31 ביולי 2018

יום כתיבה לא טוב, כתיבת הצגת יחיד ועל השאלה למי לעזאזל הוא מדבר?

יום כתיבה לא טוב. זה קורה וזה יקרה. ישבתי לכתוב מעשר בבוקר עד שלוש.  לא הצלחתי להצדיק מהלך של הדמות הראשית. אם אתה הולך לאיבוד ביער פשוט תחזור אחורה. אז חזרתי. ושוב הלכתי לאיבוד ואז חזרתי. ואז שוב הלכתי לאיבוד וכן הלאה.  זה הזמזום הזה של המחזה שמשגע אותי.. .ואני חייב. חייב למצוא אותו שוב.

לפעמים שדברים לא מסתדרים לי אני משחרר ומחפש את ה-FEEL של המחזה. נותן לעצמי לכתוב משהו שנובע מהרגשה. משתחרר מהמילים: רצון וקונפליקט ועלילה ופשוט נותן לעצמי לצוף בתוך מלנכוליה פלסטית. אני והדמות הראשית שלי מסונכרנים עכשיו, שנינו לא יודעים מה לעשות, שנינו לא יודעים מה היא רוצה. אנחנו ב'מצב'. וכל מה שאני יכול לעשות זה לחקור את המצב באמצעות מילים. לשאול אותה שאלות. הדמות שלי עכשיו בדילמה. ובדילמות או במילים אחרות סצנות ריאקטיביות - אני חלש. פעם הייתי גרוע, היום אני חלש,  ככל שאני מתקדם אני משתפר. עדיין, לתת לדמויות לתהות במעין מצב צ'כובי ולעשות את זה מעניין - עוד לא מצאתי את המפתח. הבעיה שהמחזה הזה דורש את זה/



יצאתי מותש מסשן הכתיבה. מבואס. כתבתי אולי עמוד של משהו שאני יכול להיות מרוצה ממנו. יש גם ימים כאלה.

מאוחר יותר הייתה לי ישיבה במפעל הפיס. אני אוהב את האנשים שאיתי בועדה. אני אוהב שתרבות חשובה להם.
מהפיס הלכתי  במהירות לחנות דפוס להדפיס את הטקסטים לקריאה ובדרך הביתה גיליתי שהיא מחר ולא היום. ברגע אחד - ירידת מתח.  אני כל כך  סקרן לשמוע את הטקסט. התיישבתי על הספה חמש דקות ולא זזתי. בהיתי בקיר.  אמרתי לעצמי נפלא אני יכול להמשיך לכתוב. קמתי וחזרתי לשבת. אני מותש. אין לי כוח לחשוב על דרמה יותר להיום.

דיברתי עם נועה שכטר ושוחחנו על 'יואל' הצגת היחיד שתעלה ב28.8  - היא סיפרה על התגליות שהם מצאו במחזה. אני לא נהנה לצפות בהצגות יחיד. ראיתי כמה שהיו ממש טובות. אבל לרוב אני מרגיש שהסיפור לא מתקדם ומשתדל להמנע אלא אם יש משהו בסיפור שתופס אותי.  כתבתי שתי הצגות יחיד "האודישן" יחד עם לנה פוגוסוב ובביצועה (היינו מועמדים עליה בפרסי קיפוד הזהב בקטגוריית המחזה הטוב ביותר - לא זכינו) ועכשיו את יואל. בשתיהן ניסיתי למצוא מנגנון מעניין וסיפור גדול מהחיים. סיפור שאין לי שום יכולת להעשות בשום דרך אחרת. 'יואל' הוא מחזה אקשן. מרדפים, פיגועים, הפגנות, יריות. או לעשות סרט עתיר תקציב או ההיפוך המוחלט - הצגת יחיד. אני חובב ספרי אקשן ופשע (לי צ'יילד, גרג הורוביץ, גיימס פיינדר, אלמור לאונרד וכו') כאשר אני קורא ספר כזה אני לא יכול להפסיק. זה גורם לי לאדרנלין משוגע בגוף! אז חשבתי לנסות לעשות כזה לבמה.  יש לי יוצרים נהדרים ואני מאוד סקרן לראות את התוצאה.

דבר שאני מתעלם ממנו כשאני כותב הצגת יחיד זה מהשאלה: 'למי הדמות מדברת?' אני לא עונה על זה. השאלה הזאת לא מעניינת אותי ואני חושב שהיא שגוייה. לפחות בשלב הכתיבה. זה סיפור, לא סיטואציה. הסיפור צריך להיות טוב. סופר לא שואל את עצמו למי הוא כותב - התשובה ברורה הוא כותב לקורא. ההתמקדות בסיטואציה, מגבילה את הדימיון. הפסיכולוגיה משתבשת. אני לא אומר שזה לא חובה בהצגות יחיד.  זה פותח יותר אפשרויות תיאטרליות. ואם אתם מעוניינים לכתוב הצגת יחיד בחייאת  - עזבו תיאורים, עזבו דימויים. תתמקדו בפעולה של הסיפור שהכול יתקדם שכל הזמן תהיה שאלה. זה בכל זאת דרמה והעקרונות הדרמטיים תקפים כאן. תנו לשחקנים ולבימאים למצוא דימויים.

בסוף היום דיברתי עם יפים ריננברג. הוא עדכן שהייתה הצגה מוצלחת מול אולם מלא של דם דם דא דם.

*תוספת מאוחרת -  ישבתי לשכתב את המחזה לפסטיבל נווה יוסף. יוצא נחמד אבל די להיום. 


30 ביולי 2018

גנן ולא ארכיטקט, רגע נפלא של פוך, אי-גיון של משחק, למה לשחקנים אסור להבין מה הם עושים.

ג.ר.ר מרטין שכתב את משחקי הכס, טוען שהוא לא באמת תכנן הכול. הוא הגדיר את עצמו יותר כגנן מאשר ארכיטקט. הוא לא מתכנן את כל המהלכים  אלא מרגיש שהוא זורע רעיונות בסיפור ונותן להם לצמוח.  אני מזדהה עם זה כשאני כותב. את רוב זמני אני מבלה בתכנון המחזה אבל בסופו של דבר הקשר בין התכנון של הסיפור לבין המחזה עצמו רופף. אני מלמד לתכנן סיפורים, מלמד לפתח אותם ואת רוב זמני אני מבלה בתכנון הסיפור. אבל מעולם לא כתבתי טריטמנט שלם שהייתי נאמן לו. ברגע שהסיפור מתפתח אני יודע לאיזה עוגנים הייתי רוצה להגיע אבל לסיפור יש רצון לספר את עצמו. ויש עוגנים שצריכים להזרק. הדמויות מתחילות לקבל חיים על הדף וככל שאני מתקדם הם הופכות להיות יישות שאני כבר לא יכול לעקם אותן לרצוני. ככל שאני מכניס יותר פרטים העולם מתחיל להתבהר ואז אני כלוא בתוכו. ולכן אני מתכנן את הסיפור שוב ושוב אבל בעצם מה שאני עושה זה משקה את הגרעין שאיתו התחלתי ורואה לאן הוא צומח. אני סומך על התהליך ויודע שבסופו של דבר אם אני אספר לעצמי את הסיפור שוב ושוב אני אמצא את הטון שלו ופשוט ארקוד על המקלדת לצליליו.

היום זה קרה בנוורלנד. היום שמעתי לראשונה את המוזיקה שבוקעת מהמחזה. זה רגע נפלא שעוטף אותי כמו פוך.  אני לא קורא יותר ספרים, אני לא קורא יותר מחזות, אני רק מזמזם את המחזה בראש.

כתבתי מתשע בבוקר עד שלוש ואני לחלוטין הופתעתי ממה יצא. זה קורה לי לפעמים. הגרעין של הרעיון בנוור לנד זה המושג 'ילדים אבודים.' זה הרעיון שרציתי לחקור במחזה. זה ממוקם בעולם של סמים ופשע ואלימות והדמויות, למרות שהם בני אדם מהגרועים שיש, עדיין מחפשים חברות אהבה והגשמה עצמית. המחזה הולך למקומות לא צפויים ומחר בקריאה אני סקרן לראות את התגובות.  אני לא שולח את המחזה לאנשים לקרוא לפני. אני רוצה לראות את התגובה האמיתית שלהם  למפגש עם הטקסט.

בערב הלכתי לסמינר הקיבוצים לעזור בתרגיל בימוי 'הבית הנקי' של שרה רוהל. (לא במקרה אני קורא את הספר שלה) זה מחזה מקסים על נשים. עבדנו על המשחק. יותר נכון עבדנו על הרפייה, ועל חשיפה ובעיקר על האי-גיון של המשחק. התוצאות היו ניכרות ואני חושב שהגענו להישגים נאים מאוד.

אי גיון של שחקן הוא קונספט משחקי מאוד חשוב. הוא נוגע בשאלה האם אני יכול לשחק משהו שמעולם לא חוויתי ו/או שהקהל לא חווה. האם אני יכול לשחק אדם ששכב עם אימא שלו ורצח את אבא שלו? האם אני יכול לשחק אישה שרוצחת את ילדיה. התשובה היא כן. לפחות כך הייתי רוצה להאמין. לכן מה שאני רואה על הבמה לא יכול להיות הגיוני. הוא חייב להיות צורה אחרת של התנהגות מהמקובל. הרצון של שחקנים להצדיק את העבודה שלהם, ושיהיו להם תשובות ברורות, משטיח את העבודה להסברים משחקיים (זה מתבטא בעיקר בתנועות ידיים רבות וחוזרות על עצמן) שחקנים צריכים לשחרר את הרצון שלהם להבין מה הם עושים מבחינה פסיכולוגית. ככל שהם צעירים אין להם את היכולת במסגרת הידע שלהם באמת לענות תשובה מספקת. היות והדמות עצמה חווה את הסיטואציה לראשונה בחייה, גם התצוגה המשחקית צריכה להיות ראשונית, בתולית, ממקום לא ידוע. אם אני כקהל אומר "אה כן זה הגיוני, ככה מגיבים שמגלים שאתה נשוי לאימא שלך."  אז לשם מה התכנסנו בחלל התיאטרון. המשותף לשחקנים ולקהל שלאף אחד אין מושג. והרגעים האלה הם מה שהופכים את הבמה למרתקים. הרגעים הכי יפים בתיאטרון הם כשאין מילים. בגלל זה אני חושב שהיוונים השתמשו במסיכות. למסיכה אין הבעות, אלא הבעה אחת ולכן לא נוצרת תגובה. נוצרת הדחקה לאמת  ונוצר מצב של חוסר, מצב מתחום האי-גיון.



הבמאי כריסטיאן לופה ביים מחזה על בני נוער מכורים להרואין. בתחילת החזרות הוא ביקש מהשחקנים לא לבצע שום מחקר משום סוג לגבי איך זה מרגיש לעשות הרואין. לא לראות סרטים על זה, לא לדבר עם אנשים שעשו הרואין. כלום. הוא ביקש מהם להפעיל את הדימיון שלהם לגבי מה זה הרואין ומה הוא היה עושה להם. כל שחקן הגיב אחרת. כשהצגה עלתה אנשים שהיו מעורבים עם הרואין בדרך זו או אחרת אמרו שזה ככה בדיוק.

היכולת להתחבר לתת מודע הוא לשחק בתבניות שאינן הגיוניות או מוסברות. המציאות היא גם סימטרית וגם א-סימטרית. ואם התיאטרון הוא ביטוי של החיים הוא חייב להיות גם א-סימטרי ובלתי הגיוני. בתוך מסגרת מאורגנת ומסודרת של האמת.


29 ביולי 2018

מרטין מקדונה, דמויות טיפשות, המחזה שמשתנה, אני רוצה לכתוב מחזה של ארבע שעות

בתשע בבוקר התיישבתי לכתוב. ואז לא כתבתי. אז קראתי מחזה של מרטין מקדונה 'הסגן של אינשמור'. קראתי אותו בעבר וחזרתי לקרוא כמה סצנות. כאשר אני עובד, אני עוטף את עצמי בחומרים שמתקשרים עם הפרויקט שאני עובד איתו. ככה אני לא הולך לאיבוד. ומקבל נקודות של השראה מכל מיני כיוונים. במחיוד שכתיבת דיאלוג זה סוג של אימפרוביזציה וצריך לדעת איזה מחזות לקרוא על מנת להרגיש את הטון של המחזה.  הניגון של הדמויות נכנס לי למוח. אם הייתי קורא שייקספיר, אני מניח שמחזה אחר לגמרי היה נכתב. הקריאה במחזה של מקדונה גרמה לי להבין שדמויות טיפשות מדברות לפעמים יותר מדמויות חכמות. ואם הן לא מודעות לכך שהן טפשות אז זה בכלל נפלא. הן סובלות מחוסר היכולת לעבד נתונים מורכבים. יש להן נטייה לחזור על הדברים כדי לראות שהן עצמן הבינו. הן נוטות להסביר את עצמן יותר כי הן חושבות בזמן שהן מדברות ויודעות שמי שנמצא מולן הוא גם לא העפרון הכי מחודד בקלמר. זה כיף לכתוב דמויות שיכולת ההבנה שלהן את העולם מוגבלת ולכן הן מפתחות השקפת עולם ייחודית. יש הרבה מאוד הפתעות בכתיבה הזאת.



עבדתי על נוורלנד מעשר עד שתיים וחצי ואז חזרתי הביתה. בבית קראתי מחזה ילדים מקורי. וכתבתי עליו חוות דעת.
בשעה חמש וחצי יצאתי שוב מהבית לכתוב עד השעה שמונה וחצי. סה"כ 7.5 שעות. הכתיבה הייתה מלאה במחיקות. הדמויות שלי מדברות בלי הפסקה. אבל אני בדראפט הראשון אז אני נותן להם כרגע פתחון פה. שיגידו מה שהן רוצות. ההסתכלות שלהן על העולם כל כך איומה שאני נהנה להקשיב להן. נהנה  שהן מאפשרות לי לכתוב משפטים מטומטמים. חשבתי שאני אכתוב את המחזה הזה יחסית מהר. אני תמיד חושב ככה ותמיד טועה. המחזה משתנה בלי הרף. כתבתי  שלוש או ארבע עלילות שונות. הוא כל הזמן מתפתח. והיום הפכה התמונה הראשונה למערכה שלמה. וגם סיימתי את התמונה  במקום שלא חשבתי שאסיים. היא פשוט נגמרה. כל ניסיון להמשיך אותה היה לא נכון.

אני רוצה לכתוב מחזה של שעה וחצי או מחזה של שעה ארבעים. עוד לא עשיתי את זה. המחזות שלי הם בדרך כלל כשעה ורבע. אם אני אצליח כמו שייקספיר לכתוב מחזה שעשוי להחזיק חמש מערכות ולהיות ארבע שעות אני אהיה שמח.  

28 ביולי 2018

להעביר למחשב, תרגילי בימוי והיחס לעבר, הצגה חשופה, ובקטנה וידוי על היחס שלי לחנוך לוין

שבת. העברתי למחשב את החומרים שכתבתי אתמול על המחזה הרבה 'נוורלנד.' כאשר אני מעביר את כתב היד שלי למחשב, אני כבר מתחיל את  השכתוב. שמצד אחד אני מוצא אותו מעניין. מצד שני יש לי דחף לתקן. לקחתי החלטה להעביר רק את מה שכתבתי במחברת ורק אחר כך לתקן. זה לא קל. אני מתקן כל הזמן.

חשבתי שאמצא זמן להמשיך את המחזה ולא רק להעביר חומר. לא מצאתי.

בערב נסעתי לראות שני תרגילי בימוי בסמינר הקיבוצים של תלמידיי. הראשון היה מחזה מקורי לשני שחקנים בשם בבושקה שכתב ברק גדסי. מחזה עדין קטן, סוג של מעשייה. אני מאוד שמח כשמישהו מעלה מחזה מקורי. אני תמיד סקרן. המחזה השני היה גרסה מקוצרת של בית ברנרדה אלבה שביים צח אלבז. (אני לא אוהב שמשתמשים במילה עיבוד. כי עיבוד זה שמעבירים חומר ממדיה אחת למדיה אחרת. גרסה זה כשלוקחים משהו ועושים לו גרסה חדשה. עריכה מחודשת או קיצורים.) אבל זה לא העניין.

בשני המחזות האלו האחד מקורי והשני קלאסיקה תהיתי לגבי הבחירה התיאטרלית. אני תוהה לגבי תפקידו של מחזה. כאשר צפיתי בבית ברנרדה אלבה ניסיתי לדמיין את הפעם הראשונה שזה עלה. דמיינתי את זה עולה לראשונה מול קהל שזאת התרבות שלו וזוהי שפתו. אני חושב כך על המחזות של שייקספיר ו צ'כוב. ואני חושב שתיאטרון תפקידו להציג את ההווה ולנבא את העתיד. העבר משמש אותנו כדי ללמוד משהו על היום. ולכן אני עייף מפינטר, וצכוב ואיבסן וברכט. אני רוצה לראות חומרים חדשים. שהתרבות שלהם היא מעכשיו. זו כמובן נוגע בתרבות הצריכה הפרטית שלי. זו אינה ביקורת על ההצגה אלא שאלה על מהות החומר. כאשר אני רואה עבודה של הסטודנטים שלי אני משתדל לפרק את הביקורת שלי לחלקים. אני מנסה לזהות האם הסטודנטים בקיאים במלאכת הבימוי. האם הם אחידים בבימוי שלהם ולא מגיב על האינטרפרטציה שלהם על החומר.
לגבי המחזה המקורי. אני קורא מחזות רבים ומוצא את עצמי שואל למה דווקא הסיפור הזה. אני נתקל בלא מעט אנשים שכותבים על העבר. על תקופות ישנות. ואז גם ההצגה נראית מפעם. אני לא רוצה שהמחזה ישמע כאילו הוא תורגם משפה אחרת. לעיתים אני קורא מחזה שמרגיש כאילו הוא נכתב על ידי מישהו שחושב שככה צריך לכתוב תיאטרון. אני לא מדבר על המחזה שראיתי שהתעסק בקונספט של היה היה פעם. אלא על המחשבה שהוצתה עקב הצפייה בהצגה. גם בלימוד מחזאות לומדים שייקספיר וצכוב. ואני האחרון שימעיט בערכם, להפך אני חוזר וקורא את המחזות שלהם שוב ושוב. אבל גם יודע שאני לא הם ולא אכתוב כמוהם. כי ראשית אני לא בא מהתרבות הזאת. וגם חנוך לוין כתב בזמן מסויים ובתקופה מסויימת. שאיננה רלוונטית עוד עברו עוד מעט עשרים שנה ממותו. וחמישים שנה מיצירתו הראשונה בערך. וידוי אני עברתי מהערצה גדולה מאוד לחנוך לוין כנער למחשבה שהוא בונה מחזות לא טובים  אבל משורר נפלא. תכלס הגעתי לנקודה שבה אני מרגיש שההתעסקות בחנוך לוין מיצתה  את עצמה בתקופה הנוכחית מבחינת התיאטרון. שחקו את מחזותיו עד בלי די.

לאחר מכן הלכתי להצגה של שנה ג'' אחרונה' בבימויו של יונתן רון. ההצגה בנוייה על חומרים שכתבו השחקנים בהתבסס על הרעיון שזו הצגתם האחרונה והם מסיימים ללמוד.  ההצגה הייתה חשופה וחיה. התלמידים דיברו מתוך עצמם, חשפו את עולמם בתוך אסתטיקה גבוהה וסדר. צחקתי המון. ואף עליתי לבמה כאשר הזמינו מישהו מהקהל. לאחר שחזרתי הביתה אמרתי לעצמי: הנה הייתי בהצגה שאין לה גרסה קודמת. אלה החומרים של השחקנים ואני יודע את זה. הכול היה חדש ואישי. זה היה רלוונטי לי (גם כי אני מורה שלהם) אבל גם כי השפה הייתה היום. הם דיברו על עכשיו. לא היה שחזור  של תרבות. התרבות הייתה מול העיניים שלי. זה היה אירוע. אספקלריא מעירה אל הטבע.

אירוע זה אולי המילה החשובה היום בתיאטרון. בשביל לנצח את הטלוויזיה להביא קהל אתה צריך לייצר אירוע ששווה את זה. ואני אבוא לא בגלל שאני מוכרח אלא בגלל שאני רוצה.

בדרך חזרה על האופניים הספקתי לקבל הערות מיפים על המחזה "קיצור תהליכים" בקצרה: המחזה יותר טוב אבל עלי לכתוב את זה יותר פשוט ופחות מורכב. מחר אני אשב על זה. 

27 ביולי 2018

סאבטקסט, שיעור אחרון, כתיבת עלילה, תיקונים, לא לקום עד שאתה לא מסיים

בבוקר ישבתי בבית קפה לפני שיעור לאבאן. המשכתי לקרוא בספרה של שרה רוהל. היא כתבה שם משהו נהדר על סאבטקסט. ביוון העתיקה השחקנים לבשו מסכות. הכוח של המסכה הוא בכך שהיא נטולת הבעה. ורוהל טענה יפה שהמילים חושפות והפנים מסתירות. כלומר הפנים של השחקנים הם המסכה. הפער בין ההסתרה לחשיפה מייצר את הסאבטקסט במשחק. אני מסכים עם זה לחלוטין. אני לא נהנה ששחקנים עושים פרצופים כדי לחשוף את הרגשות שלהם, זה מרחיק אותי.

שיעור אחרון בלאבאן. התלמידים חולקו לקבוצות וניסו לפענח סצנה לבנה ולנתח את הדמויות. את החוקיות התנועתית. אחרי הפסקה הדגמתי על שני שחקנים את העבודה והמחשבה שעומדת מאחורי השיטה. אחר כך נפרדנו לשלום. אנחנו שוקלים להפגש ולהמשיך לתרגל. השפה של לאבאן היא כל כך ייחודית ונהדרת. אמנם היא קשה בהתחלה להבנה אבל אני חושב שבסוף רמת הידע של האנשים בסדנה גדלה למרות הקושי.

לאחר מכן התיישבתי בבית קפה סמוך  השעה הייתה בסביבות שתיים וחצי. אחרי שסיימתי לאכול פתחתי את הלפטופ ועבדתי על 'נוורלנד' עד השעה שש וחצי. עבדתי על העלילה. בניית עלילה, בעיני, היא אחד הדברים הקשים. אני ממש חייב להמציא את המהלכים ולראות שהסיפור מתחבר. זה לא רק רעיונות של 'מה קורה?' -  זה גם עניין של מקצב, ז'אנר, ואיך לגרום לקהל שיבוא את מקסימום ההנאה האפשרית. בביקורת האחרונה של 'דם דם דא דם' כתבו שאין רגע דל. כל הזמן קורה משהו. אני שונא להשתעמם ואני שונא שקהל משתעמם. אני כל הזמן מחפש איך לקדם את הדרמה. השיטה הטובה ביותר שאני עובד איתה בהרכבת סצנה זה חלוקה לסצנה פרו אקטיבית הבנויה ממטרה, קונפליקט ועיכוב שגורם למטרה חדשה קונפליקט ועיכוב וכן הלאה. הקושי הוא למצוא עיכוב, גם אחרי שהקונפליקט מסתיים. איך אני מייצר מכשול או תפנית בעלילה שעדיין שומרת על עניין וגם מכינה את הקרקע לסצנה הבאה. הבעיה בעיני במחזאות שסצנות נגמרות אחרי הקונפליקט. אני אוהב קליפהנגרים (clif hangers). כאשר אני כותב סוף לסצנה אני רוצה שתישאר מידה של סקרנות לגבי ההמשך. שאנשים ירצו להפוך את הדף של המחזה כדי לדעת את המשך. אני אוהב שאומרים לי, התחלתי לקרוא והופ הגעתי לסוף. נדרשת  עבודה איטית כדי לייצר התקדמות מהירה.  נתקעתי לקראת המערכה השלישית. לא נתקעתי כי אין לי רעיונות. נתקעתי כי יש לי כמה אופציות ואני צריך לבחון את התמה של המחזה על מנת להבין מה מתוכן האופציה המגניבה ביותר שתספר את הסיפור בצורה הטובה ביותר. אני צריך להמר על שבילי רצון. כלומר לבחור מהלך וללכת איתו ולראות אם הוא מסתדר. אם הוא לא מסתדר עלי לחזור אחורה ולבנות מהלך חדש.  זה הרבה לכתוב והרבה לחשוב, והמון מחיקות. המון קדימה ואחורה. עד כה העלילה של המחזה נוורלנד השתנתה לא מעט. אני חושב שמערכה ראשונה שניה סיימתי. וגם יש לי סוף. אני פשוט עוד לא יודע איך להגיע אליו.



חזרתי הביתה. התיישבתי על הכורסא ונחתי. אחרי חצי שעה דגדג לי לכתוב שוב. אני אוהב לכתוב בסוף השבוע כי אין ממני הרבה דרישות, אף אחד לא מתקשר וכולם במצב מנוחה. עבדתי על המחזה של נווה יוסף. יפים ריננברג ביקש יותר פעולות ושאני אקצר את המחזה. אז הכנסתי יותר פעולות פיזיות וקיצרתי חמש מאות מילים. שלחתי לו ולמחזאים דראפט חדש נראה מה הוא יגיד.

השעה כבר שמונה. עדיין מדגדג לי לכתוב. ניסיתי לקרוא מחזה אבל כל הזמן נכנסו לי מחשבות על העלילה של נוורלנד לראש.  למה להאבק אני שואל.  לקחתי מחברת חלקה ואת ה - LAMY  2000 שלי (עט נובע - אני צריך לכתוב פוסט למה אני כותב בעט נובע.) ואמרתי לעצמי תתחיל לכתוב את הסצנה הראשונה. מחברת עושה לי טוב, כי אני לא יכול למחוק. אז אני חייב להתקדם. הלכתי לשופטים הזמנתי בירה והתחלתי לכתוב. החוק היחיד שאני צריך להקפיד עליו: אל תקום עד שאתה לא מסיים את הסצנה הראשונה. זו סצנה מאוד ארוכה שבנוייה מחמישה מהלכים. ב23:00 סיימתי. היד כאבה לי מהכתיבה אבל אני מרוצה. מחר בבוקר אני אעביר הכול למחשב (ללא עריכה ותיקונים) ואגלה שזה חרא. אני לא אתקן, אני אמשיך לסצנה השניה. עוד ארבעה ימים יש לנו קריאה. אני רוצה להספיק לסיים את העלילה. ולכתוב לפחות שלוש סצנות נוספות.

סה"כ  שבע שעות פחות או יותר. זה מבחינתי יום כתיבה מוצלח.   


26 ביולי 2018

כתיבה, תמריץ, שרה רוהל, וחוף ים

היום קמתי לא טוב, וזה די שיבש לי את שגרת הבוקר. בימי חמישי אין לי הרבה זמן לכתוב כי אני מלמד בסדנת הכתיבה שלי. החלטתי לותר על הכתיבה בבוקר. חשוב לדעת להחליט לא לכתוב. כמו שחשוב להחליט לכתוב. כשאני כותב אני כותב. כשאני לא כותב - אני לא כותב. בזמן שאני לא כותב אני לא מתחרט שאני לא כותב, אני לא אומר לעצמי שהייתי צריך לכתוב. התחושה הזאת מדכאת את הזמן שאתה כותב, היא גורמת ללחץ, למחשבות כמו "הנה אתה כותב עכשיו תמשיך כמה שיותר, כי בקרוב מאוד, חבר, אתה לא תכתוב." אני הפסקתי את זה. או כן או לא.

היה שיעור אחרון בסדנה הנוכחית. אני מלמד המון כלים. הרבה טכניקות. ובעיקר אני מראה לתלמידים שלי איך הכול בנוי. יכול מלמד אותם מה זה סיפור.  אני לא מלמד אותם לכתוב. אף אחד לא יכול ללמד לכתוב. אפשר להגיד להם לכתוב. להגיש כל שבוע מטלה. אפשר לתת הערות. אבל אני לא יכול ללמד אותם לשבת על התחת, אני לא יכול ללמד אותם להתמיד. הבעיה היא במוטיבציה, הפחד מהעבודה הקשה, מה שצריך זה תמריץ. פעם חשבתי שאם מישהו יסיים דראפט ראשון במהלך הסדנה אני אחזיר לו את שכר הלימוד. זה נראה לי תמריץ טוב. 

הייתי בפגישה בצוותא בכל הנוגע לפסטיבל שאנחנו יוזמים בנוגע לעולם המחזאות. הרגנו את הישן כדי להוליד משהו חדש.

לקחתי את הבנות שלי ונסענו לבריכה. היא הייתה סגורה. עשינו אחורה פנה והלכנו לחוף מציצים. בזמן שבנותי שיחקו, אני קראתי ספר מאת שרה רוהל.
 100 Essays I Don't Have Time to Write: On Umbrellas and Sword Fights, Parades and Dogs, Fire Alarms, Children, and Theater 

נהנה מאוד מנקודת המבט שלה על עולם התיאטרון.  יש לה תובנות נהדרות והיא כותבת מחוננת.

את מרבית זמני בים ביליתי בבהייה וב-אי עשייה. בעיקרה התבוננתי באנשים והקשבתי לשיחות. היה לי נעים בסופו של דבר.  זה גרם לי לתהות לגבי הרגלי הצפייה שלי בתיאטרון. (אבל זה חומר לפוסט אחר.)

השעה מאוחרת - ועוד יום עבר ולא התקדמתי עם המחזות שאני אמור לכתוב.

25 ביולי 2018

פרמיסים או הסיפור בשורה


אלו דוגמאות של איך לספר את הסיפור בשורה. אולי אחד הדברים הקשים ביותר בכתיבה. מוזמנים לראות אם ניחשתם את כל הסרטים / מחזות בתגובות.

  1. מיליונר אקסנטרי שם על עצמו זהות של גיבור על ויוצא להלחם בליצן אכזרי ומרושע השולט ברחובותיה המושחתים של העיר.
  2. רגע לפני פשיטת רגל, סוכן מכירות מזדקן מחליט להתפייס עם בנו הבכור ומוצא רק אכזבה המובילה אותו להחלטה לשים קץ לחייו
  3. לאחר שהוריו השאירו אותו בטעות בבית ויצאו לחופשת חג מולד, ילד בעל תושיה מוצא את עצמו מגן על ביתו נגד שני שודדים נבזיים. 
  4. לאחר שאביו נרצח על ידי דודו, גור אריות נזרק לגלות, שם הוא מתבגר ונדרש לחזור על מנת לטעון בחזרה לכתר.
  5. לאחר שאיבדה את כל רכושה,  יפיפיה מזדקנת משקרת את דרכה על מנת למצוא בית וחתן  אך בעלה האלים של אחותה  יעשה הכול על מנת לחשוף את השקרים ולמנוע ממנה להשתלט על ביתו ועל חברו הטוב.
  6. אי שם בפריפריה אמריקאית, אב מדוכא החווה את משבר אמצע החיים מחליט לעשות שינוי קיצוני בחייו לאחר שהתאהב באופן חד צדדי בחברה הכי טובה של בתו
  7. סוכנת אפ בי איי חדורת מוטיבציה נאלצת לשתף פעולה עם רוצח קניבל גאון על מנת להתחקות אחר צעדיו של רוצח סדרתי הפושט את עורם של קורבנותיו
  8. על מנת למצוא את אהבתו, גבר בעל פיגור שכלי מוצא את עצמו עובר ומשפיע על האירועים המשמעותיים ביותר בהיסטוריה של ארה"ב.
  9. זמרת אופרה יפיפיה נאבקת לשחרר את עצמה מהמנטור שלה בעל הפנים המעוותות, שרוצה להפוך אותה לכלתו
  10. אישה שאמורה ללדת את מנהיג המורדים נאלצת לנוס על חייה  ממכונת השמדה שנשלחה מהעתיד על מנת להרוג אותה.  

כתבתי מעט, מוזיאון ושופט

התיישבתי לכתוב בבוקר. רציתי לעבוד על נוורלנד. במקום זה כתבתי סקיצה  למחזה חדש. לא היה לי הרבה זמן.
מאוחר יותר לקחתי את בתי למוזיאון תל אביב. הסתובבנו בין התערוכות. אני מדמיין שכל דבר הוא תפאורה להצגה. שואל את עצמי. איזה טקסט הייתי כותב. אני מחבב את החשיבה הזאת. שוקל לעשות מנוי ולרבוץ במוזיאון ולכתוב. אני אוהב אומנות מודרנית.

כשחזרתי חשבתי שאכתוב. לא כתבתי.
בערב הלכתי לשפוט בפרויקט קריאה באוניברסיטת תל אביב. קראו שלושה מחזות. רשמתי לעצמי הערות תוך כדי. אני עושה את זה יותר בשבילי בזמן האחרון כי זה גורם לי להיות פעיל. הסבלנות שלי מאוד הצטמצמה בזמן האחרון.
שוב עברה לי בראש המחשבה שששיחה זה לא תיאטרון מעניין. יותר ויותר אני מבין את המהות של כתיבה דרמטית.
בדרך חזרה

24 ביולי 2018

לכתוב בחצי שעה הראשונה ולמה לא לשוחח על

התיישבתי בתשע בבוקר לכתוב את נוורלנד. ערכתי טקסט שכבר כתבתי. הייתי בטוח שכתבתי יותר. ניסיתי להתקדם ולא הצלחתי. נרדמתי על הספה במחשבות. קמתי כעבור שעה וגיליתי ביקורת נהדרת בעיתון הארץ על המחזה דם דם דא דם. חשתי הקלה ושמחה. אחר כך עברה עוד שעה בחוסר מעש (פייסבוק, וואטסאפ. קריאה בעיתון) בשלוש עלה לי רעיון מה אני צריך לעשות. כתבתי כמו משוגע עד 15:15. הרגשתי מטומטם וקיללתי את עצמי שתמיד אני מבין משהו ברגע האחרון.
נסעתי לסמינר והרצתי את הסיפור בראש.
שם עזרתי בתרגיל בימוי.
ונשארתי לראות תרגיל אחר.
באמצע התרגיל השני עלה לי רעיון חדש למחזה. הוצאתי פנקס ורשמתי. זו תחושה נעימה לכתוב תוך כדי הצגה. זה עושה אותי פעיל. בסוף ההצגה הבנתי שב-2018 המילים איבדו את המשמעות שלהם על הבמה הישראלית. קהל רוצה לראות פעולה שיש בה מגע. מגע אי אפשר לזייף. מגע זה אמיתי. לכתוב הצגות אילמות. ולהכניס טקסט אחר כך. כלומר להתעלם מהמשפט בטריטמנט שכתוב בו "משוחחים על"

ביקורת מאת ננו שבתאי עיתון הארץ

נעמה נולדה כילדה מבודדת, בעלת איזה פגם שהופך אותה ל"מעוותת". את העיוות שלה אנו (הקהל) לא רואים, כלומר — השחקנית הנאה נועה צנקל, המגלמת אותה, מסמנת את חריגותה רק במשחק ולא על ידי איפור או נכות פיזית מוגדרת. נעמה גדלה במין כפר מוכה זאבים, ונדמה שכל התקשורת שלה עם העולם החיצוני מתווכת דרך הוריה המגוננים ודרך מסך הטלוויזיה.
במהלך השנים היא הולכת ומתאהבת בשחקן נירו לוי, המופיע בטלנובלה האהובה עליה. כל חייה היא מדמיינת שהיא הדמות הנשית שנירו לוי מאוהב בה בטלנובלה, ושיום אחד הם יתאחדו באהבתם. הוריה האוהבים של נעמה מחליטים להגשים לה את משאלת־הלב הבוערת הזאת. הם חוטפים את נירו לוי (המגלם את עצמו בהצגה, בשמו) מאיימים עליו ברובה ציד, כובלים אותו ומביאים רב, שיחתן את הזוג הטרי.
לא במקרה מציינת התוכנייה את המחזה "דם דם דא דם" כ"קומדיה", "טרגדיה", ו"משל", אבל על כל ההגדרות האלה מסומן גם פס שחור המוחק אותן במתכוון. זאת אומרת, מדובר פה במחזה שהוא גם כל אלה, אבל גם לא. הוא בעצם מסרב להגדיר את עצמו ובכך יוצר הגדרה משלו, או שמציע לקהל להגדיר את המחזה לעצמו, לחפש את משמעותו על פי ההצגה.
ובהמשך לכך, אנסה להגדירו. ראשית זהו מחזה המבוסס על סיטואציה כמעט אבסורדית. כמעט עד סוף המחזה אף לא אחת מהדמויות מתייחסת לחטיפה כאל משהו לא הגיוני או אפילו כאל פשע. ההורים של נעמה מתייחסים לחטיפת החתן, נירו לוי, כאילו זה הדבר הכי טבעי: הם פשוט הורים שעושים הכל למען בתם, והנה, הם מחתנים אותה עם בחיר ליבה. ואין זה משנה אם הוא אנוס לכך, כפות ומתנגד.
גם נעמה מתייחסת לעניין כאל דבר טבעי ומתרגשת כמעט כמו כל כלה ביום חתונתה. היא דואגת לשמלה, נוזפת באם שהכתימה את השמלה בדמעות התרגשות, ומחכה לרגע שבו היא ונירו לוי יהיו כבר לבד. אותו דבר גם הרב, בגילומו של יוסף אלבלק. כמעט אותו דבר, שכן הקריינות של יפים ריננברג אומרת: "פתאום נכנס זאב", והקהל רואה שנכנס דווקא בן אדם, שאמנם מיילל מדי פעם יללות זאב, אבל בשאר הזמן מתנהג כבן אנוש.
גם אל התנהגותה האינפנטילית של נעמה מתייחסים ההורים כאל התנהגות טבעית של כלה ביום חתונתה, אפילו כשהיא עושה פיפי על עצמה ועל השמלה שלה. אמא תסדר הכל, כך נאמר. ונירו לוי עצמו מתחייב באופן משכנע כי יראה לה סוף סוף מה זאת אהבה אמיתית. אך כמו בכל מחזה ראוי, גם כאן יש היפוך: כשהחתן משתחרר, נכנסים לפעולה כלי הנשק שעל הבמה — רובה הציד, המקדחה, והרצונות הסותרים של הדמויות.
המטורף הוא השפוי
ומה כל זה אומר? ראשית, עוד לפני שתרים אחר מסרים ומשמעויות, זה בפשטות מצחיק מאוד. אין כמעט רגע דל על הבמה, והקריינות של ריננברג מוסיפה עוד ממד אירוני, שקיים גם בסיטואציה הבסיסית וגם בדיאלוגים השנונים. זה משכנע עד שהקהל כמעט מאמין שנירו לוי בעצמו יכול להתאהב בנעמה ובאמת לשאת אותה לאשה. כמובן, הפרסונה הציבורית של לוי משחקת כאן תפקיד מרכזי: הוא מוכר לקהל כגבר חתיך ונחשק, שמדי פעם נמצא במערכת יחסים, אבל לחלוטין עוד לא "נלכד" במחויבות למין השני. זוהי פרסונה המתוחזקת מתוך המציאות הרכילותית וגם דרך תפקידיו בטלוויזיה, שם הוא גם בדרך כלל מין womanizer" אופייני. כלומר, יש פה כל הזמן משחק עם המציאות והבדיון. וגם על זה מדברת ההצגה. לא סתם היא מתחילה בסצינה שבה צופה נעמה במסך גדול, ממנו מביט "עליה" נירו לוי ומתוודה על אהבתו. ולא סתם נתלש המסך הזה על ידי נעמה ועובר ל"מציאות", אך גם זוהי מציאות בימתית.
מה שאולי רוצה לומר לנו המחזאי, רועי מליח־רשף, הוא שאנו חיים דרך דימויים של מסך, והוא מוליך אותנו בפנטזיה של המסך ומראה לנו לאן כל זה מוביל. וזה מוביל לשקר, לאלימות, ולחשיבה אבסורדית לחלוטין. כך, על פי הבנתי.
המשפט "אדם לאדם זאב" הוא מין תמה במחזה הזה, והוא כולל בעיקר דווקא את היחסים המעוותים בין הילדה שאינה ילדה עוד, לבין הוריה המטורפים, הבטוחים שאין שפויים מהם. בכך נדמה לי שהוא רומז על סגנון ההורות חסר הגבולות המאפיין את ימינו. סגנון כזה שבו כל ילד הוא "נסיך" וכל ילדה היא "נסיכה". סגנון שבו אין גבול לפינוק ולצרכים האגואיסטיים והנרקיסיסטים. ההורים מפנקים את ילדיהם עד שאין כבר כל אמות מידה מציאותיות וסבירות של גבולות. כך נוצרת מציאות שקרית, אבסורדית, מצחיקה מאוד כקומדיה ומזעזעת כטרגדיה.
כל האמצעים האמנותיים תומכים במראה המעוותת הזאת שהיוצרים מציבים בפנינו. גבולות החלל של בית נעמה והוריה מסומנים על ידי "וילונות" — כאלה המוכרים לנו מסופרמרקטים או מקצביות, כרומזים שמישהו או משהו הולך להישחט פה. זהו בית פרוץ, לא מוגן וגס מאוד. גם החתן נישא אל־על על גבי מלגזה של סופרמרקט, והקישוט היחיד בחתונה הוא עיגול מראות מהבהב, המוכר לנו מחתונות־אולם מסוג מסוים. אבל למען התעתוע והטשטוש המכוון שהיוצרים יצרו פה, דמויות ההורים לבושות דווקא כמו איכרים פשוטים ממעשייה רוסית נושנה. כל הניגודים הללו יוצרים שעטנז קומי מעניין, מצחיק מאוד, ומעורר מחשבה.
משחק מדויק ונהדר
נועה צנקל מגלמת את נעמה האומללה בעל־כורחה ברצינות תהומית וקיצונית. היא מדויקת כל כך בהבעות פניה ובנימת הקול, ועושה תפקיד פשוט נהדר. גם ההורים, האב האלים (בני שיף) כריזמטי ומשוחרר כל כך. היה עם זאת רצוי שישפר מעט את הדיקציה שלו, כי מדי פעם משפטיו נבלעו ולא הובנו. מירה גורליק, כדמות האם המגוננת והטראגית מעט, משכנעת ומקסימה במסכנות שלה, ויוסף אלבלק, הרב־זאב, שומר על מינון עדין בין דמות הרב לבין זאב שנכנס בו, וזה תפקיד מלבב.
וכמובן, נירו לוי הוא נירו לוי. קצת מושך וקצת מעורר התנגדות, אבל כל הזמן נוכח מאוד וחי על הבמה. ורואים שהוא נהנה מאוד מהתפקיד, מה שגורם גם לקהל ליהנות.
נדמה לי שהיה אפשר עוד קצת לפתח את העלילה, בעיקר בסוף. כלומר, ללכת קצת יותר רחוק עם הדמות "נירו לוי", ודווקא להביא פה עוד צדדים שלו, באופן שהולך יחד עם המחזה. גם כך, מדובר בהצגה מצחיקה מאוד, שנונה, שפשוט כיף לצפות בה. הכתיבה אינטליגנטית ומקורית. הבימוי זריז ומדויק. כל מחווה של משחק היא ברורה, וניכר שהיתה פה עבודה דקדקנית של הדרכת שחקנים.
לפעמים בהצגות כאלה, שיש להן סיכוי להפוך לקאלט, השחקנים נוטים במשך הזמן להגזים עם ההצחקות, למשוך אותן, ואני מקווה שב"דם דם דא דם" זה לא יקרה. כי דווקא בגלל שהיא מדברת בשפה עדינה ומלאת ניואנסים, ומהלכת בין ז'אנרים במין להטוטנות חמקנית כזאת, היא חזקה ומיוחדת בנוף התיאטרון שלנו, שבדרך כלל מעט מקובע בסיפור ובסגנון. ובנוסף, זאת הצגה שמביאה את מה שרק תיאטרון יכול לתת, וזאת על אף שאנו חיים בעידן המסכים: חוויה חיה מאוד, שיוצרת קשר של מחשבה, צחוק והנאה יחד עם הקהל המגיב.

23 ביולי 2018

הראש שלי במקום אחר


נתתי ליפים ריננברג את המחזה לנווה יוסף. כעבור כמה ימים הוא התקשר אלי ואמר: לא הבנתי. מבחינתי זה מספיק. הוא ביים די הרבה מחזות שלי אם הוא לא הבין משהו בכתיבה שלי אז הבעיה אצלי.  
שמתי את המחזה בצד ועבדתי על "יואל" כמה ימים. אחרי שסיימתי את העבודה על יואל. הרגשתי שאני מסוגל לחזור לכתוב את המחזה לפסטיבל נווה יוסף. טעיתי. לא הצלחתי להחזיר את עצמי למחזה. הרגשתי דחייה. שלושה ימים שלא כתבתי כלום. לא הצלחתי לאהוב את הרעיון שכתבתי ולא ידעתי איך לשנות אותו. יש שם משהו בבסיס הרעיון שאני אוהב.  לפעמים אני צריך לכתוב משהו והראש שלי רוצה לכתוב בצורה אחרת, בטון אחר, באווירה אחרת. שלושה ימים קראתי ספרים. אם אני לא כותב אני קורא. שלחתי הודעה לבוצר ביקשתי לכתוב מחזה אחר. הוא אמר אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה רק שיהיה לארבעה שחקנים או שחקניות. התיישבתי לכתוב מהבוקר ועד אחר הצהריים. שלחתי ליפים, שלחתי למחזאים נראה מה יגידו.

בערב הלכתי לספריה והבאתי עוד ספרים. יש לי צמא לפרוזה, סיימתי לקרוא את נקודת מפנה של מלקולם גלדוול. ועכשיו אני קורא ספר של פרדריק בראון ' הפרדוקס האבוד. קובץ סיפורים של אסימוב.
ואת the force של דון וינסלו

אם לא אהיה עייף אתיישב בערב לכתוב את נוורלנד.
(הייתי עייף לא כתבתי) 

17 ביולי 2018

שיחה על ההצגה דם דם דא דם

יפים ריננברג ואנוכי החלטנו לשבת לשוחח שעה על התהליך שעברנו בבימוי ההצגה דם דם דא דם. אנחנו מדברים על כתיבה, שיתוף פעולה בין במאי למחזאי. העבודה עם השחקנים. הקשיים בעבודה על מחזה מקורי ועוד