25 באוגוסט 2020

‎לחזור ‏לסיפור ‏המקורי

נעלמתי לתוך עצמי. עשיתי הרבה. הייתי שקוע בתוך עשייה ונעלמו לי כמה ימים.
לגבי המחזה שאני עובד עכשיו "דמות אב" לקח לי שלושה ימים לנשום לתוכו ולהבין את הטעות שלי. והנה עכשיו אחלוק כאן את הטעות שעשיתי בזמן שכתבתי אותו ולמה לא הצלחתי להתקדם. התשובה "שכתבתי אותו כל הזמן." 
הסיפור הוא כזה. פנתה אלי בימאית ושאלה אותי יש לך מחזה בשבילי. אמרתי לא. אבל יש לי חצי מחזה בשבילך. שלח לי היא אמרה. ואני שלחתי. היא אהבה אותו. ואמרה בוא נעשה אותו אבל יש דברים שאני לא מתחברת אליהם. לגיטימי. המחזה עוד לא גמור ואני בתפיסה שהכול עוד בר שינוי. התחלנו לדבר ולדבר והמחזה התחיל לזוז לכיוונים שונים. הסיטואציה הבסיסית נשארה אבל הסיפור השתנה וכבר לא היה ברור לי. שברתי את הראש מכל כיוון אפשרי. היה נדמה לי שאני מצליח למצוא כיוון. עשינו עוד כמה שיחות. אבל אני לא מצליח להתקדם. בשלב מסוים אמרתי די ותכתוב והתקדמתי. הגעתי לנקודה שאני לא אוהב את זה. שוב. ואני לא כותב אם אני לא אוהב. 
אז הפסקתי לשלושה ימים. עשיתי הרבה דברים אחרים אבל לא כתבתי. ואז לאחר שיחת טלפון עם חבר. גוללתי בפניו את הסיפור שאני מספר כאן. ונחתה עלי ההבנה. למה אני לא מסיים את המחזה המקורי, הרי מראש שלחתי אותו לא אפוי. ברור שאני לא מצליח לסיים. כי אני לא כותב את המחזה שרציתי. אני כותב סתם רעיונות. סתם ניסיון למצוא משהו אחר. אז התיישבתי וקראתי את המחזה ששלחתי במקור. ואהבתי אותו. אני יודע מה הסיפור שלו. אני יודע למה כתבתי אותו. והתיישבתי כמה שעות טובות וחצי ממנו שוב גמור.( כי התחלתי אותו מהתחלה) בקרוב אסיים. 

למטה ציור שהבת שלי ציירה אותי. 


22 באוגוסט 2020

לשבת ‏לבד ‏בחדר ‏ולהמציא ‏סיפורים ‏-אז ‏למה ‏זה ‏קשה? ‏

למה אנחנו משתמשים במילה קשה כשאנחנו כותבים? ואם זה קשה אז מה הסיבה שאני עושה את זה? כתיבה זו עבודה קלה. אתה לבד בחדר ואתה ממציא סיפורים ואז אתה נותן לאנשים לקרוא וחלקם אוהבים את זה. כל דבר שכתבת נשאר לנצח פחות או יותר וגם אחרי שתמות מישהו עדיין יכול קרוא את הסיפורים שהמצאת ואת המחשבות שחשבת. אז למה אני מתייסר? כי לצערי חונכתי להתייסר, חונכתי לחשוב שליצור זה קשה ואם זה לא קשה אז זה לא איכותי. אין בכתיבה ייסורים מלבד הייסורים שאני מעביר את עצמי. אחרים שנותנים הערות מייסרים גם, למה? כי גם הם חונכו שזה מייסר. המטרה שלי להיות כותב שכותב המון. אני רוצה עשרות יצירות. אני רוצה לכתוב מחזות כל שבוע. כל חודש. קצרים וארוכים. להיות  המחזאי הכי מוערך בארץ? על זה כבר ויתרתי. שאיפה טפשית שאני לא יכול לשלוט בה. רוצה להיות הכותב הכי פורה - בזה אני יכול לשלוט. ובשביל זה, כל מה שאני חוקר זה את מקור ההנאה שלי. לשבת בחדר ולהמציא סיפורים. אני מתקדם לשם. כל פעם צעד. בוחן כל מחשבה שיש לי. כל הנחת יסוד שחונכתי אליה. אני מבין כמה קשה להיות כותב בתחילת הדרך. אני שמח שעברתי את השלב הזה בחיים. כמה שטעויות חשבתי, כמה זמן בזבזתי, כמה מחזות לא כתבתי ולא סיימתי. בגלל טעויות שלימדו אותי. מחזות ששמתי בצד והכנסתי למגירה כי חשבתי שהם לא טובים. למה חשבתי את זה? כי ככה אמרו לי, וחלקם מעולם לא כתבו! איזה אידיוט אני והכי טיפשי ככה אני אמרתי לעצמי. כי השוויתי את עצמי לענקים. אני יורה לאומנות שלי ברגליים. כל מחזאי וסופר שמסתיר את יצירותיו הגרועות תורם לאסון החינוכי שכותבים יודעים משהו. כן הם יודעים משהו, לשבת ולכתוב. ואם זה רע, זה מאוד פשוט, אף אחד לא ירכוש את זה. עולם הכתיבה הוא כמו אינסטגרם מפרסמים רק מה שטוב. אבל אין דבר כזה רק טוב. מבחינתי שלא יצאו לי יצירות טובות, העיקר שאני יושב בחדר שלי וממציא סיפורים. כי עבודה טובה מזו אין.

21 באוגוסט 2020

לחבר ‏את ‏הרצון ‏של ‏הגיבור ‏לפחד ‏שלו ‏

יום חמישי הקלטתי פודקאסטים. אך לכתוב עליהם מרגיש מוזר. אפשר פשוט להקשיב. האורחים היו המחזאית והבמאית דניאל כהן לוי והבמאי יפים ריננברג.

נתקלתי השבוע במשפט מעניין בספר על קורט וונגוט. המורה שלו לכתיבה אמר "סיפור טוב נוצר כשגיבור רוצה את מה שהוא מפחד ממנו."
אני חושב על המשפט הזה לא מעט. כאשר הדמות רוצה את מה שהיא מפחדת ממנו יש בסיס חזק יותר לקונפליקט. בכתיבה, אם גיבור רוצה משהו ויש מכשול זו דרמה סבירה. אבל אם הגיבור לא רוצה אבל מוכרח לעשות זו דרמה מעולה. וזה יושב על אותו עיקרון של לחבר את הרצון של הגיבור  לפחד שלו.

18 באוגוסט 2020

מה זה מחזאי אינדי?

היות והייתי בטיול משפחתי כל היום אין לי מה לכתוב על התהליך שלי. אז אני אנצל את הפוסט הזה כדי לדבר על מחזאי אינדי. המילה אינדי היא קיצור של אינדיפנדנט. בעברית עצמאי. מושג שהפך להיות נפוץ עם פרוץ האינטרנט לחיינו. מוסיקאים וסופרים ניצלו את היכולת לקדם את עצמם בדרכים עצמאיות ולשלוט בקריירה שלהם בדרכם. בתיאטרון המושג הזה פחות נפוץ. הוא קיים אך לא לחלוטין בהיר. המילה פרינג' השתרשה לנו בתרבות. אני אוהב את המילה אינדי. (גם בגלל שזה דומה לאינדיאני) פרינג' בעיני יותר קשור לתוכן ואני חושב שרוב האנשים מקשרים פרינג' לתוכן אקספרימנטלי. אינדי קשור בעיני לפעולה. הבעיה בהגדרות עולה שאני מחליט להעלות מחזה בידורי או ריאליסטי בכוחות עצמי. 
 
אבל רגע, אני רוצה להתעסק במחזאות אינדי. בצעירותי חונכתי שאתה נחשב איש תיאטרון אם אתה מגיע לתיאטרון הרפרטוארי. זו הכתובת, זו השאיפה. ואם אתה לא שם אז אתה לא קיים. זה נכון גם לחינוך שקיבלתי כשחקן. חינוך שהסב לי המון תסכול. כשהייתי ברפרטוארי לזמן קצר כשחקן הבנתי שלא הגעתי לנחלה. וגם שלא כולם בעיני היו טובי השחקנים. אלא היו גם שחקנים בינוניים ומטה שהגיעו למעמד הזה. אז הבועה התנפצה די מהר. 

בתחילת דרכי כמחזאי ניסיתי לכוון את עצמי לכתוב לרפרטוארי אבל נכשלתי. זה מיתוס שהייתי צריך להתנתק ממנו. מה זה אומר לכתוב לרפרטוארי?  קראתי מחזות כמו משוגע, אולי אני צריך לכתוב כמו צ'כוב? או אולי כמו ההצגה האחרונה שראיתי בתיאטרון? הנושאים של הרפרטוארי לא עניינו אותי. רציתי לכתוב מה שבא לי. ואם הרפרטוארי ירצה הוא יודע איפה למצוא אותי. היום אני כותב מה שאני רוצה וחלק מהרעיונות יש לי מיועדים לרפרטוארי. כי הם מתאימים לא כי אני התאמתי אותם. כמחזאי אינדי המחזות שלי מסתובבים בכל מיני מקומות ועולים בכל מיני צורות. והאמת, אני לא רוצה להיות מחזאי שכותב בצורה מסוימת. אני רוצה לכתוב בצורות שונות, בז'אנרים שונים, באיזה נושאים שבא לי. חלק יתאימו לרפרטוארי, חלק יתאימו לפרינג', חלק יתאימו לבני נוער וחלק למבוגרים, וחלק לא יתאימו לאף אחד. שיהיה. מבחינה כלכלית אני אשמח שמחזה שלי יעלה בתיאטרון הרפרטוארי, אבל מבחינה אומנותית אני יכול לכתוב רק את מה שאני רוצה לספר. 
רוב התיאטראות לא העלו מחזה שכתבתי. תיאטרון מיקרו העלה שני מחזות שלי. תיאטרון גשר העלה הפקה קטנה של מחזה שנכתב לבקשתם וגם תיאטרון אורנה פורת לילדים שהעלה עיבוד שעשיתי לבקשתם. בבית ליסין העלו קריאה מבויימת של מחזה שכתבתי. רוב ממחזותיי עלו בהפקה עצמאית. והרבה מאוד מחזות עולים במגמות תיאטרון. אז מה בעצם מגדיר אותי כמחזאי? אני חושב שדבר אחד  - הכתיבה. אני כותב מחזות. ואני כותב כל הזמן מחזות. יש משפט שאומר "כותב הוא אדם שכותב, מחבר הוא אדם שכתב." במילים אחרות, מחזאי הוא אדם שכתב מחזות. אני משתדל להיות כותב ולא מחזאי. אני נהנה מהיותי מחזאי אבל עבודתי היא לכתוב. את התואר מחזאי קיבלתי עבור המחזות שכתבתי. אבל הכותב שאני, כותב את המחזות הבאים. 

אני גם דואג שהמחזות שלי יהיו נגישים במרחב. אנשים כותבים מחזות ומשאירים אותם נסתרים מקוראים. הם מחפשים רק מקום להעלות את המחזות. ועד שהמחזה לא עולה הוא נשאר במגירה. אני לא מבין את זה. כתבתם יצירה תנו לה לחיות. תנו לאנשים ליהנות ממנה. יבוא יום והיא תעלה. יש הרבה מחזאים שכמעט אי אפשר להגיע למחזות שלהם. שלא לדבר על חומרים חדשים.

 מחזאי אינדי. זה מחזאי שכותב ואנשים יכולים לקרוא את המחזות שלו, לדבר איתו על המחזות שלו. הוא מוכר את המחזות שלו למי שירצה ולא מתחייב לשום צורה או הגדרה. יש הרבה מאוד מיתוסים במחזאות. רוב האנשים שהם מחזאים ומחזאיות פשוט כותבים מחזות לקולות קוראים, הם שולחים לתיאטראות, לבתי ספר ואם מחזה לא נמכר או נבחר הם עוברים לדבר הבא, או עושים את זה בעצמם. לחכות שמחזה שלך יבחר, לתקן אותו שוב שוב, עשוי להתגלות כאסון. ראיתי אנשים שמסתובבים עם המחזה הראשון שלהם כבר כמה שנים, לא מוכנים לוותר עד שהוא יעלה. זה חבל. 

אז מה זה מחזאי אינדי? מחזאי שמרוויח את לחמו מהיצירה שלו. אבל לחמו לא מכתיב לו את סוג היצירה. 


לבסס ‏את ‏המחזה ‏מההתחלה ‏

התחלתי במוסך. עשיתי בדיקה לאוטו. הוא תקין. החלפתי שני צמיגים. משם נסעתי לחיפה לאסוף את בתי  ובדרך הקשבתי לספר על קורט וונגוט. חזרנו לתל אביב והורדתי אותה בחוג. משם הלכתי ללמד בסדנת המתקדמים של דורון בן דוד. בקיצור הרבה נסיעות. 
כל הזמן חשבתי על המחזה. ניסיתי להריץ בראש מקצב. בספר של על קורט וונגוט הוא ציין שפעם  הוא היה שולח את הסיפורים שלו למגזינים. העורכים של המגזינים היו מחזירים לו כל סיפור שלא היה ברור מי הדמויות, איפה זה ממוקם ועל מה הסיפור. חשבתי על זה בכל הנוגע למחזה שלי. אולי זה מה שאני צריך. פשוט לבסס את המחזה על ההתחלה. אלה הדמויות זאת הסיטואציה ואז לראות איך זה מתפתח. התחלתי להרגיש את המשפט הראשון בראש והתחיל לעשות אימפרוביזציות בראש. אני מרגיש את האנרגיה של הכתיבה. אני כבר מיומן לדעת שזו אנרגיה של התחדשות. היא תמיד משמחת. לכן כשאגיע לשליש ארגיש את הקושי. השאלה. המרכזית מה קורה במחזה עדיין לא פתורה לי. זה כמובן מותיר אותי בפחדים. אבל התדר של המחזה מתחיל להתגבש בראש. הדד ליין בעורפי אבל מרגע שאבין מה אני כותב. זה רק עניין של כמה ימים. 





17 באוגוסט 2020

המלחמה בין הקולות בראש, החיפוש אחרי המוסיקה

אחת הבעיות שאני חווה עם המלחמה בין הצד היצירתי שלי לצד הביקורתי שלי זה שאני צריך להבחין מתי הצד היצירתי מדבר איתי. אני עשוי לחשוב שזה הקול הביקורתי  וזה מבלבל.  המחשבות חותכות אחת את השניה, הן סותרות אני מרגיש כמו בכביש שהרמזורים הפסיקו לפעול וכולם צופרים ומנסים לעבור. עכשיו, הקול היצירתי הוא כאוטי, פרוע הוא קופץ מצד לצד. והקול הביקורתי הוא מסודר. מה שאומר שייתכן שהקול הביקורתי שלי מנסה לסדר את הקול היצירתי או להיפך?  זה מתחיל להיות מסובך. מי שולט במי? 

התשובה תמיד נמצאת במקור ההנאה. אני אומר לעצמי כמנטרה. כלומר אני מרגיש שאני לא נהנה לכתוב את המחזה. אני מרגיש שאני הולך בחלל והכול עוד חשוך ואני צריך זמן להאיר את המקומות עם פנס. אני מפחד להתקדם אל החושך. אני עוד לא מרגיש את הסאונד של המחזה, אין לי את הביט שלו. אני מרגיש את זה בגוף. ככל שאני כותב יותר קשה לי לכתוב משפטים. אני עוד לא מכיר מספיק את הסיפור. עוד לא סיפרתי אותו לעצמי מספיק. הדמויות מטושטשות עדיין. הן מתנגדות אלי. כרגע אני לא נהנה לבלות איתן.  

כתבתי את הבלוג. עשיתי כל מיני עבודות קטנות שקשורות לעולם ההוצאה לאור של המחזות שלי. אמנם לא עבדתי על היצירה שלי אבל לא הרגשתי רע עם עצמי. אני עובד בראש. מנסה לתת לפקק להסתדר. לבחון את המחשבות שלי. העבודות שלא דורשות ממני מחשבה מספקות לי זמן כמו להתקלח. אני יכול לתת למחשבה החופשית שלי לערבל את המחשבות כדי למצוא את המוסיקה של המחזה בתוכי.

בערב ישבתי לשיחה עם נועה שכטר. שוחחנו תיאטרון, שוחחנו מחזאות, שוחחנו חברות. אחר כך שיחה ארוכה עם נמרוד דנישמן על עולם האינדי מחזאות. יותר ויותר אני מבין שאני מחזאי אינדי. אני מחבב את זה. 

בלילה הלכתי לישון, הגשתי שהצלילים של המחזה מתחילים להופיע. אני מחזיק אצבעות.   





15 באוגוסט 2020

שלושה קבועים ולמה אסור לי לקרוא את המילים

יום ראשון הגיע. קמתי בשיא המרץ. הסופ"ש הסתיים. הידד! הכל חוזר לנוע. החלטתי על יום סידורים. יש לי ברשימת המטלות המון דברים קטנים לסיים. התחלתי. 

פרויקט שדחיתי ארבעה חודשים כי חשבתי שיהיה הרבה עבודה לקח לי בסוף שני טלפונים ועשרים דקות על המחשב. דפקתי את הראש בשולחן. לפעמים אני לא מבין למה אני דוחה דברים. אבל כמו כולם, אני אנושי, ויש לי דברים שאני דוחה. אני  לא נחשב דחיין. אני תמיד אמצא סיבה למה אני צודק וזה היה צריך להדחות. במקרה הזה יצאתי אידיוט. למחוק ברשימת המטלות משימות זה רגעי התחשמלות קטנים ומענגים. אני כותב את כול המשימות שלי בטלפון ברשימה אחת סופר ארוכה. והיא רק מתמלאת ומתמלאת. היא ממש מגילה. פעם הייתי מנסה אפליקציות. מנסה לעשות מסודר. מה שייך לבית, מה שייך לעבודה. הפסקתי עם זה הכול ברשימה אחת ארוכה מאוד. אני לא אוהב להסתכל בה. אבל אני מכניס אליה כל הזמן דברים כי אני יודע שאני אשכח. אז כשאני מכניס אליה משהו אני כבר רואה מה עלי לעשות. אני משתדל להוריד ממנה משימות כל שבוע. ובדרך כלל יום שני הוא יום סידורים. אבל היום החלטתי שיום ראשון יהיה יום סידורים. כי בכל זאת אני אחרי משבר סוף שבוע. 

אז אני בשלושה הקבועים שלי. סידורים, למידה, עזרה. 

סידורים. מתחיל לעבוד על הסדנה שלי. רוב היום כתבתי עליה והכנתי אותה. היא מרגשת אותי ומעניינת אותי. לקחת אנשים אל קו הסיום של כתיבה. רוב היום עבדתי על האתר שלי. על הסדנה ועל טלפונים למעוניינים. 

למידה: ישבתי והמשכתי את החקירה שלי בעולם הוצאות לאור בעולם. אני ממש נהנה ללמוד איך עולם הוצאות הספרים עובד ומגלה המון מיתוסים שמתנפצים לי. אני משליך את זה לתיאטרון. ואני מגלה על עצמי ועל אנשים סביבי כמה אנחנו מקובעים בתוך מחשבות. נראה לי שעם הזמן אני אכתוב על המיתוסים האלה שאנחנו מספרים לעצמנו על התיאטרון ומחזאות. 

עזרה: שוחחתי עם תלמידה שלי ארוכות. היא כתבה יצירה. וניסינו להבין יחד את העתיד ולבנות תוכנית פעולה בנושא. 

בערב נסעתי לסטודיו לכתוב. ישבתי מול היצירה. וניסיתי לכתוב באמצעות טבלאות שקופות ב-WORD  זה בעיקר חוסך הרבה כאב ראש. לא ידעתי לעשות את זה בהתחלה. אז העברתי משפט משפט לטבלה (אחר כך גיליתי שאפשר לעשות את זה בלחיצת כפתור.) במקום לכתוב, סידרתי את המסמך. זו הייתה מדיטציה. תוך כדי עשיתי את הטעות וקראתי את מה שכתבתי. לא אהבתי את זה. זה היה נראה לי גרוע. ואז צעקתי את עצמי. למילים אין משמעות. זה לא על המילים. אסור לקרוא את המילים. זה רק עושה נזק ומעורר את הקול הביקורתי. לפני כמה ימים חשבתי שזה טוב. סמוך על הקול היצירתי שלך ביום שבו כתבת את זה. 



לשקוע לתוך עצמי.

 יום שבת.
חלמתי שאני מרגל במדינה ערבית. ואני סגור בדירה שלי עם המשפחה. ולא הבנתי למה אני מרגל ולא הבנתי מה המשימה שלי. ויותר מזה הייתי מצוברח בחלום כי אני לא יודע ערבית. אני חולם את החלום הזה כל פעם בצורות שונות. פעם חלמתי שעשיתי תאורה להצגה ואני לא התאורן ואני לא יודע להפעיל את המחשב וכולם מסתכלים עלי ולא מבינים למה אנחנו מתעכבים. לפעמים אני מודע לזה שאני חולם ולפעמים אני לא מודע. התעוררתי מאוחר. 

אני לבד בבית. ולא הצלחתי להבין מה אני מרגיש. אני עוד בשאריות של היום שלפני. אז החלטתי לשקוע לתוך עצמי, להמשיך את המשבר. לבהות. חשבתי שאני אכתוב. חוץ מהבלוג לא כתבתי.(תודה לאל שיש את הבלוג)  קראתי קצת, איבדתי ריכוז. ניקיתי את המזגנים. ואז שוב קראתי קצת ושטפתי כלים. גוללתי בפייסבוק. עברתי על רשימת המטלות שלי. וכל כמה זמן הסתכלתי בשעון. מדהים אותי איך הזמן טס. אני מרגיש מועקה כשאני לא כותב, עצבות קטנה כזאת. הכרות בחולשה שלי. אני עוד לא הכותב שאני רוצה להיות. 

סיימתי לראות את הסרט על הסמוראים. סרט לא טוב. די ידעתי לאן הוא הולך. אפילו ידעתי איך הוא יגמר ואמרתי את המשפט של הגיבור בסוף לפניו. איפה הסרטים האלה של פעם שהיו מפתיעים אותי. אולי זה אני אולי זה הסרטים.  

רגע משמח. קיבלתי הודעה מאוד ארוכה של תלמיד שלי שקרא את "המאהבת של מר עכבר." הוא כתב לי הודעה מרגשת ומלאה ניואנסים על חווית הקריאה שלו. 

רק כשהחשיך נטענתי בכוח. בלילה אני חושב אחרת. אני אוהב את החושך. שוב שמתי לי איזה גשם ורעמים ברקע והתיישבתי לקרוא. רציתי לקרוא מחזה אבל לא רציתי להתחיל משהו חדש. לא רציתי להתעורר מהתחושות המבאסות שעטפו אותי. ידעתי שאגיע לשליש המחזה אני אתחיל לשקוע לתוך עצמי. חשבתי לישון מוקדם יותר ולסיים את היום שלי. אבל לא הייתי עייף. אז המשכתי לקרוא מאמרים של כותבים על הכתיבה. ניזון מצרות של אחרים. זה הכול חלק מהאימון שלי להיות כותב חזק יותר. מדגדג לי לכתוב מחזות אחרים. אני לא נכנע לזה. כי אני יודע שאני אתחיל ואז בשליש שוב ארגיש מעמסה רגשית. אז לא משנה איזה מחזה זה. זה כמו ריב בזוגיות. אני רק צריך לעבור את זה. אני מתנחם בכך שהרבה כותבים עוברים את זה ואני בעיקר מתנחם שיש הרבה כותבים שעוברים את זה. הזמן לימד אותי שגם אני עובר את זה, עברתי את זה בכל יצירה שסיימתי. אז גם הפעם עלי לסגת כדי לזנק. 

זהו נגמר היום הזה. השעה 12:00 בלילה. מחר יום ראשון ואני מתרגש להרגיש שהעולם חוזר לזוז. 



14 באוגוסט 2020

משבר תחילת הסופ"ש.

יש לי מערכת יחסים לא טובה עם סופי שבוע. פעם ממש תיעבתי את שישי שבת. מעולם לא הייתה לי עבודה מסודרת ולכן הרגשתי שהדברים פשוט מפסיקים לנוע בשישי שבת. אני כבר לא מרגיש את זה, עכשיו השקט של הסופ"ש נעים לי. 

זוגתי אמרה לי שהיא נוסעת עם הבנות לסבא ולסבתא. יש לי סופ"ש לעצמי. כשנותנים לי זמן מוחלט לעצמי, הראש שלי מתבלבל. זמן לעצמי בימי חול, אין בעיה. זמן לעצמי בסופ"ש מערער אותי. המחשבה הראשונה שעברה לי בראש, יש לי מלא זמן לכתוב, הידד! אבל האיטיות של הסופ"ש משתלטת עלי. והפעם הדברים היו חמורים יותר. התחלתי לשמוע את הקול שאומר שוב. "מה הטעם בכל זה?" אין לי כוח לקול המטריד הזה. הוא כמו בחילה קלה אחרי האוכל. כמו זבוב טורדני שנכנס בחלון ולא מוצא את היציאה. המחשבה השתלטה עלי כמו ערפד. מוצצת ממני אנרגיה. מה הטעם בבלוג? זה הכול בזבוז זמן. אין לשום דבר משמעות. 

הרגע הדקדנטי, המתפורר הזה, תוקף אותי כל כמה זמן. אני מתחיל להסתובב סביב עצמי, אני מרגיש מוזנח, אני מרגיש שאני חי בטעות. אט אט הוא  הופך לקול נעים, כי אני מסכים איתו. הוא הופך לסדין משי לבן שעוטף אותי ומרדים אותי. הרגשתי שאני מתמסר אליו, מתהפנט. אם הייתי נלחם הוא היה חונק אותי כמו נחש החונק את טרפו. לא זזתי. מלחמה פירושה להחליט ללכת לכתוב. אבל אם הייתי יושב לכתוב הייתי שונא כל מילה. אז ויתרתי. הדבר היחיד שאני יכול לעשות כשאני חווה את משבר בזבוז הזמן והמשמעות הוא לבזבז את הזמן ולאבד משמעות. אבל על אמת. לא לעשות כלום עד שהקול הביקורתי מתהפך עלי ואומר "אלוהים לא קורה כלום לפחות תכתוב." אז זינקתי לספה, ופתחתי את הטלוויזיה. התחלתי מסרט דקומנטרי על אלופי העולם בקוביה הונגרית. סרט מצויין ומפתיע. יש לי עניינים לא סגורים עם קוביה הונגרית אבל זה לפוסט אחר. מי שמכיר את הסיפור שלי עם קוביה הונגרית יודע למה הייתי חייב לראות את הסרט הזה. הסרט השני הוא אומנויות הלחימה בקולנוע ואיך הם נכנסו למיינסטרים. התחלתי ונרדמתי. הייתי עייף. 

לא יודע כמה זמן עבר אבל כשהתעוררתי חשבתי שאני הולך לישון כל יום די מאוחר וקם די מוקדם. לרוב אני משתדל לישון צהריים. המחשבות המדכאות מגיעות כשהגוף שלי מותש. כשאני לא נח. אולי אני צריך לישון טוב יותר? אולי מה שחונק לי את המחשבה זה פשוט עייפות? האם יש קשר בין מחשבות חוסר הטעם לבין התשישות הפיזית שאני חווה? בטוח יש מחקרים שאומרים, כן. אבל מה קשור הגוף שלי למחשבות על הכתיבה שלי? אולי המוח היצירתי פשוט ישן ואז המוח הביקורתי פשוט משתולל. האמת, יש עוד.  זה שילוב של כמה נתונים. הסתכלתי כמה אנשים קראו את הבלוג שלי. כאשר אתה לא יודע כמה אנשים קוראים את הבלוג שלך או כל דבר, אתה מדמיין. אבל כאשר אתה כן יודע, אין דמיון, יש עובדות. יום אחד אני רואה הרבה כניסות ויום אחר מעט מאוד. האכזבה מובטחת. כשאני לא מסתכל על הנתונים, אז אני לא חושב על זה. אני גם יכול לדמיין שמאות נכנסים. כשאני לא רואה מי קורא אני מרגיש שאני כותב בשביל עצמי. אני מדמיין קורא אחד או שניים שמצאו בכתיבה שלי עניין. כמו שאני מוצא עניין בכתבים של אחרים. כשאני קורא משהו שמישהו כתב/ה , אני לא יודע כמה אנשים קראו את זה. זה רק אני בטלפתיה עם הכותב/ת. רגע בו אנחנו מתחברים. 

בערב התקשר גיא באומהקר. תלמיד שלי. הוא קרא את "המאהבת של מר עכבר" ושיתף אותי במחשבות. גיא הוא אדם מפתיע. הרבה לומדים אצלי כתיבה. חלק מצליחים לכתוב, חלק כותבים דבר אחד, חלק הכתיבה הופכת להיות חלק מחייהם. גיא שייך לאחרונים. הוא כותב כל הזמן. הוא כבר סיים שלושה מחזות ומחזה קצר. ואולי עוד.  הוא למד בסדנה הגדולה שלי, ואחרי כל שיעור הוא היה יורד לבית קפה הסמוך ומיישם את שיעור. אני ממש רואה את ההשתפרות שלו. המחזות והסצנות שלו משתפרים ככל שהוא מתקדם. יש לו מוסר עבודה נדיר. אני מאוד מעריך את זה ואנשים כאלה אני שומר קרוב ללב. גיא שיתף אותי במחשבות שלו לגבי מר עכבר. המחשבות שלו היו חדות ומעניינות. כל מחשבה שדורשת ממני לעקם את המחזה שמתי בצד. כל מחשבה שהיא בגדר תיקון לקחתי לתשומת לבי. תיקונים בתוך מסגרת המחזה זה משהו שאני יכול לשקול בחיוב. כל הערה שפותחת את גבולות המחזה מחדש. ההחלטה - אני לא נופל לשכתוב. 

השיחה הובילה אותנו לקבוע לשבת על בירה. וכך המשיך הערב לשיחה ארוכה. על כתיבה, סרטים יפנים, קרב מגע וקונג פו, פוליטיקה. פעם בכמה זמן אני יוצא מהקונכייה שלי ושומע סיפורים של בני אדם אמיתיים. זה אחרת מאשר לשוחח עם דמויות. 

בלילה מאוחר, הייתי עייף מדי לישון, אז התחלתי לראות סרט סמוראים יפני. אחרי עשרים דקות כמעט נרדמתי. אז עצרתי וסיימתי את היום.  



13 באוגוסט 2020

לכתוב בחורף מדומה לצלילי גשם ולמה אני אוהב את המנקה

13.8 
ישנתי רע. אני לא יודע למה אני ישן רע. אבל קמתי עקום. משכתי את הבוקר. ניסיתי לקרוא אבל לא התחשק לי. רציתי לבהות. לקראת הצהריים הלכתי לסטודיו. חשבתי שאני אכתוב. משהו ישב לי על הלב. אני חושב שקראתי יותר מדי כתבות חדשותיות. אני פשוט חושב שאכלתי יותר מדי פוליטיקה לארוחת ערב. מבחינתי זאת בעיה אם אבד לי הרצון לקרוא בבוקר. לא כתבתי, בעיקר בהיתי בסטודיו בקיר. עשיתי עבודות סרק, סידורים. הזמן עבר ולא קרה כלום. ויתרתי על הכתיבה. אני לא כותב שאני עייף ואני לא כותב שאני מצוברח. אני רוצה לכתוב שאני נהנה. ואם אני לא נהנה אז אני משחרר. 

חזרתי הביתה. הגיעו מתקינים לסורגים והגיע המנקה. כשהמנקה שלנו מסדר את הבית, אני משתדל להתחמק ממנו. בעיקר כדי לא להפריע. הוא עובד יפה ומסודר. אני מעריץ אותו. הממ... זה נשמע גדול ופומפוזי, טוב, אולי המילה הנכונה מעריך אותו. אני חושב על זה שהוא מנקה כל יום שני בתים. זה מרשים אותי. אנשים שעובדים בעבודות כאלה מרשימים אותי. ברגע שהוא מסיים לנקות את החדר הראשון אני הולך לרבוץ שם. לא יודע להסביר, אבל כשהוא מנקה לי את הבית זה כמו לאתחל את המחשב. אני מרגיש שאני יכול להתחיל מחדש. הוא נותן לי תחושה של אורח בבית מלון. אני אוהב להתמסר לתחושה הזאת. הפעם לא הרגשתי את זה. הרגשתי חסר מנוחה ומלא דאגות. אני מרגיש את זה בלסת שלי היא נעשית קפוצה. כשהוא הלך, נסעתי לסטודיו. אמרתי לעצמי אני אכתוב. אבל אני לא יכול לכתוב שאני מרגיש מצוברח. אז מה יעשה לי טוב? 

שאני מלמד "התנהלות עסקית באומנות" אני מציין שלושה דברים שאדם יכול לעשות ביום עבודה שלו כאמן. (1) סידורים (2) ללמוד (3) לעזור למישהו אחר. סידורים כבר עשיתי. אני מרוכז ללמוד. אז התיישבתי לקרוא חומרים של אנשים ששלחו לי.

בהתחלה שמתי מוזיקה. פסנתר סקנדינבי רך שילווה אותי בקריאה. הוא רק הפריע. אלוהים, כמה אני מתוח! הסאונד שאני יכול לעבוד איתו, לא משנה מה מצב הרוח שלי, הוא גשם. כשיורד גשם אני מרוצה מהחיים. ייתכן כי גשם גורם לך לרצות להישאר בבית. קראתי שבמקומות גשומים אנשים כותבים יותר. או אולי זה כמו המנקה. הגשם מנקה את הרחובות. אולי אני צריך מקלחת טובה וארוכה? מי יודע. בכלל יש לי קטע עם מים. מישהו שמתעסק ברפואה הסינית אמר לי פעם שהגוף שלי הוא עץ. זה מסביר למה אני שונא שחם לי (אש) ולמה אני אוהב מים ואדמה. אז שמתי רעש רקע של גשם – שלוש שעות של גשם ביו טיוב. ואת המזגן כיוונתי לקור כלבים. אח, החורף! 

קראתי את המחזות ושלחתי לאנשים מחשבות. כשאני משתף מחשבות אני משתדל לגרום לאנשים להמשיך לכתוב - אם אני נותן הערה שעוצרת לאדם את הכתיבה, חטאתי. לעזור תמיד מרגיש טוב. ולעזור ב"חורף מדומה" אפילו יותר. 

היום אני משחרר את הכתיבה שלי בבלוג ולא במחזה. משחרר את המחשבות. זאת המדיטציה שלי. לגבי המחזה - האם כתבתי? הוספתי שלוש שורות ותיקנתי קצת טעויות. (גם זו התקדמתות)  למזלי שאתה כותב כל יום. אם לא כתבת היום תמיד יש את מחר.

12 באוגוסט 2020

טכניקה לתחילת המחזה ולהרוג את האהובים שלך

12.8 

קמתי בבוקר ונסעתי מהר לסטודיו. ידעתי שאין לי הרבה זמן לעבוד. הגעתי, הכנתי קפה ומיד התחלתי לכתוב את המחזה "דמות אב". המחזה הזה הוא ניסוי בשבילי. כתבתי את הרעיון שלו בכתב יד ואז התחלתי לעבות אותו במחשב. אבל אין לי עלילה שלמה בראש. רק כמה רעיונות ותחושה פנימית שהם יתחברו בסוף.  ההתחלה ברורה לי. הכתיבה איטית ואני צריך לנשום עם הדמויות את הסיפור. ללוקיישן עדיין אין יותר מדי אחיזה אבל אני פתוח לחפש איך הוא משפיע על הדמויות. את העלילה לא אכתוב כאן. זה סיפור שדורש הסברים של חוקיות. אחד המכשולים הראשונים שאני חווה זה מתי אני מבסס את החוקים האלו?  

לתלמידים שלי אני אומר שבהתחלה צריך להתחיל מהעומק. לדוגמה אם אבקש לכתוב על אגם, אנשים יתחילו לתאר מה יש מסביב האגם. הם יכתבו על הבתים והעצים ומי גר שם. (מידע)  החוכמה היא להתחיל את הסיפור מתחתית האגם. מה יש בתחתית האגם ואז לעלות אט אט למעלה.  אז נוצר מתח. אם יש גופה בתחתית האגם, למשל, כל מה שקיים מסביב לאגם תורם למתח. מעלה שאלות כמו מי אחראי לגופה שבתחתית האגם? 

אז אם להמשיל את זה למחזה שאני כותב. אני מתחיל בסיטואציה מאוד חזקה ואט ואט מסביר מה קורה. כך שרק אחרי רבע שעה אנחנו מגיעים לחוקיות של המחזה. עכשיו הטקסט הזה מעניין כי הסיטואציה שמתחילה את המחזה נותנת לו משמעות. בהרצאות שלי אני מדבר לא מעט על עקרון ה-20 דקות במחזה. האקשן במחזאות מתחיל לרוב בדקה ה-20. זה עקרון משותף להרבה מאוד מחזות. אין חובה להשתמש בו הוא פשוט נפוץ. זו טכניקה מעולה לבניית מתח לקהל ומקום להכרות עם הדמויות מבלי להסביר עליהם.  ב- 20 דקות זה עולים מתחתית האגם עד לפני השטח. 

בסוף סיימתי את סשן הכתיבה. אני לא יודע כמה זמן כתבתי אבל אני ב-2700 מילים. זה אומר שאני מתקרב ל-25 אחוז מחזה. זה חשוב לי כי אני כל הזמן בודק עם עצמי היכן אני ממקום ביחס לזמן המחזה. והאם המחזה מתקדם או נתקע מבחינת התפתחות. 

במחזה הנוכחי אני נותן לדמויות שלי לקחת אותי. אני לא יודע עליהם הרבה וכל המחשבות שיש לי עליהם משתנות מרגע לרגע, זה מסקרן אותי. אני יודע מה תפקידן במחזה אבל אני בשלב שאני לומד להכיר אותן. אני משתדל לא לשפוט אותם. 

כשלראשונה חשבתי על המחזה, וחיפשתי רעיונות, מצאתי טוויסט נהדר לסוף. טוויסט חזק שממש נתן לי כוח לכתוב. ועכשיו, בזמן שאני כותב אני לא רואה איך אני משלב אותו. אני שקוע בהתחלה אז זה עוד מוקדם אבל אני מרגיש שהרעיון הזה מתחמק לי ככל שאני מתקדם בכתיבה ומתמסר לדמויות.   זה גרם לי להאט את הכתיבה.  עצרתי פעמיים.  לרגע, איבדתי אמונה במחזה. "אם אתה ממשיך אתה מאבד את הרעיון המעולה שהיה לך בראש." הקול הביקורתי צעק בתוך הראש. עכשיו, כשאני שומע אותו, בניגוד לכותב מתחיל, אני לא נבהל. אני עוצר ושואל את עצמי מה עצר אותי. מה גרם לי להפסיק ליהנות מהכתיבה. הבנתי שאני מפחד שאם אני הולך בכיוון הזה אני אצטרך לוותר על הרעיון הנפלא שלי. זה צומת דרכים האם לוותר על מה שכתבתי או לוותר על הרעיון. לוקח זמן להבין את המשפט "kill your darlings" והנה הזדמנות טובה להטמיע את המשפט הזה במלאכה שלי. שמתי בצד את הרעיון. הוא מפריע לי, עוצר אותי מהתקדמות. אולי המחזה ילך למקומות שונים אני לא יודע, אולי יקרה דבר מופלא וזה יתחבר לי. אבל אני לא יכול להפסיק את הכתיבה בגלל שאני לא יודע לחבר את הרעיונות שלי. לכתוב אל תוך העלטה זו אומנות. זה דורש עמוד שדרה חזק מאוד. אבל אני סומך על הדרך. נגלה מה ייצא. חזרתי לכתוב וסיימתי מרוצה את הסשן. 

לאחר מכן נסעתי הביתה. התגובות על הפודקאסטים נהדרות. אנשים הביעו בפני שזה מאוד מהנה לשמוע תוכן בנושא שמעניין אותם. קבעתי עם עוד יוצרים פודקאסטים להמשך. 

בערב פרסמתי סדנה חדשה. הסדנה הקרובה עומדת להיות שונה מסדנאות רגילות שלי. לקחתי על עצמי משימה ללמד אנשים לכתוב ולסיים. לפתח את הכותב שבהם. רוב האנשים שפונים אלי רוצים ללמוד מבנה ואני מבין אותם. זה חומר מרתק והוא נותן תחושה שאם אתה מבין מבנה זה יקל עליך את הכתיבה. אבל מבנה דרמטי בעיקר גורם לכותבים שעוד לא כתבו כלום להרגיש חכמים. לפעמים כמות המידע מהממת אותם ואז הם עוצרים. 

מאז שהתחלתי לעשות סשנים בזום אני משתדל להניע יותר ויותר אנשים לכתוב ולסיים. זה מאוד מרגש לקבל הודעות מתלמידים שהם סיימו לכתוב מחזה. אנשים צריכים ללמוד לסיים מחזה ואז עוד מחזה (או תסריט או ספר) זו צריכה להיות המטרה העליונה שלהם. לפתח את הכותבים שהם. אחר כך כל המבנים והטכניקות יעזרו למקסם את הסיפור. אז הסדנה החדשה תתמקד בזה. בכנות מלאה, לימדתי מאות אנשים מבנה ורק אלו שהכתיבה הייתה להם מבוססת הצליחו להשתמש בכלים. הרוב נפלו לתוך הקול הביקורתי. כי הם כבר לא נהנו. הם איבדו את ההנאה מכתיבה. וזה אסור שיקרה. אז שמתי לעצמי מטרה ללמד אנשים לסיים. ובשביל זה צריך ללמוד להנות מהכתיבה. זה הכול בתוך הראש. וכשאומרים שכתיבה זה קשה ומלאה בייסורים הכוונה לדברים המתחוללים בראשו של הכותב ולא מה שקורה על הדף.




10 באוגוסט 2020

לכתוב על דברים שאכפת לך מהם והפודקאסטים החדשים שלי

10.8

היום התחיל במרץ. קמתי יחסית מאוחר. ומיהרתי לסטודיו/ לא היה לי הרבה זמן. רציתי להספיק לכתוב. בדרך הקשבתי לספר על קורט וונגוט. הספר מתאר יפה את משנתו. המשפט המרכזי של קורט וונגוט הוא: תכתוב על מה שאכפת לך ממנו ועל מה שלאחרים צריך להיות אכפת. (תרגום גס - אם יש לכם הצעות טובות יותר לתרגום, אל תהססו)  

write what you care about and think other should care

וונגוט טוען במשפט הזה שלכל אדם אכפת ממשהו. יש בזה משהו מאוד אנושי. זו עצה טובה מאוד לכותבים בתחילת דרכם. ככל שאתה מתקדם אתה מוצא את זה עוד דברים שאכפת לך מהם. 

בסטודיו כתבתי את המחזה "דמות אב" אני מתקדם בו באיטיות. הפסקתי בגלל "המאהבת של מר עכבר." עכשיו חזרתי אליו. אני מרגיש מצד אחד חוסר בטחון ולא יודע לאן הסיפור ילך. יש לי כל מיני רעיונות שאני ממש חושב שהם טובים אבל כרגע המחזה לא מסתדר לי כדי לשלב אותם. אני לומד את הדמויות. נותן להם לחפש את עצמם בחלל ובסיפור המחזה. אני חושב שהמחזה ילך לכיוונים שאני כרגע לא יודע לצפות אותם. אבל אני מגשש איתם בעלטה. זה לא קל. מסקרן אותי מה ייצא. 

בהמשך היום חזרתי הביתה. קראתי קצת, בהיתי קצת, שיחקתי עם הילדות שלי בפלייסטיישן. היום התקדם לו. לפעמים זה קורה. יום מלא בפיסות של מעשים אז לא לחלוטין יודע מה היה.  

11.8

קמתי ממש מאוחר ועקום לגמרי. לקח לי זמן להתאפס. בעיקר עשיתי סידורים בבוקר. וביליתי עם הילדה הקטנה שלי. רק לקראת שלוש הלכתי לסטודיו. שוחחתי ארוכות עם אורי אוריין על כתיבה. יש בינינו הבדל ככותבים אבל זה מה שעושה את השיחות שלנו מעניינות. הוא יודע ממש טוב לכתוב מחזה מוזמן. ואני חושב שאני לא טוב בזה. הוא נזף בי בעדינות. אני מחבב את השיחות שלנו. יש בהם איזון. לאחר השיחה ארגנתי את החלל במהירות. היום זה יום הקלטות של פודקאסטים ויש לי שתי הקלטות. 

הקלטה ראשונה - נעם גיל. מחזאי של מחזות רבים. אני שיחקתי במחזה הראשון שלו לפני הרבה מאוד שנים. ומאז אנחנו מיודדים. אני מכיר את מחזותיו. יש לו יכולת וקול ייחודי בזירת המחזאות הישראלית. שוחחנו שעה. על יסורי המחזאי. עלו בשיחה תלאות וקשיים וגם דרכי עבודה ומחשבה. הרי לא משנה מול כמה קשיים אתה נתקל יש משהו שגורם לנו להמשיך.

לאחר מכן הגיע אבישי מילשטיין. דרמטורג בית ליסין וגם מחזאי ובמאי. מאוד חיכיתי לשיחה איתו כי בעצם מעולם לא שוחחנו ארוכות שיחה על מחזאות. הכותרת של הפודקאסט "הקהל המציא את התיאטרון." משפט יפה. השיחה הייתה מאוד מעניינת, על מהות הקונפליקט. על החיפוש של השפה מול הקהל. אבישי הוא כבר שועל ותיק בתיאטרון ובשבילי, אדם שגדל לו בשדות התיאטרון העצמאי היה מרענן לשמוע אדם שגדל בשדות הרפרטוארי. 

את הלילה ביליתי בסידור הפודקאסטים באתר. הזמנתי אנשים חדשים להתראיין אצלי. כל רעיון לשוחח עם יוצרים מרגש אותי. נותן לי הזדמנות אמיתית לנהל שיחה על הנושא האהוב עלי ובאמת לדבר על זה וללמוד אחד מהשני. שיחות כאלה לא מתרחשות ככה סתם. ולכן אני אוהב את ההזמנה הרשמית, השעה בה אנחנו מדברים. טקס האוזניות והדיבור המופנה לציבור.  זה נותן לזה מימד ממלכתי. לשוחח על תיאטרון. לפתח את היכולת לשים במילים אג'נדות, מחשבה, תהליכים. אני מקווה להזמין כמה שיותר יוצרים. אני מממן את זה מכיסי. את כל הפודקאסט הזה. אולי אני אצליח למצוא ספונסר או מישהו שירצה לפרסם אצלי בפודקאסט. זה לא עסק מאוד יקר ויש קהל מאזינים יפה. שבטוח רק יגדל. וגם רשמתי את הפודקאסט לספוטיפיי.  

על מנת להאזין לפודקאסטים   לחצו כאן 


הלוגו של הפודקאסט


8 באוגוסט 2020

לא אוהב לעשות הגהה וגם עטיפה חדשה

לא משנה כמה אני מנסה לעשות הגהות אני תמיד מפספס שגיאות. ארבע פעמים עשיתי הגהה וכל פעם פספסתי. כבר שלחתי את זה לקריאות ועדיין מצאתי את עצמי מגלה טעויות. 

בבוקר נסעתי לסטודיו. בעיקר הכנתי את המאהבת של מר עכבר לקריאה. מה שנקרא הכנה לדפוס. זה היה יום פרודוקטיבי עם צוואר כואב. זו עבודה איטית, להכניס הכול לתוכנה מסודרת על מנת שאצליח לבנות קובץ דיגיטלי. אני יותר ויותר מדמיין הוצאת ספרים דיגיטליים למחזות. שלחתי את המחזה לכל מיני אנשים לקרוא. שלחתי כמה מיילים, אבל בעיקר ליטשתי את המחזה. יום שכזה. ועדיין... יש שגיאות נסתרות במחזה. 

כתבתי ביומן יום הולדת למחזה. קראתי שיש מישהו שכותב ביומן כל פעם שהוא מסיים לכתוב יצירה. כעבור שנה עולה לו הודעה ביומן שיש יום הולדת ליצירה. אני מנסה את זה. זו מחשבה שיכולה לשמח אותי ביום מדכא. 

שלחתי היום הודעה למספר מחזאים וממחזאיות. ביקשתי מהם מחזה קצר חדש לאנתולוגיה. אני חושב שזה יהיה נהדר להוציא אנתולוגיות של מחזות קצרים. 

עולם ההוצאה לאור יותר ויותר קוסם לי. אבל אם לא אלמד גם להתפרנס ממנו לא אוכל לעשות את זה לאורך זמן. רק להכין מחזה אחד התיש אותי. אני מאמין שאשתפר. 

סיימתי ממש עכשיו והשעה 2:00 לפנות בוקר אבל הקובץ הסופי מוכן. עיצבתי עטיפה למחזה. וכל מה שנותר לי הוא לתת לאנשים לקרוא. 


למה התובנה שאני לא אגתה כריסטי עזרה לי לסיים את המחזה.

יום שישי 7.8

הבוקר התחיל עם סדנת לאבאן. אני מלמד את השיטה הזאת כבר כמעט 13 שנה. האמת אני לא יודע למה היא נקראת שיטה. זו לא שיטה, אלא פסיכולוגיה של תנועה וניתוח דפוסי התנהגות. להבין את התנועה של הנפש והפסיכולוגיה. להבין איך אנחנו בנויים פיזית ואיך אנחנו מדברים את השפה הראשונה שהיא הגוף. אני אוהב לראות את האסימונים שנופלים. התיאוריה של לאבאן היא בעיני שירה צרופה להבנת האדם. ובעיני הטכניקה הטובה ביותר ללימוד משחק. ככל שאני מלמד יותר את השיטה הזאת. אני חושב ששחקנים מחולקים לכמה דרגות. (א) שחקן בדרגה 1 "המתחיל" תקוע בתוך הטקסט ונשען על המילים כגלגל הצלה. (ב) השחקן בדרגה 2 מתחיל לפתוח את עצמו להבנת הסיטואציה והפרטנר, מתחיל להבין את הגוף. ולגשר בין המילים והגוף (ג) שחקן בדרגה 3 יודע להשתמש בטכניקות שונות כדי ורואה את הקהל. יודע לחבר בין המקום, הסיטואציה, והטכניקות.למילים כבר אין משמעות הן כלי לניואסים.  (ד) שחקן בדרגה 4 הוא המבדר, נטול מאמץ, הגוף מבין את הסיטואציה וכל מה שמעניין אותו זה לשאוב תגובות מהסביבה. קהל, פרטנרים, וטקסט. (אכתוב על זה בהרחבה בהמשך - זה עוד דורש ממני חקירה.)   

לאחר מכן הייתי בבית. הפסדתי במשחק קלפים לבת הקטנה שלי, שיחקנו קצת בסוני פלייסטיישן ביחד, והתמסרנו בכדורגל. 

לקראת 18:00 נסעתי לסטודיו. החלטתי שאני מסיים את המחזה "המאהבת של מר עכבר." נתתי לעצמי את יום שישי ואת שבת. אבל הרגשתי מספיק טוב כדי לסיים היום. בהתחלה לא מצאתי את עצמי. התיישבתי לקרוא עם כוס תה. הייתי עייף. אני לא כותב טוב שאני עייף. פתחתי את מזרון ונשכבתי לנמנם על רצפת הסטודיו. ישנתי כחצי שעה. קמתי בבהלה. לא יודע למה נבהלתי. אבל הבהלה הכניסה לי אדרנלין. התיישבתי לכתוב. 

השעה  20:00 אני בחצי המחזה. זה אזור לא קל. התחלתי לעשות בדיקות כפולות, מתקן מידע קדימה ואחורה, מקווה לא לפספס. אנשים קוראים מההתחלה עד הסוף, כותבים קופצים לכל כיוון. התקדמתי לאט יותר. לקחתי הפסקות. לא הצלחתי לעבוד ברצף. זה הגיוני ואין מה להלחם בזה. יוניט, מנוחה. יוניט, מנוחה. לפעמים אני כותב ולא מרגיש שאני צריך מנוחה אז אני ממשיך. ככל שנכנסתי פנימה התחלתי לרוץ ואיבדתי את תחושת הזמן. מפה לשם השעה 00:00 הגיעה. החלטתי שזה זמן טוב לקחת הפסקה יותר רצינית. האמת, שקלתי ללכת הביתה. האדרנלין עדיין בגוף שלי וזה יהיה חבל לסגור הכול עכשיו ולחזור מחר.  אני כבר בתוך היצירה, אני מעריך שנותרו לי עוד 1500 מילים. לסיים את המחזה. החלטתי להישאר. ובום! היה לי רגע קשה. עשיתי לי כוס קפה. המוח שלי קודח שהמחזה לא טוב. ואז עברה בראשי המחשבה שאם אני אכניס זוג בלשים לתוכו זה מה שיעשה אותו מצוין. הרגתי את האנרגיה של הרעיון החדש והמחשבה של "הי, זה רק עניין של כמה ימים ואתה כותב את זה בקלות."  חיפשתי הקלטות של אגתה כריסטי. 

ואז ברגע אחד עצרתי את עצמי. אתה לא משנה כלום! זה המחזה ואתה כותב אותו. אתה לא מוסיף בלשים, אתה מסיים את המחזה. צריך להבין כאן משהו, ההערה המרכזית שקיבלתי על הדראפט הראשון של המחזה הארוך שנכתב ב-2018 (לא הגרסה הקצרה) היא שאם אני כותב בסגנון של אגתה כריסטי אני צריך לבנות יותר מהלכים. אתמול הבנתי שאני לא אגתה כריסטי. (תובנה פשוטה למדי). יותר מזה. אגתה כריסטי היא כותבת בדרגת על. היא כתבה עשרות עם לא מאות של סיפורי רצח. היא האמנית הגדולה ביותר של הז'אנר. ואני, מה אני? ניסיון ראשון שלי לכתוב מחזה בלשי.  אז להשוות את עצמי אליה? יותר מזה, להשוות את עצמי ליצירות הגדולות שלה? כי הרי זה מה שקראתי. לא קראתי את הדברים הפחות טובים שהיא כתבה. אפשר לשאוף אל המאסטרים אבל הם יודעים לעשות דברים עם סיפור ומילים שאני לא מתקרב לשם בכלל. זו מחשבה מאוד משחררת. אל תנסו שהמחזה שלכם יהיה דומה ליצירת מופת. הדוגמה שאני אוהב זה שחקן שחמט מתחיל הולך לטורניר שחמט להביט בקאספרוב כדי ללמוד ממנו. קאספרוב כל כך מהיר, המוח שלו מנתח מאות מהלכים קדימה. השחקן המתחיל רואה את הכלים זזים, גם הוא יודע להזיז אותם אבל אין לו מושג קלוש מה קאספרוב עושה. רק אדם בדגה גבוהה יכול לשחק עם קאספרוב. אותו דבר זה בכתיבה. ואני חושב שאני בדרגה ראויה ככותב. אני צריך להגיד תודה שבכלל אומרים על היצירה שלי שהיא מזכירה את יצירותיה של אגתה כריסטי. אם אחליט לכתוב עוד מחזה בלשי אני מאמין שאהיה טוב יותר. אבל בינתיים זה הכי טוב שלי. אני חושב שיש במחזה דברים טובים. איך אני יודע, כי נהניתי לכתוב את זה. התיישבתי לכתוב וסיימתי את המחזה ב2:30 לפנות בוקר. העיניים שלי כבדות. ישיבה ממושכת מול המסך, ללא תזוזה, המוח עובד כל הזמן, זה הרבה מאוד אנרגיה.  אבל שוב נהניתי. יצרתי יצירה שלעד תתקיים. כמו כל מחזה אחר שכתבתי. יש לי עוד קצת תיקוני הגהה לעשות. אבל זהו המחזה יוצא החוצה. בצורה הזו, מישהו יעלה אותו מתישהו ואם לא אני אעלה אותו. אולי המחזה הקצר לעד יהיה הגרסה העדיפה, מי יודע?  האמת זה לא משנה לי כי אני פנוי לספר סיפורים אחרים.  בזמן שנסעתי הביתה חשבתי על המחזה הבא שאני אכתוב. לא מה העלילה. חשבתי עלי כותב אותו ומסיים אותו.  


יום שבת. 8.8

לא קרה הרבה מבחינת עבודה.  בעיקר עשיתי הגהה למחזה המאהבת של מר עכבר, והעברתי אותו למצב של דפוס. עשיתי שגיאה באחת ההחלטות שלי ( בענין צורת המחזה על הדף אז עשיתי עבודה לחינם. והתחלתי אותה שוב. זה לא דורש ממני יותר מדי אנרגיה. בזמן שארגנתי את המסמך שמעתי באוזניות הקלטה של הספר "רחם על הקורא" שנכתב על פועלו של קורט וונגוט. 

קיבלתי הרבה מאוד בקשות לקריאת המחזה. יש כאלו שמכירים את המחזה הזה היטב ואך שיחקו או ביימו בו. (בגרסה הקצרה) לכן משמח אותי מאוד שיש קהל שרוצה לקרוא את המחזה. פשוט לקרוא. מחזאי כותב מחזות. מחזה הוא מסמך לקורא. אפשר לעשות ממנו הצגות. אבל למזלי אפשר פשוט לקרוא אותו ולהנות מהסיפור ולדמיין את ההצגה. 

(בלילה ישבתי לכתוב את הבלוג. וציירתי את הציור למטה.) 


5 באוגוסט 2020

6.8 לשלוח את היצירות שלי לחפש אהבה.

קראתי שיש אנשים שחושבים בקו ישר ויש אנשים שחושבים מפוצל. אני לחלוטין חושב מפוצל. אני מג'נגל בראש שלי המון דברים במקביל והם מתנגשים ומתישים לי את המוח. כמו סמארט פון מלא באפליקציות. היום המחשבות שלי היו בעיקר על השלבים של הכותבים. אני מניח שאני אבנה הרצאה בנושא. חשבתי גם על ההנאה שבכתיבה. מה מקור ההנאה. אני מנסה למפות את כל ההפרעות שיש לי לכתיבה. לדוגמה, אני מאוד נהנה לכתוב את הבלוג שלי. כל לילה אני מתיישב לכתוב, זה הקול הפרטי שלי, אני לא משכתב אותו, אני רק קורא אותו כשאני מסיים ומתקן שגיאות או מחדד מעט משפטים כדי להגיע לרעיון מרכזי. אני לא צריך לבנות סיפור מה שהופך את הכתיבה בבלוג לקלה יותר. גם אם פספסתי עבודה על יצירה הבלוג מאמן אותי בכתיבה.  

את הבוקר פתחתי בקריאה. אני חוקר עכשיו את שלבי הכתיבה. לא טכניקות. אלא את ההוויה של הכתיבה. זה מרתק אותי. אני מחפש חומרים, קורא על הרגלים של כותבים גדולים. סופרים, מחזאים. זה ממלא אותי באנרגיה. ללמוד, ללמוד, אני תמיד מרגיש שאני לא יודע מספיק. אני ממש ניזון ממידע על המקצוע שלי. 

החלטתי שהיום אני "אדפוק עבודה". יש לי זמן אני אגיע לסטודיו ואכתוב כאילו אין מחר. אבל המחשבות לא הפסיקו לצוץ ולא הצלחתי לנקות אותן ולהגיע לשקט הפנימי. זאת הייתה טעות. הייתי רק צריך להתחיל. החלק הכי חשוב בכתיבה הוא להניח את התחת שלך ולכתוב, אפילו לכמה דקות זה מתניע אותי ואז אני מצליח להסגר לתוך היצירה. 

אחת המחשבות הייתה שאני רוצה ללמוד להפיק ספרים דיגיטליים והתחלתי ללמוד את זה באינטרנט. כל כך קשה להיות כותב בעברית הטכנולוגיה תמיד לא תומכת בזה. זה מעצבן ממש. המון זמן הלך על הנושא ואני לא חושב שמצאתי פתרון ראוי. אולי אני פשוט אשלם לאנשים לעשות את זה.  שוחחתי עם שני אנשים שזאת ההתמחות שלהם. נראה לאן זה ייקח. 

תוציא את הדברים שלך החוצה. המחשבה הדהדה לי בראש. אוקי, אז מה אני יכול להוציא החוצה? ולמה את מהדהדת לי בראש ומטרידה אותי.  נזכרתי בקול קורא של תיאטרון תמונע לתסכיתים קצרים. התיישבתי ושלחתי שלושה מחזות קצרים שמתאימים. שניים שנכתבו לפני חודשיים ואחד לפני ארבע שנים שאולי שלחתי פעם אחת. זו תחושה טובה לשלוח משהו. נותן לי לצפות למשהו. זה משהו שצריך להתאמן עליו. יש לי כל מיני מחשבות מוזרות כשאני צריך לשלוח דברים. אני מכיר את זה מהתלמידים שלי. הם מפחדים לשלוח לי את הסצנות שלהם והרבה פעמים הם מצרפים מכתבי התנצלות. אני הפסקתי להתנצל על העבודות שלי. לא כי הם טובות אלא כי אני לא מבין למה אני צריך להוריד מערך היצירה שלי. בפוסט הקודם כבר טענתי שאני השופט הכי גרוע של היצירות שלי. אם מתרגלים לכתוב הרבה ומתרגלים לשלוח הרבה אז הפחד שהיצירות שלך גרועות קטן. במקום לחשוב שאנשים יחשבו שאתה גרוע אתה שולח את היצירות שלך לחפש אהבה. כתבתי הרבה מחזות יש כאלה שמעלים אותם המון ויש כאלה שלא העלו אותם. יצירות רווקות שמעולם לא מצאו עוד שידוך. ויש יצירות שלא חשבתי שימצאו שידוך והם מצאו פה ושם. בקיצור תשלחו את היצירות שלכם לחפש אהבה. שימו אותם באינטרנט, באתר, בבלוג. תשאירו אותם בחוץ. ואל תפחדו מדחייה. דמיינו שאתם יוצאים לדייט והוא לא מצליח, הדייט לא רוצה להפגש שוב. אז מה? תשארו בבית לנצח? לא. תנסו שוב. אותו הדבר עם היצירות. אפילו אם כתבתם משהו אחד. 

בערב קיימתי הרצאה על מחזאות, הגיעו כ-45 אנשים. היה מעניין. דיברתי בעיקר על המשמעות של מחזה ועל המבנה הבסיסי של המחזה ועל פסיכולוגיה של הצופה. קצת על הבדלים בין פורמטים ובכלל על החשיבה והמשמעות של זמן ומקום בעבודת המחזאי. 

ואז דווקא בלילה מאוחר בעודי בסטודיו החלטתי לשבת ולהתקדם במאהבת של מר עכבר. לא שמתי לב לשעות וכתבתי עוד 2000 מילים. לפי המחזה אני במקום טוב. אני בדיוק באמצע. המחזה מתקדם יפה. כל עוד אני חושב רק על הסיפור ולא על המילים אני מתקדם יפה. אני די מתרגש לסיים אותו. כי אחרי הדראפט הזה זה נגמר. אולי אעשה קצת קיצורים אבל אני לא הולך לעבוד עליו יותר. אלא אם מישהו ירצה לעלות אותו ואז נבדוק את זה בחזרות. אבל אני לא הולך לכתוב אותו יותר. מדהימה אותי המחשבה שדווקא הרעיון להיפטר מהמחזה לפנות אותו מחיי לסיים לספר לעצמי את הסיפור, נותן לי את המוטיבציה הכי טובה לסיים אותו.

5.8


היום התחלתי את הבוקר בסטודיו. פתחתי את המחשב והתחלתי לכתוב. בניגוד לאתמול אני כותב יותר לאט. אבל בסדר, זה ברור, ככל שאני אתקדם הקולות יתחילו לצוף בראש. מה אתה עושה? אתה הולך לכיוון לא נכון. אולי הגרסה הקודמת עובדת ואתה הורס אותה. 

אני מתחיל לשמוע רחשים. הקול זה מתחיל כמו נחש להזדחל לי לנפש. מרעיל. אני עוצר. אני נותן לו להשמיע את קולו. אני לא מתעלם ממנו. אני רק מזהה אותו כקול ואז שם אותו בצנצנת מדומה וסוגר אותה היטב. 

לסטודיו הגיע לפגישה אופק לוי. לא התראינו המון זמן, שותפי לראש טיקטס. יזם בנשמתו. הוא התחיל בקורונה להיות איש של אינטרנט. שוחחנו קצת עסקים. אחר כך שיחות טלפון ארוכות ובכלל הסחות הדעת. טוב, אני אמשיך לכתוב בבית. 

נסעתי לרופאה לביקורת על הניתוח שעברתי בכתף. ננזפתי על הטיפול הלוקה שלי בפצע. אני לא חושב שאני מטפל בו באופן לוקה. אבל אני לא מתמודד טוב  עם רגשות האשם של רופאים. הם אומרים: אנחנו בעדך וככה אתה מזניח. זו אחת הסיבות שבצעירותי נמנעתי מרופאים. אני אשם שאני חולה, אני אשם שאני לא מקפיד. הי אני אנושי. ואני לא חושב שמישהו שיבח אותי אי פעם על החלמתי. 

בבית, קראתי סיפור של תלמידה שלי. היא כתבה ספר בסדנה שלי!  עכשיו אני קורא את הפרויקט הבא שלה ונהנה. שמעתי איזה הרצאה ביו טיוב. אבל לא כתבתי. הייתי בחיי הבית שלי. נרדמתי לשנת אחר צהריים. הכנתי ארוחת ערב. פק"ל.

רק בערב מאוחר התיישבתי לכתוב. לא כתבתי הרבה אבל התקדמתי בעוד כ-900 מילים בכללי לכל היום הזה.  בוקר וערב.

מחר אני אנסה להשלים את זה. אני לא מרגיש בעננים כמו אתמול. אולי הייתי מרגיש ככה אם היו לי פחות הסחות דעת. אבל המטרות שלי - 1. להתקדם. 2. להתמודד עם הקולות בראש שמנסים  למנוע ממני להכשל או לסיים את הפרויקט הזה. המלחמה ברצון לכתוב באופן מושלם. 

והנה המשפט שאני אומר לעצמי כמו מנטרה. אתה השופט הכי גרוע של היצירות שלך. תשתוק ותסיים. אחרים יחליטו. תהיה בפועל ולא בשם התואר. 


3 באוגוסט 2020

4.8

אתחיל מהסוף.  אח! איזה יום נפלא היה לי. 

בוקר. התחלתי כרגיל בקריאה עם הקפה. אני אפילו יודע מה קראתי. סוג של בלוג שקיבצו כמה מאמרים  לספרון. הנחתי אותו בצד אחרי 40 דקות. 

לקחתי את העט האדום היקר לליבי,  עט נובע LAMY 2000  שזוגתי קנתה לי ליום הולדת לפני הרבה זמן. אני ממלא אותו בדיו אדום. סימנתי לי טעויות דפוס או משפטים שאני רוצה לחדד במחזה המאהבת של מר עכבר.  כמעט סיימתי לעבור על המחזה כאשר הייתי צריך להיות אבא.  

הלכתי לסטודיו. הייתה לי אנרגיה טובה בגוף. המשכתי את העבודה על המחזה וסיימתי. עכשיו נשאר רק לתקן. התחלתי לתקן משפט פה, משפט שם והנה, אני מרגיש את האנרגיה נוזלת ממני. אוף, שוב זה קורה. התעקשתי עם עצמי, למה אני מתעייף לתקן? אני גולש. זה כבר יותר מתיקונים. אני כותב שוב חלקים מחדש. מה קורה? משהו עדיין לא מרגיש נכון שאני כותב. ובנקודה הזו בחיי  אני לא רוצה לכתוב עם ההרגשה הזאת - שקשה. זה פשוט לא שווה לי. עצרתי. לקחתי רגע. התחייבתי לשני דברים. אחד, להוציא את המחזה החוצה בתוך שבוע. שתיים, לעשות תיקונים הכרחיים. עצרתי ובהיתי. הסתובבתי סביב עצמי בחדר. ושאלתי מה הכי ישמח אותך, מה יעשה לי הכי נעים, איך אתה גם כותב וגם נהנה? נמאס לי לסבול. סבל אומר שאני עושה משהו לא טוב. ואז נחתה עלי תשובה. יש בתוכי קול שאיתו אני הכי אוהב לכתוב. אני יכול עם הקול הזה לכתוב כמה שאני רוצה, זה הגל שלי. למה שלא תכתוב איתו?
ואז הופיע קול שני: כן אבל, כל המחזות שלך ישמעו אותו הדבר, זה גם לא מתאים למחזה הזה. התחלתי להתרגש. תפסתי את הקול הביקורתי שלי כמו יתוש. יתוש שמוצץ ממני אנרגיה יצירתית. מפריע לי להשתמש במנגינה שאני אוהב. אני אוהב לכתוב בצורה מסויימת. אני מרגיש שאני עף שאני כותב ולא אכפת לי לעשות את זה רוב היום שלי. לא אכפת לי אם זה גרוע או טוב. העיקר שאני שומע את המנגינה הזאת.  

התיישבתי על המחשב. פתחתי קובץ חדש והתחלתי לכתוב את המחזה מהתחלה, בלי מחשבות על קהל, או מי יאהב, בלי מחשבות אם זה נכון ומה העלילה. בתוך שעה כתבתי 10 עמודים. בערך 1500 מילים. לא שמתי לב לזמן. גם הרגשתי טוב עם מה שיצא לי  מהמשחק הזה. עצרתי לא רציתי להמשיך ולהתעייף, אני מרגיש ממש טוב עכשיו. אני רוצה להמשיך לעבוד אבל לא, תשאיר את ההרגשה לסשן הבא. לא קראתי את מה שכתבתי. לא תיקנתי כלום. 

אחר כך נסעתי הביתה. שיחה בטלפון, וחיי בית. 

בערב נסעתי שוב לסטודיו, נפגשתי עם תום גרציאני, שחקן שאני מאוד אוהב. הוא היה תלמיד שלי לפני הרבה זמן.  יש קולגות שאני מדבר איתם על כתיבה ועם תום ואחרים אני מדבר על אומנות המשחק והוראת המשחק. 


לאחר שהוא הלך.  נותרתי לבד. הוצאתי את המחשב פתחתי את המסמך של המחזה. וכתבתי עוד עשרה עמודים. סיימתי עם כ-3000 מילים. השעה הייתה מאוחרת, רציתי להמשיך לכתוב אבל עצרתי את עצמי - תשאיר למחר. 

חבר טוב שלי, המוזיקאי המדהים יחזקאל רז שלח לי קטע מוזיקלי שהוא הלחין להצגה שביימתי בניסן נתיב לפני הרבה שנים- רוברטו צוקו. 
הקשבתי לזה ונזכרתי כמה נהניתי לעבוד על היצירה הזאת. שלחתי ליחזקאל הודעה שאני רוצה לכתוב מחזה בהשראת קטע מוזיקלי שהוא הלחין . הוא יבחר ואני אכתוב למוזיקה. 
תוך כמה דקות הוא שלח לי. שלושה קטעים שהם שלושה פרקים ליצירה אחת. מיהרתי ופתחתי את הראשון. התיישבתי עם דף וכתבתי מחשבות שעלו לי מהמוזיקה. כתבתי: אסור להכנס לים, שחור, גלים שחורים, נפט, התפוצצות, זיכרון, ילדה קטנה, הבת שלי, חול בין הרגליים, כמיהה, התחלתי לרשום כל מיני משפטים ואט אט עלה לי רעיון על מה יהיה המחזה. ניגשתי לטלפון שלי והסתכלתי על מה שהוא שלח ונדהמתי לקרוא את שמות הקטעים. הקטע הראשון נקרא גאות (TIDINGׁׂׂ)  השני כמיהה LONGING והשלישי HEARTNING הפירוש הוא ליבי יוצא לדבר. לא יודע לא בדקתי
כך או כך זה היה מאוד דומה לאסוציאציות שלי שיתפתי את יחזקאל בסיפור ושנינו התרגשנו. לפעמים יש קליק ביצירה. ביני לבינו תמיד היה את הקליק הזה שלפעמים מתגלה בין יוצרים. 

נסעתי הביתה שמח! זאת בדיוק ההרגשה שאני רוצה שאני מסיים יום של יצירה. אני רוצה לעבוד כך שכל יום יהיה פוטנציאל לתחושה הזאת להגיע. לקלילות להנאה. אין מחשבות על טוב ורע, אין כלום, אפילו אין משפטים, יש רק אותי הדמויות והצגה שמתגלה לי בדימיון. אז אוקי, אני עף היום , יכול להיות שמחר זה לא יהיה, אבל עכשיו אני צמא למחר. ואני רוצה להשכים קום כדי להמשיך לכתוב. המטרה שלי להגיע להרגשה הזאת בכל יום של כתיבה. 

טוב, אני כותב ורואה את השעה 
2:00 אני עדיין מלא אנרגיה.  אם לא היתי צריך לקום מחר בבוקר בשביל לקחת את הילדה שלי לבית ספר (של הקיץ)   הייתי נשאר לכתוב כל הלילה. 
קיצר אני הולך לישון.  


3.8

החלטה משמעותית בכתיבה וגבולות ברורים

בוקר. ישבתי לקרוא. התעמקתי בחמשת החוקים של היינליין. 

קפצתי לבקר את נועה שכטר וישבנו לפטפט על מחזאות כתיבה ושטויות. 

חזרתי הביתה. הגיעו מתקיני הסורגים. עכשיו האמבטיה נראית כמו כלא. הייתה לנו פריצה לפני הרבה מאוד זמן, החלטנו שנסגור את החלון עם סורגים. דחיתי את זה קרוב לשנה. והנה היום הורדתי את זה מהרשימה. סיבה אמיתית לחגיגה. 

לאחר מכן פגישת עבודה בזום וסידורים. מיילים הודעות. יום שני הוא בדרך כלל יום כזה. 

הקשבתי להרצאה של סטיבן קינג מלפני כמה שנים. הוא לא אומר הרבה והוא אומר הכל. 

לקחתי החלטה לגבי המחזה המאהבת של מר עכבר. הגרסה הארוכה שלו נכתבה ב-2018 מאז שמתי אותו בצד לשכתוב. ניסיתי לתקן את המחזה כמה פעמים ולא הצלחתי. אנשים קראו אותו וקיבלתי עליו הערות, רובן די דומות.  ועדיין לא הבאתי אותו לידי שכתוב. כתבתי מחברות על גבי מחברות על איך אני הולך לכתוב את המחזה הזה מחדש. והנה היום חשבתי על עקרון מס 3# לא לשכתב. ועקרון 4# תוציא את היצירה החוצה. והבנתי שזה מה שעלי לעשות. היום הגעתי למסקנה שזה המחזה לטוב ולרע. אז נכון הוא לא מדהים והוא לא יצירת מופת אבל הוא ראוי ואותי הוא מצחיק ועלי לתת לו לצאת. ואם מישהו ירצה להעלות אותו אז בכיף. בשביל להוציא את המחזה החוצה צריך לעשות הגהה ולתקן שגיאות. אז התיישבתי עם עותק של המחזה והתחלתי לסמן תיקונים. ותוך כדי חידדתי משפטים והרחבתי  מהלכים, וקיצרתי טקסט שלא צריך. אני לא משכתב אני מתקן. ויש הבדל. כי שניסיתי לשכתב לא הצלחתי אבל עכשיו אני מתקן כדי להוציא אותו החוצה. תיקון זה לא שכתוב!
כך עבדתי על המחזה כשעה וסיימתי לתקן חצי ממנו. חזרתי לקרוא ונרדמתי על הכורסא. קמתי לאחר זמן מה עם כאב חד באזור העין. מסתבר שנרדמתי שעון על היד שלי  וארובת העין שלי נמחצה על אחד מפרקי אצבעותיי. זה היה כאב לא נעים בכלל. 

פרסמתי פוסט בפייסבוק - בקשה שיפסיקו לבקש ממני לקרוא בחינם. נשמתי עמוק כי ידעתי שזה יפגע באנשים. כל שבוע אני מקבל המון בקשות לקרוא וחלק גדול מהן לא בתשלום. הגעתי לנקודת קיצון. יש רגעים שבו אתה צריך לשים גבולות והבנתי אנשים לא מבקשים לנצל אותי זה פשוט לא ברור להם שזאת העבודה שלי.  והגבולות לא ברורים. אני מקווה שהם ברורים עכשיו. 

בערב שוחחתי עם תלמידה שלי, זו ששוחחתי איתה יום קודם לכן על פספוס הסוף. היא שלחה לי תמונה של פינת העבודה החדשה שלה והיא תלתה את חמשת החוקים של רוברט היינלין מעל המחשב. לראות תמונה מוחשית למשהו שאמרתי ממלא אותי כמורה ואדם. 

את המאוחר שלי שוחחתי עם קולגות בטלפון. ואת הלילה אסיים בשטיפת כלים

לפני שהלכתי לישון כתבתי כ200 מילים בהמלין. 


1 באוגוסט 2020

2.8.20

קמתי מלא אנרגיה.  
בבוקר מוקדם הייתה לי פגישת דרמטורגיה. הצטערתי שקבעתי פגישה כל כך מוקדמת. אני אוהב להתחיל את הבוקר שלי באיטיות. 
למזלי, הפגישה הייתה מאוד נעימה. ישבנו לערוך מחזה. זה היה מעניין ויצירתי. הזמן עבר מהר. 
 
מאוחר יותר נסעתי לסטודיו. התיישבתי על הכיסא, מתחתי איברים  ועשיתי מה שנקרא עבודת משרד. מיילים. הודעות. כל מה שצריך.  זה תמיד משחרר למחוק מטלות מרשימת הטו דו ליסט.

התיישבתי לכתוב את המחזה דמות אב. עוד לא סיימתי לתכנן את כל המחזה. אבל רציתי להתחיל לכתוב אותו. אם אני אתקע בהמשך אחזור לשלב הפיתוח. אני רוצה לגלות את הדמויות. כתבתי לא מעט. 800 מילים. בשביל מחזה זו כמות לא רעה של מילים. אני מנסה לכתוב כמה שיותר את הגרסה הסופית. אז ליטשתי וליטשתי ומחר אני אעבור על זה שוב ואתקדם. 

ביום חמישי כשהעברתי סדנה על "לכתוב בלי לתכנן." דיברתי על כך שרובנו מפספסים את הסוף. כלומר אם נסתכל אחורה נגלה שעברנו אותו. אחת התלמידות שלי ציינה בפני שהיא מרגישה שהיא עושה את זה גם בעבודה שלה. שהיא מושכת את העבודה קצת יותר כדי להספיק עוד אבל בעצם היא רק מתישה את עצמה ואת האנשים שהיא עובדת איתם. ובמקום לסיים בתחושה טובה , היא מסיימת עייפה.  חשבתי על זה אחרי שכתבתי והגעתי למסקנה שזה תקף גם כלפי. אני כותב ונהנה ובמקום לסיים וללכת מהסטודיו אני נשאר כי אולי יקרה עוד משהו. אבל בדרך כלל לא קורהואני באמת נשאר עם תחושה מעוכה. כתבתי לה הודעת תודה. 

עשיתי 8 דקות של מתיחות. התארגנתי וחזרתי הביתה. בדרך קניתי פירות. זה יקר לקנות פירות. 

לקראת הערב הלכתי לספריית בית אריאלה והשאלתי את הספר של סטיבן קינג **מר מרצדס** . כשחזרתי הביתה התיישבתי לקרוא אותו. 

בלילה כתבתי עוד 400 מילים מהמלין. אני עושה ניסיונות בצורת כתיבה. מחפש את השחרור של המשפט. מחפש את מה שאני אוהב לקרוא. אני מחבב את הניסיונות האלו. אני מרגיש שאני מוצא את הקול הזה אט אט. אני מרגיש שאני מנגן עם מילים.