4 בנובמבר 2012

רק על הבמה בלבד


את אומנות הבמה, להבדיל מכישורי משחק, ריקוד ושירה, ניתן לרכוש על הבמה בלבד וכאשר מגיע קהל לראותך. הלמידה מתרחשת על ידי טראומות קטנות וכישלונות שמחדדות את החושים והידע שלנו לפעם הבאה. השחקן ישאל: "למה בשורה הזאת לא צוחקים?" או " אני מרגיש שהקהל מאבד עניין בחלק הזה של המחזה." וכמו שיש הרבה שאלות יש הרבה תשובות – פענוח לא נכון של המחזה, מיזנסצנות שגויות, או חוסר כשרון למשחק.

אחד הפתרונות לכך נמצא באומנות הבמה. לא מדובר בכישורי משחק או ביכולות ניתוח טקסט, כי אם בטכניקות מכניות פשוטות שאם שמים לב אליהן משפרות את ההופעה פי כמה מונים. לכל בעל מקצוע יש את הטריקים הקטנים שלו כדי לייעל את עבודתו ולא משנה כמה למדתם לפני.  כמו מתאגרף, שלא משנה כמה הוא יתאמן, רק בזירה עצמה הוא ילמד לסיים את הסיבוב ליד הפינה שלו כדי שהיריב יאלץ ללכת לפינה שלו על מנת לנוח. זה טריק קטן אבל חשוב שעלול להשפיע על תוצאות הקרב.

להלן אסופה של טכניקות קטנות ייתכן שלחלקכם הם יהיו מוכרים וידועים: (הכתיבה בלשון זכר.)

תשתדל לבצע מחוות (gusture) עם היד הפונה לקדמת הבמה, כך תפתח את עצמך לקהל. תמנע מעמידה מקבילה לפרטנר או עמידת לוחם. (רגל אחת קדמית) עמידות אלה מחלישות אותך. באלכסונים יש הרבה כוח.  עמוד עם שתי כפות הרגליים על הבמה. סגור תנועה. אף אחד לא עומד כאילו הוא באמצע הליכה.

קח את את הסצנה אל מחוץ לקלעים. הסצנה לא נגמרת אחרי שסיימת לדבר ולא כש"עזבת את החדר" אלא לאחר שאתה מחוץ לטווח הראייה של הקהל.

מבט למעלה. הקהל לא מעוניין להביט במצח שלך. הוא משלם לראות את העיניים שלך (המראה של הנשמה)

אל תזוז יותר מדי על הבמה. יש שחקנים שמשחקים כאילו היו תמנון במצוקה. תרגע, שמור את הזרועות וכפות הידיים סמוך לגוף שלך. כך שכשתבחר לבצע תנועה  במהלך ההצגה, ישנו סיכוי טוב שהקהל יבחין בכך. שחקן לא צריך לעשות הרבה ולא לזוז הרבה. תחשבו מי יותר מעניין – הלחוץ שמנסה לעשות הרבה דברים מעניינים או השקט שיושב בביטחון וכבוד עצמי.

הרבה שחקנים עוצרים לפני שהם מדברים. מדוע? שמור על הקצב של המחזה. הקהל לא שילם כדי לראות אותך "חושב". האו מעוניין לראות את המחזה מתקדם. במילים אחרות – דע את הקיואים שלך.

דברו חזק והחוצה. המצאת ההגברה הרסה במידה רבה את התאטרון. המחזאים כתבו רפליקות כדי שיגידו אותם בעוצמה. וכתוצאה מכך – הדגישו את ההברה האחרונה, תגיעו לסוף משפט. שחקנים לא טובים בולעים את ההברה האחרונה ובמקרה הרע, מילה או שתיים מהסוף. שחקנים רבים חושבים שזה דיבור טבעי. קודם כל אין שום דבר טבעי ב"להיות על הבמה", דבר שני, התבקשתם להציג את המחזה בפני קהל (Audience – אודיו – הוא בא לשמוע.) אי לכך דברו חזק והחוצה. הדגשת ההברה האחרונה היא אחד השיעורים המשמעותיים במוזיקה – לדעת לסיים את הפראזה. מה שאומר כמובן לדעת גם להתחיל אותה. תהיה מחוייב למשפט שלך, תהיה מחוייב למחזה.

לעולם אל תלך בזמן שהקהל צוחק (שלך או של הפרטנר שלך) כל תזוזה שכזו הורגת את הצחוק. הכוונה היא להרגע – לא מצפים ממך לקפוא במקום.

אל תלך בזמן השורות של הפרטנר. המחזאי כתב את השורות הללו למען הקהל. אם אתה זז אתה מסיט את תשומת הלב של הקהל אלייך.

הקהל לא בא לראות אותך בוכה או צוחק. הם באים לעשות זאת בעצמם. אחד המשפטים העתיקים בתאטרון " אם אתה צוחק – הם לא. אם אתה בוכה – הם לא. " הרבה שחקנים בתחילת דרכם חוששים מהרגע שבו יבקשו מהם לבכות. מומלץ להתייחס לזה כאל נתון פיזי ולא כאל נתון רגשי. אם הנתון היה שהדמות צריכה להתעטש קיים ספק גדול מאוד שתשתמש במונולוג פנימי פסיכוסומטי כדי לעשות זאת. שים לב שאין הרבה הבדל בין צחוק לבכי, ואף אחד לא מתייחס לצחוק כאל אתגר רגשי כמו לבכי.  (בימאים אוהבים לראות את השחקנים בוכים, הקהל פחות.)

אל תתנצל בזמן השתחוויה. השתחוויה הינה הבעת תודה של שני הצדדים. מבחינתך אתה אומר תודה על תשומת לבם וסבלנותם. אין זה אומר למחוא כפיים לקהל – הם לא עשו שום עבודה אומנותית. שחקנים לא טובים משתמשים בהשתחוויה כדי לתקשר עם הקהל ומביעים את התנצלותם על ההופעה שלהם ושהם יהיו טובים יותר בפעמים הבאות. עמוד זקוף, אל תזוז יותר מדי ותשתחווה את תודותיך לקהל. וכשאתה יוצא, השאר עם מבט זקוף וצא עם כבוד. קהל עלול לשנות את דעתו על ההצגה אם ראה שחקן המנסה לברוח מהבמה, מדדה חסר כוח ליציאה, דוחף את חברו כדי שיתקדם וכדומה. בכך הוא אומר "ההצגה הייתה בינונית, מצטער, פעם הבאה יהיה טוב יותר" – רק שלמרבית הקהל לא תהיה פעם הבאה, זאת החוויה החד פעמית שלו. מה שכן, אם אתה חושב שאתה יכול להיות טוב יותר בפעם הבאה, תעשה זאת. תבין מה עליך לשפר. לעולם אל תהרוס לקהל את החוויה שלו. זה לא מעניין אותו שאתמול הייתה לך הצגה נהדרת אבל היום לא במיוחד. ואל תרים אחריך חפצים או תלבושות נשכחות על הבמה. זה אומר עליך- יכולתי לעשות יותר.

עקרונות אלו נאמרו על ידי שחקנים ובימאים. כגון דיוויד מאמט, יאט מלמגראן, פיטר ברוק… ייתכן שהרבה דברים שכתובים כאן מוכרים וידועים. אבל מניסיוני אני יודע שכולנו חוטאים במשהו. זו תזכורת נעימה לעקרונות קטנים וייתכן שאוסיף עוד עם הזמן.

תחרות בחדר החזרות בלי לגרום נזק.



ייתכן שבמהלך חזרות אנחנו לומדים משהו. אך חשוב להגיד – זוהי אינה מטרת החזרה. כשאנו נכנסים לחדר חזרות, אנחנו נכנסים כאנשי מקצוע (גם אם אנחנו רק סטודנטים) אנחנו לא באים להתאמן או לשתף ב"טכניקות משחק" (לכך יש שיעורים ייעודיים). גם הקהל בא כדי לראות הצגה ולא מעוניין בטכניקה זו או אחרת. יוצא מזה שכאשר ניתן לזהות שחקן לפי בית ספרו ניתן לומר שבמקום לשחק, הוא מדגים את הטכניקות שהוא למד ורק עם הזמן הוא נגמל מזה. תפקידו של השחקן הוא להציג את המחזה בפני קהל ושהופעתו תהיה חוויה גדולה יותר מקריאה של המחזה. במילים אחרות השחקן אחראי ללבן שבדף. זה גם תפקידו של היוצר (תאורה, תלבושות, מוזיקה, וכו') להעצים את חווייתו של הצופה. כי הרי אפשר לעשות תאטרון בבגדי עבודה, במה ריקה, ואורות עבודה. ומן הסתם יש אנשים שיגידו שכך אפילו עדיף – כי הרי המהות האמיתית של התאטרון הינה הצתת הדמיון – והרבה אנשים יגידו שהחוויה של 'חזרה' היא לעיתים חזקה יותר מההצגה עצמה. אי לכך אומן טוב ומקצועי יכול להעצים את חווית הקהל מעבר לתנאים בסיסיים אלו. הרי העיקרון המרכזי של כל אומן בתאטרון – Do no harm (אל תגרום לנזק.) אז מי בעצם מפריע למחזה להתקיים? לרוב הבמאי. הבמאי הינו המצאה של המאה וקצת שנים האחרונות  (הדוכס גיאורג השני מסאקס מיינינגאן) נמצא כי לרוב, בימאים מפריעים לשחקנים, ואם נאלץ שחקנים להעמיד את המחזה בעצמם, הם כנראה יעשו זאת טוב יותר מהרבה בימאים שבנמצא. יש כאן הכללה מכעיסה, אני מודה,  עם זאת יש בימאים שהם אנשי מקצוע נהדרים שיודעים את העיקרון שאליו אני חותר. אם כך, מדוע זה קורה? שחקנים לא שוכחים את מה שלרוב בימאים לא מבינים. המטרה של ההעמדה (מיזנסצנה) היא להסיט את תשומת הלב של הקהל לעבר האדם שמדבר.  אם נעלים את הבמאי מחדר החזרות נגלה שכל שחקן, מסיבותיו שלו, יתעקש שהוא ייראה, יישמע, וברגעים שבו המחזה דורש את זה יהיה מרכז תשומת הלב. בתקופה האליזבתנית העקרונות היו מאוד פשוטים: 1. אל תסתיר אותי שאני מדבר. 2. להתקדם לקדמת הבמה בזמן הדיבור. 3. לא לעלות על הרפליקות אחד של השני. הרי שחקנים חושבים, וכך הם צריכים לחשוב, שהחלקים המעניינים ביותר של המחזה הם החלקים שבו הם מופיעים, ויותר מזה, החלקים שהם מדברים. אי לכך הם רוצים להגיע לנקודה שבה הם מרכז תשומת הלב וכמה שיותר מהר. הם רוצים להתקדם קדימה עם העלילה וזה כמובן גם רצונו של הקהל. הרצון של השחקן להגיע לחלקים שבהם הוא מדבר, משמע "לקדם" את הסצנה, זהה לרצון של הדמות להשיג את מטרתה. נשים רגע את הויכוח 'האם יש דמות או אין' ונאמר שבמבחן המציאות של ה'כאן ועכשיו' בחדר חזרות, נמצאים שני שחקנים בתחרות על תשומת לבו של הצופה. "אני קיים כשאני מדבר, וכשאני מדבר אני אעשה את בצורה מרשימה כדי שייתנו לי עוד תפקיד, טוב מזה." לא משנה כמה שחקן יהיה צנוע כלפי חוץ,  כאשר מישהו אחר מקבל תפקיד ראשי, הוא מקנא. הרגשת התסכול של השחקן מתעצמת כאשר הפרטנר מדבר כי קיומו של השחקן השותק מתפוגג. (בקולנוע זה אף חריף יותר כי לרוב המצלמה תצלם את האדם שמדבר ולא את זה שמקשיב ובכך מעלימה לחלוטין את השחקן השותק.) בדומה לכדורסל וכדורגל השחקן המעניין במגרש הוא השחקן עם הכדור.  תסכול זה הוא המנוע של חדר החזרות והוא זה שמייצר את אלמנט התחרות שכל כך חסר בתאטרון. בשורה התחתונה והאפלה מכולם נשאלת השאלה "מי יותר טוב?"  תחרות זו חשובה ואף מקדמת את האינטרס של השחקנים כמו גם מובילה את הדמויות בצורה הטובה ביותר והיעילה ביותר למימוש רצונם. לכן תפקידו של הבמאי  הוא לכוון את הפוקוס של הקהל תוך סידור השחקנים על הבמה וחלוקות שונות של קצב.  תפקידם של כל היוצרים בתאטרון הוא להעביר את המחזה לקהל בצורה חווייתית ומעניינת. וכמו שציינתי בהתחלה – לא להראות להם טכניקה. כל טכניקה שמוצעת לשחקן היא כלי שאמור לעזור לו להביע ולקדם את עצמו טוב יותר בחדר חזרות.  תיאוריות וטכניקות משחק הן דבר חשוב אך אינן העיקר, הן אינן חוברות עבודה עם הוראות שימוש. הם ניסיון ארוך טווח לתת מילים למסתורין של המשחק.  טכניקה טובה מאפשרת תקשורת טובה, שפה שכדי שכל היוצרים יוכלו לתקשר ולקדם ביחד את סיפור המחזה בדרך שהם מוצאים לנכון ולגרום כמה שפחות נזק. (מאמר זה הוא מתבסס בחלקו על קטעים מדבריו של דיוויד מאמט איש שדעותיו ודרכי חשיבתו על התאטרון האירו את עיני.)




6 ביולי 2012

one of the problems

one of the problems is that action-playing has gone out of
fashion. Everything seems to be focusing on feeling and
impulse and I keep thinking, “Well, if everybody’s doing 
that what is actually happening in the play?” You know? 
All this vaguery! … I can’t get away from the necessity of 
action playing. We need actors who can play actions 
specifically; actors who can play clearly and cleanly. Too 
often we just seem to have a lot of things just ‘happening’ 
between them.  

17 ביוני 2012

ראיון על שיטת לאבאן/ יאט. 17.6.12


אז מה זאת השיטה הזאת?
עדיין לא הצלחתי לתמצת אותה בכמה מילים. אבל בעיני זה כלי שנותן לאומנות המשחק חוקים ברורים. ברגע שיש חוקים הרבה יותר קל לשחק. וכשאני אומר לשחק אני מתכוון ל playing ולא בהכרח ל- acting. לכל האומנויות האחרות יש טכניקה או שפה שאדם יכול ללמוד אותה. למוסיקה יש תווים, לצייר יש טכניקות ציור וכלים שונים לבצע אותם, לרקדן יש סגנונות ולכל סגנון הטכניקה והמגבלות שלו. השיטה הזאת מציעה שפה, מערכת חוקים ברורה שמאפשרת תקשורת יותר חלקה בחדר חזרות. הרי כמה פעמים הבמאי אמר לשחקן נתון פסיכולוגי והשחקן לא הבין. לכל אחד מאתנו סמנטיקה אחרת. "לגרום למישהו לאהוב אותי" מתפרש אצלך ואצלי כשני דברים שונים. בשיטה הזאת יש מגשר טכני שעוזר לי להבין את העבודה הנדרשת ובכך למצוא ביטוי מתאים למושג "אהבה" שמתאים לשנינו.

אז אתה בעצם טוען שאין צורך בעבודה פסיכולוגית, שסטנסלבסקי מיותר?
אני לא אומר את זה. כל שחקן או כל במאי חייב למצוא הצדקה לרעיון שלו. העניין הוא שלא ניתן לשנות הגדרה פסיכולוגית. לעומת זאת הגדרות טכניות ניתן לשנות. כשהבמאי מחליט על נתון פסיכולוגי הוא מצפה שהשחקן יבצע את זה. מה קורה כשהשחקן לא מצליח? מה אז? האם ישר נרוץ ונשנה את הנתון הפסיכולוגי, לא? לא ננסה למצוא דרך אחרת להביע את זה. אבל איך? משהו בדרך הביטוי חייב להשתנות. ולכאן נכנסת הטכניקה. מילים פשוטות כמו מהר-מתמשך.פוקוס ישיר או גמיש. או מערכת חוקים חדשה בחדר - לדוג' שחקן אחד מתרחק כאשר השני מתקרב. רק ממערכות של חוקים יעלו הצדקות פסיכולוגיות חדשות. כי לא תהיה ברירה לשחקנים אלא להצדיק את הנתון המחודש. ובכל יתאפשר מבחר רב של אופציות לביטוי הנתון הפסיכולוגי הבודד.

אז זו בעצם עבודה מהחוץ לפנים?
אפשר לתאר את זה ככה. בדומה ליוגה שקודם אתה לומד את הרצף התנועתי, ואת הצורות. ואם הזמן אתה נכנס לעומק של זה ומגיע עד לשליטה בנשימה. המטרה של השיטה דומה, להשתמש בצורות הביטוי שלך כבן אדם עד שתגיע לרמה שבה יש לך יכולת לבטא תנועה חיצונית כמו גם תנועה פנימית.

מה זו תנועה פנימית?
פעימות הלב, הנשימה. זאת התנועה הפנימית המרכזית. יש גם הסרעפת והשרירים אבל הכול מושפע מהנשימה. כי יש לה גם ביטוי פיזי וגם ביטוי ווקאלי. כרגע אתה נושם רגיל נכון? אם אתן לך נתון טכני להגביר את הנשימה שלך, מה יקרה? אוטומאטית המצב הדרמטי שלך יעלה. כי גם נדרשת אנרגיה יותר משמעותית לריאות , לסרעפת וגם אני כצופה מפרש את זה כמצב דרמטי. השינוי הבסיסי הראשון ששחקן צריך ללמוד לעשות על מנת לשנות 'מצב' הוא לשנות את הנשימה שלו, זה ישנה את מפלס האנרגיה שלו. הגוף מתארגן לפי מה שאנחנו חשים באותו רגע. שלוט בגוף שלך ובכך תעזור לו לחוש או להרגיש. אתן לך תרגיל בסיסי - תסתכל לי בעיניים. עכשיו קרב את הסנטר שלך לגרון ואל תוריד את העיניים שלך ממני מה אתה מרגיש?

משהו כמו זעם, אני מרגיש כאילו אני עומד להרוג אותך. 
עכשיו תרים את הסנטר גבוה ותסתכל עלי, מה אתה מרגיש?

שאני מתנשא מעלייך. 
בדיוק, הנתון הוא מאוד פשוט. וההשפעה שלו מאוד גדולה.

אז זו בעצם שפת גוף?
גם אבל לא רק. זו שפה תנועתית - הפסיכולוגיה של התנועה. יש לנו שלושה סוגים של תנועה - פיזית (הגוף) ווקאלית (הדיבור) והמנטלית (פוקוס). התנועות הללו מורכבות מסמלים ברורים, הן יוצרות דפוסי התנהגות, פרסונות. לכל אחד מאתנו יש משוואה תנועתית שבאמצעותה אנו חיים ומבטאים את עצמנו. אנחנו יכולים להגיד מה שאנחנו רוצים, אבל הגוף שלנו לא יכול לשקר, כי הוא מספר את הסיפור הכולל שלנו, של המודע והתת מודע. אם שחקן (או כל אדם) יכיר את הדרך שבה הוא נע בחלל ואת ההשפעה הפסיכולוגית של התנועה שלו על עצמו והסביבה, הוא יוכל לדעת מה הוא צריך לשנות בעצמו על מנת להתאים את עצמו לכל סיטואציה. לצורך העניין אני טוען שהטקסט של המחזאי דומה לתווים של המוסיקאי. צריך לדלות משם את הפרטיטורה, את התנועות ואז לחפש כיצד להביע אותן ובאיזה כלים. היות והטקסט שייך לכלי הדיבור, אתחיל בכך שאחלק אותו לביטים (למקצב) אני אבסס הלחנה ראשונה לפי קריטריונים בסיסיים של מהירות, ווליום, כמות טקסט. ואמצא את שאר הרמזים בסימני הפיסוק. (יש נטייה להתעלם או לא להכיר את סימני הפיסוק. זה כמו להתעלם מהכוריאוגרף לצורך העניין.) לאחר שביססתי את התנועה הווקאלית. יעלו לי מספר מסוים של הצדקות פסיכולוגיות. (כלים לניתוח טקסט, כמו ציר דרמטי יכולים מאוד להועיל כתמיכה לחלק זה של העבודה). לאחר מכן אעבור להעמדה או במילים אחרות בחינת התנועה הווקאלית כתנועה פיזית ו/או מנטלית. ובכך אבנה ריקוד פסיכולוגי עד שאמצא את הביטוי ההולם ביותר לרעיונות שלי. ייתכן שאף יעלו רעיונות חדשים טובים יותר ממה שחשבתי עליהם.

אשמח לדעת עוד על הקשר בין השחקן לטקסט. 
לשחקן יש את התנועות שלו. ולטקסט יש את התנועות שהוא דורש. כלומר ייתכן שיש להם משוואה זהה וייתכן שונה. ברגע שאנו מצליחים לאבחן את המשוואות. מתחילה ההתאמה. השחקן משתנה למען הטקסט. כלומר עליו להתאמן על תנועות או מקצבים שהוא אינו רגיל אליהם על מנת לפתח אותם ובכך להתאים את עצמו למשוואה של הטקסט על הצד הטוב ביותר. כשרון לפי הטכניקה הזאת נמדד בשילוב של יכולת ביטוי של השחקן את הנתונים, וגמישותו במעברים ביניהם. בטקסט   משתמשים לא רק  למען תוצאה אלא גם ככלי אימון - בדומה למוזיקאי החוזר על מנגינה בבית - הלומד אותה וגם מעמיק לתוכה. לדוגמה, כלי אימון כזה הוא חוסר תזוזה. לשחקנים רבים יש קושי רב לא לזוז. לשחרר את הפנים, ואת הידיים. זה נתון פשוט לכאורה שדורש אימון רב. בהרבה מקרים הוא גורם לשחקן להרגיש שהוא משחק רע. אני טוען שכל שינוי מייצר קושי - ילד הלומד לנגן בגיטרה: הפעמים הראשונות הן קשות מאוד, ומכאיבות באצבעות ולוקח הרבה זמן ללמוד לעבור בין אקורד לאקורד. גם בחדר הכושר - השבועות הראשונים הם תמיד קשים גם לגוף וגם לנפש. אבל האימון ברור. המכשירים ברורים. אני יודע בדיוק מה עלי ולעשות, ישנה חזרה על סדר הדברים ועל הנתונים. השחקן לא מחוייב רק לתוצאה של הטקסט. אלא לאימון על תנועות חדשות ומיצויים. דוגמאות - חוסר תזוזה, ווליום חזק במשך שלוש דקות. - טקסט מהיר / איטי. אינטרוולים טקסטואלים. פוקוס ישיר. בהיה ועוד אחרים.

אתה משתמש הרבה במוזיקה כהקבלה.
כן. מוזיקה היא הופעה מושלמת. אחרי שיר של שלוש דקות הקהל ימחא כפיים כשווה ערך להצגה של שעה וחצי. מוזיקה מעוררת רגש ומחשבה בצורה מאוד עוצמתית. והיות ובתאטרון השחקן משתמש בדיבור שלו ככלי מוזיקלי ובגוף שלו ככלי ריקודי, כדאי ללמוד משתי האומנויות האלה ולהעתיק מהן את המתודות.

תודה לך על הראיון. 
תודה לך.

ורק נגיד שבהמשך השבוע נעשה ראיון נוסף על...
פרסונת השחקן.  

14 ביוני 2012

עד שלא תהפוך את התת מודע שלך למודע, הוא ינהל את חייך ואתה תקרא לזה גורל.


בתחום לימודי המשחק שלי כתלמיד וכמורה נתקלתי בקושי. המורים/בימאים/תלמידים היו מגדירים הכול דרך הפסיכולוגיה של הדמות (רצון פעולה מכשול ) ואז מחפשים דרך לבטא את ההגדרות האלו. אך להלן המכשלה, גם אם מצאתי דרך לבטא את ההגדרה עדיין לא ידעתי בדיוק מה עשיתי על מנת להביע את זה ואז מילים כמו חיבור, ניסיון חיים, רגשות עולות בחדר החזרות. הרגשתי שהמשחק שלי מבוסס על מזל ולא על משהו מדויק. אם אני לא יכול לחזור על זה, אז אני לא בחדר חזרות.  חיפשתי טכניקה שתאפשר לי לנתח את עצמי ואת מה שאני עושה. טכניקה שתעורר את הצדקה הפסיכולוגית. הרי אני לא יכול לשנות נתון כמו "תגרום לה לאהוב אותך" אני יכול לשנות את דרכי הביטוי ואם אמצא את הפרמטרים שדרכם אוכל לחפש את ההגדרה, מי יודע אולי אמצא ביטוי להגדרה הפסיכולוגית ממקום גם לא צפוי אצלי. בלאבאן / יאט מצאתי לעצמי את הפתרון. פתאום שפה אנליטית, פשוטה להבנה ועם זאת בעלת עומק פילוסופי ופסיכולוגי נרחב התומכת (ולא מבטלת ) את המתודות האחרות. והבונוס הגדול, שאני יכול לעבוד לבד, גם בלי פרטנר, יש לי כלי שאני יכול לעבוד עליו לבד בבית. נתונים פשוטים שגם ילדים מבינים. כמו: מהר - מתמשך. חזק - קל. פוקוס ישיר או פוקוס גמיש. להרבה אנשים נדמה שאלה דברים אלמנטריים. אבל מתי בפעם האחרונה מישהו שיחק והתאמן על לא לזוז. או להתאמן על החזקת קול בווליום חזק למשך שלוש דקות. כולם ממהרים לתוצאה ולכן האימון במשחק הפך להיות שולי (בניגוד לכל האומנויות האחרות) . האם מישהו שם לב לצורה שהידיים שלו זזות. האם ניסיתם לעשות מונולוג ממש לאט ולשמור על ההגיון שלו או מאוד מהר ולשמור על ההגיון שלו.  זה לא משנה מה ההגדרה/הצדקה הפסיכולוגית של הדמות אם הברכיים שלכם נעולות שום דבר לא יקרה. אני מאמין שאומנות המשחק צריכה להיות מקצוע פשוט, היות והטכניקה מבוססת על עולמו הפסיכולוגי של יונג ארשה לעצמי לצטט מדבריו " עד שלא תהפוך את התת מודע שלך למודע, הוא ינהל את חייך ואתה תקרא לזה גורל." 



קצרצר - התחתנתי עם חיפושית משה רבנו

התחתני עם חיפושית משה רבנו. נולדו לנו ארבעים חיפושיות עם דלקת חניכיים. כשעבר גמל-שלמה בסביבה, אכלה החיפושית את כל ילדי. גיליתי את זה כשחזרתי מהעבודה. בכיתי ארבעה ימים. לא התגרשנו, מצאתי את הסליחה שבתוכי. היא אמרה שזה בטבע שלה ושכך נבראה ואין מה להאשים אותה. הרגשתי גיבור שסלחתי, קדוש מעונה. למחרת נכנסתי לאינטרנט, לויקיפדיה וקראתי שחיפושיות לא אוכלות את ילדיהן. רבנו ריב ארוך שבסופו ירדתי מהפרח שעליו חיינו. עכשיו אני במערכת יחסים עם נמלה, אני מודה אני נמשך לאחיותיה. אבל זה הטבע שלי, לא? בכל אופן אני לא יודע למה לצפות ולאן כל זה יתפתח. דבר אחד, אני בטוח, מעולם לא הרגשתי כל כך קרוב לאדמה.

12 ביוני 2012

קצרצר - אין לי כוח להיות יותר אני.

אין לי כוח להיות יותר אני, אין לי האומץ, הכוח וחשק להיות בעל אישיות. אישיות היא מותרת. היא עולה לי יותר מדי כסף. אני רוצה להיות רוח רפאים רגילה. נמאס לי מחופש המחשבה שלי, מכל הידע שלי, מהמודעות הארורה שלי. אנשים אומרים "הי, תראו אותו הוא מתבונן בהתנהגות האנושית, זה ודאי הופך אותו לבן אדם אומלל למדי." הגיע הזמן להגדיר את התבונה והחכמה כמחלה. 

קצרצר - כשמוות ישב לשתות איתי קפה

זה היה ביום שבת כשהמוות התיישב לצדי לשתות את הקפה של הבוקר. הוא התנצל על כך שהוא עירום. ניגשתי לארון ונתתי לו חולצת פולו סגולה, מכנסיים קצרים שחורים וזוג מוקסינים שכבר מזמן התכוונתי לזרוק. לא דיברנו על עניין המוות קרוב ליומיים אבל רגע מוזר באמבטיה גרם לי להתפרצות בכי לא נשלטת. הוא הרגיע אותי ואמר לי שכל עוד הוא לא נוגע בי אין לי סיבה לחשוש. (קטע מתוך הספר שלעולם לא אגמור לכתוב.)

קצרצר - המתת חסד תל אביבית

בואו לחגוג איתי את המתת החסד התל אביבית הראשונה שלי. היו שותפים לרציחתה של ההצגה. הסכין מושחזת, חלוק הקצבים מוכן, הניילון פרוס. בואו להיות עדים לטרגדיה האנושית של הצגה קטנה שהיא אינה פנינה קטנה כאם גוש פחם שזרוק לצד המדרכה. יחי המרמור והעצב, להתראות שלהבת הנר המתפוגג... מי ייתן ויהיה עוד פעם כוח לעשות את זה. כי כל הצגה ללא תקציב היא כמו נס.

קצרצר - קהל = גוף הצגה =נפש.

קהל = גוף הצגה =נפש. הנפש מתבגרת מתפתחת ומקבלת עומק וצופה בגסיסתו של הגוף שמדרדר לאט עד להעלמות. הגןף מחזיק את הנפש, בלעדיו נשאר רק זכרון. זו מודעות כואבת, תהליך גסיסה. הצגה הרואה את הקהל נעלם. שחקנים הרואים כיסאות ריקים. יום אחד לא יגיעו יותר אנשים והכל יעלם... - הצגות אחרונות.

11 ביוני 2012

קצרצר - לפעמים נדמה לי שאני חזק

לפעמים נדמה לי שאני חזק, שאני מסוגל להתמודד עם כול הדברים גדולים, כמו הרעיון שמישהו ימות, או יעלם, או אפילו לאבד את כל רכושי, אני אפילו משוכנע שאני אהיה איתן בימי מלחמה. אבל אז קורה משהו קטן - כמו למשל - אייפון שנשרף פתאום - ואני מבין שאני לא מסוגל להתמודד עם כלום. שלמרות כל 32 שנות חיי אני עדיין בן ארבע שהלך לאיבוד בקניון. הבטן שלי מתהפכת, אני לא יודע מימיני ומשמאלי ושאלות קיומיות כמו "למה דווקא אני?" בוקעות מגרוני אני שואג על הילדות שלי "לא עכשיו" ורוצה לשבור את הרהיטים סביבי. אז כן אני מודה אני מאלה שמתים במלחמות, ואני מאלה שלא שורדים רעידות אדמה, אני מאלה שנהיים חולים, אני מאלה שבורחים מהמוות ומכל אירוע דרמטי רק בגלל דבר אחד - אני לא יודע להתמודד עם כלום. אף אחד לא הכין אותי לחיים (בטח לא הטלוויזיה של שנות ה-80) אז אמרתי את זה - אני האיש שמת בהתחלה של הסרט ואף אחד לא זוכר. זאת האמת שלי בגלל זה אני מתאמץ כל כך חזק להעמיד פנים שאני מישהו אחר. 

25 במאי 2012

אלן דה בוטון אתאיזם 2.0 - מומלץ




אני מעוניין בהצעה הפועלת לפי קווים אלו: החושבת, "אני לא יכולה להאמין בשום דבר מהדברים האלה. אני לא יכולה להאמין בדוקטרינות האלו. אני לא חושבת שהדוקטרינות האלה הן נכונות. אבל," אבל חשוב מאוד, " אני אוהבת את שירי חג המולד. אני מאוד אוהבת את האמנות של מאנטניה. אני מאוד אוהבת להתבונן בכנסיות ישנות. אני מאוד אוהבת להפוך בדפי התנ"ך." מה שזה לא יהיה, אתם יודעים על מה אני מדבר --אנשים הנמשכים אל הצד הטקסי בדבר, המוסרי, הצד הקהילתי של הדת, אך לא יכולים לסבול את הדוקטרינה. עד עתה, האנשים הללו עמוד אל מול בחירה לא נעימה בכלל. זה כמעט כמו או שאתה מקבל על עצמך את הדוקטרינה ואז אתה יכול לקבל את כל הדברים הנחמדים, או שאתה דוחה את הדוקטרינה מעלייךואתה חי באיזו שממה רוחנית תחת השגחתם של ה- CNN ו-וולמרט.
אז זו בחירה די קשה. אני לא חושב שאנחנו צריכים לבצע את הבחירה הזו. אני חושב שישנה חלופה. אני חושב כי ישנן דרכים -- ואני נוהג כעת גם בכבוד רב ובכפירה מוחלטת -- של גניבה מהדת. אם אינכם מאמינים בדת, אין כל דבר רע בלבחור ולערבב, בלקחת את הדברים הטובים מן הדת. ועבורי, אתאיזם 2.0הינה גם, כמו שאמרתי, דרך מלאת כבוד וכפירה של מעבר על הדתות ולומר, "במה כאן אנו יכולים להשתמש?" העולם החילוני מלא חורים. הייתי טוען, שאנו הפכנו לחילונים בצורה גרועה. ומחקר מקיף של הדת יוכל לספק לנו כל מיני תובנות לתוך איזורים בחיים שאינם הולכים טוב מדי. והייתי רוצה לעבור על כמה מהם היום.
הייתי רוצה להתחיל בהסתכלות על החינוך. עכשיו, חינוך הוא תחום שהעולם החילוני מאמין בו. כאשר אנו חושבים על כיצד אנו הולכים להפוך את העולם הזה לטוב יותר, אנו חושבים חינוך; שם אנו משקיעים המון כסף. חינוך הולך לתת לנו, לא רק מיומנויות מסחריות, מיומנויות תעשיתיות, אלא הוא גם הולך להפוך אותנו לאנשים טובים יותר. אתם מכירים את הסוג הזה של נאומי סיום, וטקסי הסמכה, אותן טענות פיוטיות כי החינוך, תהליך החינוך -- בייחוד ההשכלה הגבוהה -- יהפוך אותנו לבני-אדם טובים ואצילים יותר. זה רעיון נפלא. מעניין מהיכן הוא הגיע.
בתחילת המאה ה- 19, נוכחות בכנסיות במערב אירופה החלה לדעוך בצורה חדה מאוד, ואנשים החלו להיבהל. הם שאלו את עצמם את השאלות הבאות: הם אמרו, היכן אנשים ימצאו את המוסריות, היכן הם ימצאו הדרכה, והיכן הם ימצאו מקורות של נחמה? וקולות בעלי השפעה נתנו תשובה אחת. הם אמרו תרבות.זוהי התרבות אליה עלינו להסתכל עבור הדרכה, נחמה, מוסריות. הבה נסתכל אל מחזותיו של שייקספיר,הדיאלוגים של אפלטון, הנובלות של ג'ין אוסטין. שם, אנו נמצא אמיתות רבות שייתכן ובעבר מצאנו בבשורה של יוחנן הקדוש. עכשיו אני חושב שזהו רעיון יפיפה ורעיון נכון מאוד. הם רצו להחליף את כתבי הקודש בתרבות. וזה רעיון מאוד מתקבל על הדעת. כמו כן, זהו רעיון שאנו שכחנו.
אם תלכו לאוניברסיטה יוקרתית -- בואו נאמר שתלכו להרווארד או אוקספורד או קיימברידג' -- ואתם תאמרו, "אני באתי לכאן מכיוון שאני מחפש אחר מוסריות, הדרכה ונחמה; אני רוצה לדעת כיצד לחיות," הם יראו לך את הדרך אל בית המשוגעים. אלו פשוט לא הדברים שבהם מכוני ההשכלה הגבוהה, הגדולים והטובים שלנו עוסקים. למה? הם לא חושבים שאנו צריכים את זה. הם לא חושבים שאנו זקוקים לעזרה בדחיפות. הם ראוים בנו כבוגרים, בוגרים רציונליים. הדבר לו אנו זקוקים הוא מידע. אנו זקוקים למידע, אנו לא צריכים עזרה.
כעת אנו וויתרנו על הרעיון של הדרשות. אם אתם אמרתם לאינדבידואל ליברלי מודרני, "היי, מה דעתך על איזו דרשה?" הם היו אומרים, "לא, לא. אני לא צריך אחת מאלה. אני אדם עצמאי ואינדבידואלי." מה ההבדל בין דרשה ודרך העברת המידע החילונית, המודרנית, שלנו, ההרצאה? ובכן דרשה רוצה לשנות את חייכםוהרצאה רוצה לתת לכם מעט מידע. ואני חושב שאנחנו צריכים לחזור לאותה מסורת של דרשות. מסורת הדרשות הוא בעל ערך עצום, משום שאנו כן זקוקים להדרכה, מוסריות ונחמה -- והדתות יודעות זאת.
אז דתות הן תרבויות הדוגלות בשינון. הן מסמלות בעיגול את האמיתות הגדולות שוב ושוב ושוב. אנחנו מקשרים שינון עם שיעמום. "תנו לנו את החדש," אנחנו תמיד אומרים. "החדש טוב מן הישן." אם אני הייתי אומר לכם, "אוקיי, לא הולך להיות לנו TED חדש. אנחנו פשוט הולכים לרוץ על כל הישנים ולצפות בהם חמישה פעמים מכיוון שהם כה אמיתיים. אנחנו הולכים לצפות באליזבת' גילברט חמש פעמים משום שמה שהיא אומרת הוא כה מבריק," הייתם מרגישים מרומים. לא כך הדבר אם אתם מאמצים הלך רוח דתי.
הדבר הנוסף שהדתות עושות הוא ארגון זמן. כל הדתות הגדולות נותנות לנו לוחות שנה. מה הוא לוח שנה?לוח שנה הוא דרך להבטיח שלכל אורך השנה אתם תתקלו ברעיונות חשובים מאוד ספציפיים. בכרונולוגיה הקתולית, לוח השנה הקתולי, בסוף מרץ אתם תחשבו על הירונימוס הקדוש ועל תכונות הענווה והטוב שלוונדיבותו לעניים. לא תעשו זאת בטעות; אתם תעשו זאת משום שאתם מודרכים לעשות זאת. כעת, אנו לא חושבים כך. בעולם החילוני אנו חושבים, "אם רעיון מסויים חשוב, אני אתקל בו. פשוט אפגוש בו במקרה."שטויות, אומרות השקפות העולם הדתיות. השקפות עולם דתיות אומרות כי אנו צריכים לוחות שנה, אנחנו צריכים לארגן את הזמן, אנחנו צריכים לתאם מפגשים. הדבר מובא גם כן בדרך שבא דתות מארגנות טקסיםסביב רגשות מהותיים.
קחו את הירח כדוגמה. זה באמת מאוד חשוב להתבונן בירח. אתם יודעים, כאשר אתם מתבוננים בירח, אתם חושבים, "אני באמת קטן. מה הבעיות שלי?" זה מכניס דברים לפרופורציות וכו' וכו'. כולנו צריכים להביט בירח לעיתים תכופות יותר. אנחנו לא. מדוע לא? ובכן אין שום דבר שאומר לנו, "התבוננו בירח." אך אם אתם הייתם זן בודהיסטים באמצע ספטמבר, הייתם מתבקשים לצאת מביתכם, לעמוד על בימה קנונית ולחגוג את פסטיבל טסוקימי, בו ייתנו לכם שירים לקרוא לכבודו של הירח ומעברו של הזמן ושבריריות החיים ולהיזכר בכל זה. יוגשו לכם עוגות אורז. ולירח ולהשתקפותו של הירח יהיו מקומות בטוחים בליבכם. זה טוב מאוד.
כך שאם תלכו לכנסייה פנטקוסטאלית אפרו-אמריקאית בדרום האמריקאי ואתם תקשיבו לכיצד הם מדברים,אלוהים, הם מדברים היטב. לאחר כל נקודה משכנעת, אנשים יאמרו, "אמן, אמן, אמן." בסופה של פיסקה מאוד מעוררת, הם יקומו, והם יאמרו, "תודה לך ישו, תודה לך הצלוב, תודה לך מושיענו." אם אנחנו היינו עושים זאת כמותם -- בואו לא נעשה זאת, אך אם היינו עושים זאת -- הייתי אומר לכם משהו כמו, "התרבות צריכה להחליף את כתבי הקודש." ואתם הייתם אומרים, "אמן, אמן, אמן." ובסוף ההרצאה שלי, כולכם הייתם קמים, והייתם אומרים, "תודה לך אפלטון, תודה לך שייקספיר, תודה לך ג'ין אוסטין." ואנחנו היינו יודעים שהיה לנו קצב מצויין. אוקיי, אוקיי. אנחנו בדרך לשם. אנחנו בדרך לשם.
הדבר הנוסף שהדתות יודעות הוא שאנו לא רק מוחות, אנחנו גם גוף. וכאשר הם מלמדים אותנו שיעור, הם עושים זאת דרך הגוף. כך שלדוגמה, קחו את רעיון הסליחה של היהודים. היהודים מאוד מעוניינים בנושא הסליחה וכיצד אנו צריכים להתחיל בצורה חדשה ונקייה. הם לא מסתפקים רק בהטפת דרשות על כך. הם לא מסתפקים בנתינת ספרים או אמירת מילים על הנושא. הם אומרים לנו לטבול באמבט. בקהילות היהודיות האורתודוקסיות, בכל יום שישי אתם הולכים למקווה. אתם טובלים את עצמכם במים, ופעולה פיזית מחזקת רעיון פילוסופי. אנחנו לא נוטים לעשות זאת. הרעיונות שלנו נמצאים באיזור אחד וההתנהלות שלנו עם גופינו באחר. ניסיון שילוב השניים אצל הדתות מעניין מאוד.
בואו נתבונן כעת באמנות. אמנות היא דבר שאנו בעולם החילוני חושבים עליו רבות וטובות. אנחנו חושבים כי אמנות היא באמת ובתמים חשובה. סכומים נכבדים מהערך העודף שלנו הולכים למוזיאונים וכו' לעיתים אנו שומעים את האימרה כי המוזיאונים הם הקתדרלות החדשות שלנו, או הכנסיות החדשות שלנו. אתם שמעתם את האימרה הזו. כעת, אני חושב שהפוטנציאל נמצא שם, אבל אנחנו איכזבנו את עצמנו לחלוטין. והסיבה לכך שאיכזבנו את עצמנו היא שאנו לא לומדים כראוי כיצד הדתות מתנהלות עם אמנות.
שני הרעיונות הגרועים ביותר המרחפים להם בעולם המודרני אשר מונעים מאיתנו את היכולת לשאוב כוחות מהאמנות: הרעיון הראשון אומר כי האמנות צריכה להיות לשם האמנות עצמה -- רעיון מגוחך -- רעיון הגורס כי אמנות צריכה להתקיים בבועה הרמטית ואל לה להתערב ולעשות דברים הקשורים לעולם הארצי הבעייתי.אני לא יכול להסכים עם זה כלל. הדבר הנוסף הוא שאנו מאמינים כי האמנות לא צריכה להסביר את עצמה,שאמנים לא צריכים לומר מה כוונתם, משום שאם הם יאמרו, ייתכן והדבר יהרוס את הקסם וייתכן שאנו נגלה שזה קל מדי. זו הסיבה שכאשר אתם במוזיאון ישנה תחושה משותפת -- בואו נודה בזה -- שאומרת, "אני לא יודע על מה מדובר." אך אם אנו אנשים רציניים, אנחנו לא מודים בכך. אך הרגשת התהייה היא מובנת באמנות מודרנית.
כעת, לדתות יש גישה שפויה בהרבה לאמנות. אין להם כל בעיה לומר לנו על מה האמנות מדברת. האמנות מדברת על שני נושאים עיקריים בכל הדתות הגדולות. ראשית, היא מנסה להזכיר לכם מה יש לאהוב. שנית, היא מנסה להזכיר לכם ממה יש לפחד ומה יש לשנוא. וזוהי האמנות. אמנות יוצרת פגישה אינטימית עם הרעיונות החשובים ביותר באמונה שלכם. כך שבעודכם מסתובבים בכנסייה, או במסגד או בקתדרלה, מה שאתם מנסים לספוג, מה שאתם סופגים הן, דרך עינייכם, דרך החושים שלכם, אמיתות אשר הגיעו אליכם למעשה דרך המוח שלכם
דעתי היא שמוזיאונים צריכים לקחת דף מספרי הדתות. והם צריכים לדאוג לכך שכאשר אתם הולכים למוזיאון -- אם אני הייתי אוצר של מוזיאון, הייתי מארגן חדר לאהבה, חדר לרוחב לב. כל יצירות האמנות מדברות איתנו על נושא מסויים. ואם היינו יכולים לארגן איזורים בהם היינו נפגשים עם יצירות והיו אומרים לנו, השתמשו ביצירות אמנות אלה בכדי לעגן את הרעיונות האלה בראשכם, היינו מקבלים הרבה יותר מאמנות.האמנות הייתה לוקחת על עצמה שוב את החובה שהיה לה בעבר ושאנחנו הזנחנו בגלל מספר רעיונות שגויים. אמנות צריכה להיות אחד הכלים דרכם אנחנו משפרים את החברה שלנו. אמנות צריכה להיות דידקטית.
כל אלה הן תכונות מצויינות. אנחנו מזהים אותן בהקשרים לתאגידים. ותאגידים דומים מאוד לדתות בדרכים רבות, חוץ מאשר העובדה שהן נמצאות בתחתית הפירמידה של הצרכים. הם מוכרים לנו נעליים ומכוניות.בעוד שהאנשים שמוכרים לנו את דברי הרוח -- המטפלים, המשוררים -- נמצאים בגפם והם חסרי כוח, אין להם כל עוצמה. הדתות אם כן הן הדוגמה המובהקת ביותר למוסדות הנלחמים למען דברים הקשורים בנפש.אנחנו יכולים שלא להסכים עם מה שהדתות מנסות ללמד אותנו, אך אנחנו יכולים להעריץ את הדרך המוסדיתדרכה הם עושים זאת.
אני רוצה לסכם. בסופו של דבר מה שאני רוצה לומר הוא שלרבים מכם הפועלים במגוון תחומים שונה, יש משהו ללמוד מדוגמת הדת -- אפילו אם אתם לא מאמינים לדבר מזה. אם אתם מעורבים בכל דבר שהוא קהילתי, אשר כרוך בהרבה אנשים שנפגשים יחדיו, ישנם דברים עבורכם בדת. אם אתם מעורבים, נאמר, בתעשיית התיירות בדרך כלשהי, הביטו בעלייה לרגל. הביטו מקרוב בעלייה לרגל. אנו לא התחלנו אפילו לגרד את פני השטח של מה שטיול יכול להיות משום שלא הבטנו למה שהדתות עושות עם טיולים. אם אתם נמצאים בעולם האמנות, התבוננו בדוגמה של מה הדת עושה עם האמנות. אם אתם מחנכים בצורה כלשהי,שוב, התבוננו בדרך הפצת הרעיונות של הדתות. ייתכן ולא תסכימו עם הרעיונות, אך בשם אלוהים, אלו מכניקות פעולה יעילות מאוד לשם כך.
א.ב.: בהחלט, אני כמו רבים כמוכם, פוגש אנשים שאומרים דברים כמו, "אבל האין דבר גדול מאיתנו, משהו אחר?" ואני אומר, "כמובן." והם אומרים, "אז אתה לא בעצם סוג של דתי?" ואני עונה, "לא." מדוע התחושה הזו של המסתוריות, התחושה שמקבלים מקנה המידה העצום של היקום, צריכה להיות מלווה עם תחושה מסטית? מדע והתבוננות גרידא מעניקים לנו את התחושה הזו בלי זה, כך שאני לא חש צורך. היקום הוא ענק ואנו קטנים, ללא הצורך במבנה דתי עילי נוסף. כך שאדם יכול לחוות מה שנקרא רגעים רוחניים ללא האמונה ברוח.
א.ב.: הייתי אומר שישנם חורים רבים מאוד בעולם החילוני והם יכולים להיסתם. זה לא כמו, כפי שניסיתי להציע, זה לא שאו שיש לכם אמונה בדת ואז עליכם להסכים עם כל מיני דברים, או שאין לכם אמונה בדת ואז אתם מנועים מכל הדברים הטובים הללו. זה מאוד עצוב שאנו כל הזמן אומרים, "אני לא מאמין, לכן לא יכולה להיות לי קהילה, לכן אני מנוע מפעילות מוסרית, לכן אני לא יכול לעלות לרגל." יש לומר על כך, "שטויות, למה לא?" וזו באמת מהות השיחה שלי. יש כל כך הרבה שאנחנו יכולים לספוג. האתאיזם לא צריך למנוע מעצמו את המשאבים העשירים של הדת.
א.ב.:לא, אנחנו צריכים להיות אדיבים בכל הנוגע לשונות. אדיבות היא תכונה שמתעלמים ממנה רבות. היא נתפסת כצביעות. אבל עלינו להגיע לנקודה בה אתם אתאיסטים ומישהו אומר, "ובכן אתם יודעים, אני אכן התפללתי באותו יום," ואתם מתעלמים מכך בנימוס. אתם ממשיכים הלאה. מכיוון שאתם הסכמתם על 90 אחוז מהדברים, מכיוון שיש לכם נקודת מבט משותפת על דברים דברים רבים, ואתם חושבים אחרת בצורה מנומסת. ואני חושב שאלו הדברים שמלחמות הדת האחרונות התעלמו מהם. הם התעלמו מהאפשרות של חוסר הסכמה הרמונית.