רועי מליח רשף

ישבתי לצפות בסרט קונג פו. אחדות הגיבורים . מצאתי סוג של נטפליקס סיני שאפשר לראות בו סרטי קונג פו בחינם. בתוכי יש כמיהה להיות כמוהם. פחות מעניין אותי הקונג פו. יותר מעניין אותי שהוא יושב ושותה תה באיזה חווה סינית והוא מבין בכל מיני דברים ולא אכפת לו ללכת מכות. אני לא רוצה ללכת מכות. זה כואב ולא תורם. אני יותר בעניין שהוא לא מרגיש מאוים מהחיים.   אני אוהב בסרטים של הסינים שהם מקדשים את המסורת שלהם. תמיד אנשים מבחוץ מנסים לרמות, להפיל ולהרוס את התרבות הסינית.  בסוף הסיני מנצח. הוא שמר על הערכים הסינים שלו ולא התקפל. אם החרדים היו יודעים אומנות לחימה אז בטוח היינו עושים סרטי קונג פו עם חרדים.  בבוקר ישבתי לכתוב.  כתבתי סצנה של 400 מילים. וכל הזמן שאני כותב אני מרגיש שזה לא עובד. אני רוצה להאמין שבגלל שכתבתי לא מעט בחיי, אני יכול להרשות לעצמי להיות חמור עם הכתיבה שלי. מצד שני זו גם יכולה להיות הצדקה לקול הביקורתי ואני משלה את עצמי. הכול פתוח.  בלילה חזרתי לסטודיו שלי. רציתי לכתוב עוד. שמתי לי מוזיקה ברקע ( אני בעיקר שומע ג'אז שקט כשאני כותב) והתחלתי לכתוב. החלטת...

"למצוא את הקהל שלך" אומר שאם מישהו אמר לכם שהוא אוהב את היצירה שלכם. תחבקו אותו. תשמרו עליו. הרעיפו עליו מתנות. אם מישהו אמר לכם שזה יפה, או מעניין, או סתם אמר תודה, תשמחו שפגשתם אדם מנומס. אם מישהו טרח להגיד לכם שזה גרוע או שהוא לא נהנה, תחייכו בנימוס, תודו על הטרחה ותתעלמו.  ראשית הוא לא מנומס, שנית מי שם אותו כבעל דעה? אולי בביקורת הרעה יש אמירה טובה. אם זה מצית בכם חדוות יצירה נצלו את הביקורת. אך אל תמהרו להסכים לה.  אל תסמכו על אדם אחד, לא משנה עד כמה בר דעת הוא. קהל הוא דבר חכם ואומר את האמת כמכלול. האינדיבידואל הוא בור במכלול כי דעתו מובנית על מגבלות הידע והטעם שלו. כותבים מתחילים מרגישים שהם חטאו ביצירת אומנות ומחפשים אישור מהסביבה שלהם לתחושות הזיוף והחטא. הם יעדיפו להאמין לביקורת רעה אחת מאשר שלוש ביקורות טובות. משום מה כותבים תופסים ביקורת רעה כאמת, וביקורת טובה כשקר. אחרי זה אנשים מתפלאים שהם לא מצליחים לכתוב. המלצה בביקורת: תתמקדו רק במה שטוב. רק במה שאהבתם. שורה, פסקה, סצנה. תנו כוח לאנשים לעשות את האומנות שלהם סביב מה שעובד. יעני תמיד תפרגנו בכנות על החלקים הטו...

 נשים בצמרת מאת קאריל מליח רשף שתי בנות מעשנות סיגריה בים יולי: הפוליטיקלי קורקט פשוט עשה מחטף לאיכות נועה: מה? יולי: לטעם האישי. נועה: אני לא מבינה. יולי: עדי ביטי. נועה: כן. יולי: ראית את הקליפ נועה: ראיתי יולי: ואהבת? נועה: לא. יולי: גם אני לא.  נועה: זה מקדם את תרבות האונס. יולי: אה-הה נועה : מה? זה לא? יולי : לא אם תשאלי פמיניסטיות. נועה : מה הן אומרות? יולי : שזכותה של כל אישה להחפיץ את עצמה. נועה : באמת? יש שם אישה שאוכלים ממנה סושי יולי : אבל זו זכותה. נועה : ומה עם כל הבנים שרואים את זה יולי:  בדיוק. נועה : אז אישה יכולה לקדם תרבות אונס ואז זה לא תרבות אונס?  יולי : תלוי את מי שואלים. נועה : הלכתי לאיבוד. יולי : בדיוק. נועה : יולי, אני... יולי:  הפוליטיקלי קורקט. נועה : כן? יולי : עשה מחטף לאיכות. נועה : מה זה אומר? יולי : שזה סתם חרא קליפ. זה הכול. ח-ר-א! למי אכפת מכל השאר. למה פשוט אי אפשר להגיד על משהו חרא. בלי לדחוף לזה משמעויות. סתם. קליפ. חרא.  נועה : העולם השתנה. יולי : לא, נועה. משהו בנו השתנה. משהו בנו.

למה אנחנו משתמשים במילה קשה כשאנחנו כותבים? ואם זה קשה אז מה הסיבה שאני עושה את זה? כתיבה זו עבודה קלה. אתה לבד בחדר ואתה ממציא סיפורים ואז אתה נותן לאנשים לקרוא וחלקם אוהבים את זה. כל דבר שכתבת נשאר לנצח פחות או יותר וגם אחרי שתמות מישהו עדיין יכול קרוא את הסיפורים שהמצאת ואת המחשבות שחשבת. אז למה אני מתייסר? כי לצערי חונכתי להתייסר, חונכתי לחשוב שליצור זה קשה ואם זה לא קשה אז זה לא איכותי. אין בכתיבה ייסורים מלבד הייסורים שאני מעביר את עצמי. אחרים שנותנים הערות מייסרים גם, למה? כי גם הם חונכו שזה מייסר. המטרה שלי להיות כותב שכותב המון. אני רוצה עשרות יצירות. אני רוצה לכתוב מחזות כל שבוע. כל חודש. קצרים וארוכים. להיות  המחזאי הכי מוערך בארץ? על זה כבר ויתרתי. שאיפה טפשית שאני לא יכול לשלוט בה. רוצה להיות הכותב הכי פורה - בזה אני יכול לשלוט. ובשביל זה, כל מה שאני חוקר זה את מקור ההנאה שלי. לשבת בחדר ולהמציא סיפורים. אני מתקדם לשם. כל פעם צעד. בוחן כל מחשבה שיש לי. כל הנחת יסוד שחונכתי אליה. אני מבין כמה קשה להיות כותב בתחילת הדרך. אני שמח שעברתי את השלב הזה בחיים. כמה שטעויות חשבתי...

יום חמישי הקלטתי פודקאסטים. אך לכתוב עליהם מרגיש מוזר. אפשר פשוט להקשיב. האורחים היו המחזאית והבמאית דניאל כהן לוי והבמאי יפים ריננברג. נתקלתי השבוע במשפט מעניין בספר על קורט וונגוט. המורה שלו לכתיבה אמר "סיפור טוב נוצר כשגיבור רוצה את מה שהוא מפחד ממנו." אני חושב על המשפט הזה לא מעט. כאשר הדמות רוצה את מה שהיא מפחדת ממנו יש בסיס חזק יותר לקונפליקט. בכתיבה, אם גיבור רוצה משהו ויש מכשול זו דרמה סבירה. אבל אם הגיבור לא רוצה אבל מוכרח לעשות זו דרמה מעולה. וזה יושב על אותו עיקרון של לחבר את הרצון של הגיבור  לפחד שלו.

סיימתי לקרוא שוב את המחזה כולם היו בניי מאת ארתור מילר ושוב נקרע לי הלב על משפחת קלר. ארתור מילר  עבד על המחזה  כשנתיים.  מחזה אחר שלו נכשל בברודווי וירד לאחר כשש הצגות. מילר החליט שהוא יכתוב  מחזה אחד נוסף וישקיע בו את כל כולו. אם הוא יכשל, הוא יעזוב לעד את המחזאות. המחזה כולם היו בניי  היה להצלחה מאוד גדולה. המבקרים לעומת זאת טענו שהמחזה דחוס מדי.   את הרעיון למחזה קרא בעיתון על איש שמכר חלקים פגומים לצבא בזמן המלחמה.  כשראיינו אותו בניו יורק טיימס על  צורת העבודה שלו, הוא אמר שהוא יושב לכתוב כל יום. ו-75 אחוז ממה שנכתב הולך לפח.  הוא מעריך שהוא כותב כ2000 עמודים (מכונת כתיבה) למחזה אחד. כשבתו שאלה אותו איך הוא מתחיל לכתוב - מדמות או עלילה, הוא אמר אני מתחיל מבן אדם. אחת ההפקות האהובות עליו היא זו שעלתה בישראל כאשר חנה מרון שיחקה את קייט (האם) יצחק רבין אמר לו שהמחזה מאוד ישראלי.  מחר אשב שוב לקרוא את מותו של סוכן.* *את הדראפט הראשון של המחזה מותו של סוכן  הוא כתב בפחות משבוע.