30 בינואר 2021
הצעד הנואש של האמן להתבלט כדי לספר את סיפורו
28 בינואר 2021
להעתיק מעצמי את הכתיבה וקונג פו סיני
ישבתי לצפות בסרט קונג פו. אחדות הגיבורים. מצאתי סוג של נטפליקס סיני שאפשר לראות בו סרטי קונג פו בחינם. בתוכי יש כמיהה להיות כמוהם. פחות מעניין אותי הקונג פו. יותר מעניין אותי שהוא יושב ושותה תה באיזה חווה סינית והוא מבין בכל מיני דברים ולא אכפת לו ללכת מכות. אני לא רוצה ללכת מכות. זה כואב ולא תורם. אני יותר בעניין שהוא לא מרגיש מאוים מהחיים.
אני אוהב בסרטים של הסינים שהם מקדשים את המסורת שלהם. תמיד אנשים מבחוץ מנסים לרמות, להפיל ולהרוס את התרבות הסינית. בסוף הסיני מנצח. הוא שמר על הערכים הסינים שלו ולא התקפל. אם החרדים היו יודעים אומנות לחימה אז בטוח היינו עושים סרטי קונג פו עם חרדים.
בבוקר ישבתי לכתוב. כתבתי סצנה של 400 מילים. וכל הזמן שאני כותב אני מרגיש שזה לא עובד. אני רוצה להאמין שבגלל שכתבתי לא מעט בחיי, אני יכול להרשות לעצמי להיות חמור עם הכתיבה שלי. מצד שני זו גם יכולה להיות הצדקה לקול הביקורתי ואני משלה את עצמי. הכול פתוח.
בלילה חזרתי לסטודיו שלי. רציתי לכתוב עוד. שמתי לי מוזיקה ברקע ( אני בעיקר שומע ג'אז שקט כשאני כותב) והתחלתי לכתוב. החלטתי לנסות להעתיק מעצמי. כלומר להשתמש בטכניקות שכבר השתמשתי במחזה אחר. אני מחזאי אקלקטי, אני כל הזמן מחפש סגנונות שונים וטכניקות שונות לכתוב. המחזות שלי שונים בצורתם וסגנונם. בניגוד לחנוך לוין או ברכט או שייקספיר שכתבו פחות או יותר בסגנון אחד. ניתן לראות שהם העתיקו מעצמם, במילים אחרות, חזרו על עצמם. ייתכן שעוד לא מצאתי את הסגנון שלי לחלוטין. אני עוד לומד.
למרבה המזל, הסצנה ממש כתבה את עצמה. ברור היה לי בזמן הכתיבה שאני אוהב אותה. לקראת הסוף הרגשתי שאני דועך, אז הפסקתי. אנסה להמשיך אותה מחר. לכתוב אל תוך החושך (מבלי לדעת לאן זה הולך) זה נהדר כשאתה כותב לבד. כשאתה כותב למישהו אחר החושך מפחיד פי כמה.
במהלך היום הייתה לי פגישה על פרויקט חדש. כאשר הוא ירקום עור וגידים, אכתוב עליו. לאחרונה אני לא משתף בכל דבר. אני מחזיק את המידע אצלי ומרגיש נעים שזה לא ידוע. סוד מן העולם ויש לו מעט שותפים. אין לי אמונות טפלות בנושא, עין הרע, נאחס או פחד. גם לא אכפת לי להגיד שאני עושה משהו ואז שהוא לא יקרה. ואני לא כותב שמתבשל משהו. לא מבין את האנשים שכותבים שהם בתחילת פרויקט. זה הכי קל להיות בתחילת פרויקט. אני כל יום יכול להגיד שאני מתחיל פרויקט. רק באחד באפריל אני כותב דברי שקר. זו מסורת שלי לכתוב פוסט מאוד שקרי אך אמין בפייסבוק.
בימים אלה אני פחות מוטרד אם כתבתי סצנה טובה או גרועה או אם אני מתקדם או לא. (זה בטוח מטריד אחרים שעובדים איתי) יותר מטריד אותי אם עבר יום ולא כתבתי. בגלל זה אני כותב בבלוג בנוסף לעבודה על היצירה שלי. אני מרגיש שאני לא כותב מספיק במהלך היום שלי.
27 בינואר 2021
יומן כתיבה 27-28.1
ישנתי מוזר, נרדמתי על הספה תוך כדי קריאה. בבוקר התעוררתי מוקדם. ניסיתי לגנוב כמה שיותר דקות שינה, אבל רעשי הזום שבקעו מהמחשב של בתי עקרו אותי מכבלי השינה.
אני פותח כל בוקר בשגרה זהה. אני קם, מכין לי קפה ומתיישב לקרוא ספר בין חצי שעה לשעה. אני מקיים את השגרה הזאת כבר כמה שנים. בדרך לסטודיו האזנתי לספר של ג'ודי פיקו " צעד קטן גדול". הספר הזה מאוד מרשים. זמן ארוך בחיי לא אהבתי לקרוא ספרות מסחרית שנכתבת על ידי נשים. יש מעט מאוד סופרות שאני נהנה לקרוא. אורלי קסטל בלום היא אחת האהובות עלי, במיוחד דולי סיטי. לאחרונה התחלתי לקרוא ספרים של כמה סופרות - נורה רוברטס, ג'ודי פיקו ועוד (שאני לא זוכר את שמן). כמחזאי הרבה יורת טוב לקרוא סופרות מסופרים במיוחד בתחום המסחרי. גברים כותבים על חטיפות, היעלמויות, ואילו הנשים כותבות גם על כל אלו אבל מקום אחר. ממקום יותר ריאליסטי. הן משקיעות יותר עומק ברגש ובדמויות עצמן. לי כמחזאי זה ממש מתנה. לכן התחלתי גם לשוטט לז'אנרים פחות שגרתיים בקריאה שלי. אני לא מכריח את עצמי לסיים ספרים אבל יש סופרות שמצליחות בעזרת מילים לשאוב אותי פנימה עמוק.
בסביבות שלוש חזרתי הביתה. מאותו רגע נכנס לכובע האבא. קצת שיעורי בית עם הבת שלי. בהייה בקיר ובכלל הזמן עובר ואתה לא באמת יודע על מה. ני לפעמים חושב שאני משוטט בבית כמו שהייתי משוטט בדיזינגוף סנטר כשהייתי נער. משוטט חסר תכלית, מתיישב בכל מיני מקומות ומחכה שמשהו מסעיר יקרה. הבעיה בבית שהדברים המסעירים בוקעים מהטלפון בדמות הודעות או שיחות. ואני לאחרונה קובר עמוק את הטלפון שלא יהיה חלק מחיי. יש ימים ממש מוצלחים ויש ימים שאני ממש תובע בתוכו.
מעבר לזה היום הזה פשוט נעלם. רוב הזמן הסתובבתי עם כאב ראש ועייפות ושאלתי את עצמי האם זה קשור לחיסון שקיבלתי לא נראה לי. למזלי כתבתי בצהריים. אם לא הייתי כותב הייתה עוטפת אותי תחושת אכזבה מעצמי. כמו כן בשש אני ומחזאי נוסף ישבנו לעבוד על מחזה שהוא כותב.
עכשיו אני מסיים בבלוג הזה. אני מחשיב את זה ככתיבה לכל דבר. אבל זה לא זמן יצירה. זה זמן סיכום.