25 באוגוסט 2020
לחזור לסיפור המקורי
22 באוגוסט 2020
לשבת לבד בחדר ולהמציא סיפורים -אז למה זה קשה?
21 באוגוסט 2020
לחבר את הרצון של הגיבור לפחד שלו
18 באוגוסט 2020
מה זה מחזאי אינדי?
לבסס את המחזה מההתחלה
17 באוגוסט 2020
המלחמה בין הקולות בראש, החיפוש אחרי המוסיקה
אחת הבעיות שאני חווה עם המלחמה בין הצד היצירתי שלי לצד הביקורתי שלי זה שאני צריך להבחין מתי הצד היצירתי מדבר איתי. אני עשוי לחשוב שזה הקול הביקורתי וזה מבלבל. המחשבות חותכות אחת את השניה, הן סותרות אני מרגיש כמו בכביש שהרמזורים הפסיקו לפעול וכולם צופרים ומנסים לעבור. עכשיו, הקול היצירתי הוא כאוטי, פרוע הוא קופץ מצד לצד. והקול הביקורתי הוא מסודר. מה שאומר שייתכן שהקול הביקורתי שלי מנסה לסדר את הקול היצירתי או להיפך? זה מתחיל להיות מסובך. מי שולט במי?
התשובה תמיד נמצאת במקור ההנאה. אני אומר לעצמי כמנטרה. כלומר אני מרגיש שאני לא נהנה לכתוב את המחזה. אני מרגיש שאני הולך בחלל והכול עוד חשוך ואני צריך זמן להאיר את המקומות עם פנס. אני מפחד להתקדם אל החושך. אני עוד לא מרגיש את הסאונד של המחזה, אין לי את הביט שלו. אני מרגיש את זה בגוף. ככל שאני כותב יותר קשה לי לכתוב משפטים. אני עוד לא מכיר מספיק את הסיפור. עוד לא סיפרתי אותו לעצמי מספיק. הדמויות מטושטשות עדיין. הן מתנגדות אלי. כרגע אני לא נהנה לבלות איתן.
כתבתי את הבלוג. עשיתי כל מיני עבודות קטנות שקשורות לעולם ההוצאה לאור של המחזות שלי. אמנם לא עבדתי על היצירה שלי אבל לא הרגשתי רע עם עצמי. אני עובד בראש. מנסה לתת לפקק להסתדר. לבחון את המחשבות שלי. העבודות שלא דורשות ממני מחשבה מספקות לי זמן כמו להתקלח. אני יכול לתת למחשבה החופשית שלי לערבל את המחשבות כדי למצוא את המוסיקה של המחזה בתוכי.
בערב ישבתי לשיחה עם נועה שכטר. שוחחנו תיאטרון, שוחחנו מחזאות, שוחחנו חברות. אחר כך שיחה ארוכה עם נמרוד דנישמן על עולם האינדי מחזאות. יותר ויותר אני מבין שאני מחזאי אינדי. אני מחבב את זה.
בלילה הלכתי לישון, הגשתי שהצלילים של המחזה מתחילים להופיע. אני מחזיק אצבעות.
15 באוגוסט 2020
שלושה קבועים ולמה אסור לי לקרוא את המילים
לשקוע לתוך עצמי.
יום שבת.
חלמתי שאני מרגל במדינה ערבית. ואני סגור בדירה שלי עם המשפחה. ולא הבנתי למה אני מרגל ולא הבנתי מה המשימה שלי. ויותר מזה הייתי מצוברח בחלום כי אני לא יודע ערבית. אני חולם את החלום הזה כל פעם בצורות שונות. פעם חלמתי שעשיתי תאורה להצגה ואני לא התאורן ואני לא יודע להפעיל את המחשב וכולם מסתכלים עלי ולא מבינים למה אנחנו מתעכבים. לפעמים אני מודע לזה שאני חולם ולפעמים אני לא מודע. התעוררתי מאוחר.
אני לבד בבית. ולא הצלחתי להבין מה אני מרגיש. אני עוד בשאריות של היום שלפני. אז החלטתי לשקוע לתוך עצמי, להמשיך את המשבר. לבהות. חשבתי שאני אכתוב. חוץ מהבלוג לא כתבתי.(תודה לאל שיש את הבלוג) קראתי קצת, איבדתי ריכוז. ניקיתי את המזגנים. ואז שוב קראתי קצת ושטפתי כלים. גוללתי בפייסבוק. עברתי על רשימת המטלות שלי. וכל כמה זמן הסתכלתי בשעון. מדהים אותי איך הזמן טס. אני מרגיש מועקה כשאני לא כותב, עצבות קטנה כזאת. הכרות בחולשה שלי. אני עוד לא הכותב שאני רוצה להיות.
סיימתי לראות את הסרט על הסמוראים. סרט לא טוב. די ידעתי לאן הוא הולך. אפילו ידעתי איך הוא יגמר ואמרתי את המשפט של הגיבור בסוף לפניו. איפה הסרטים האלה של פעם שהיו מפתיעים אותי. אולי זה אני אולי זה הסרטים.
רגע משמח. קיבלתי הודעה מאוד ארוכה של תלמיד שלי שקרא את "המאהבת של מר עכבר." הוא כתב לי הודעה מרגשת ומלאה ניואנסים על חווית הקריאה שלו.
רק כשהחשיך נטענתי בכוח. בלילה אני חושב אחרת. אני אוהב את החושך. שוב שמתי לי איזה גשם ורעמים ברקע והתיישבתי לקרוא. רציתי לקרוא מחזה אבל לא רציתי להתחיל משהו חדש. לא רציתי להתעורר מהתחושות המבאסות שעטפו אותי. ידעתי שאגיע לשליש המחזה אני אתחיל לשקוע לתוך עצמי. חשבתי לישון מוקדם יותר ולסיים את היום שלי. אבל לא הייתי עייף. אז המשכתי לקרוא מאמרים של כותבים על הכתיבה. ניזון מצרות של אחרים. זה הכול חלק מהאימון שלי להיות כותב חזק יותר. מדגדג לי לכתוב מחזות אחרים. אני לא נכנע לזה. כי אני יודע שאני אתחיל ואז בשליש שוב ארגיש מעמסה רגשית. אז לא משנה איזה מחזה זה. זה כמו ריב בזוגיות. אני רק צריך לעבור את זה. אני מתנחם בכך שהרבה כותבים עוברים את זה ואני בעיקר מתנחם שיש הרבה כותבים שעוברים את זה. הזמן לימד אותי שגם אני עובר את זה, עברתי את זה בכל יצירה שסיימתי. אז גם הפעם עלי לסגת כדי לזנק.
זהו נגמר היום הזה. השעה 12:00 בלילה. מחר יום ראשון ואני מתרגש להרגיש שהעולם חוזר לזוז.
14 באוגוסט 2020
משבר תחילת הסופ"ש.
יש לי מערכת יחסים לא טובה עם סופי שבוע. פעם ממש תיעבתי את שישי שבת. מעולם לא הייתה לי עבודה מסודרת ולכן הרגשתי שהדברים פשוט מפסיקים לנוע בשישי שבת. אני כבר לא מרגיש את זה, עכשיו השקט של הסופ"ש נעים לי.
זוגתי אמרה לי שהיא נוסעת עם הבנות לסבא ולסבתא. יש לי סופ"ש לעצמי. כשנותנים לי זמן מוחלט לעצמי, הראש שלי מתבלבל. זמן לעצמי בימי חול, אין בעיה. זמן לעצמי בסופ"ש מערער אותי. המחשבה הראשונה שעברה לי בראש, יש לי מלא זמן לכתוב, הידד! אבל האיטיות של הסופ"ש משתלטת עלי. והפעם הדברים היו חמורים יותר. התחלתי לשמוע את הקול שאומר שוב. "מה הטעם בכל זה?" אין לי כוח לקול המטריד הזה. הוא כמו בחילה קלה אחרי האוכל. כמו זבוב טורדני שנכנס בחלון ולא מוצא את היציאה. המחשבה השתלטה עלי כמו ערפד. מוצצת ממני אנרגיה. מה הטעם בבלוג? זה הכול בזבוז זמן. אין לשום דבר משמעות.
הרגע הדקדנטי, המתפורר הזה, תוקף אותי כל כמה זמן. אני מתחיל להסתובב סביב עצמי, אני מרגיש מוזנח, אני מרגיש שאני חי בטעות. אט אט הוא הופך לקול נעים, כי אני מסכים איתו. הוא הופך לסדין משי לבן שעוטף אותי ומרדים אותי. הרגשתי שאני מתמסר אליו, מתהפנט. אם הייתי נלחם הוא היה חונק אותי כמו נחש החונק את טרפו. לא זזתי. מלחמה פירושה להחליט ללכת לכתוב. אבל אם הייתי יושב לכתוב הייתי שונא כל מילה. אז ויתרתי. הדבר היחיד שאני יכול לעשות כשאני חווה את משבר בזבוז הזמן והמשמעות הוא לבזבז את הזמן ולאבד משמעות. אבל על אמת. לא לעשות כלום עד שהקול הביקורתי מתהפך עלי ואומר "אלוהים לא קורה כלום לפחות תכתוב." אז זינקתי לספה, ופתחתי את הטלוויזיה. התחלתי מסרט דקומנטרי על אלופי העולם בקוביה הונגרית. סרט מצויין ומפתיע. יש לי עניינים לא סגורים עם קוביה הונגרית אבל זה לפוסט אחר. מי שמכיר את הסיפור שלי עם קוביה הונגרית יודע למה הייתי חייב לראות את הסרט הזה. הסרט השני הוא אומנויות הלחימה בקולנוע ואיך הם נכנסו למיינסטרים. התחלתי ונרדמתי. הייתי עייף.
לא יודע כמה זמן עבר אבל כשהתעוררתי חשבתי שאני הולך לישון כל יום די מאוחר וקם די מוקדם. לרוב אני משתדל לישון צהריים. המחשבות המדכאות מגיעות כשהגוף שלי מותש. כשאני לא נח. אולי אני צריך לישון טוב יותר? אולי מה שחונק לי את המחשבה זה פשוט עייפות? האם יש קשר בין מחשבות חוסר הטעם לבין התשישות הפיזית שאני חווה? בטוח יש מחקרים שאומרים, כן. אבל מה קשור הגוף שלי למחשבות על הכתיבה שלי? אולי המוח היצירתי פשוט ישן ואז המוח הביקורתי פשוט משתולל. האמת, יש עוד. זה שילוב של כמה נתונים. הסתכלתי כמה אנשים קראו את הבלוג שלי. כאשר אתה לא יודע כמה אנשים קוראים את הבלוג שלך או כל דבר, אתה מדמיין. אבל כאשר אתה כן יודע, אין דמיון, יש עובדות. יום אחד אני רואה הרבה כניסות ויום אחר מעט מאוד. האכזבה מובטחת. כשאני לא מסתכל על הנתונים, אז אני לא חושב על זה. אני גם יכול לדמיין שמאות נכנסים. כשאני לא רואה מי קורא אני מרגיש שאני כותב בשביל עצמי. אני מדמיין קורא אחד או שניים שמצאו בכתיבה שלי עניין. כמו שאני מוצא עניין בכתבים של אחרים. כשאני קורא משהו שמישהו כתב/ה , אני לא יודע כמה אנשים קראו את זה. זה רק אני בטלפתיה עם הכותב/ת. רגע בו אנחנו מתחברים.
בערב התקשר גיא באומהקר. תלמיד שלי. הוא קרא את "המאהבת של מר עכבר" ושיתף אותי במחשבות. גיא הוא אדם מפתיע. הרבה לומדים אצלי כתיבה. חלק מצליחים לכתוב, חלק כותבים דבר אחד, חלק הכתיבה הופכת להיות חלק מחייהם. גיא שייך לאחרונים. הוא כותב כל הזמן. הוא כבר סיים שלושה מחזות ומחזה קצר. ואולי עוד. הוא למד בסדנה הגדולה שלי, ואחרי כל שיעור הוא היה יורד לבית קפה הסמוך ומיישם את שיעור. אני ממש רואה את ההשתפרות שלו. המחזות והסצנות שלו משתפרים ככל שהוא מתקדם. יש לו מוסר עבודה נדיר. אני מאוד מעריך את זה ואנשים כאלה אני שומר קרוב ללב. גיא שיתף אותי במחשבות שלו לגבי מר עכבר. המחשבות שלו היו חדות ומעניינות. כל מחשבה שדורשת ממני לעקם את המחזה שמתי בצד. כל מחשבה שהיא בגדר תיקון לקחתי לתשומת לבי. תיקונים בתוך מסגרת המחזה זה משהו שאני יכול לשקול בחיוב. כל הערה שפותחת את גבולות המחזה מחדש. ההחלטה - אני לא נופל לשכתוב.
השיחה הובילה אותנו לקבוע לשבת על בירה. וכך המשיך הערב לשיחה ארוכה. על כתיבה, סרטים יפנים, קרב מגע וקונג פו, פוליטיקה. פעם בכמה זמן אני יוצא מהקונכייה שלי ושומע סיפורים של בני אדם אמיתיים. זה אחרת מאשר לשוחח עם דמויות.
בלילה מאוחר, הייתי עייף מדי לישון, אז התחלתי לראות סרט סמוראים יפני. אחרי עשרים דקות כמעט נרדמתי. אז עצרתי וסיימתי את היום.
13 באוגוסט 2020
לכתוב בחורף מדומה לצלילי גשם ולמה אני אוהב את המנקה
12 באוגוסט 2020
טכניקה לתחילת המחזה ולהרוג את האהובים שלך
12.8
קמתי בבוקר ונסעתי מהר לסטודיו. ידעתי שאין לי הרבה זמן לעבוד. הגעתי, הכנתי קפה ומיד התחלתי לכתוב את המחזה "דמות אב". המחזה הזה הוא ניסוי בשבילי. כתבתי את הרעיון שלו בכתב יד ואז התחלתי לעבות אותו במחשב. אבל אין לי עלילה שלמה בראש. רק כמה רעיונות ותחושה פנימית שהם יתחברו בסוף. ההתחלה ברורה לי. הכתיבה איטית ואני צריך לנשום עם הדמויות את הסיפור. ללוקיישן עדיין אין יותר מדי אחיזה אבל אני פתוח לחפש איך הוא משפיע על הדמויות. את העלילה לא אכתוב כאן. זה סיפור שדורש הסברים של חוקיות. אחד המכשולים הראשונים שאני חווה זה מתי אני מבסס את החוקים האלו?
לתלמידים שלי אני אומר שבהתחלה צריך להתחיל מהעומק. לדוגמה אם אבקש לכתוב על אגם, אנשים יתחילו לתאר מה יש מסביב האגם. הם יכתבו על הבתים והעצים ומי גר שם. (מידע) החוכמה היא להתחיל את הסיפור מתחתית האגם. מה יש בתחתית האגם ואז לעלות אט אט למעלה. אז נוצר מתח. אם יש גופה בתחתית האגם, למשל, כל מה שקיים מסביב לאגם תורם למתח. מעלה שאלות כמו מי אחראי לגופה שבתחתית האגם?
אז אם להמשיל את זה למחזה שאני כותב. אני מתחיל בסיטואציה מאוד חזקה ואט ואט מסביר מה קורה. כך שרק אחרי רבע שעה אנחנו מגיעים לחוקיות של המחזה. עכשיו הטקסט הזה מעניין כי הסיטואציה שמתחילה את המחזה נותנת לו משמעות. בהרצאות שלי אני מדבר לא מעט על עקרון ה-20 דקות במחזה. האקשן במחזאות מתחיל לרוב בדקה ה-20. זה עקרון משותף להרבה מאוד מחזות. אין חובה להשתמש בו הוא פשוט נפוץ. זו טכניקה מעולה לבניית מתח לקהל ומקום להכרות עם הדמויות מבלי להסביר עליהם. ב- 20 דקות זה עולים מתחתית האגם עד לפני השטח.
בסוף סיימתי את סשן הכתיבה. אני לא יודע כמה זמן כתבתי אבל אני ב-2700 מילים. זה אומר שאני מתקרב ל-25 אחוז מחזה. זה חשוב לי כי אני כל הזמן בודק עם עצמי היכן אני ממקום ביחס לזמן המחזה. והאם המחזה מתקדם או נתקע מבחינת התפתחות.
במחזה הנוכחי אני נותן לדמויות שלי לקחת אותי. אני לא יודע עליהם הרבה וכל המחשבות שיש לי עליהם משתנות מרגע לרגע, זה מסקרן אותי. אני יודע מה תפקידן במחזה אבל אני בשלב שאני לומד להכיר אותן. אני משתדל לא לשפוט אותם.
כשלראשונה חשבתי על המחזה, וחיפשתי רעיונות, מצאתי טוויסט נהדר לסוף. טוויסט חזק שממש נתן לי כוח לכתוב. ועכשיו, בזמן שאני כותב אני לא רואה איך אני משלב אותו. אני שקוע בהתחלה אז זה עוד מוקדם אבל אני מרגיש שהרעיון הזה מתחמק לי ככל שאני מתקדם בכתיבה ומתמסר לדמויות. זה גרם לי להאט את הכתיבה. עצרתי פעמיים. לרגע, איבדתי אמונה במחזה. "אם אתה ממשיך אתה מאבד את הרעיון המעולה שהיה לך בראש." הקול הביקורתי צעק בתוך הראש. עכשיו, כשאני שומע אותו, בניגוד לכותב מתחיל, אני לא נבהל. אני עוצר ושואל את עצמי מה עצר אותי. מה גרם לי להפסיק ליהנות מהכתיבה. הבנתי שאני מפחד שאם אני הולך בכיוון הזה אני אצטרך לוותר על הרעיון הנפלא שלי. זה צומת דרכים האם לוותר על מה שכתבתי או לוותר על הרעיון. לוקח זמן להבין את המשפט "kill your darlings" והנה הזדמנות טובה להטמיע את המשפט הזה במלאכה שלי. שמתי בצד את הרעיון. הוא מפריע לי, עוצר אותי מהתקדמות. אולי המחזה ילך למקומות שונים אני לא יודע, אולי יקרה דבר מופלא וזה יתחבר לי. אבל אני לא יכול להפסיק את הכתיבה בגלל שאני לא יודע לחבר את הרעיונות שלי. לכתוב אל תוך העלטה זו אומנות. זה דורש עמוד שדרה חזק מאוד. אבל אני סומך על הדרך. נגלה מה ייצא. חזרתי לכתוב וסיימתי מרוצה את הסשן.
לאחר מכן נסעתי הביתה. התגובות על הפודקאסטים נהדרות. אנשים הביעו בפני שזה מאוד מהנה לשמוע תוכן בנושא שמעניין אותם. קבעתי עם עוד יוצרים פודקאסטים להמשך.
בערב פרסמתי סדנה חדשה. הסדנה הקרובה עומדת להיות שונה מסדנאות רגילות שלי. לקחתי על עצמי משימה ללמד אנשים לכתוב ולסיים. לפתח את הכותב שבהם. רוב האנשים שפונים אלי רוצים ללמוד מבנה ואני מבין אותם. זה חומר מרתק והוא נותן תחושה שאם אתה מבין מבנה זה יקל עליך את הכתיבה. אבל מבנה דרמטי בעיקר גורם לכותבים שעוד לא כתבו כלום להרגיש חכמים. לפעמים כמות המידע מהממת אותם ואז הם עוצרים.
מאז שהתחלתי לעשות סשנים בזום אני משתדל להניע יותר ויותר אנשים לכתוב ולסיים. זה מאוד מרגש לקבל הודעות מתלמידים שהם סיימו לכתוב מחזה. אנשים צריכים ללמוד לסיים מחזה ואז עוד מחזה (או תסריט או ספר) זו צריכה להיות המטרה העליונה שלהם. לפתח את הכותבים שהם. אחר כך כל המבנים והטכניקות יעזרו למקסם את הסיפור. אז הסדנה החדשה תתמקד בזה. בכנות מלאה, לימדתי מאות אנשים מבנה ורק אלו שהכתיבה הייתה להם מבוססת הצליחו להשתמש בכלים. הרוב נפלו לתוך הקול הביקורתי. כי הם כבר לא נהנו. הם איבדו את ההנאה מכתיבה. וזה אסור שיקרה. אז שמתי לעצמי מטרה ללמד אנשים לסיים. ובשביל זה צריך ללמוד להנות מהכתיבה. זה הכול בתוך הראש. וכשאומרים שכתיבה זה קשה ומלאה בייסורים הכוונה לדברים המתחוללים בראשו של הכותב ולא מה שקורה על הדף.
10 באוגוסט 2020
לכתוב על דברים שאכפת לך מהם והפודקאסטים החדשים שלי
10.8
היום התחיל במרץ. קמתי יחסית מאוחר. ומיהרתי לסטודיו/ לא היה לי הרבה זמן. רציתי להספיק לכתוב. בדרך הקשבתי לספר על קורט וונגוט. הספר מתאר יפה את משנתו. המשפט המרכזי של קורט וונגוט הוא: תכתוב על מה שאכפת לך ממנו ועל מה שלאחרים צריך להיות אכפת. (תרגום גס - אם יש לכם הצעות טובות יותר לתרגום, אל תהססו)
write what you care about and think other should care
וונגוט טוען במשפט הזה שלכל אדם אכפת ממשהו. יש בזה משהו מאוד אנושי. זו עצה טובה מאוד לכותבים בתחילת דרכם. ככל שאתה מתקדם אתה מוצא את זה עוד דברים שאכפת לך מהם.
בסטודיו כתבתי את המחזה "דמות אב" אני מתקדם בו באיטיות. הפסקתי בגלל "המאהבת של מר עכבר." עכשיו חזרתי אליו. אני מרגיש מצד אחד חוסר בטחון ולא יודע לאן הסיפור ילך. יש לי כל מיני רעיונות שאני ממש חושב שהם טובים אבל כרגע המחזה לא מסתדר לי כדי לשלב אותם. אני לומד את הדמויות. נותן להם לחפש את עצמם בחלל ובסיפור המחזה. אני חושב שהמחזה ילך לכיוונים שאני כרגע לא יודע לצפות אותם. אבל אני מגשש איתם בעלטה. זה לא קל. מסקרן אותי מה ייצא.
בהמשך היום חזרתי הביתה. קראתי קצת, בהיתי קצת, שיחקתי עם הילדות שלי בפלייסטיישן. היום התקדם לו. לפעמים זה קורה. יום מלא בפיסות של מעשים אז לא לחלוטין יודע מה היה.
11.8
קמתי ממש מאוחר ועקום לגמרי. לקח לי זמן להתאפס. בעיקר עשיתי סידורים בבוקר. וביליתי עם הילדה הקטנה שלי. רק לקראת שלוש הלכתי לסטודיו. שוחחתי ארוכות עם אורי אוריין על כתיבה. יש בינינו הבדל ככותבים אבל זה מה שעושה את השיחות שלנו מעניינות. הוא יודע ממש טוב לכתוב מחזה מוזמן. ואני חושב שאני לא טוב בזה. הוא נזף בי בעדינות. אני מחבב את השיחות שלנו. יש בהם איזון. לאחר השיחה ארגנתי את החלל במהירות. היום זה יום הקלטות של פודקאסטים ויש לי שתי הקלטות.
הקלטה ראשונה - נעם גיל. מחזאי של מחזות רבים. אני שיחקתי במחזה הראשון שלו לפני הרבה מאוד שנים. ומאז אנחנו מיודדים. אני מכיר את מחזותיו. יש לו יכולת וקול ייחודי בזירת המחזאות הישראלית. שוחחנו שעה. על יסורי המחזאי. עלו בשיחה תלאות וקשיים וגם דרכי עבודה ומחשבה. הרי לא משנה מול כמה קשיים אתה נתקל יש משהו שגורם לנו להמשיך.
לאחר מכן הגיע אבישי מילשטיין. דרמטורג בית ליסין וגם מחזאי ובמאי. מאוד חיכיתי לשיחה איתו כי בעצם מעולם לא שוחחנו ארוכות שיחה על מחזאות. הכותרת של הפודקאסט "הקהל המציא את התיאטרון." משפט יפה. השיחה הייתה מאוד מעניינת, על מהות הקונפליקט. על החיפוש של השפה מול הקהל. אבישי הוא כבר שועל ותיק בתיאטרון ובשבילי, אדם שגדל לו בשדות התיאטרון העצמאי היה מרענן לשמוע אדם שגדל בשדות הרפרטוארי.
את הלילה ביליתי בסידור הפודקאסטים באתר. הזמנתי אנשים חדשים להתראיין אצלי. כל רעיון לשוחח עם יוצרים מרגש אותי. נותן לי הזדמנות אמיתית לנהל שיחה על הנושא האהוב עלי ובאמת לדבר על זה וללמוד אחד מהשני. שיחות כאלה לא מתרחשות ככה סתם. ולכן אני אוהב את ההזמנה הרשמית, השעה בה אנחנו מדברים. טקס האוזניות והדיבור המופנה לציבור. זה נותן לזה מימד ממלכתי. לשוחח על תיאטרון. לפתח את היכולת לשים במילים אג'נדות, מחשבה, תהליכים. אני מקווה להזמין כמה שיותר יוצרים. אני מממן את זה מכיסי. את כל הפודקאסט הזה. אולי אני אצליח למצוא ספונסר או מישהו שירצה לפרסם אצלי בפודקאסט. זה לא עסק מאוד יקר ויש קהל מאזינים יפה. שבטוח רק יגדל. וגם רשמתי את הפודקאסט לספוטיפיי.
על מנת להאזין לפודקאסטים לחצו כאן
![]() |
הלוגו של הפודקאסט |
8 באוגוסט 2020
לא אוהב לעשות הגהה וגם עטיפה חדשה
לא משנה כמה אני מנסה לעשות הגהות אני תמיד מפספס שגיאות. ארבע פעמים עשיתי הגהה וכל פעם פספסתי. כבר שלחתי את זה לקריאות ועדיין מצאתי את עצמי מגלה טעויות.
בבוקר נסעתי לסטודיו. בעיקר הכנתי את המאהבת של מר עכבר לקריאה. מה שנקרא הכנה לדפוס. זה היה יום פרודוקטיבי עם צוואר כואב. זו עבודה איטית, להכניס הכול לתוכנה מסודרת על מנת שאצליח לבנות קובץ דיגיטלי. אני יותר ויותר מדמיין הוצאת ספרים דיגיטליים למחזות. שלחתי את המחזה לכל מיני אנשים לקרוא. שלחתי כמה מיילים, אבל בעיקר ליטשתי את המחזה. יום שכזה. ועדיין... יש שגיאות נסתרות במחזה.
כתבתי ביומן יום הולדת למחזה. קראתי שיש מישהו שכותב ביומן כל פעם שהוא מסיים לכתוב יצירה. כעבור שנה עולה לו הודעה ביומן שיש יום הולדת ליצירה. אני מנסה את זה. זו מחשבה שיכולה לשמח אותי ביום מדכא.
שלחתי היום הודעה למספר מחזאים וממחזאיות. ביקשתי מהם מחזה קצר חדש לאנתולוגיה. אני חושב שזה יהיה נהדר להוציא אנתולוגיות של מחזות קצרים.
עולם ההוצאה לאור יותר ויותר קוסם לי. אבל אם לא אלמד גם להתפרנס ממנו לא אוכל לעשות את זה לאורך זמן. רק להכין מחזה אחד התיש אותי. אני מאמין שאשתפר.
סיימתי ממש עכשיו והשעה 2:00 לפנות בוקר אבל הקובץ הסופי מוכן. עיצבתי עטיפה למחזה. וכל מה שנותר לי הוא לתת לאנשים לקרוא.
למה התובנה שאני לא אגתה כריסטי עזרה לי לסיים את המחזה.
יום שישי 7.8
הבוקר התחיל עם סדנת לאבאן. אני מלמד את השיטה הזאת כבר כמעט 13 שנה. האמת אני לא יודע למה היא נקראת שיטה. זו לא שיטה, אלא פסיכולוגיה של תנועה וניתוח דפוסי התנהגות. להבין את התנועה של הנפש והפסיכולוגיה. להבין איך אנחנו בנויים פיזית ואיך אנחנו מדברים את השפה הראשונה שהיא הגוף. אני אוהב לראות את האסימונים שנופלים. התיאוריה של לאבאן היא בעיני שירה צרופה להבנת האדם. ובעיני הטכניקה הטובה ביותר ללימוד משחק. ככל שאני מלמד יותר את השיטה הזאת. אני חושב ששחקנים מחולקים לכמה דרגות. (א) שחקן בדרגה 1 "המתחיל" תקוע בתוך הטקסט ונשען על המילים כגלגל הצלה. (ב) השחקן בדרגה 2 מתחיל לפתוח את עצמו להבנת הסיטואציה והפרטנר, מתחיל להבין את הגוף. ולגשר בין המילים והגוף (ג) שחקן בדרגה 3 יודע להשתמש בטכניקות שונות כדי ורואה את הקהל. יודע לחבר בין המקום, הסיטואציה, והטכניקות.למילים כבר אין משמעות הן כלי לניואסים. (ד) שחקן בדרגה 4 הוא המבדר, נטול מאמץ, הגוף מבין את הסיטואציה וכל מה שמעניין אותו זה לשאוב תגובות מהסביבה. קהל, פרטנרים, וטקסט. (אכתוב על זה בהרחבה בהמשך - זה עוד דורש ממני חקירה.)
לאחר מכן הייתי בבית. הפסדתי במשחק קלפים לבת הקטנה שלי, שיחקנו קצת בסוני פלייסטיישן ביחד, והתמסרנו בכדורגל.
לקראת 18:00 נסעתי לסטודיו. החלטתי שאני מסיים את המחזה "המאהבת של מר עכבר." נתתי לעצמי את יום שישי ואת שבת. אבל הרגשתי מספיק טוב כדי לסיים היום. בהתחלה לא מצאתי את עצמי. התיישבתי לקרוא עם כוס תה. הייתי עייף. אני לא כותב טוב שאני עייף. פתחתי את מזרון ונשכבתי לנמנם על רצפת הסטודיו. ישנתי כחצי שעה. קמתי בבהלה. לא יודע למה נבהלתי. אבל הבהלה הכניסה לי אדרנלין. התיישבתי לכתוב.
השעה 20:00 אני בחצי המחזה. זה אזור לא קל. התחלתי לעשות בדיקות כפולות, מתקן מידע קדימה ואחורה, מקווה לא לפספס. אנשים קוראים מההתחלה עד הסוף, כותבים קופצים לכל כיוון. התקדמתי לאט יותר. לקחתי הפסקות. לא הצלחתי לעבוד ברצף. זה הגיוני ואין מה להלחם בזה. יוניט, מנוחה. יוניט, מנוחה. לפעמים אני כותב ולא מרגיש שאני צריך מנוחה אז אני ממשיך. ככל שנכנסתי פנימה התחלתי לרוץ ואיבדתי את תחושת הזמן. מפה לשם השעה 00:00 הגיעה. החלטתי שזה זמן טוב לקחת הפסקה יותר רצינית. האמת, שקלתי ללכת הביתה. האדרנלין עדיין בגוף שלי וזה יהיה חבל לסגור הכול עכשיו ולחזור מחר. אני כבר בתוך היצירה, אני מעריך שנותרו לי עוד 1500 מילים. לסיים את המחזה. החלטתי להישאר. ובום! היה לי רגע קשה. עשיתי לי כוס קפה. המוח שלי קודח שהמחזה לא טוב. ואז עברה בראשי המחשבה שאם אני אכניס זוג בלשים לתוכו זה מה שיעשה אותו מצוין. הרגתי את האנרגיה של הרעיון החדש והמחשבה של "הי, זה רק עניין של כמה ימים ואתה כותב את זה בקלות." חיפשתי הקלטות של אגתה כריסטי.
ואז ברגע אחד עצרתי את עצמי. אתה לא משנה כלום! זה המחזה ואתה כותב אותו. אתה לא מוסיף בלשים, אתה מסיים את המחזה. צריך להבין כאן משהו, ההערה המרכזית שקיבלתי על הדראפט הראשון של המחזה הארוך שנכתב ב-2018 (לא הגרסה הקצרה) היא שאם אני כותב בסגנון של אגתה כריסטי אני צריך לבנות יותר מהלכים. אתמול הבנתי שאני לא אגתה כריסטי. (תובנה פשוטה למדי). יותר מזה. אגתה כריסטי היא כותבת בדרגת על. היא כתבה עשרות עם לא מאות של סיפורי רצח. היא האמנית הגדולה ביותר של הז'אנר. ואני, מה אני? ניסיון ראשון שלי לכתוב מחזה בלשי. אז להשוות את עצמי אליה? יותר מזה, להשוות את עצמי ליצירות הגדולות שלה? כי הרי זה מה שקראתי. לא קראתי את הדברים הפחות טובים שהיא כתבה. אפשר לשאוף אל המאסטרים אבל הם יודעים לעשות דברים עם סיפור ומילים שאני לא מתקרב לשם בכלל. זו מחשבה מאוד משחררת. אל תנסו שהמחזה שלכם יהיה דומה ליצירת מופת. הדוגמה שאני אוהב זה שחקן שחמט מתחיל הולך לטורניר שחמט להביט בקאספרוב כדי ללמוד ממנו. קאספרוב כל כך מהיר, המוח שלו מנתח מאות מהלכים קדימה. השחקן המתחיל רואה את הכלים זזים, גם הוא יודע להזיז אותם אבל אין לו מושג קלוש מה קאספרוב עושה. רק אדם בדגה גבוהה יכול לשחק עם קאספרוב. אותו דבר זה בכתיבה. ואני חושב שאני בדרגה ראויה ככותב. אני צריך להגיד תודה שבכלל אומרים על היצירה שלי שהיא מזכירה את יצירותיה של אגתה כריסטי. אם אחליט לכתוב עוד מחזה בלשי אני מאמין שאהיה טוב יותר. אבל בינתיים זה הכי טוב שלי. אני חושב שיש במחזה דברים טובים. איך אני יודע, כי נהניתי לכתוב את זה. התיישבתי לכתוב וסיימתי את המחזה ב2:30 לפנות בוקר. העיניים שלי כבדות. ישיבה ממושכת מול המסך, ללא תזוזה, המוח עובד כל הזמן, זה הרבה מאוד אנרגיה. אבל שוב נהניתי. יצרתי יצירה שלעד תתקיים. כמו כל מחזה אחר שכתבתי. יש לי עוד קצת תיקוני הגהה לעשות. אבל זהו המחזה יוצא החוצה. בצורה הזו, מישהו יעלה אותו מתישהו ואם לא אני אעלה אותו. אולי המחזה הקצר לעד יהיה הגרסה העדיפה, מי יודע? האמת זה לא משנה לי כי אני פנוי לספר סיפורים אחרים. בזמן שנסעתי הביתה חשבתי על המחזה הבא שאני אכתוב. לא מה העלילה. חשבתי עלי כותב אותו ומסיים אותו.
יום שבת. 8.8
לא קרה הרבה מבחינת עבודה. בעיקר עשיתי הגהה למחזה המאהבת של מר עכבר, והעברתי אותו למצב של דפוס. עשיתי שגיאה באחת ההחלטות שלי ( בענין צורת המחזה על הדף אז עשיתי עבודה לחינם. והתחלתי אותה שוב. זה לא דורש ממני יותר מדי אנרגיה. בזמן שארגנתי את המסמך שמעתי באוזניות הקלטה של הספר "רחם על הקורא" שנכתב על פועלו של קורט וונגוט.
קיבלתי הרבה מאוד בקשות לקריאת המחזה. יש כאלו שמכירים את המחזה הזה היטב ואך שיחקו או ביימו בו. (בגרסה הקצרה) לכן משמח אותי מאוד שיש קהל שרוצה לקרוא את המחזה. פשוט לקרוא. מחזאי כותב מחזות. מחזה הוא מסמך לקורא. אפשר לעשות ממנו הצגות. אבל למזלי אפשר פשוט לקרוא אותו ולהנות מהסיפור ולדמיין את ההצגה.
(בלילה ישבתי לכתוב את הבלוג. וציירתי את הציור למטה.)