דראפט ראשון

לסיים לכתוב דראפט ראשון למחזה שאתה עובד עליו כמעט שנה. מחזה שכמעט פעמיים נזרק לפח. מחזה שהיו רגעים שהיית בטוח ששכחת איך כותבים ואולי זה הזמן לפרוש. מחזה שבשבוע האחרון ישבת על התחת בין 6-7 שעות ביום כי כבר פספסת את הדד ליין ארבע פעמים והרגשת נורא לא מקצועי. ואז לגלות שהשעה שלוש לפנות בוקר ואין מי שיחלוק איתך את הרגע שסיימת לכתוב אותו.

לכו ‏להצטלם

הגעתי לקלפי. תור ממש ארוך. שמחתי שאנשים נוהרים להצביע ואז כשראיתי את הפנים הנפולות של האנשים הבנתי. התור הזה ארוך כי כל אחד גונב עוד 10 שניות להצטלם לסלפי. אחרי עשרים וחמש דקות נכנסתי. נתתי תעודת זהות הכנסתי פתק למעטפה ויצאתי החוצה. מזכירת הקלפי ההמומה שאלה "אתה לא מצטלם?"

"לא." אמרתי. וניפחתי את החזה. היא חייכה. 

יצאתי מהדלת. "לא הצטלמתי" קראתי בקול. כולם מחאו לי כפיים. נשמעו שריקות. אנשים נתנו לי תינוקות לנשק. אישה מבוגרת שראתה דבר או שניים חיבקה אותי. "אני הייתי בוחרת בך".

הלכתי משם, שמחה בליבי. ואז משום מקום קפץ בחור שמנמן ואמר" יאללה, יאללה יא צבוע! אז לא צילמת תמונה! אתה מהסוג שתכתוב פוסט ותבזבז לנו את הזמן עם המילים שלך! לך! לך!."

הוא ירק לעברי. עצרתי ברחוב והרגשתי עצב. המבוגרת ממקודם ניגשה אלי."אל תתן לו להעציב אותך, אנשים באים רק בגלל שהם יכולים להצטלם. הם צריכים את זה, הם תכננו את זה. אנשים צריכים לצאת להצטלם." חייכתי אליה והיא הוציאה מהתיק בישקוט משמש. 

חזרתי הביתה וכתבתי פוסט. כי אני לא אתן לאנשים להפיל את רוחי. .וכך כתבתי "לכו תצטלמו! אל תחשבו מה הטעם בצילום. אל תגידו אני לא סגור על הקומפוזיציה, הצילום הולך לפח, מי בכלל יראה את הצילום? תצלמו אסטרטגית. תצלמו רגשית. תצלמו את התמונה שאתם מאמינים בה. העיקר תצלמו את עצמכם מצביעים!"

אני לא הצטלמתי רק הצבעתי אבל למדתי שיעור לאהוב את אחיי המצטלמים

הצעד הנואש של האמן להתבלט כדי לספר את סיפורו

הסופר ריצ'רד פרייס אמר שהצורך של האמן לבלוט לא נובע מיהירות וגאווה אלא מהחלטה נואשת.

אני סוחב את האמירה הזאת כאזיק אלקטרוני המחובר לגופי. האזיק מצפצף כל פעם שאני מנסה לבלוט. אני מקנא באלה שאין להם את הצורך הזה. ויש כאלו לא מעט. 

כאשר בני נוער אומרים "כשאהיה גדול, אני רוצה להיות מפורסם." הם אומרים תראו אותי, תשמעו אותי. הרשתות מאפשרות לנו לבלוט מעל הרגיל. קשה שלא לזלזל בזה. כשאנחנו צורכים התבלטות של מישהו אחר (ריקה מתוכן ) אנו לרוב מזלזלים בזה. לעומת זאת, כשאנחנו מתבלטים, זה כשר לחלוטין. ועדיין, כך או כך, זו החלטה נואשת. עוד לא שמעתי מישהו אומר "וואו, איזה כיף ביליתי בשעה האחרונה באינסטגרם."  זה צורך ולכן נובע מנואשות. 

כאשר אני בולט אני מרגיש טוב. זה מניע אותי לכתוב, לפרסם. אני לא מתכחש לזה שבחרתי ייעוד שדורש התבלטות. אם מסתכלים על הטבע להתבלט זה יסוד מרכזי בהמשכיות. הזכר המנופף בנוצותיו כדי להשיג נקבה. הפרח המושך דבורים, הפרי מושך ציפורים וכו'. המרכיב הזה קיים בכל מקום.  כמובן שהוא לא הכרחי לכולם. לא כל דבר בטבע משתמש בכלים האלו. השאלה שאני שואל, (ומוצא אותה טיפשית תוך כדי כתיבה) האם פרח, המשתמש ביופיו, נואש? התשובה היא כנראה לא. 

האיזון שיש ברצון להתבלט מתבטא בזמן שאנו משקיעים ביצירה (בלא להתבלט.) כמה זמן אני מוכן להשקיע מזמני על מנת לייצר תוכן שיבליט אותי?  הרשתות מציעות לכל אדם להדביק את הפנים שלו על מסך של מישהו אחר.  אנחנו רק נשקר לעצמנו שזו אמנות. זה אולי גירוי. זה לא לבלוט כאמן.  אמן ניזון גם מהעבר שלו - מהיצירות שלו. מההווה שלו - תהליך היצירה שלו והעתיד שלו - החזון שלו, התאוריות שלו. אנשים שעושים סטורי אינם משאירים מאחוריהם כלום. האם זה רע? נגיע לזה עוד מעט. 

רוב האנשים עסוקים בהתבלטות בלבד - כמו חנות שתתעסק בעיצוב השקית יותר מבאיכות הבד או התפירה. אין בזה פסול מבחינה אומנותית. אלו נקראים משפיעני רשת. לאלו יש התמודדות מנטלית קשה, השונה משל האומן. אם הם מפסיקים הם לא קיימים. אם תוקף אותם הרצון להפסיק, הם נעלמים אל מול האמן שיצירותיו נשארות אחריו. 

במנזרים יש נזירים מציירים מנדלות גדולות ולאחר כמה ימים מוחקים את המנדלה. כדי לבסס את עקרון הארעיות. רגע אחד יש, רגע אחד אין. כשאני מתבונן בסטורי של מישהו אני חושב שאולי משפיעני רשת או מתעדי רשת הם כמו הנזירים של המנדלה. הידיעה שזה נמחק מעורר הערכה בעיני. אבל אני נותר אדיש לחלוטין לתופעה הזאת. אולי קוראים לזה סטורי אבל יש שם מעט מאוד סיפור. 

יש לי כשרון לזכור מידע לגבי העתיד. אני לא טוב לזכור רגעים בחיי. (אולי בגלל זה אני לא חושב שהיום יום לי מעניין.) אני אדם עם מעט מאוד זיכרונות, כמעט. כאמן הנואשות שלי מתבטאת בכך שאני צריך שהיצירה שלי תישאר לאורך זמן. זמן הוא המבחן האמיתי של הרלוונטיות של האמן. אבל לא רק האיכות של היצירה אלא גם הנראות / שיווק שלה לאורך זמן. היום לאמנים יהיה קשה יותר להיות נצחיים. 

בספר של סטיבן קינג כל המוצא זוכה. מורה לספרות מסביר לילדים את הקונספט של "זה מטופש" המחשבה שעוברת לילדים כשמכריחים אותם לקרוא קלאסיקות וכל מה שיש להם להגיד זה thats stupid. ואין מה לעשות בנידון. 

זה גורם לי לחשוב על ההתרחקות מאמנות עמוקה ורצינית של הרבה מאוד יוצרים צעירים. דור שלם של אנשים מעדיף לעשות שטויות ברשת ולהתבלט באופן רגעי. (בדיוק כמו שעשיתי כנער. עשיתי שטויות כדי להראות שאני מגניב לחברי.) כי הם מפחדים מהזמן שנדרש להגיע לעומק. מהזמן להעלם ולא להתקיים בתודעה. 

מדוע משפיעני הרשת הם אנשים שפונים לקהל יעד צעיר ממש? בטלוויזיה לוקחים כל מיני סטארים שקהל היעד שלהם הוא בני 12-15 ושמים אותם בפרונט של הטלוויזיה. למה? האמת זה נראה לי נוגע בנקודה מעניינת שבעצם זה להראות למבוגרים דרכים לתקשר עם הצעירים. 

תרבות ההתבלטות היא כמו עישון. אין אחד שחושב שזה טוב. זהו צעד נואש לספר את הסיפור של כל אחד מאיתנו בעולם. השאלה "איך להיות?" ניצחה את השאלה "להיות או לא להיות" כנראה שזה גורלנו. שזה צורך שמניע אותנו קדימה. 

היות ויש לי לא מעט יצירות שמחזקות את הנוכחות שלי בעולם היצירה אני יכול להרשות לעצמי להעלם יותר. זה כוחו של אמן שאינו שחקן או משפיען. מוסיקאי, צייר או כותב יכול להמשיך לפעום גם אם הוא האדם נעלם.  לבלוט באמצעות יצירה. למרות שעדיין אני לא מתעלם מהצורך שבי להרים את הראש מדי פעם ברשת, להרים את נוצותיי בפני קהל. אבל לא כל יום.  

אדם שלא ראה בנותיי זמן רב לרוב המום מכמה הן גדלו. אני, לעומת זאת, כל יום חי עם בנותיי, אני חווה את הגדילה שלהן  ולא המום כמו אדם זר. להיות הלום מול יצירה זה משהו שהייתי רוצה להשיג. 

 

להעתיק מעצמי את הכתיבה וקונג פו סיני

ישבתי לצפות בסרט קונג פו. אחדות הגיבורים. מצאתי סוג של נטפליקס סיני שאפשר לראות בו סרטי קונג פו בחינם. בתוכי יש כמיהה להיות כמוהם. פחות מעניין אותי הקונג פו. יותר מעניין אותי שהוא יושב ושותה תה באיזה חווה סינית והוא מבין בכל מיני דברים ולא אכפת לו ללכת מכות. אני לא רוצה ללכת מכות. זה כואב ולא תורם. אני יותר בעניין שהוא לא מרגיש מאוים מהחיים.  

אני אוהב בסרטים של הסינים שהם מקדשים את המסורת שלהם. תמיד אנשים מבחוץ מנסים לרמות, להפיל ולהרוס את התרבות הסינית.  בסוף הסיני מנצח. הוא שמר על הערכים הסינים שלו ולא התקפל. אם החרדים היו יודעים אומנות לחימה אז בטוח היינו עושים סרטי קונג פו עם חרדים. 

בבוקר ישבתי לכתוב.  כתבתי סצנה של 400 מילים. וכל הזמן שאני כותב אני מרגיש שזה לא עובד. אני רוצה להאמין שבגלל שכתבתי לא מעט בחיי, אני יכול להרשות לעצמי להיות חמור עם הכתיבה שלי. מצד שני זו גם יכולה להיות הצדקה לקול הביקורתי ואני משלה את עצמי. הכול פתוח. 

בלילה חזרתי לסטודיו שלי. רציתי לכתוב עוד. שמתי לי מוזיקה ברקע ( אני בעיקר שומע ג'אז שקט כשאני כותב) והתחלתי לכתוב. החלטתי לנסות להעתיק מעצמי. כלומר להשתמש בטכניקות שכבר השתמשתי במחזה אחר. אני מחזאי אקלקטי, אני כל הזמן מחפש סגנונות שונים וטכניקות שונות לכתוב. המחזות שלי שונים בצורתם וסגנונם. בניגוד לחנוך לוין או ברכט או שייקספיר שכתבו פחות או יותר בסגנון אחד. ניתן לראות שהם העתיקו מעצמם, במילים אחרות, חזרו על עצמם. ייתכן שעוד לא מצאתי את הסגנון שלי לחלוטין. אני עוד לומד. 

למרבה המזל, הסצנה ממש כתבה את עצמה. ברור היה לי בזמן הכתיבה שאני אוהב אותה. לקראת הסוף הרגשתי שאני דועך, אז הפסקתי. אנסה להמשיך אותה מחר. לכתוב אל תוך החושך (מבלי לדעת לאן זה הולך) זה נהדר כשאתה כותב לבד. כשאתה כותב למישהו אחר החושך מפחיד פי כמה. 

במהלך היום הייתה לי פגישה על פרויקט חדש. כאשר הוא ירקום עור וגידים, אכתוב עליו. לאחרונה אני לא משתף בכל דבר. אני מחזיק את המידע אצלי ומרגיש נעים שזה לא ידוע. סוד מן העולם ויש לו מעט שותפים. אין לי אמונות טפלות בנושא, עין הרע, נאחס או פחד. גם לא אכפת לי להגיד שאני עושה משהו ואז שהוא לא יקרה. ואני לא כותב שמתבשל משהו. לא מבין את האנשים שכותבים שהם בתחילת פרויקט. זה הכי קל להיות בתחילת פרויקט. אני כל יום יכול להגיד שאני מתחיל פרויקט. רק באחד באפריל אני כותב דברי שקר.  זו מסורת שלי לכתוב פוסט מאוד שקרי אך אמין בפייסבוק. 

בימים אלה אני פחות מוטרד אם כתבתי סצנה טובה או גרועה או אם אני מתקדם או לא. (זה בטוח מטריד אחרים שעובדים איתי) יותר מטריד אותי אם עבר יום ולא כתבתי. בגלל זה אני כותב בבלוג בנוסף לעבודה על היצירה שלי.  אני מרגיש שאני לא כותב מספיק במהלך היום שלי. 

יומן כתיבה 27-28.1

ישנתי מוזר, נרדמתי על הספה תוך כדי קריאה. בבוקר התעוררתי מוקדם. ניסיתי לגנוב כמה שיותר דקות שינה, אבל רעשי הזום שבקעו מהמחשב של בתי עקרו אותי מכבלי השינה.

אני פותח כל בוקר בשגרה זהה. אני קם, מכין לי קפה ומתיישב לקרוא ספר בין חצי שעה לשעה. אני מקיים את השגרה הזאת כבר כמה שנים.  בדרך לסטודיו האזנתי לספר של ג'ודי פיקו " צעד קטן גדול". הספר הזה מאוד מרשים. זמן ארוך בחיי לא אהבתי לקרוא ספרות מסחרית שנכתבת על ידי נשים. יש מעט מאוד סופרות שאני נהנה לקרוא. אורלי קסטל בלום היא אחת האהובות עלי, במיוחד דולי סיטי. לאחרונה התחלתי לקרוא ספרים של כמה סופרות - נורה רוברטס, ג'ודי פיקו ועוד (שאני לא זוכר את שמן). כמחזאי הרבה יורת טוב לקרוא סופרות מסופרים במיוחד בתחום המסחרי. גברים כותבים על חטיפות, היעלמויות, ואילו הנשים כותבות גם על כל אלו אבל מקום אחר. ממקום יותר ריאליסטי. הן משקיעות יותר עומק ברגש ובדמויות עצמן. לי כמחזאי זה ממש מתנה. לכן התחלתי גם לשוטט לז'אנרים פחות שגרתיים בקריאה שלי. אני לא מכריח את עצמי לסיים ספרים אבל יש סופרות שמצליחות בעזרת מילים לשאוב אותי פנימה עמוק. 

בשעה 12 לאחר שעשיתי סידורים כאלו ואחרים, התיישבתי לכתוב. לעבוד על המחזה שמטריד את מנוחתי. פיתחתי עם המחזה הזה מערכת יחסים מאוד מעניינת. אני כל הזמן ניגש אליו ממקום אחר, כותב סצנות ואת רובן זורק. הכנתי קובץ בתוכנה שאני עובד איתה SCRIVINER שאפשר לאגד בה את כל המסמכים ביחד. אלוהים שישמור אותי כמה ניסיונות עשיתי למחזה הזה. אני לא מוטרד. יותר נכון, הייתי מוטרד כבר עברתי איתו שלבים רבים. הייתה תקופה ששנאתי אותו ועשיתי הכול כדי לא לכתוב אותו. ואז ישבתי וביומיים כתבתי עשרת אלפים מילים. ואז זרקתי והתחלתי מחדש ושוב זרקתי וחזרתי למה שכתבתי. וערכתי ושיניתי עד שהיום אני פשוט רגיל לכתוב ממנו כל הזמן עוד. אני עדיין בחיפוש למרות שהדד ליין המקורי חלף מזמן. אני מבין כבר שמה זה משנה, מה אני אכתוב, אני פשוט אכתוב ונראה איזה סצנה תצא לי היום. מי יודע. בשלב מסוים ככותב הכתיבה כבר לא מדאיגה אותך. לכתוב אני יודע, לבנות מחזות אני יחסית יודע. מה שאני לא יודע זה מי אני בתוך הכתיבה. מה הקשר שלי למה שאני כותב. יותר ויותר אני מבין שהתהליך כתיבה שלי הוא ייחודי לעצמי. אני לא אוהב את התהליך שלי. אבל בינתיים לא הצלחתי לשנות אותו. ויש לי הרבה עדים שניסיתי. בכל אופן היום התיישבתי לכתוב סצנה חדשה שרצה לי בראש. והאמת לאחר שסיימתי אותה אהבתי אותה. אמרתי לעצמי יש בה משהו טוב. מחר על בסיס הסצנה הזאת אני אכתוב עוד סצנה. ואולי בקרוב אני אמצע את הדרך לסוף המחזה. אני חושב שעכשיו מצאתי איזה מנגנון. 

בסביבות שלוש חזרתי הביתה. מאותו רגע נכנס לכובע האבא. קצת שיעורי בית עם הבת שלי. בהייה בקיר ובכלל הזמן עובר ואתה לא באמת יודע על מה. ני לפעמים חושב שאני משוטט בבית כמו שהייתי משוטט בדיזינגוף סנטר כשהייתי נער. משוטט חסר תכלית, מתיישב בכל מיני מקומות ומחכה שמשהו מסעיר יקרה. הבעיה בבית שהדברים המסעירים בוקעים מהטלפון בדמות הודעות או שיחות. ואני לאחרונה קובר עמוק את הטלפון שלא יהיה חלק מחיי. יש ימים ממש מוצלחים ויש ימים שאני ממש תובע בתוכו. 

מעבר לזה היום הזה פשוט נעלם. רוב הזמן הסתובבתי עם כאב ראש ועייפות ושאלתי את עצמי האם זה קשור לחיסון שקיבלתי לא נראה לי. למזלי כתבתי בצהריים. אם לא הייתי כותב הייתה עוטפת אותי תחושת אכזבה מעצמי.  כמו כן בשש אני ומחזאי נוסף ישבנו לעבוד על מחזה שהוא כותב. 

עכשיו אני מסיים בבלוג הזה. אני מחשיב את זה ככתיבה לכל דבר. אבל זה לא זמן יצירה. זה זמן סיכום. 

יומן כתיבה 27-26.1

היה לי שיעור מחזאות בבוקר. לימדתי איך בונים תמה דרך קונפליקט פנימי. היה שיעור טוב ומעניין. יש בזה המון מקום לפיתוח ואני אישית מאוד אוהב לכתוב דרך הפילטר הזה. אני צריך להתחיל להעביר את השיעורים  האלה לכתב. אני עדיין חושב על רעיון לכתוב ספר למחזאות.

סיימתי לקרוא את הספר של סטיבן קינג "מר מרצדס" זה ספר פשוט פנומנלי. המשכתי ישר לקרוא את הספר השני בטרילוגיה " כל המוצא זוכה".  קינג בונה בספרים האלה מהלכים עלילתיים מעולים. החלטתי לנסות לשחק עם המבנה שלו במחזאות ולראות מה יוצא. עשיתי את זה בלילה מאוחר וראיתי כמה הבנייה של קינג יעילה. הוא משתמש בטכניקה פשוטה מאוד שרבים אחרים משתמשים בה . הוא מנכיח את האויב בתחילת הסיפור ומיד אחריו את הגיבור. כקורא אתה מודע לכך שיש עוד זמן עד שהם יפגשו ואתה מחזיק מתח. והוא יודע להשהות את המתח הזה. הדמויות אצלו לא ממהרות והמתח הזה מצטבר וגורם לי לדהור קדימה בקריאה. 

קיבלתי היום את החיסון השני של הקורונה. אני מקווה שזה יעזור. בלי קשר לחיסון, כואב לי הצוואר כבר כמה ימים. אולי כי אני מתוח, אולי כי אני כותב הרבה, אני לא יודע. 

אני כבר שבעה חודשים בערך מנסה לכתוב מחזה. אני מתעכב איתו המון ואני עובר איתו טלטלות. אני לא מצליח לפתור שם בעיה בעלילה. אני עדיין בחיפושים. אני לא מוותר עליו כי אני לא יכול. אני מת שהוא יהיה מאחורי. יש בו כמה סצנות טובות אבל הוא ממש רחוק מלהיות מחזה שלם. 

רכשתי מחשב שולחני חדש לבית. הישן ממש קרטע וכבר זה היה בלתי אפשרי. סידרתי את פינת העבודה ואת כל ערימות הדפים עכשיו יש שוב מקום לכתוב. רוב הזמן אני יושב עם לפטופ בבית ולא מתיישב לכתוב על המחשב השולחני כי הוא איטי ומדכא. המהירות של המחשב החדש מחדשת לי אנרגיה. אני אוהב טכנולוגיה חדשה. אבל אני חושב שמה שעשה באמת את השינוי זה הסדר שעשיתי. 

בערב לימדתי שוב מחזאות. עשינו תרגיל של דמות ולוקיישן. מי שמבין את התפקיד של הלוקיישן בסיפור וכמה הוא תורם לכתיבה, חוסך מעצמו יסורים גדולים אחר כך. זה עוד נושא שאני צריך להכניס לספר. 

אני משתמש בבלוג הזה גם לרשימות שלי לפעמים הבאות :) 

בלילה חזרתי הביתה וכשכל הבית נרדם. התיישבתי לכתוב רעיון שאני כבר מסתובב איתו איזה שנתיים בראש. אמרתי לעצמי, קח את התובנות שיש לך מסטיבן קינג ותנסה לראות איך אתה בונה סיפור מזה על בסיס הרעיון שהיה לי. 

תוך שעתיים כתבתי סינופסיס של שלוש מערכות. והן מסתדרות נהדר. זה היה החלק הקל כי באמת הרעיון טוב. קינג עזר לי לבנות מתח ולבסס את היריב והגיבור. האמת הופתעתי, חשבתי שהמחזה הוא על משהו אחד אבל הוא התגלה לי שהוא על משהו אחר לגמרי. 

זהו, השעה כל כך מאוחרת ואני צריך לקום מחר בבוקר. שיהיה לי בכיף