רועי מליח רשף

קראתי את המחזה pass over של אנטואנט נואנדו. עלה לראשונה ב- 2017 המחזה מספר על שני צעירים שחורים שתקועים בבלוק וחולמים על לצאת ממנו, הם מפחדים מהמשטרה, מפחדים למות כמו כל חבריהם, הם חיים בעולם שהמשטרה פשוט הורגת אותם בלי סיבה נראית לעין.  במהלך המחזה הם נתקלים בבחור לבן שנקלע למקום עם סל פיקניק ובשוטר אכזר. אם זה נשמע בסיסי אז המחזה אכן מאוד בסיסי מבחינת עלילה.  מבנה - (אזהרת ספוילר לפסקה ) המחזה בנוי משתי מערכות. המערכה הראשונה בנויה מהכרות עם שתי הדמויות והחלומות שלהם לאחר מכן, כניסתו של האדם הלבן ויציאתו. לאחר מכן, שתי הדמויות מנסות להבין מה הרגע קרה פה, אולי אם הם ילמדו מהאיש הלבן זו הדרך, אז נכנס שוטר מתעלל בהם, הם נותרים מפוחדים מוצאים את עצמם תקועים באותו מקום. מערכה שניה נפתחת כמו מערכה ראשונה, אך הפעם שתי הדמויות נמצאות במקום רגשי גבוה יותר הן שוקלות את המציאות שלהם מחדש, אולי הדרך לצאת מהבלוק זה למות, רגע לפני שהם ממשים את זה נכנס השוטר. אחת הדמויות עומדת מולו מדרבנת אותו להרוג אותו. כוח מיסטי משתלט, התערבות אלוהית והאקדח של השוטר לא עובד והשוטר משחרר אותם מנוכחותו . ...

היות והייתי בטיול משפחתי כל היום אין לי מה לכתוב על התהליך שלי. אז אני אנצל את הפוסט הזה כדי לדבר על מחזאי אינדי. המילה אינדי היא קיצור של אינדיפנדנט. בעברית עצמאי. מושג שהפך להיות נפוץ עם פרוץ האינטרנט לחיינו. מוסיקאים וסופרים ניצלו את היכולת לקדם את עצמם בדרכים עצמאיות ולשלוט בקריירה שלהם בדרכם. בתיאטרון המושג הזה פחות נפוץ. הוא קיים אך לא לחלוטין בהיר. המילה פרינג' השתרשה לנו בתרבות. אני אוהב את המילה אינדי. (גם בגלל שזה דומה לאינדיאני) פרינג' בעיני יותר קשור לתוכן ואני חושב שרוב האנשים מקשרים פרינג' לתוכן אקספרימנטלי. אינדי קשור בעיני לפעולה. הבעיה בהגדרות עולה שאני מחליט להעלות מחזה בידורי או ריאליסטי בכוחות עצמי.    אבל רגע, אני רוצה להתעסק במחזאות אינדי. בצעירותי חונכתי שאתה נחשב איש תיאטרון אם אתה מגיע לתיאטרון הרפרטוארי. זו הכתובת, זו השאיפה. ואם אתה לא שם אז אתה לא קיים. זה נכון גם לחינוך שקיבלתי כשחקן. חינוך שהסב לי המון תסכול. כשהייתי ברפרטוארי לזמן קצר כשחקן הבנתי שלא הגעתי לנחלה. וגם שלא כולם בעיני היו טובי השחקנים. אלא היו גם שחקנים בינוניים ומטה שהגיעו למעמד...

אחת הבעיות שאני חווה עם המלחמה בין הצד היצירתי שלי לצד הביקורתי שלי זה שאני צריך להבחין מתי הצד היצירתי מדבר איתי. אני עשוי לחשוב שזה הקול הביקורתי  וזה מבלבל.  המחשבות חותכות אחת את השניה, הן סותרות אני מרגיש כמו בכביש שהרמזורים הפסיקו לפעול וכולם צופרים ומנסים לעבור. עכשיו, הקול היצירתי הוא כאוטי, פרוע הוא קופץ מצד לצד. והקול הביקורתי הוא מסודר. מה שאומר שייתכן שהקול הביקורתי שלי מנסה לסדר את הקול היצירתי או להיפך?  זה מתחיל להיות מסובך. מי שולט במי?  התשובה תמיד נמצאת במקור ההנאה. אני אומר לעצמי כמנטרה. כלומר אני מרגיש שאני לא נהנה לכתוב את המחזה. אני מרגיש שאני הולך בחלל והכול עוד חשוך ואני צריך זמן להאיר את המקומות עם פנס. אני מפחד להתקדם אל החושך. אני עוד לא מרגיש את הסאונד של המחזה, אין לי את הביט שלו. אני מרגיש את זה בגוף. ככל שאני כותב יותר קשה לי לכתוב משפטים. אני עוד לא מכיר מספיק את הסיפור. עוד לא סיפרתי אותו לעצמי מספיק. הדמויות מטושטשות עדיין. הן מתנגדות אלי. כרגע אני לא נהנה לבלות איתן.   כתבתי את הבלוג. עשיתי כל מיני עבודות קטנות שקשורות לעו...

12.8  קמתי בבוקר ונסעתי מהר לסטודיו. ידעתי שאין לי הרבה זמן לעבוד. הגעתי, הכנתי קפה ומיד התחלתי לכתוב את המחזה "דמות אב". המחזה הזה הוא ניסוי בשבילי. כתבתי את הרעיון שלו בכתב יד ואז התחלתי לעבות אותו במחשב. אבל אין לי עלילה שלמה בראש. רק כמה רעיונות ותחושה פנימית שהם יתחברו בסוף.  ההתחלה ברורה לי. הכתיבה איטית ואני צריך לנשום עם הדמויות את הסיפור. ללוקיישן עדיין אין יותר מדי אחיזה אבל אני פתוח לחפש איך הוא משפיע על הדמויות. את העלילה לא אכתוב כאן. זה סיפור שדורש הסברים של חוקיות. אחד המכשולים הראשונים שאני חווה זה מתי אני מבסס את החוקים האלו?   לתלמידים שלי אני אומר שבהתחלה צריך להתחיל מהעומק. לדוגמה אם אבקש לכתוב על אגם, אנשים יתחילו לתאר מה יש מסביב האגם. הם יכתבו על הבתים והעצים ומי גר שם. (מידע)  החוכמה היא להתחיל את הסיפור מתחתית האגם. מה יש בתחתית האגם ואז לעלות אט אט למעלה.  אז נוצר מתח. אם יש גופה בתחתית האגם, למשל, כל מה שקיים מסביב לאגם תורם למתח. מעלה שאלות כמו מי אחראי לגופה שבתחתית האגם?  אז אם להמשיל את זה למחזה שאני כותב. אני מתחיל בסיטו...

יום שישי 7.8 הבוקר התחיל עם סדנת לאבאן. אני מלמד את השיטה הזאת כבר כמעט 13 שנה. האמת אני לא יודע למה היא נקראת שיטה. זו לא שיטה, אלא פסיכולוגיה של תנועה וניתוח דפוסי התנהגות. להבין את התנועה של הנפש והפסיכולוגיה. להבין איך אנחנו בנויים פיזית ואיך אנחנו מדברים את השפה הראשונה שהיא הגוף. אני אוהב לראות את האסימונים שנופלים. התיאוריה של לאבאן היא בעיני שירה צרופה להבנת האדם. ובעיני הטכניקה הטובה ביותר ללימוד משחק. ככל שאני מלמד יותר את השיטה הזאת. אני חושב ששחקנים מחולקים לכמה דרגות. (א) שחקן בדרגה 1 "המתחיל" תקוע בתוך הטקסט ונשען על המילים כגלגל הצלה. (ב) השחקן בדרגה 2 מתחיל לפתוח את עצמו להבנת הסיטואציה והפרטנר, מתחיל להבין את הגוף. ולגשר בין המילים והגוף (ג) שחקן בדרגה 3 יודע להשתמש בטכניקות שונות כדי ורואה את הקהל. יודע לחבר בין המקום, הסיטואציה, והטכניקות.למילים כבר אין משמעות הן כלי לניואסים.  (ד) שחקן בדרגה 4 הוא המבדר, נטול מאמץ, הגוף מבין את הסיטואציה וכל מה שמעניין אותו זה לשאוב תגובות מהסביבה. קהל, פרטנרים, וטקסט. (אכתוב על זה בהרחבה בהמשך - זה עוד דורש ממני חקירה.)  ...

זה קרה... פרויקט המחזאים יצא לדרך . רעיון שהתגלגל בראש ויצא מהפה במבנה של משפט הניע אנשים, קרם עור וגידים והנה יש תאריך (30 במרץ) שכרנו אולם, (צוותא 2) כתבתי מחזה בלילה אחד משוגע. עוד יומיים שכתבתי. ועכשיו אני אחרי קריאה ראשונה עם  כולם. וכך עבר עלי הלילה: או כך כתבתי את המחזה: ראשית חשבתי על הז'אנר, רשמתי בפני את הז'אנרים השונים כגון: אימה, קומדיה, רומנטיקה, מותחן, וכדומה וניסיתי להעלות רעיונות לפי כל ז'אנר. לבסוף החלטתי על אימה, קומדיה, רומנטיקה.  לאחר מכן חשבתי - מי יהיה הקהל היעד שלי? החלטתי שאני כותב לאנשים בני 20-30. אי לכך  החלטתי למצוא עלילה שתתאים לדמויות בגילאים הללו. המגבלות ריכזו אותי. המפגש הראשון עם הנושא "למכירה: נעלי תינוק, מעולם לא היו בשימוש" זרק אותי מיד לכיוון של דרמה משפחתית ולא הייתי מעוניין בזה לאחר מכן התחלתי לכתוב רשימות פרמיס (פרמיס = רעיון המחזה בשורה אחת) כתבתי כמה רעיונות. אך רק אחד נגע בז'אנרים שרציתי. הוא גם היחיד שהצלחתי לפתח.  הפרמיס הנבחר: "שני רוצחים סדרתיים...

ניגשים אלי לא מעט תלמידים בשנה האחרונה ומדברים איתי על קומדיה. הם אומרים לי שאין להם כישרון לקומדיה. נכון, יש טקסטים מצחיקים יותר ופחות אבל השחקן הקומי ייקח כל דבר ויידע לגרום לקהלו לצחוק. אבל מנין נובע הצחוק, מה גורם לו לצחוק, מה גורם לו להעריך קומדיה אחת ולבוז לקומדיה אחרת? ראשית כל צריך להתייחס לקומדיה כאל ז'אנר. כמו כל סיפור, לקומדיה יש כללים מאוד ברורים. ושחקן שמעוניין לפתח את הצד הקומי שבו נדרש למיומנויות שיאפשרו לו לשחק את הכללים של הז'אנר. מהו ז'אנר הקומדיה? נתחיל מכך שיש כמה וכמה סוגים של קומדיה שכל סוג שכזה יש את הכללים של עצמו. קומדיית נעורים. [אמריקן פאי] קמדיית אקשן. [השוטר מבברלי הילס, נשק קטלני.] קומדיית מצבים. [ חברים, סיינפלד]  קומדיה בלשית [סרטי הפנתר הורוד.] קומדיה רומנטית [ נדודי שינה בסיאטל, ארבע חתונות ולויה, כשהארי פגש את סאלי.] קומדיה שחורה [אמריקן ביוטי] פארסה [ קומדית המיטות והבגידות: מחזותיו של ריי קוני,]  סאטירה [ ד"ר סטריינג' לאב] פרודיה. [ האקדח מת מצחוק, אוסטין פאוורס] לכל אחד ואחד מהז'אנרים יש כללים מעט שונים....

הנאה בחדר חזרות מבוססת על החופש לחקור. אבל אין מדובר רק בהנאה כי אם בצורך בסיסי של השחקן. איננו יודעים מאין הדמות תבקע. כל שאנו יודעים שהדמות תבקע מתוכנו, מהאלכימיה עם המחזה, מהאינסטינקטים שלנו, ואם אנו ברי מזל, מעזרתו של הבמאי. הבמאים הגדולים אוהבים שהשחקנים מפתיעים אותם. במאי טוב יאפשר לשחקן לעשות ככל העולה על רוחו ואף יעזור לו להביא את עבודת הדמות עד לידי גימור. אבל לא תמיד אנו ברי מזל בעבודה עם במאי. במאי תאטרון עלולים להיות חסרי סבלנות. הם עלולים להתקדם מהר מדי ולהעמיד את המחזה על הרגליים, לקבע מיזנסצנות, לכפות על השחקנים בחירות עוד לפני שהתבצעה חקירה של הטקסט והדמות. כמו כן, הם עלולים לבקש מהשחקנים ללמוד את הטקסט בעל פה ולהיפטר מהדפים בשלב מוקדם מדי, לדייק ולקבע, לשמור על קצב ובאופן כללי לחתור לתוצאה מוקדם מדי בתהליך. בימוי מן הסוג הזה אינו מוביל למשחק אנסמבלי אלא למשחק נשלט, לא אישי וטכני. כמו כן הוא לוקח ומעלים את האפשרות למצוא גוון אישי ופרטי לכל דמות היות והכול נשלט בצבע אחיד של קצב מהיר ומקצב אחיד. והגרוע מכל, לפי דעתי, שהוא לוקח את ההנאה מחקירה בחדר חזרות. ובשבילי זהו הד...

ההצגה תעלה שוב בצוותא בתאריכים 24-25 ליולי  במסגרת שבוע הצגות ניסן נתיב מאת: ברנארד מארי קולטס  תרגום, דרמטורגיה, עיבוד ובימוי: רועי מליח רשף  תפאורה ותלבושות: איה צייגר  מוסיקה: יחזקאל רז תאורה: נדב ברנע  איפור ועיצוב שיער: סיגלית גראו בשנות השמונים פעל באירופה רוצח סדרתי בשם רוברטו צוקו. המשטרה ניסתה לשים את ידה עליו אך היה נדמה להם שהוא בלתי נראה. לבסוף במהלך מרדף, הוא נהרג ועד היום אין מידע מדוע עשה את שעשה. רוברטו הפך לרוצח ללא מניע. בהשראת המקרה, לאחר שראה מודעה של המשטרה תלוייה ברכבת התחתית, כתב המחזאי ברנארד מארי קולטס מחזה הבוחן את השאלה: "מה גורם לבן אדם לחשוב על רצח?" זהו סיפור מסע של אדם בחברה מנוכרת שאינה רואה שום דבר חוץ מאת עצמה ופועלת לפי חוקים משלה. טרגדיה אורבנית פסיכולוגית, הבוחנת את השפעות החברה על מחשבתו של אדם. מועדים: ההצגות המתקיימות בסטודיו, רח' הרצל 158 ת"א ימים ו'-ד' 11-16.5.12 20:30  כרטיסים במשרד הסטודיו, מחיר 40 ש"ח  מחיר לתושבי תל...

השתתף בפסטיבל 'צו קריאה 4' צוותא. בימוי: רן שחף משתתפים: רוברט הניג, לירית בלבן, רותי לנדאו, יובל ינאי, אורי יניב, ושראל פיטרמן.

המחזה עלה בקריאה מבויימת בפסטיבל פותחים במה 8 בבית ליסין. כתיבה: רועי מליח רשף בימוי: משה נאור משתתפים: יואב הייט, ישראל קטורזה, ורד פלדמן, אבי פניני, דורית בר אור, יניב לוי