אבל לעבוד מתת המודע שלך, לתת למתודה להוביל אותך צעד צעד זה דבר שמעולם לא חוויתי. לראשונה אני חווה את הטכניקה בגוף. את הדיוק והחספוס. את השינוי המיוחל. את טראנס. יש לי עוד הרבה להתאמן כדי להגיע לרמה שהייתי מעוניין.
וייתכן שאני טועה. ייתכן שפענחתי את ג'רי לא נכון. אבל יש כאן בחירה והיא מדויקת. יש לה תווים והיא ברורה לי. היכולת לבנות תפקיד מתוך צורות ברורות, מתוך ארכיטיפים של אנשים, מתוך הפרסונות של עצמך זו חוויה אחרת.
זאת הסיבה שאני חוזר לשחק כי אני התלמיד הכי חלש בכיתה של המורה שהוא אני.