רועי מליח רשף

נעלמתי לתוך עצמי. עשיתי הרבה. הייתי שקוע בתוך עשייה ונעלמו לי כמה ימים. לגבי המחזה שאני עובד עכשיו "דמות אב" לקח לי שלושה ימים לנשום לתוכו ולהבין את הטעות שלי. והנה עכשיו אחלוק כאן את הטעות שעשיתי בזמן שכתבתי אותו ולמה לא הצלחתי להתקדם. התשובה "שכתבתי אותו כל הזמן."  הסיפור הוא כזה. פנתה אלי בימאית ושאלה אותי יש לך מחזה בשבילי. אמרתי לא. אבל יש לי חצי מחזה בשבילך. שלח לי היא אמרה. ואני שלחתי. היא אהבה אותו. ואמרה בוא נעשה אותו אבל יש דברים שאני לא מתחברת אליהם. לגיטימי. המחזה עוד לא גמור ואני בתפיסה שהכול עוד בר שינוי. התחלנו לדבר ולדבר והמחזה התחיל לזוז לכיוונים שונים. הסיטואציה הבסיסית נשארה אבל הסיפור השתנה וכבר לא היה ברור לי. שברתי את הראש מכל כיוון אפשרי. היה נדמה לי שאני מצליח למצוא כיוון. עשינו עוד כמה שיחות. אבל אני לא מצליח להתקדם. בשלב מסוים אמרתי די ותכתוב והתקדמתי. הגעתי לנקודה שאני לא אוהב את זה. שוב. ואני לא כותב אם אני לא אוהב.  אז הפסקתי לשלושה ימים. עשיתי הרבה דברים אחרים אבל לא כתבתי. ואז לאחר שיחת טלפון עם חבר. גוללתי בפניו את הסיפור שאני מספר כא

למה אנחנו משתמשים במילה קשה כשאנחנו כותבים? ואם זה קשה אז מה הסיבה שאני עושה את זה? כתיבה זו עבודה קלה. אתה לבד בחדר ואתה ממציא סיפורים ואז אתה נותן לאנשים לקרוא וחלקם אוהבים את זה. כל דבר שכתבת נשאר לנצח פחות או יותר וגם אחרי שתמות מישהו עדיין יכול קרוא את הסיפורים שהמצאת ואת המחשבות שחשבת. אז למה אני מתייסר? כי לצערי חונכתי להתייסר, חונכתי לחשוב שליצור זה קשה ואם זה לא קשה אז זה לא איכותי. אין בכתיבה ייסורים מלבד הייסורים שאני מעביר את עצמי. אחרים שנותנים הערות מייסרים גם, למה? כי גם הם חונכו שזה מייסר. המטרה שלי להיות כותב שכותב המון. אני רוצה עשרות יצירות. אני רוצה לכתוב מחזות כל שבוע. כל חודש. קצרים וארוכים. להיות  המחזאי הכי מוערך בארץ? על זה כבר ויתרתי. שאיפה טפשית שאני לא יכול לשלוט בה. רוצה להיות הכותב הכי פורה - בזה אני יכול לשלוט. ובשביל זה, כל מה שאני חוקר זה את מקור ההנאה שלי. לשבת בחדר ולהמציא סיפורים. אני מתקדם לשם. כל פעם צעד. בוחן כל מחשבה שיש לי. כל הנחת יסוד שחונכתי אליה. אני מבין כמה קשה להיות כותב בתחילת הדרך. אני שמח שעברתי את השלב הזה בחיים. כמה שטעויות חשבתי, כמ

יום חמישי הקלטתי פודקאסטים. אך לכתוב עליהם מרגיש מוזר. אפשר פשוט להקשיב. האורחים היו המחזאית והבמאית דניאל כהן לוי והבמאי יפים ריננברג. נתקלתי השבוע במשפט מעניין בספר על קורט וונגוט. המורה שלו לכתיבה אמר "סיפור טוב נוצר כשגיבור רוצה את מה שהוא מפחד ממנו." אני חושב על המשפט הזה לא מעט. כאשר הדמות רוצה את מה שהיא מפחדת ממנו יש בסיס חזק יותר לקונפליקט. בכתיבה, אם גיבור רוצה משהו ויש מכשול זו דרמה סבירה. אבל אם הגיבור לא רוצה אבל מוכרח לעשות זו דרמה מעולה. וזה יושב על אותו עיקרון של לחבר את הרצון של הגיבור  לפחד שלו.

היות והייתי בטיול משפחתי כל היום אין לי מה לכתוב על התהליך שלי. אז אני אנצל את הפוסט הזה כדי לדבר על מחזאי אינדי. המילה אינדי היא קיצור של אינדיפנדנט. בעברית עצמאי. מושג שהפך להיות נפוץ עם פרוץ האינטרנט לחיינו. מוסיקאים וסופרים ניצלו את היכולת לקדם את עצמם בדרכים עצמאיות ולשלוט בקריירה שלהם בדרכם. בתיאטרון המושג הזה פחות נפוץ. הוא קיים אך לא לחלוטין בהיר. המילה פרינג' השתרשה לנו בתרבות. אני אוהב את המילה אינדי. (גם בגלל שזה דומה לאינדיאני) פרינג' בעיני יותר קשור לתוכן ואני חושב שרוב האנשים מקשרים פרינג' לתוכן אקספרימנטלי. אינדי קשור בעיני לפעולה. הבעיה בהגדרות עולה שאני מחליט להעלות מחזה בידורי או ריאליסטי בכוחות עצמי.    אבל רגע, אני רוצה להתעסק במחזאות אינדי. בצעירותי חונכתי שאתה נחשב איש תיאטרון אם אתה מגיע לתיאטרון הרפרטוארי. זו הכתובת, זו השאיפה. ואם אתה לא שם אז אתה לא קיים. זה נכון גם לחינוך שקיבלתי כשחקן. חינוך שהסב לי המון תסכול. כשהייתי ברפרטוארי לזמן קצר כשחקן הבנתי שלא הגעתי לנחלה. וגם שלא כולם בעיני היו טובי השחקנים. אלא היו גם שחקנים בינוניים ומטה שהגיעו למעמד

התחלתי במוסך. עשיתי בדיקה לאוטו. הוא תקין. החלפתי שני צמיגים. משם נסעתי לחיפה לאסוף את בתי  ובדרך הקשבתי לספר על קורט וונגוט. חזרנו לתל אביב והורדתי אותה בחוג. משם הלכתי ללמד בסדנת המתקדמים של דורון בן דוד. בקיצור הרבה נסיעות.  כל הזמן חשבתי על המחזה. ניסיתי להריץ בראש מקצב. בספר של על קורט וונגוט הוא ציין שפעם  הוא היה שולח את הסיפורים שלו למגזינים. העורכים של המגזינים היו מחזירים לו כל סיפור שלא היה ברור מי הדמויות, איפה זה ממוקם ועל מה הסיפור. חשבתי על זה בכל הנוגע למחזה שלי. אולי זה מה שאני צריך. פשוט לבסס את המחזה על ההתחלה. אלה הדמויות זאת הסיטואציה ואז לראות איך זה מתפתח. התחלתי להרגיש את המשפט הראשון בראש והתחיל לעשות אימפרוביזציות בראש. אני מרגיש את האנרגיה של הכתיבה. אני כבר מיומן לדעת שזו אנרגיה של התחדשות. היא תמיד משמחת. לכן כשאגיע לשליש ארגיש את הקושי. השאלה. המרכזית מה קורה במחזה עדיין לא פתורה לי. זה כמובן מותיר אותי בפחדים. אבל התדר של המחזה מתחיל להתגבש בראש. הדד ליין בעורפי אבל מרגע שאבין מה אני כותב. זה רק עניין של כמה ימים. 

אחת הבעיות שאני חווה עם המלחמה בין הצד היצירתי שלי לצד הביקורתי שלי זה שאני צריך להבחין מתי הצד היצירתי מדבר איתי. אני עשוי לחשוב שזה הקול הביקורתי  וזה מבלבל.  המחשבות חותכות אחת את השניה, הן סותרות אני מרגיש כמו בכביש שהרמזורים הפסיקו לפעול וכולם צופרים ומנסים לעבור. עכשיו, הקול היצירתי הוא כאוטי, פרוע הוא קופץ מצד לצד. והקול הביקורתי הוא מסודר. מה שאומר שייתכן שהקול הביקורתי שלי מנסה לסדר את הקול היצירתי או להיפך?  זה מתחיל להיות מסובך. מי שולט במי?  התשובה תמיד נמצאת במקור ההנאה. אני אומר לעצמי כמנטרה. כלומר אני מרגיש שאני לא נהנה לכתוב את המחזה. אני מרגיש שאני הולך בחלל והכול עוד חשוך ואני צריך זמן להאיר את המקומות עם פנס. אני מפחד להתקדם אל החושך. אני עוד לא מרגיש את הסאונד של המחזה, אין לי את הביט שלו. אני מרגיש את זה בגוף. ככל שאני כותב יותר קשה לי לכתוב משפטים. אני עוד לא מכיר מספיק את הסיפור. עוד לא סיפרתי אותו לעצמי מספיק. הדמויות מטושטשות עדיין. הן מתנגדות אלי. כרגע אני לא נהנה לבלות איתן.   כתבתי את הבלוג. עשיתי כל מיני עבודות קטנות שקשורות לעולם ההוצאה לאור של המחזות שלי.

יום ראשון הגיע. קמתי בשיא המרץ. הסופ"ש הסתיים. הידד! הכל חוזר לנוע. החלטתי על יום סידורים. יש לי ברשימת המטלות המון דברים קטנים לסיים. התחלתי.  פרויקט שדחיתי ארבעה חודשים כי חשבתי שיהיה הרבה עבודה לקח לי בסוף שני טלפונים ועשרים דקות על המחשב. דפקתי את הראש בשולחן. לפעמים אני לא מבין למה אני דוחה דברים. אבל כמו כולם, אני אנושי, ויש לי דברים שאני דוחה. אני  לא נחשב דחיין. אני תמיד אמצא סיבה למה אני צודק וזה היה צריך להדחות. במקרה הזה יצאתי אידיוט. למחוק ברשימת המטלות משימות זה רגעי התחשמלות קטנים ומענגים. אני כותב את כול המשימות שלי בטלפון ברשימה אחת סופר ארוכה. והיא רק מתמלאת ומתמלאת. היא ממש מגילה. פעם הייתי מנסה אפליקציות. מנסה לעשות מסודר. מה שייך לבית, מה שייך לעבודה. הפסקתי עם זה הכול ברשימה אחת ארוכה מאוד. אני לא אוהב להסתכל בה. אבל אני מכניס אליה כל הזמן דברים כי אני יודע שאני אשכח. אז כשאני מכניס אליה משהו אני כבר רואה מה עלי לעשות. אני משתדל להוריד ממנה משימות כל שבוע. ובדרך כלל יום שני הוא יום סידורים. אבל היום החלטתי שיום ראשון יהיה יום סידורים. כי בכל זאת אני אחרי משבר

 יום שבת. חלמתי שאני מרגל במדינה ערבית. ואני סגור בדירה שלי עם המשפחה. ולא הבנתי למה אני מרגל ולא הבנתי מה המשימה שלי. ויותר מזה הייתי מצוברח בחלום כי אני לא יודע ערבית. אני חולם את החלום הזה כל פעם בצורות שונות. פעם חלמתי שעשיתי תאורה להצגה ואני לא התאורן ואני לא יודע להפעיל את המחשב וכולם מסתכלים עלי ולא מבינים למה אנחנו מתעכבים. לפעמים אני מודע לזה שאני חולם ולפעמים אני לא מודע. התעוררתי מאוחר.  אני לבד בבית. ולא הצלחתי להבין מה אני מרגיש. אני עוד בשאריות של היום שלפני. אז החלטתי לשקוע לתוך עצמי, להמשיך את המשבר. לבהות. חשבתי שאני אכתוב. חוץ מהבלוג לא כתבתי.(תודה לאל שיש את הבלוג)  קראתי קצת, איבדתי ריכוז. ניקיתי את המזגנים. ואז שוב קראתי קצת ושטפתי כלים. גוללתי בפייסבוק. עברתי על רשימת המטלות שלי. וכל כמה זמן הסתכלתי בשעון. מדהים אותי איך הזמן טס. אני מרגיש מועקה כשאני לא כותב, עצבות קטנה כזאת. הכרות בחולשה שלי. אני עוד לא הכותב שאני רוצה להיות.  סיימתי לראות את הסרט על הסמוראים. סרט לא טוב. די ידעתי לאן הוא הולך. אפילו ידעתי איך הוא יגמר ואמרתי את המשפט של הגיבור בסוף לפניו. איפה

יש לי מערכת יחסים לא טובה עם סופי שבוע. פעם ממש תיעבתי את שישי שבת. מעולם לא הייתה לי עבודה מסודרת ולכן הרגשתי שהדברים פשוט מפסיקים לנוע בשישי שבת. אני כבר לא מרגיש את זה, עכשיו השקט של הסופ"ש נעים לי.  זוגתי אמרה לי שהיא נוסעת עם הבנות לסבא ולסבתא. יש לי סופ"ש לעצמי. כשנותנים לי זמן מוחלט לעצמי, הראש שלי מתבלבל. זמן לעצמי בימי חול, אין בעיה. זמן לעצמי בסופ"ש מערער אותי. המחשבה הראשונה שעברה לי בראש, יש לי מלא זמן לכתוב, הידד! אבל האיטיות של הסופ"ש משתלטת עלי. והפעם הדברים היו חמורים יותר. התחלתי לשמוע את הקול שאומר שוב. "מה הטעם בכל זה?" אין לי כוח לקול המטריד הזה. הוא כמו בחילה קלה אחרי האוכל. כמו זבוב טורדני שנכנס בחלון ולא מוצא את היציאה. המחשבה השתלטה עלי כמו ערפד. מוצצת ממני אנרגיה. מה הטעם בבלוג? זה הכול בזבוז זמן. אין לשום דבר משמעות.  הרגע הדקדנטי, המתפורר הזה, תוקף אותי כל כמה זמן. אני מתחיל להסתובב סביב עצמי, אני מרגיש מוזנח, אני מרגיש שאני חי בטעות. אט אט הוא  הופך לקול נעים, כי אני מסכים איתו. הוא הופך לסדין משי לבן שעוטף אותי ומרדים אותי. הרג

13.8  ישנתי רע. אני לא יודע למה אני ישן רע. אבל קמתי עקום. משכתי את הבוקר. ניסיתי לקרוא אבל לא התחשק לי. רציתי לבהות. לקראת הצהריים הלכתי לסטודיו. חשבתי שאני אכתוב. משהו ישב לי על הלב. אני חושב שקראתי יותר מדי כתבות חדשותיות. אני פשוט חושב שאכלתי יותר מדי פוליטיקה לארוחת ערב. מבחינתי זאת בעיה אם אבד לי הרצון לקרוא בבוקר. לא כתבתי, בעיקר בהיתי בסטודיו בקיר. עשיתי עבודות סרק, סידורים. הזמן עבר ולא קרה כלום. ויתרתי על הכתיבה. אני לא כותב שאני עייף ואני לא כותב שאני מצוברח. אני רוצה לכתוב שאני נהנה. ואם אני לא נהנה אז אני משחרר.  חזרתי הביתה. הגיעו מתקינים לסורגים והגיע המנקה. כשהמנקה שלנו מסדר את הבית, אני משתדל להתחמק ממנו. בעיקר כדי לא להפריע. הוא עובד יפה ומסודר. אני מעריץ אותו. הממ... זה נשמע גדול ופומפוזי, טוב, אולי המילה הנכונה מעריך אותו. אני חושב על זה שהוא מנקה כל יום שני בתים. זה מרשים אותי. אנשים שעובדים בעבודות כאלה מרשימים אותי. ברגע שהוא מסיים לנקות את החדר הראשון אני הולך לרבוץ שם. לא יודע להסביר, אבל כשהוא מנקה לי את הבית זה כמו לאתחל את המחשב. אני מרגיש שאני יכול להתח

12.8  קמתי בבוקר ונסעתי מהר לסטודיו. ידעתי שאין לי הרבה זמן לעבוד. הגעתי, הכנתי קפה ומיד התחלתי לכתוב את המחזה "דמות אב". המחזה הזה הוא ניסוי בשבילי. כתבתי את הרעיון שלו בכתב יד ואז התחלתי לעבות אותו במחשב. אבל אין לי עלילה שלמה בראש. רק כמה רעיונות ותחושה פנימית שהם יתחברו בסוף.  ההתחלה ברורה לי. הכתיבה איטית ואני צריך לנשום עם הדמויות את הסיפור. ללוקיישן עדיין אין יותר מדי אחיזה אבל אני פתוח לחפש איך הוא משפיע על הדמויות. את העלילה לא אכתוב כאן. זה סיפור שדורש הסברים של חוקיות. אחד המכשולים הראשונים שאני חווה זה מתי אני מבסס את החוקים האלו?   לתלמידים שלי אני אומר שבהתחלה צריך להתחיל מהעומק. לדוגמה אם אבקש לכתוב על אגם, אנשים יתחילו לתאר מה יש מסביב האגם. הם יכתבו על הבתים והעצים ומי גר שם. (מידע)  החוכמה היא להתחיל את הסיפור מתחתית האגם. מה יש בתחתית האגם ואז לעלות אט אט למעלה.  אז נוצר מתח. אם יש גופה בתחתית האגם, למשל, כל מה שקיים מסביב לאגם תורם למתח. מעלה שאלות כמו מי אחראי לגופה שבתחתית האגם?  אז אם להמשיל את זה למחזה שאני כותב. אני מתחיל בסיטואציה מאוד חזקה ואט ואט מ

10.8 היום התחיל במרץ. קמתי יחסית מאוחר. ומיהרתי לסטודיו/ לא היה לי הרבה זמן. רציתי להספיק לכתוב. בדרך הקשבתי לספר על קורט וונגוט. הספר מתאר יפה את משנתו. המשפט המרכזי של קורט וונגוט הוא: תכתוב על מה שאכפת לך ממנו ועל מה שלאחרים צריך להיות אכפת . (תרגום גס - אם יש לכם הצעות טובות יותר לתרגום, אל תהססו)   write what you care about and think other should care וונגוט טוען במשפט הזה שלכל אדם אכפת ממשהו. יש בזה משהו מאוד אנושי. זו עצה טובה מאוד לכותבים בתחילת דרכם. ככל שאתה מתקדם אתה מוצא את זה עוד דברים שאכפת לך מהם.  בסטודיו כתבתי את המחזה "דמות אב" אני מתקדם בו באיטיות. הפסקתי בגלל "המאהבת של מר עכבר." עכשיו חזרתי אליו. אני מרגיש מצד אחד חוסר בטחון ולא יודע לאן הסיפור ילך. יש לי כל מיני רעיונות שאני ממש חושב שהם טובים אבל כרגע המחזה לא מסתדר לי כדי לשלב אותם. אני לומד את הדמויות. נותן להם לחפש את עצמם בחלל ובסיפור המחזה. אני חושב שהמחזה ילך לכיוונים שאני כרגע לא יודע לצפות אותם. אבל אני מגשש איתם בעלטה. זה לא קל. מסקרן אותי מה ייצא.  בהמשך היום חזרתי הביתה. קראתי קצת,

לא משנה כמה אני מנסה לעשות הגהות אני תמיד מפספס שגיאות. ארבע פעמים עשיתי הגהה וכל פעם פספסתי. כבר שלחתי את זה לקריאות ועדיין מצאתי את עצמי מגלה טעויות.  בבוקר נסעתי לסטודיו. בעיקר הכנתי את המאהבת של מר עכבר לקריאה. מה שנקרא הכנה לדפוס. זה היה יום פרודוקטיבי עם צוואר כואב. זו עבודה איטית, להכניס הכול לתוכנה מסודרת על מנת שאצליח לבנות קובץ דיגיטלי. אני יותר ויותר מדמיין הוצאת ספרים דיגיטליים למחזות. שלחתי את המחזה לכל מיני אנשים לקרוא. שלחתי כמה מיילים, אבל בעיקר ליטשתי את המחזה. יום שכזה. ועדיין... יש שגיאות נסתרות במחזה.  כתבתי ביומן יום הולדת למחזה. קראתי שיש מישהו שכותב ביומן כל פעם שהוא מסיים לכתוב יצירה. כעבור שנה עולה לו הודעה ביומן שיש יום הולדת ליצירה. אני מנסה את זה. זו מחשבה שיכולה לשמח אותי ביום מדכא.  שלחתי היום הודעה למספר מחזאים וממחזאיות. ביקשתי מהם מחזה קצר חדש לאנתולוגיה. אני חושב שזה יהיה נהדר להוציא אנתולוגיות של מחזות קצרים.  עולם ההוצאה לאור יותר ויותר קוסם לי. אבל אם לא אלמד גם להתפרנס ממנו לא אוכל לעשות את זה לאורך זמן. רק להכין מחזה אחד התיש אותי. אני מאמין שאשתפ

יום שישי 7.8 הבוקר התחיל עם סדנת לאבאן. אני מלמד את השיטה הזאת כבר כמעט 13 שנה. האמת אני לא יודע למה היא נקראת שיטה. זו לא שיטה, אלא פסיכולוגיה של תנועה וניתוח דפוסי התנהגות. להבין את התנועה של הנפש והפסיכולוגיה. להבין איך אנחנו בנויים פיזית ואיך אנחנו מדברים את השפה הראשונה שהיא הגוף. אני אוהב לראות את האסימונים שנופלים. התיאוריה של לאבאן היא בעיני שירה צרופה להבנת האדם. ובעיני הטכניקה הטובה ביותר ללימוד משחק. ככל שאני מלמד יותר את השיטה הזאת. אני חושב ששחקנים מחולקים לכמה דרגות. (א) שחקן בדרגה 1 "המתחיל" תקוע בתוך הטקסט ונשען על המילים כגלגל הצלה. (ב) השחקן בדרגה 2 מתחיל לפתוח את עצמו להבנת הסיטואציה והפרטנר, מתחיל להבין את הגוף. ולגשר בין המילים והגוף (ג) שחקן בדרגה 3 יודע להשתמש בטכניקות שונות כדי ורואה את הקהל. יודע לחבר בין המקום, הסיטואציה, והטכניקות.למילים כבר אין משמעות הן כלי לניואסים.  (ד) שחקן בדרגה 4 הוא המבדר, נטול מאמץ, הגוף מבין את הסיטואציה וכל מה שמעניין אותו זה לשאוב תגובות מהסביבה. קהל, פרטנרים, וטקסט. (אכתוב על זה בהרחבה בהמשך - זה עוד דורש ממני חקירה.) 

קראתי שיש אנשים שחושבים בקו ישר ויש אנשים שחושבים מפוצל. אני לחלוטין חושב מפוצל. אני מג'נגל בראש שלי המון דברים במקביל והם מתנגשים ומתישים לי את המוח. כמו סמארט פון מלא באפליקציות. היום המחשבות שלי היו בעיקר על השלבים של הכותבים. אני מניח שאני אבנה הרצאה בנושא. חשבתי גם על ההנאה שבכתיבה. מה מקור ההנאה. אני מנסה למפות את כל ההפרעות שיש לי לכתיבה. לדוגמה, אני מאוד נהנה לכתוב את הבלוג שלי. כל לילה אני מתיישב לכתוב, זה הקול הפרטי שלי, אני לא משכתב אותו, אני רק קורא אותו כשאני מסיים ומתקן שגיאות או מחדד מעט משפטים כדי להגיע לרעיון מרכזי. אני לא צריך לבנות סיפור מה שהופך את הכתיבה בבלוג לקלה יותר. גם אם פספסתי עבודה על יצירה הבלוג מאמן אותי בכתיבה.   את הבוקר פתחתי בקריאה. אני חוקר עכשיו את שלבי הכתיבה. לא טכניקות. אלא את ההוויה של הכתיבה. זה מרתק אותי. אני מחפש חומרים, קורא על הרגלים של כותבים גדולים. סופרים, מחזאים. זה ממלא אותי באנרגיה. ללמוד, ללמוד, אני תמיד מרגיש שאני לא יודע מספיק. אני ממש ניזון ממידע על המקצוע שלי.  החלטתי שהיום אני "אדפוק עבודה". יש לי זמן אני אגיע לסטו

היום התחלתי את הבוקר בסטודיו. פתחתי את המחשב והתחלתי לכתוב. בניגוד לאתמול אני כותב יותר לאט. אבל בסדר, זה ברור, ככל שאני אתקדם הקולות יתחילו לצוף בראש. מה אתה עושה? אתה הולך לכיוון לא נכון. אולי הגרסה הקודמת עובדת ואתה הורס אותה.  אני מתחיל לשמוע רחשים. הקול זה מתחיל כמו נחש להזדחל לי לנפש. מרעיל. אני עוצר. אני נותן לו להשמיע את קולו. אני לא מתעלם ממנו. אני רק מזהה אותו כקול ואז שם אותו בצנצנת מדומה וסוגר אותה היטב.  לסטודיו הגיע לפגישה אופק לוי. לא התראינו המון זמן, שותפי לראש טיקטס. יזם בנשמתו. הוא התחיל בקורונה להיות איש של אינטרנט. שוחחנו קצת עסקים. אחר כך שיחות טלפון ארוכות ובכלל הסחות הדעת. טוב, אני אמשיך לכתוב בבית.  נסעתי לרופאה לביקורת על הניתוח שעברתי בכתף. ננזפתי על הטיפול הלוקה שלי בפצע. אני לא חושב שאני מטפל בו באופן לוקה. אבל אני לא מתמודד טוב  עם רגשות האשם של רופאים. הם אומרים: אנחנו בעדך וככה אתה מזניח. זו אחת הסיבות שבצעירותי נמנעתי מרופאים. אני אשם שאני חולה, אני אשם שאני לא מקפיד. הי אני אנושי. ואני לא חושב שמישהו שיבח אותי אי פעם על החלמתי.  בבית, קראתי סיפור של תל

אתחיל מהסוף.  אח! איזה יום נפלא היה לי.  בוקר. התחלתי כרגיל בקריאה עם הקפה. אני אפילו יודע מה קראתי. סוג של בלוג שקיבצו כמה מאמרים  לספרון. הנחתי אותו בצד אחרי 40 דקות.  לקחתי את העט האדום היקר לליבי,  עט נובע LAMY 2000  שזוגתי קנתה לי ליום הולדת לפני הרבה זמן. אני ממלא אותו בדיו אדום. סימנתי לי טעויות דפוס או משפטים שאני רוצה לחדד במחזה המאהבת של מר עכבר.  כמעט סיימתי לעבור על המחזה כאשר הייתי צריך להיות אבא.   הלכתי לסטודיו. הייתה לי אנרגיה טובה בגוף. המשכתי את העבודה על המחזה וסיימתי. עכשיו נשאר רק לתקן. התחלתי לתקן משפט פה, משפט שם והנה, אני מרגיש את האנרגיה נוזלת ממני. אוף, שוב זה קורה. התעקשתי עם עצמי, למה אני מתעייף לתקן? אני גולש. זה כבר יותר מתיקונים. אני כותב שוב חלקים מחדש. מה קורה? משהו עדיין לא מרגיש נכון שאני כותב. ובנקודה הזו בחיי  אני לא רוצה לכתוב עם ההרגשה הזאת - שקשה. זה פשוט לא שווה לי. עצרתי. לקחתי רגע. התחייבתי לשני דברים. אחד, להוציא את המחזה החוצה בתוך שבוע. שתיים, לעשות תיקונים הכרחיים. עצרתי ובהיתי. הסתובבתי סביב עצמי בחדר. ושאלתי מה הכי ישמח אותך, מה יעשה לי

החלטה משמעותית בכתיבה וגבולות ברורים בוקר. ישבתי לקרוא. התעמקתי בחמשת החוקים של היינליין.  קפצתי לבקר את נועה שכטר וישבנו לפטפט על מחזאות כתיבה ושטויות.  חזרתי הביתה. הגיעו מתקיני הסורגים. עכשיו האמבטיה נראית כמו כלא. הייתה לנו פריצה לפני הרבה מאוד זמן, החלטנו שנסגור את החלון עם סורגים. דחיתי את זה קרוב לשנה. והנה היום הורדתי את זה מהרשימה. סיבה אמיתית לחגיגה.  לאחר מכן פגישת עבודה בזום וסידורים. מיילים הודעות. יום שני הוא בדרך כלל יום כזה.  הקשבתי להרצאה של סטיבן קינג מלפני כמה שנים. הוא לא אומר הרבה והוא אומר הכל.  לקחתי החלטה לגבי המחזה המאהבת של מר עכבר. הגרסה הארוכה שלו נכתבה ב-2018 מאז שמתי אותו בצד לשכתוב. ניסיתי לתקן את המחזה כמה פעמים ולא הצלחתי. אנשים קראו אותו וקיבלתי עליו הערות, רובן די דומות.  ועדיין לא הבאתי אותו לידי שכתוב. כתבתי מחברות על גבי מחברות על איך אני הולך לכתוב את המחזה הזה מחדש. והנה היום חשבתי על עקרון מס 3# לא לשכתב. ועקרון 4# תוציא את היצירה החוצה. והבנתי שזה מה שעלי לעשות. היום הגעתי למסקנה שזה המחזה לטוב ולרע. אז נכון הוא לא מדהים והוא לא יצירת מופת אבל

קמתי מלא אנרגיה.   בבוקר מוקדם הייתה לי פגישת דרמטורגיה. הצטערתי שקבעתי פגישה כל כך מוקדמת. אני אוהב להתחיל את הבוקר שלי באיטיות.  למזלי, הפגישה הייתה מאוד נעימה. ישבנו לערוך מחזה. זה היה מעניין ויצירתי. הזמן עבר מהר.    מאוחר יותר נסעתי לסטודיו. התיישבתי על הכיסא, מתחתי איברים  ועשיתי מה שנקרא עבודת משרד. מיילים. הודעות. כל מה שצריך.  זה תמיד משחרר למחוק מטלות מרשימת הטו דו ליסט. התיישבתי לכתוב את המחזה דמות אב. עוד לא סיימתי לתכנן את כל המחזה. אבל רציתי להתחיל לכתוב אותו. אם אני אתקע בהמשך אחזור לשלב הפיתוח. אני רוצה לגלות את הדמויות. כתבתי לא מעט. 800 מילים. בשביל מחזה זו כמות לא רעה של מילים. אני מנסה לכתוב כמה שיותר את הגרסה הסופית. אז ליטשתי וליטשתי ומחר אני אעבור על זה שוב ואתקדם.  ביום חמישי כשהעברתי סדנה על "לכתוב בלי לתכנן." דיברתי על כך שרובנו מפספסים את הסוף. כלומר אם נסתכל אחורה נגלה שעברנו אותו. אחת התלמידות שלי ציינה בפני שהיא מרגישה שהיא עושה את זה גם בעבודה שלה. שהיא מושכת את העבודה קצת יותר כדי להספיק עוד אבל בעצם היא רק מתישה את עצמה ואת האנשים שהיא עובדת א