21 באפריל 2015

כשמשעמם, רע וגרוע הופכים להיות חברים שלך לכתיבה טובה

בחודשיים וחצי האחרונים אני כותב תסריט לסרט עלילתי מלא. הסיבה שהחלטתי לכתוב על תהליך הכתיבה היא בגלל שהתהליך שאני עובד בו מבוסס על רע, גרוע ומשעמם.

אז להלן - איך מכלום נהיה תסריט (בקרוב אני מסיים.)

כשהחלטנו הבמאי ואני, שיוצאים לדרך עם התסריט, החלטתי שאני לא רוצה לסנן שום רעיון. קניתי מחברת שחורה גדולה וחלקה, בלי שורות, וכתבתי כל מיני סקיצות לרעיונות. זה יקרה, ואז זה יקרה, ויהיה מגניב אם זה יקרה... שיחקתי עם זה תקופה ואט אט המחברת התמלאה עם המון קשקושים.



לאחר מכן התחלתי להתיישב לכתוב סצנות. אבל רב הנסתר על הגלוי. לא ידעתי מי זאת הדמות הראשית, לא ידעתי הרבה חלקים בעלילה.  חשוב לציין שאני מתכנן לא מעט לפני שמתיישב לכתוב ועדיין המון סימני שאלה.  ולא משנה כמה תשובות נתתי ידעתי שזה ישתנה.  למה ידעתי?  כי זה קורה לי כל פעם.  

הסצנות הראשונות היו ממש קשות. חשבתי שעם כל הרעיונות אני אצליח לכתוב מהר ובקלות. אבל לא, המוח שלי שידר לי מילים שאמרתי לעצמי, אין סיכוי שאני כותב אותן. הנחתי את המחברת בצד והחלטתי לקרוא קצת. שאני נתקע אני קורא. פתחתי כמה תסריטים והחלתי לעיין בהם. לקרוא יצירות של אומנים אחרים נותן לי מיד תחושה שגם אני יכול. הם רק בני אדם, אני אומר לעצמי, והם התחילו בדיוק כמוני - כולנו יצאנו מהרחם. 

התיישבתי שוב לכתוב סצנות אבל הידיים לא עשו כלום. ואני רק בהתחלה. יש לי עוד 120 סצנות לכתוב ואני רב עם החמש הראשונות! מה עושים? אמרתי טוב, אתה הרי כותב במחברת, תכתוב את הסקיצה הכי משעממת שיש. עם הדיאלוג הכי רע, עם הניסוח הכי גרוע. פיזית זה לא היה קשה, יש לי כשרון אדיר לכתוב גרוע. אבל מנטלית זה ממש מתיש. לאחר שעות של עבודה קראתי מה יצא. אלוהים, עד כמה משהו יכול להיות גרוע?! 


המשכתי למרות שרציתי להקיא על עצמי, זה הרגע שבדרך כלל אני מתייאש ומחליט על רעיון אחר, אבל במקום זה, מילאתי את הדפים בכתיבה הכי גרועה שכתבתי בימי חיי. איזה מזל, חשבתי לעצמי, אנשים לא מסוגלים לקרוא את כתב היד שלך. וכמובן אין סיכוי בעולם שאני נותן למישהו להציץ במחברת הזאת. אני לא מאמין שכתבתי כל כך הרבה חרא! אבל רגע, הי זה באמת המון חרא, וואו, כתבתי המון! כתבתי סקיצות לחמש עשרה סצנות. (מהגרועות בהיסטוריה כמובן). חרא, חרא, אבל כמה הספקת.  הלכתי לישון בתחושה מלוכלכת ונעימה.  

למחרת התיישבתי מול המחשב והקלדתי את הסצנות. לא יכולתי לכתוב את אותן המילים, הן היו נוראיות. אז שכתבתי אותן, תוך כדי העברה. כל סצנה עברה שכתוב קל, והדגש על קל. כשסיימתי קראתי את מה שכתבתי, אוקי, זה נורא אבל לא נורא כמו מקודם. אם רק אשנה את זה, ואזיז את זה לפה... הי, יש פה כמה דברים לא רעים בכלל. כך המשכתי. 

ימים עברו,  סשנים של כתיבה גרועה, משעממת ורעה קידמו אותי לקראת הסוף. לאחר מכן תיקונים ושכתובים.   
מהר מאוד כתבתי כמות נאה של 60 עמודי תסריט (עדין לא תסריט מלא) והרבה מהסצנות היו כבר בשלבי ליטוש רציניים. אזרתי אומץ ושלחתי לבמאי שאני עובד איתו כדי לקבל חוות דעת. 

התשובה שלו הייתה - עד עמוד 20 זה נפלא מעמוד עשרים זה נורא. 

בבית, חשבתי על מה שהוא אמר. החלטתי שיש לי שתי אופציות לשכור רוצח שכיר שירצח אותו או להרים ידיים. איזה סיוט עד שכתבתי 60 עמודים להיפטר עכשיו משני שליש! זאת הייתה נקודה חשובה. כי החלטתי על אופציה שלישית. חמש דקות לאחר מכן ישבתי מול המחשב ומחקתי ארבעים עמודים. (כלומר שמרתי קובץ חדש ועשיתי דיליט.)


זה היה מזכך. הרבה פעמים אני מתאהב בכתיבה שלי ומפחד להרוס אותה. אבל זה לא היה טוב, כתבת ארבעים דפים תכתוב שוב,   הם הרי לא היו טובים, זה בסך הכול 8000 מילים. זה כלום. אנשים משכתבים ספרים של אלף עמודים. וחוץ מזה לא הכול בארבעים העמודים האלה גרוע. 

מאותו יום אני כותב הרבה יותר מהר. בשכבות. שכבת המשעמם, אחרי זה שכבת הגרוע, אחר כך שכבת הרע, ומשם אני רק עולה.

בנוסף,  אני לא כותב בסדר כרונולוגי. כתבתי כבר את הסצנה הסופית וכתבתי הרבה אירועים בין לבין. לפעמים אני מגשר בין האירועים. ומחליק אותם לידי סיפור אחיד עם רצף. 

שנים הייתי כותב מההתחלה, מתקדם ומגלה את הסיפור בדרך. היום אני כותב את מה שיש לי בראש ולא מחכה לרגע שאגיע לשם. שיהיה גרוע, שיהיה רע, שיהיה משעמם אני אתקן את זה אחר כך. הדבר המפתיע שהכתיבה נהיית משוחררת יותר וכבר אני במיחושים וכיסופים לסיים את התסריט הזה כדי לעבור לפרויקט אחר. .  

אז להלן הסיכום: 
לכתוב בידיעה שזה משעמם ואחר כך לתקן, מייצר כמות נכבדה של חומר המובילה אל דבר הנפלא שנקרא סוף במהירות. 
עדיף שזה יהיה רע וגרוע. אז תדעו מה לתקן. הבעיה מתחילה שחושבים שמשהו טוב ואז זונחים אותו או כותבים סביבו.  

לכתוב באופן מקצועי זו עבודה שדורשת לכתוב כל הזמן ולזרוק כל הזמן. ככל שתכתוב יותר תהיה טוב יותר. 

כותב מיומן הוא אספן: 
הוא אוסף את המילים הכי טובות והסצנות הכי טובות. בזמן שהוא מחפש אותן במזבלה של מילים ורעיונות.



זה התסריט הראשון שלי. המטרה היא רק לסיים אותו. אני עושה הכול כדי שהוא יהיה הכי טוב בעולם עם ידיעה מוחלטת שזה כנראה יהיה תסריט ממש לא מושלם. אבל כשאסיים אותו, כשאדפיס אותו, וכשייצא מזה סרט (בתקווה) ארחף על עננים של 'עשיתי זאת'. אחריו אתפנה לדבר הלא מושלם הבא. 

19 באפריל 2015

לכתוב בעולמו של מישהו אחר -רוח הרפאים הפרטית שלי

בתקופה האליזבתנית, כולם כתבו באותה צורה, העלילה שונה, אבל צורת הכתיבה והשפה הייתה אחידה. שייקספיר היה המוצלח מכולם. בטרגדיות היווניות כולם כתבו בצורה זהה, זה היה חלק מהעניין. גם אצלנו בתקופה מסוימת, כולם כתבו בשפה מליצית -חנוך לוין, ניסים אלוני, ויעקב שבתאי ואולי עוד כמה.

בספרות המדע הבדיוני והפנטזיה יש קונבנציה. אם אתה רוצה לכתוב בז'אנרים הנ"ל אתה חייב לכתוב לפי עקרונות מסוימים, כלומר עולם חדש, שמות עם מצלול מיוחד וכדומה. ישנם סופרים שאפילו כותבים בעולמות שסופר אחר יצר.
תחשבו מה היה קורה אם אחרי שר הטבעות אנשים היו מפסיקים לכתוב על גמדים אלפים ודרקונים?

אם אתה נהנים מעולם מיוחד של סיפור אין שום סיבה להפסיק לספר מתוכו סיפורים.

בזמן האחרון אני כותב עם הרבה השראה מעולמו של חנוך לוין.
ממציא שמות מיוחדים ושם אותם בעולם שמתעסק בעניינים קיומיים. כי העולם שהוא ברא תמיד קסם לי מבחינה תיאטרונית, ובשלב מסוים הרגשתי שנגמרו שם הסיפורים.

אני לא מעוניין לחקות אותו, אבל בהרגשה חסרים לי משם עוד סיפורים. ניתן אפילו לראות את זה בתיאטרון הישראלי  - מחזות שלו שמעולם לא הועלו מוצאים את עצמם יותר ויותר על הבמה. הרי כמה אפשר שוב לראות את אורזי המזוודות?

הניסיון הזה מאפשר לי לכתוב דברים שכתיבה ריאליסטית לא אפשרה לי מעולם, והרבה זמן הסתובבתי עם תחושת אשמה שאני עושה משהו לא בסדר. שאני עושה טעות, הרבה סצנות ורעיונות לדיאלוגים ומחזות נעצרו בגלל שחששתי. פחדתי שאנשים יגידו אבל איפה הקול הייחודי שלך? היו ימים שאמרתי לעצמי – יש לי רעיון לסיפור, חבל שחנוך מת, הוא היה כותב את זה כל כך טוב. ואז יום אחד חשבתי "" אתה עושה צחוק, תכתוב את זה אתה!" והחלטתי בניגוד מוחלט לכל הרגשה שהייתה לי  לשבת ולכתוב.

לאחר זמן מסוים, אזרתי אומץ ושלחתי את המחזה לשני חברים. מאוד פחדתי מהתגובה שלהם למרות שלדעתי זה היה טוב. יום חלף והם סמסו שהם קראו. שוחחנו בטלפון -  המילה חנוך לוין עלתה כמובן אבל לא במובן רע. אמנם היה בלבול בהתחלה, הם לא רגילים שאני כותב ככה. אבל הם אמרו שזה טוב, אפילו טוב מאוד. ונתנו הערות חכמות. אני ישבתי לשכתב והכי חשוב סיימתי אותו. עכשיו המטרה הבאה להעלות אותו.

תמיד תכתבו איך שאתה רוצים, איך שמשמח אתכם, איך שמגניב אתכם.   הרי זה לא משנה אם מישהו עשה זאת לפניכם. מה  שמשנה זה המילים שאתם מחברים, זה מה שיש לכם להגיד, זה עצם זה שסיימתם מחזה. ואתם פנויים לספר את הסיפור הבא שלכם.

בסופו של דבר הקול הייחודי שלי יגיע רק אם אני אשיר כל הזמן. והיות ויש לי קול של עורב  אשיר ברשותכם על המקלדת.

להתראות רוח רפאים!