רועי מליח רשף

      אם אני לא יודע מה קורה אז אני מנותק? ואם אני מנותק אז אני לא מוסרי? את השאלות אני שואל את עצמי במלחמה שלי על תשומת הלב שלי. אני מנסה לתת ליום שלי כמה שיותר משמעות ולכן אני קורא הרבה על הסחות דעת והמקום של הרשתות החברתיות ביום-יום שלנו. כתבתי כבר על כך שאני לא יכול לנצח את כל המוחות שמנתבים את הרשתות. עכשיו אני מתייחס לפן המוסרי של לא לדעת מה קורה.      פעם כל החדשות היו חדשות ישנות. כאשר אדם היה שומע חדשה המקור שלה היה מן העבר. המרחק הפיזי היה גורם משמעותי, ככל שהיית רחוק יותר מהאירוע כך החדשה הייתה מגיעה באיחור רב יותר. מה שאומר שאדם היה מושפע אך ורק מהיום שלו. אנשים חוו את היום שלהם במלואו.       במאמר של ל.מ. סקאסאס הוא כותב ״אתה לעולם לא יודע באיזה חדשות תיתקל ואיך זה יערער לך את שארית היום.״ אם פעם הייתי הולך לאירוע משמח וכל היום שלי היה מושקע ביום הזה, היום זה לא ככה. היום אנחנו הולכים לאירועים שמחים עם החדשות שלנו ושל החברים שלנו, צרותינו, וגם צרותיהם של אחרים, גם מעבר לגבולות ארצנו. אני סוחב עם עצמי  כמות מידע שאני לא צריך וכל היום שלי הוא בליל של מחשבות על העולם. מחשבות

קראתי את המחזה pass over של אנטואנט נואנדו. עלה לראשונה ב- 2017 המחזה מספר על שני צעירים שחורים שתקועים בבלוק וחולמים על לצאת ממנו, הם מפחדים מהמשטרה, מפחדים למות כמו כל חבריהם, הם חיים בעולם שהמשטרה פשוט הורגת אותם בלי סיבה נראית לעין.  במהלך המחזה הם נתקלים בבחור לבן שנקלע למקום עם סל פיקניק ובשוטר אכזר. אם זה נשמע בסיסי אז המחזה אכן מאוד בסיסי מבחינת עלילה.  מבנה - (אזהרת ספוילר לפסקה ) המחזה בנוי משתי מערכות. המערכה הראשונה בנויה מהכרות עם שתי הדמויות והחלומות שלהם לאחר מכן, כניסתו של האדם הלבן ויציאתו. לאחר מכן, שתי הדמויות מנסות להבין מה הרגע קרה פה, אולי אם הם ילמדו מהאיש הלבן זו הדרך, אז נכנס שוטר מתעלל בהם, הם נותרים מפוחדים מוצאים את עצמם תקועים באותו מקום. מערכה שניה נפתחת כמו מערכה ראשונה, אך הפעם שתי הדמויות נמצאות במקום רגשי גבוה יותר הן שוקלות את המציאות שלהם מחדש, אולי הדרך לצאת מהבלוק זה למות, רגע לפני שהם ממשים את זה נכנס השוטר. אחת הדמויות עומדת מולו מדרבנת אותו להרוג אותו. כוח מיסטי משתלט, התערבות אלוהית והאקדח של השוטר לא עובד והשוטר משחרר אותם מנוכחותו . אחת הדמוי

אני נלחם על תשומת הלב שלי. זו מלחמה קשה. הדרך היחידה שאני מצליח לא ליפול לרשתות החברתיות היא באמצעות ניווט מחדש של תשומת הלב שלי. עיסוק. אם אני לא עסוק עם מטרה מדויקת -  כמו כתיבה, קריאה או למידה אני נופל לרשתות. האם זה הגיוני שאפסיד לרשתות החברתיות? כמובן. אני רק בן אדם אחד ושם אצלם במשרדים, מאות מטובי המוחות שכל עבודתם, כל מחייתם היא לנתח ולייעל את הדרך בה תשומת הלב שלנו תעבור אליהם. אז אני יכול להגיד שאני יכול לשלוט בזה ולנתב את את הזמן שלי. אבל זה קרב אבוד מראש. האם עלי להתנתק לגמרי? המחשבה הזו עולה לי בראש אבל גם היא אינה מציאותית. להתנתק לגמרי זה מרד חברתי. לדרוש מהסביבה שלי לשנות הרגלים שלמים של תקשורת, זו הצהרה פומבית של העלמות. אם כן מה עלי לעשות? האמת אני לא יודע. יש ימים שאני מצליח ויש ימים שאני מפסיד בקרב. הפתרון הוא למידה. אם אני לומד,  אני מכוון מטרה. תשומת הלב שלי מלאה ואז אין לי צורך בהסחת דעת. עלי למלא את הדעת. עלי למצוא שאלה ולהיות מרוכז בה. מה קרה השבוע?  יום שני.  סיימתי לכתוב שלושה מחזות לבית ליסין. המחזות מבוססים סיפורים אמיתיים של קהל. זה היה אתגר מעניין. הוא לא

 אמנות זה להצביע על דברים לאנשים אחרים באמצעות מילים, תמונות.  מה שהיום משעמם וחסר ערך, ברגע שהצבעתם עליו, הוא מתחיל לקבל משמעות. ברגע שהצבעתם על משהו זרעתם נבט של השראה.  זה תרגול בתשומת לב.  התחלה נמצאת בכל מקום. מוזמנים להצביע גם ולשלוח (סתם סקרן על מה אנשים מצביעים)

אני לרוב לא רואה בטלוויזיה, אבל חג ואני לא בבית והטלוויזיה פתוחה. אז הנה השאלה במה הטלוויזיה החליטה להלחם?בילודה? ברווקות? בחיים עצמם? רותם אבוהב צועקת שילדים זה פח. עדי אשכנזי צועקת שילדים זה גיהנום. בין לבין פרסומות לסדרה בשם חיים של אבא, שאני לא יודע מה זה אבל בפרסומת אבות ששונאים את עצמם. אחרי זה המומחים מדברים על חתונה ממבט ראשון שאלוהים יודע מה התוכנית הזאת מלמדת אותי על העולם? וכולם נראים מפונקים, או עייפים, או משלים את עצמם.  אז מה קורה? מה זה הרעל הזה נגד החיים עצמם? ואני עוד לא מדבר על החדשות, שאחרי כמה שעות אתה משוכנע שאנחנו חיים בדיסטופיה, והכול ב hdr מוגזם ובמסך גדול. אני לא מתפלא מהסטרס של אנשים והמחשבות הקיומיות שתוקפות אותם. תפקידה של הדרמה הוא למצוא פתרונות לחיים. לא לערער עליהם. הערוצים הם כמו ילד בריון בכיתה שמורט לכולם  את העצבים.   אם הייתי רווק או הורה צעיר הייתי היום נכנס לפאניקה. כי לא משנה לאן אתה מסתכל אומרים לך שאתה טועה, שהחיים עצמם הם טעות, ובמבחן של הבחירות אתה נידון להיכשל.  הדתות מלמדות אותנו שהחיים הם סבל אבל ביכולתינו להתעלות מעליהם. בטלוויזיה רואים שה

  כל אחד מאיתנו הוא מודל. המודל כולל בתוכו שלושה אלמנטים פיזיולוגיה, סוציולוגיה ופסיכולוגיה. לכל אחד מאיתנו יש אותם והם מסודרים בדרכם. השלושה האלה ייחודיים לכל אחד מאיתנו ולכן אנחנו שונים. לעיתים המודל שלנו מותאם לרצון שלנו וזה מרגיש כאילו מצאנו את הייעוד שלנו. ולעיתים הוא מנוגד לרצון שלנו וזה נראה לנו שאנחנו לא מצליחים.  לכתוב יצירה זה רצון. (ניתן להתייחס לאיזה רצון שתרצו) לא כל המודלים מותאמים לכתיבת יצירה.  אנשים רבים רוצים לכתוב אבל אין להם זמן כי החיים לא מאפשרים להם. (סוציולוגיה) אנשים רבים רוצים לכתוב אבל הם מפחדים שמה שהם כותבים גרוע (פסיכולוגיה) אנשים רבים מקווים לפרוץ ביצירה הראשונה שלהם. ולכן לא כותבים אותה או משכתבים אותה לנצח  (פסיכולוגיה) אני יכול להמשיך לכתוב פה מאות סיבות ששמעתי לאורך השנים.  אני זוכר שאני פזלתי לעבר חיים של אחרים בחיפוש אחר מודל נכון בשבילי. מודל לחיקוי. אבל הייתי עסוק בהשוואה - אם היה לי זמן כמו שיש למישהו אחר, אם היו נותנים לי הזדמנות כמו שנתנו למישהו אחר. אם לא היו לי ילדים, ובלה בלה בלה.  כשאני מלמד כתיבה אני יוצא מנקודת הנחה שלכל בעיה יש פתרון.  א

אתמול קראתי במגזין נשיונל ג'אוגרפיק כתבה על ביולוגית החוקרת  איך דובים בוחרים בית או משהו בסגנון. אבל הכתבה לא הייתה על דובים. היא הייתה על מה זה בית. הביולוגית מצאה את עצמה תקועה בבית בזמן המגפה והמחקר  שהיא עשתה על איך אימא דובה בוחרת מקום לגדל את ילדיה התערבב עם היותה תקועה בבית. לגמתי את הכתבה בשלוק.  בסופה מצאתי את עצמי מסתכל על הבית שלי. השולחן אוכל מלא בדברים, ניירות מחברות, שאריות של חפצים שלא מצאו מקום, בגדים על הרצפה. הכיור מלא. בקיצור בית של משפחה אנרגטית שחיה לה במדינת "אחר כך נמצא לזה מקום" ואז... ישבתי ובהיתי בבלגן ותהיתי לעצמי מה זה בית. עשרים דקות של בהייה בחלל הספיקו לי. קמתי ובמשך שעתיים ניקיתי את הבית. עכשיו אני מסתכל על הסדר ומודע שהבלגן יחזור. ואני יודע שלא אצליח לנקות אותו כל יום. ויהיו ימים כאלה וכאלה. כמו החיים שלי. אני מדמיין לצאת מהעיר,  ומדמיין להישאר בדירה שלי לנצח. אני מדמיין לחיות מתחת לכיפת השמים ומדמיין מערה ואני שואל - האם הדובים היו רוצים לגור פה במקומי או שמא היו מסתובבים ומחפשים מקום אחר?

לעיתים אני כותב מחזות או מלמד משחק, בימוי וכתיבה  ושואל את עצמי למה אני עושה את זה. למה אני עובד כל כך קשה לעומת הרווח שאינו גדול. למה אני משקיע בכתיבה במחזות שאולי לא יעלו על הבמה ואם יעלו לא בטוח שיגיע  קהל. ואז אני נזכר בסיפור הזה:   תלמיד אחד הגיע לללמוד אצל וכטנגוב.  וכטנגוב בזמנו היה שחקן של תיאטרון האמנויות של מוסקבה ובדיוק פתח סטודיו משלו בו הוא ביים ולימד.   התלמיד פנה ואמר "וכטנגוב, אתה עובד כל כך קשה בשביל מעט מאוד רווח. צריך להיות לך תיאטרון משלך."  וכטנגוב ענה, "אתה יודע למי יש תיאטרון משלו? לאנטון  צ'כוב." "כן," אמר סטודנט, "יש לו את התיאטרון לאמנויות של מוסקבה."  "לא," אמר וכטנגוב,  " הכוונה היא שלצ'כוב יש את התיאטרון שלו. תיאטרון שהוא סוחב בתוך הלב שלו. תיאטרון שרק הוא רואה."  תשובה יותר טובה מזו לא יכולתי לנסח.

  המשפט הזה של קטרינה פייק דופק לי בראש:  " הרבה מאוד אנשים עובדים קשה על הדבר הלא נכון. עדיף לעבוד על הדבר הנכון מאשר לעבוד קשה " 

  כל אחד מאיתנו הוא מודל. המודל כולל בתוכו שלושה אלמנטים פיזיולוגיה, סוציולוגיה ופסיכולוגיה. לכל אחד מאיתנו יש אותם והם מסודרים בדרכם. השלושה האלה ייחודיים לכל אחד מאיתנו ולכן אנחנו שונים. לעיתים המודל שלנו מותאם לרצון שלנו וזה מרגיש כאילו מצאנו את הייעוד שלנו. ולעיתים הוא מנוגד לרצון שלנו וזה נראה לנו שאנחנו לא מצליחים.  לכתוב יצירה זה רצון. (ניתן להתייחס לאיזה רצון שתרצו) לא כל המודלים מותאמים לכתיבת יצירה.  אנשים רבים רוצים לכתוב אבל אין להם זמן כי החיים לא מאפשרים להם. (סוציולוגיה) אנשים רבים רוצים לכתוב אבל הם מפחדים שמה שהם כותבים גרוע (פסיכולוגיה) אנשים רבים מקווים לפרוץ ביצירה הראשונה שלהם. ולכן לא כותבים אותה או משכתבים אותה לנצח  (פסיכולוגיה) אני יכול להמשיך לכתוב פה מאות סיבות ששמעתי לאורך השנים.  אני זוכר שאני פזלתי לעבר חיים של אחרים בחיפוש אחר מודל נכון בשבילי. מודל לחיקוי. אבל הייתי עסוק בהשוואה - אם היה לי זמן כמו שיש למישהו אחר, אם היו נותנים לי הזדמנות כמו שנתנו למישהו אחר. אם לא היו לי ילדים, ובלה בלה בלה.  כשאני מלמד כתיבה אני יוצא מנקודת הנחה שלכל בעיה יש פתרון. אך

  כשאני כותב אני מחפש את הכאב של הדמויות. בלי הכאב של החיים והיכולת להכיל אותו, לעמוד מולו, לחשוף אותו, אני מרגיש שאין אמת בכתיבה שלי. אני מרגיש שאני מזייף. החיפוש אחרי הכאב דורש ממני לצלול עמוק אל תוך העולם הפרטי שלי. זו התרפיה שלי בכתיבה. אם הדמויות ינצחו את הכאב, אם הם יתעלו מעליו, אז גם אני. אך לאמת הזאת יש מחיר של מבוכה, של עירום תודעתי והקושי הגדול בכתיבה הוא לא להכניס את הדמויות למקום הזה אלא לחלץ אותם. אני יושב מול דף ואומר איך יוצאים מזה, איך משתחררים ממנו. וזה דורש ממני הכלה מלאה לאנושיות והפתטיות שלנו כבני אדם. והרגע שבו אני מצליח למצוא סדק שממנו הדמויות יחלצו מהכאב הוא רגע ששווה את הישיבה הארוכה. כך אני לומד על האתגר הזה שנקרא חיים. לא לחלוף על פניהם אלא לצלול לעומק הכאב ולדלות משם רגע אחד של החלטה. לא בהכרח להחלץ אלא גם לקבל אותו.

לסיים לכתוב דראפט ראשון למחזה שאתה עובד עליו כמעט שנה. מחזה שכמעט פעמיים נזרק לפח. מחזה שהיו רגעים שהיית בטוח ששכחת איך כותבים ואולי זה הזמן לפרוש. מחזה שבשבוע האחרון ישבת על התחת בין 6-7 שעות ביום כי כבר פספסת את הדד ליין ארבע פעמים והרגשת נורא לא מקצועי. ואז לגלות שהשעה שלוש לפנות בוקר ואין מי שיחלוק איתך את הרגע שסיימת לכתוב אותו.

הגעתי לקלפי. תור ממש ארוך. שמחתי שאנשים נוהרים להצביע ואז כשראיתי את הפנים הנפולות של האנשים הבנתי. התור הזה ארוך כי כל אחד גונב עוד 10 שניות להצטלם לסלפי. אחרי עשרים וחמש דקות נכנסתי. נתתי תעודת זהות הכנסתי פתק למעטפה ויצאתי החוצה. מזכירת הקלפי ההמומה שאלה "אתה לא מצטלם?" "לא." אמרתי. וניפחתי את החזה. היא חייכה.  יצאתי מהדלת. "לא הצטלמתי" קראתי בקול. כולם מחאו לי כפיים. נשמעו שריקות. אנשים נתנו לי תינוקות לנשק. אישה מבוגרת שראתה דבר או שניים חיבקה אותי. "אני הייתי בוחרת בך". הלכתי משם, שמחה בליבי. ואז משום מקום קפץ בחור שמנמן ואמר" יאללה, יאללה יא צבוע! אז לא צילמת תמונה! אתה מהסוג שתכתוב פוסט ותבזבז לנו את הזמן עם המילים שלך! לך! לך!." הוא ירק לעברי. עצרתי ברחוב והרגשתי עצב. המבוגרת ממקודם ניגשה אלי. "אל תתן לו להעציב אותך, אנשים באים רק בגלל שהם יכולים להצטלם. הם צריכים את זה, הם תכננו את זה. אנשים צריכים לצאת להצטלם." חייכתי אליה והיא הוציאה מהתיק בישקוט משמש.  חזרתי הביתה וכתבתי פוסט. כי אני לא אתן לאנשים להפיל את רוחי. .

הסופר ריצ'רד פרייס אמר שהצורך של האמן לבלוט לא נובע מיהירות וגאווה אלא מהחלטה נואשת. אני סוחב את האמירה הזאת כאזיק אלקטרוני המחובר לגופי. האזיק מצפצף כל פעם שאני מנסה לבלוט. אני מקנא באלה שאין להם את הצורך הזה. ויש כאלו לא מעט.  כאשר בני נוער אומרים "כשאהיה גדול, אני רוצה להיות מפורסם." הם אומרים תראו אותי, תשמעו אותי. הרשתות מאפשרות לנו לבלוט מעל הרגיל. קשה שלא לזלזל בזה. כשאנחנו צורכים התבלטות של מישהו אחר (ריקה מתוכן ) אנו לרוב מזלזלים בזה. לעומת זאת, כשאנחנו מתבלטים, זה כשר לחלוטין. ועדיין, כך או כך, זו החלטה נואשת. עוד לא שמעתי מישהו אומר "וואו, איזה כיף ביליתי בשעה האחרונה באינסטגרם."  זה צורך ולכן נובע מנואשות.  כאשר אני בולט אני מרגיש טוב. זה מניע אותי לכתוב, לפרסם. אני לא מתכחש לזה שבחרתי ייעוד שדורש התבלטות. אם מסתכלים על הטבע להתבלט זה יסוד מרכזי בהמשכיות. הזכר המנופף בנוצותיו כדי להשיג נקבה. הפרח המושך דבורים, הפרי מושך ציפורים וכו'. המרכיב הזה קיים בכל מקום.  כמובן שהוא לא הכרחי לכולם. לא כל דבר בטבע משתמש בכלים האלו. השאלה שאני שואל, (ומוצא אות

ישבתי לצפות בסרט קונג פו. אחדות הגיבורים . מצאתי סוג של נטפליקס סיני שאפשר לראות בו סרטי קונג פו בחינם. בתוכי יש כמיהה להיות כמוהם. פחות מעניין אותי הקונג פו. יותר מעניין אותי שהוא יושב ושותה תה באיזה חווה סינית והוא מבין בכל מיני דברים ולא אכפת לו ללכת מכות. אני לא רוצה ללכת מכות. זה כואב ולא תורם. אני יותר בעניין שהוא לא מרגיש מאוים מהחיים.   אני אוהב בסרטים של הסינים שהם מקדשים את המסורת שלהם. תמיד אנשים מבחוץ מנסים לרמות, להפיל ולהרוס את התרבות הסינית.  בסוף הסיני מנצח. הוא שמר על הערכים הסינים שלו ולא התקפל. אם החרדים היו יודעים אומנות לחימה אז בטוח היינו עושים סרטי קונג פו עם חרדים.  בבוקר ישבתי לכתוב.  כתבתי סצנה של 400 מילים. וכל הזמן שאני כותב אני מרגיש שזה לא עובד. אני רוצה להאמין שבגלל שכתבתי לא מעט בחיי, אני יכול להרשות לעצמי להיות חמור עם הכתיבה שלי. מצד שני זו גם יכולה להיות הצדקה לקול הביקורתי ואני משלה את עצמי. הכול פתוח.  בלילה חזרתי לסטודיו שלי. רציתי לכתוב עוד. שמתי לי מוזיקה ברקע ( אני בעיקר שומע ג'אז שקט כשאני כותב) והתחלתי לכתוב. החלטתי לנסות להעתיק מעצמי. כלו

ישנתי מוזר, נרדמתי על הספה תוך כדי קריאה. בבוקר התעוררתי מוקדם. ניסיתי לגנוב כמה שיותר דקות שינה, אבל רעשי הזום שבקעו מהמחשב של בתי עקרו אותי מכבלי השינה. אני פותח כל בוקר בשגרה זהה. אני קם, מכין לי קפה ומתיישב לקרוא ספר בין חצי שעה לשעה. אני מקיים את השגרה הזאת כבר כמה שנים.  בדרך לסטודיו האזנתי לספר של ג'ודי פיקו " צעד קטן גדול". הספר הזה מאוד מרשים. זמן ארוך בחיי לא אהבתי לקרוא ספרות מסחרית שנכתבת על ידי נשים. יש מעט מאוד סופרות שאני נהנה לקרוא. אורלי קסטל בלום היא אחת האהובות עלי, במיוחד דולי סיטי. לאחרונה התחלתי לקרוא ספרים של כמה סופרות - נורה רוברטס, ג'ודי פיקו ועוד (שאני לא זוכר את שמן). כמחזאי הרבה יורת טוב לקרוא סופרות מסופרים במיוחד בתחום המסחרי. גברים כותבים על חטיפות, היעלמויות, ואילו הנשים כותבות גם על כל אלו אבל מקום אחר. ממקום יותר ריאליסטי. הן משקיעות יותר עומק ברגש ובדמויות עצמן. לי כמחזאי זה ממש מתנה. לכן התחלתי גם לשוטט לז'אנרים פחות שגרתיים בקריאה שלי. אני לא מכריח את עצמי לסיים ספרים אבל יש סופרות שמצליחות בעזרת מילים לשאוב אותי פנימה עמוק. 

היה לי שיעור מחזאות בבוקר. לימדתי איך בונים תמה דרך קונפליקט פנימי. היה שיעור טוב ומעניין. יש בזה המון מקום לפיתוח ואני אישית מאוד אוהב לכתוב דרך הפילטר הזה. אני צריך להתחיל להעביר את השיעורים  האלה לכתב. אני עדיין חושב על רעיון לכתוב ספר למחזאות. סיימתי לקרוא את הספר של סטיבן קינג "מר מרצדס" זה ספר פשוט פנומנלי. המשכתי ישר לקרוא את הספר השני בטרילוגיה " כל המוצא זוכה".  קינג בונה בספרים האלה מהלכים עלילתיים מעולים. החלטתי לנסות לשחק עם המבנה שלו במחזאות ולראות מה יוצא. עשיתי את זה בלילה מאוחר וראיתי כמה הבנייה של קינג יעילה. הוא משתמש בטכניקה פשוטה מאוד שרבים אחרים משתמשים בה . הוא מנכיח את האויב בתחילת הסיפור ומיד אחריו את הגיבור. כקורא אתה מודע לכך שיש עוד זמן עד שהם יפגשו ואתה מחזיק מתח. והוא יודע להשהות את המתח הזה. הדמויות אצלו לא ממהרות והמתח הזה מצטבר וגורם לי לדהור קדימה בקריאה.  קיבלתי היום את החיסון השני של הקורונה. אני מקווה שזה יעזור. בלי קשר לחיסון, כואב לי הצוואר כבר כמה ימים. אולי כי אני מתוח, אולי כי אני כותב הרבה, אני לא יודע.  אני כבר שבעה חודשים