11 בפברואר 2011

עולמו של אדם אחד שישב בקהל

לו הייתם עומדים בתערוכה ומביטים בציור, בוחנים אותו ותוהים לגביו האם הייתם רוצים את הצייר שיעמוד לידכם? כיצד עלי לענות על השאלה הבלתי אפשרית - "איך היה?" או על מילה הנוראית "נהנת?". כיצד אדם יכול לבחון יצירה אמנותית במבחן השאלות האלו. הרי על שאלה של מילה אחת יש לרוב תשובות של מילה אחת. ובשאלות של מילה אחת או שתיים אין ספציפיות ובתשובות של מילה אחת או שתיים אין ספציפיות. הרי כל יצירה אמנותית מורכבת מהרבה מאוד דברים. יש דברים שאכן נהניתי מהם ויש דברים שלא.  לרוב הנאה, התעצמות חושים, קתרזיס, התרגשות מגיעים מתוך תת מודע. לכן כל עוד אני במודע כיצד אוכל ליהנות? ואני מודה, אני חוטא בעולם המודע. כמו כן אני עובד במקצוע כיוצר ומבצע, אני מודע לכל התהליכים של יצירה, לבעייתיות, לניצחונות לכישלונות, לבחירות, לקושי. ואי לכך כל יצירה מתחילה בעיני במחמאה. אך מחמאה זו שווה פרוטות לאנשים. לרוב אנו עיוורים לתהליך וכקהל לא מעוניינים בו. הרי אנו מקריבים את זמננו היקר, מוכנים להעלים מנוכחותינו על מנת ללמוד שיעור על החיים או להתבדר, אבל אני כאומן לא יכול להתעלם מהכוח והאנרגיה שנדרשים להעלות הצגה. לכן אני שואל את השאלה - מדוע לגשת לאדם ולשאול אותו איך היה או נהנת? האם אנחנו לא עושים לו עוול בכך. האם אנחנו מעמידים אותו במצב בלתי אפשרי. אומר פובליליוס סירוס "לעתים קרובות התחרטתי על דבריי אבל לא על שתיקתי." 

Seeing thoughts by artist Dave Rau
הרי כל תשובה, למעט התשובה שאותו אדם אונס אותי לקבל, תהיה שגויה. כולל גם שתיקתי. הרי אם נהניתי, אם חוויתי קתרזיס אז הייתי רץ ולוחץ את ידו של אותו האיש שהביא אותי למקום זה. (וכאשר אני רואה אנשים שחווים הצגות ברמה כזאת אני מקנא, לצערי אינני כזה.) מדוע לא לתת לי חופש וזמן להעריך יצירה אמנותית, הרי נדרש זמן לעכל מראות - מה נשאר בראש, מה עוזב את הראש, מה נשמר בזיכרוני ומה לא - עולם שלם של שאלות ודימויים פרוש לפני. גם כאיש מקצוע  עולה הקוטביות הטבעית של "לו היה זה בידיים שלי, מה הייתי עושה בזה?" אני לא רוצה לאכזב אדם אשר הופיע זה עתה על הבמה, וגם אם יש לי דברים טובים להגיד לו אקח את הזמן על מנת שאוכל להודות לו באופן אישי ולא להשחיל מילה בין מחמאות ותודות. אני מוריד את כובעי אל מול כל לוחמי הבמה ולכל אחד ואחת שזה עתה הופיעו אומר תודה בצורות הראויות של מחיאות כפיים ולעתים גם כמילה. אך אנא, כמו שמחשבותיו של השחקן הן סודו הפרטי כך גם מחשבותיי, ועולמי. אל תאלצו אותי לשקר ואם ארצה לומר את האמת אגש ואומר אותה. כמו כן אם תרצו את דעתי אנא תנו לי זמן לשקול את מילותיי, לבחון את מחשבותיי ואשמח לתת מעולמו של אדם אחד שישב בקהל. 

  

10 בפברואר 2011

מולטי טסקינג, עבד רומאי אחד וארגז כלים



"לעשות שני דברים בעת ובעונה אחת הוא לא לעשות דבר" אמר זאת  פובליליוס סירוס, סופר בן המאה הראשונה לפנה"ס שכתב מחזות בלטינית ונהפך לבדרן ידוע ברומא העתיקה. ובאותה עת שחקנים היו עבדים. מי שיחליט לקרוא את את דבריו (כמובן אני ממליץ בחום) יכיר את מרבית המשפטים שלו. והסיבה שאני מעלה אותו מכיוון שאני חושב שכל משפט שכתב אפשר לקשר לאומנות המשחק. כמו המשפט "לעשות שני דברים בעת ובעונה אחת הוא לא לעשות דבר" או כפי שאנו קוראים לזה במאה הנוכחית "מולטיטסקינג." אני מתבונן בסטודנטים למשחק סביבי ושואל את השאלה הבלתי נמנעת - כיצד אדם יכול ללמוד כאשר עליו להגיש כמה דברים במקביל? יגידו לי "הלוואי וכך יהיה להם בחוץ." (וכך גם אמרו.) ולכן אשתמש בעוד משפט של העבד - "שיא האומללות הוא להיות תלוי ברצונו של אחר." והרי זה מצב קבוע לשחקנים בראשית דרכם או לסטודנטים למשחק אשר מנסים לרצות מגוון רחב של מורים או לעתים כמו התאטראות המנסים לרצות מגוון רחב של קהל. אם אנחנו אומללים בניסיון לרצות אחרים ולא עושים שום דבר כי אנחנו כל כך עסוקים אז מה נותר לנו? 


מצד שני, גם אם נבטל את ה"מולטי-טסקינג." ונתעסק רק עם דבר אחד בימינו אנו, יקפצו מבקרים וטוענים ויגידו שיש פסול גם בשיטה זו. הרי כנגד זה יגידו שאף שחקן או אדם לא יכול לחיות לו יעשה רק דבר אחד. אז עולה השאלה כיצד אפשר להפוך שני דברים לדבר אחד? התשובה טמונה בעבודתו של השחקן. בהקשרים.  הרי שחקן מקשר בין גופו לנפשו, בין חייו לפעולה,בין חזרות להצגה, בין עצמו לקהל. הרי זה מקצוע של תקשורת. לכן על השחקן במיוחד העסוק ביותר, או הטרוד ביותר למצוא הקשרים לעשייתו ומטלותיו. וההקשר הוא לרוב עצמו. פעם ניגש אלי סטודנט למשחק ופרצופו מיוסר, הוא התלונן שאין לו זמן לעבוד על מונולוג. שאלתי אותו - מה אתה עושה בשיעורי תנועה? הוא ענה רוקד. ובזמן שאתה רוקד מה אתה לומד? לא הייתה לו תשובה. מדוע שלא תעשה את המונולוג שלך בזמן שאתה רוקד? בסופו של דבר מדובר בהתפתחות של אדם. עבודת השחקן של עצמו. כל פעולה שעשינו נשמרה אצלנו בתאי הזיכרון. כל עשייה, ספר, רגע, סרט, יכול להיות מקושר להתפתחות שלנו. 


למידתו של שחקן מבוססת על יכולתו הגדיל את ארגז פעולותיו. ככל שאדע לעשות יותר דברים, בדרכים אלו ואחרות אהיה שחקן טוב יותר. כמו כל איש מקצוע אכנס לחדר חזרות עם כלי ואדע להוציא את הכלי המתאים לסיטואציה. הרי כל איש מקצוע טוב נמדד על כליו ובחירתו בכלי הנכון לטיפול. בספר של סטיבן גרינבלט "להיות או לא להיות שייקספיר" מתואר כך "ראשית, השחקנים היו אמורים להיות מוזיקאים מחוננים, המסוגלים לנגן לכל הפחות על מגוון מרשים של כלי מיתר: ה'ציתר' דמוי הגיטרה. הבנדורה דמויות המנדולינה (בנג'ו) הקתרוס, וכינור הבס. שנית ציפו מהם שיהיו מסוגלים להלחם - או לפחות לחקות לחימה באופן משכנע - עם חרב ופגיון. באופן כללי היה עליהם לגלות ערנות וזריזות: בדרמה האליזבתנית יש לעיתים קרובות ריקודים, כמו גם קרבות וכל הצגה של מחזה, בין אם טראגי או קומי, הסתיימה בריקודים מורכבים. (אומנם יש להתאמץ מעט כדי להסתגל לרעיון ולדמיין את השחקנים ב'המלט' או ב'המלך ליר' מקרצפים את הדם מהבמה בסוף המחזה, נותנים ידיים ומבצעים סדרת צעדי ריקודים מסובכים, אבל זה מה שהם עשו.) ושלישית ציפו מהשחקנים ללבוש בגדים נאים... הכשרתו של שחקן אליזבתני: השחקנים היו אמורים להיות מסוגלים לחקות באופן משכנע את התנהגותם של אדונים וגבירות מהמעמד הגבוה." (עמ' 97 - 98) לא מדובר פה בכישרון אלא ביכולת. שחקנים היו אנשי מקצוע, עד היום הם אנשי מקצוע (רק שעכשיו שחקנים זה דבר נערץ, פעם היה זה מקצוע נחות.)  כל תנועה, הברה או מעשה שאנו עושים נכלל באוסף הפעולות שלנו וביכולת שלנו לבחור אותם ולממש אותם באופן משכנע על הבמה או מול המצלמה. כלומר גם אם שחקן מכשיר את עצמו לכמה דברים עליו לקשר את עשייתו אחת לשניה הכול למען מטרה אחת להגדיל את ארגז הכלים. מי ששיחק את המלט יכול לשחק את קוסטיה. זה כמעט אותו ארגז כלים. מבנה הפעולות כמעט זהה. מי שיכול לקשר, יחבר את חייו לאמנותו. ואחתום במשפט אחרון -  היום הוא תלמידו של אתמול.  



4 בפברואר 2011

השחקן שצופה

צויר על ידי רפאל ג'ררדו הרננדז - Actor
כל אדם המתחיל את צעדיו בעולם המשחק עובר תהליך של שחקן - צופה - שחקן. אנחנו כילדים משחקים, מתמרנים את המציאות כאוות נפשינו. מחליפים זהות כדי להתאים לסביבה. יוצרים ומנפצים את הדימוי העצמי שלנו. חיים לפי מה שאנחנו מבינים עכשיו. קרובים למציאות (NEAR). תהליך ההתבגרות מחייב אותנו להתבונן בנעשה סביבנו, בגלל הצורך שלנו להשתלב בחברה אנחנו מתחילים ללמוד חוקים ועקרונות. מה מותר ומה אסור. אנחנו הופכים להיות צופים במציאות. עומדים מעט בצד וצופים, כשמרגיש נכון נכנסים פנימה ומשחקים. ילד משחק במציאות. הוא יכול להאמין במה שנרצה ואנחנו לא נשלול את זה. כמו כן יש לנו צופים רבים המנסים להגיד לנו כיצד אנחנו צריכים לשחק (הורים, חברים, מורים.) הם כמובן משחקים גם במציאות אבל הם כרגיל צופים במציאות אחרת ממה שהם משחקים בה. והם מנסים לחנך את הילד לשחק במציאות שהם לא ממש מכירים אבל היו מעוניינים לצפות בה. אנחנו למדים להיות צופים, מתבוננים, חוש הראייה שלנו עובד יתר על המידה ובלי שנשים לב אנחנו מפנימים צורות ותבניות של אחרים שאין להם קשר אלינו אלא רק מייצגים משהו בנו. לאחר תקופה ארוכה שבה האדם מבלה את זמנו בצפייה הוא מגיע ללמוד לשחק. לעתים כמורה זה מרגיש כאילו אני מעלה לבמה מישהו מהקהל. או יותר נכון זה מרגיש שמישהו מקהל עלה לי לבמה. כאשר עולה אדם מהקהל לבמה הוא מקבל חוויה, משהו לספר. הייתי שם, חוויתי כך וכך. אך אין זו עבודתו. הוא אינו מחויב לייצר את החוויה כי אם לספוג אותה ולשלם עליה כסף. השחקן אמור ליצור את התנאים המלאים על מנת שאותו צופה יחווה את החוויה הזאת. הצופה יבכה /יצחק - השחקן - ירגש / יצחיק. כמובן שמדובר במשהו שאינו טכני בלבד. הצופה מחפש בשחקן, חבר, מדריך, מישהו שיוביל אותו. אם אני אראה לילד שאפשר לקפוץ ולהשתולל הוא יבין שזה אפשרי. התלהבות ואנרגיה גוררת התלהבות ואנרגיה. עבודתו של השחקן אינה יכולה להיות מנקודת מבט של הצופה.

צויר על ידי רפאל ג'ררדו הרננדז - El comediante
ודבר נוסף אוסיף. שחקן הוא אדם המייצר תנועה בחלל. תנועה ווקלית, מחשבתית ופיזית. האנרגיה שנדרשת כדי לייצר תנועה, במיוחד דרמטית, היא גדולה. וזו מיומנות שצריך לרכוש. אנו חיים בעידן שבו דברים זזים בתנועה מהירה וחדה, במיוחד בעיר. אנו חיים בעידן שבו הטכנולוגיה מבצעת את התנועה בשבילנו. למשל בקולנוע ובטלוויזיה. תנועה המצלמה היא זו שמשפיעה על הצופה. לא השחקן. קלוז אפ ושאר אלמנטים הם תנועות של מצלמה. הצופה לרוב אינו מתייחס לתנועת המצלמה (כי תנועה משפיעה משמעותית על התת מודע של הצופה.) הצופה במסך מחפש את המוכר ולכן צריך פנים אנושיות מולו ולרוב נוטה להאמין שפנים אלו הם שהשפיעו עליו. זה הרי ידוע שהבמאי והעורך הם שחקנים המרכזיים של המדיה המצולמת. (חשוב לציין שחקנים שיודעים לייצר תנועה טובה יקבלו יותר צילומי מדיום ולונג משחקנים פחות טובים.) סטודנט צעיר מגיע ללמוד משחק לאחר שכילה את רוב זמנו בצפייה במדיה המצולמת. לכן איך אני יכול לצפות ממנו לדעת להניע חלל בקולו ובגופו? מעט המבינים את האומנות העתיקה של הבמה. אומנות שעדיין נחשבת נחשקת לעוסקים בה. אומנות שחיה 2500 שנה ואף יותר אך משום מה מרבית הלומדים והמלמדים בה מסתפקים בחומרים ותיאוריות של המאה האחרונה. (אינני מדבר על אומנות המחזה או תולדות התיאטרון כי על תולדות אומנות השחקן.) 

(רשומה לא גמורה)