27 בינואר 2011

אל תחפשו את הבא, חפשו את הנוכח.

כותרות שמופרכות לאוויר - מחפשים את חנוך לוין הבא, את ברכט הבא, את הכוכב החדש הבא, הדבר החם בתאטרון. אי אפשר סתם לעשות דברים? אנא אפשרו לי להיות גרוע, בינוני, מפוחד. אני הלכתי לאיבוד בחיפוש 'הבא' שבתוכי, הפכתי חקיין של צורות אחרות. כתבתי רע, ביימתי רע ולא מתתי. יש לי עולם בראש שהוא שלי. עולם מלא שגיאות בעברית וחוסר יכולת להבדיל בין ימין לשמאל. אל תחפשו את הבא, חפשו את הנוכח, כל מגרעותיי חשופות בפניכם, קבלו אותן.

17 בינואר 2011

התאטרון הצנוע

התאטרון מחפש סבסוד: קרנות, מתלוננים על חוסר אמצעים. רוצים תאורה, תפאורה, מוזיקה, מקרנים, עריכת וידאו, פנסים חכמים. זה כמו שאיש עשיר ילך ברחוב ויבקש תרומות מהעוברים ושבים. אחד הדברים הבסיסיים המבדילים את התאטרון מכל אומנות אחרת, הוא היכולת להסתדר בלי כלום על מנת לקיים אותו. לא פלא שאנשים אשר אינם חובבי תרבות שונאים כל כך את התאטרון ולא מבינים מדוע הוא מסובסד על ידי המדינה. (יש כאלו שיגידו "זה מסובסד זה?"). השאלה שעולה היא "מדוע  משלמי המסים נותנים לכמה אנשים לעשות אקספרימנטים במשחק?"

כאשר עולה הצגה קהילתית, כל המשפחות, החברים ואנשי השכונה נוהרים כדי להשתתף באירוע, זאת לא הצגה, זו חגיגה מיוחדת. הם מוכנים לשלם, לשים מכספם ולממן את החגיגה הקטנה שנוצרה. יש הרבה צורות לתאטרון וכל אחד צריך את החומר שאליו הוא מתחבר. התאטרון הוא מושג רחב ויש לו הרבה צורות. אחת הצורות היא הצורה הפופוליסטית אשר נועדה לאנשים שרוצים מעט נחת אחרי יום עבודה. (ההיסטוריה של התאטרון הוכיחה שאלו מרבית הקהל בעולם) אבל ישנה עוד צורה - תאטרון שנועד לאנשים שמחפשים משהו מעבר למה שהם רואים. זה מתבטא בתוכן, בצורה, בקשר של הקהל לשחקנים. זו צורה יותר אקסקלוסיבית, היא לא בהכרח פונה לקהל האינטלקטואלי, היא פונה לאדם המחפש משהו נוסף מחוויית ההתקהלות. וזה יכול להיות כל אחד. כל אחד מאיתנו מחפש את מקור התרבות שלו המבוססת על זהותו והדימוי העצמי שלו, ואנו מוצאים את הגדרות  האלה בבחירות שאנחנו עושים. מתנגדים לדברים מסוימים ומתחברים לדברים מסוימים. לכן יש מן הזיוף שאנשים מנופפים שלטים של תרבות "להעלות שייקספיר וברכט ופינטר." אלו דברים שעלו מתוך תרבויות אחרות ומן הסתם צריך להעלות חומרים שלהם אבל הצורה הנדרשת היא יכולת שלנו להגדיר את התאטרון שאליו אנחנו הולכים. כל הצגה פונה לקהל מסוים, ולקהל זה יש אחריות לתמוך בחומר שאותו הוא מעריך. זה לא שונה מסדרת הטלוויזיה האהובה שלו, או מהבגדים שהוא בוחר ללבוש, הכול זה חלק מדימוי עצמי, מהשבט שאליו אנחנו שייכים.

כדי לעשות סרט קולנוע או טלוויזיה נדרשים כספים רבים. וכמדיה עשירה תמיד המדיה המצולמת תנצח את התאטרון, ולכן עלינו לפנות אל ההפך. אל החוסר, אל הצניעות, כך הוא גם יהיה רווחי, חי והכרחי. ככה אף אחד לא יורגש מרומה. כולנו באים לחגוג משהו שהוא מעבר להצגה, באים לחגוג  את איחודו של שבט. אנשים זרים ללא חיבור יומיומי באים יחד ומתאספים כדי לחוות חוויה משותפת ולהביע עליה דעה. 

(מדי פעם רשומה זו מתעדכנת)  

אנשים מתפרנסים מאנשים שמתפרנסים, לא?


האם מישהו אי פעם נכנס לחנות נעליים וביקש נעליים בחינם, או ישב במסעדה וביקש חשבון ידיד? האם המוכר בשוק מתנצל שהתותים יקרים? אדם משלם כרטיס שמחירו כפול מהרגיל כדי לראות סרט בתלת ממד, אבל לשלם לראות משהו חי בכל ממד אפשרי זה פסול? אנשים מתפרנסים מאנשים שמתפרנסים, לא? זה החוקיות. אנחנו משלמים על מה שחשוב לנו, נכון? האם להסיק מכך שהתאטרון לא חשוב לאף אחד? אם לא נתרום לאנשים הקרובים לנו אז למי נתרום? מדוע זה תרבות הוצאת הכסף שלנו כל כך לקויה?



10 בינואר 2011

הבמאי לא הגיע והמחזאי מת.

למרות שיש לי עוד עבודה על המחזה, אני מוצא את עצמי חושב הרבה על התהליך שביצירה. על תהליך הכתיבה, על תהליך הבימוי. עד היום אנשים תמיד התעניינו בחדר החזרות שלי. אנשים ששכרו את שירותי, לביים. אנשים שקראו את החומרים שלי והביעו דעה. אמרו ככה וחשבו ככה והציעו מעולמם. והנה זו הפעם הראשונה שאף אחד לא נכנס לי אל חדר החזרות. העבודה שקטה. בונים, מעמידים שואלים שאלות. השחקנים משחקים. לומדים טקסט, נותנים למגבלות של המיזנסצנה והטקסט להעשיר את משחקם. ואני מתבונן בשקט. לא במאי לא מחזאי. לפעמים יש לי הרגשה כאילו שניהם לא נמצאים - הבמאי לא הגיע והמחזאי מת. ונותרתי רק אני כצופה מן הצד במשהו שנוצר מתוך תנועה בין המודע לתת המודע שלי. יצירה מתוך מודעות ביניים. לא פה לא שם. אני הקהל, אני יושב ורואה מחזה שהמוח שלי מקרין. יושב ורואה את אותו חלום. חלום לא מוחלט. חלום שנוצר מעומקים של ידיעה. כאילו הייתי בטיול שנתי של רוחות רפאים. אף פעם לא יכול לדעת אם אני מוביל או נשרך מאחור. באתי להיות קהל ביצירה שלי. לא אומן, אולי זו אומנות, לא יודע. לפחות כך אני יכול לראות יצירות שמורכבות מן המגבלות שלי. מחוספס ככל שזה - הרי זה עולמי. זאת האספקלריא הפרטית שלי.  

מיומנו של מחזאי בפאניקה.


עוד מעט עולה ההפקה שלי "בינתיים ימשיך להיות פה קר". אני בכובעים של המחזאי והבמאי.  אנחנו עולים ב-28 בינואר. המחזה עדיין עובר שינויים. בינתיים אני מפרק ומפזר את התסכול והלחץ על סטטוסים בפייסבוק ובבלוג. החלטתי לאגד אותם לרשומה אחת כדי ליצור סדר בכל הכאוס מסביבי.  

"לביים מחזה שכתבת זה כמו:1. לעוף כשאתה רוצה לישון. 2. לשחות בתוך שעון חול. 3 לחלום בזמן בישול ביצה. אבדן הזהות בין הבמאי למחזאי. סכיזופרניה. אני אחד ואני שניים. אנשים לומדים מילים שאתה כתבת, הולכים לאן שאתה מבקש. אם יש אלוהים אז הוא לפט דה בילדינג.



"לא מצליח לכתוב!!! המחזה עולה עוד שלושה שבועות!!! וחסרות לי שלוש סצנות. ובנוסף הבמאי לוחץ עלי לשכתב (הבמאי זה אני). ואני יושב מול מסך המחשב ורואה את הקו הארור הזה מהבהב לי בוורד ומרוב תסכול הכנתי מרק שעועית אדומה וזה בכלל סימן למצוקה כשאני מתחיל לבשל! (מיומנו של מחזאי בפאניקה) נ.ב. לשחקנים שלי, אנא התעלמו מהסטטוס הזה."

"סליחה אני מוחה! כבמאי לא ייתכן שתהיה כאן השפלה של אומנות הבימוי. זה שהמחזאי לא מבין את האחריות המוטלת עליו, ולא יכול לספק משהו ראוי לשחקנים, זה עוד ניחא. אבל כבמאי להתמודד עם גחמות מפגרות של מחזאי חי, להתמודד עם כתיבה בינונית עד גרועה. אל תשכח שאתה פנית אלי שאביים לך את המחזה שלהזכירך היה רק ערמה של סצנות לא קשורות. דרך אגב, מרק השעועית יצא טעים."

"טוב: ולהלן עדכונים, השעה 1:30 בלילה. שעה שאני כבר מזמן לא חלק ממנה. בניתי סקיצה לשתי סצנות מתוך השלושה. אני גמור מעייפות, שם שעון לבוקר מוקדם כדי לכתוב אותם, בכל זאת יש ראן בצהריים כדאי שיהיה משהו מודפס.
לילה טוב עם ישראל."

"אתמול בלילה ראיתי סרטים מצויירים, מחפשים את נמו, טינקרבל והאוצר האבוד, ועליסה בארץ הפלאות, קראתי את המשרתות בפעם החמישית ובנוסף סיימתי מאמר של Eugenio Barba על התאטרון העני. לאחר כל זה ישבתי לנתח את המבנה הדרמטי של כמה סצנות מתוך הסרטים המצוירים וגיליתי שהכול מבוסס על הטרגדיות. לאחר מכן הלבשתי על זה את הטקסט של המחזה שלי והופ! סצנה עלילתית מדרגה ראשונה. מה שנקרא טכניקה של "איבוד סצנה."

"התעוררתי היום בעשר בלילה. פתחתי את העיניים שלי וראיתי את הבמאי של ההצגה יושב לידי ובוכה. למה אתה בוכה? שאלתי אותו והוא ענה לי שבגלל שהמחזאי שלו ישן הוא נאלץ לכתוב את הסצנה החסרה בעצמו. התעצבנתי, מי נראה לך שאתה?! מתערב לי ביצירה! הוא הסתכל עלי ואמר לי אני זה אתה אבל אל תדאג, הסצנה חרא!!! ואז שוב התעוררתי כדי לגלות שהבמאי יושב לידי ובוהה . הכי מפחיד זה שהוא בוהה."

אגדה באנגליה מספרת שהגאון שייקספיר היה רץ וקופץ עירום ב"גלוב", שיכור ומאושר, כשגילה שהוא סיים לכתוב מחזה. לרוב האיש צרח רפליקות לאוויר עד שהקיא והתעלף או עד שריצ'רד ברבג' היה לוקח אותו הביתה. לכן: לאור סיום המחזה הנוכחי, אם מישהו מכם מכיר את האיש שצילם אותי במתחם הבימה קופץ בשלוליות עם תחתונים וצורח - אנא הסר את הסרטון מיוטיוב. חצי ממלכה תמורת הסרת הסרט.


שלום מעוניין לשכור את שירותיו של במאי שיסדר את הרגעים האחרונים של ההצגה. ידייק מעברים, יסגור קיואים של מוזיקה, וייתן הערות לשחקנים. לא דרוש ניסיון קודם. בימוי זה פיקציה, תפקיד שנוצר לפני מאה שנים. בימאים הם אנשים משועממים שאוהבים לצפות באותם דברים שוב ושוב, כמו ילדים קטנים שרואים את הטלטאביז. תיקון טעות, דרוש ילד שרואה את הטלטאביז שיבוא ויסדר לי את ההצגה. מי שמכיר או יש לו אחיין בקטע שיפנה אלי. תודה


"הייתי אצל רופא, הוא התבונן ואמר "אין לך כלום". "מה לקחת?" שאלתי והוא ענה "שום דבר." אמרתי לו "אני מחזאי. אני לא יכול שלא יהיה לי כלום. עכשיו סיימתי מחזה. אני חייב שיהיה לי משהו, אני לא יכול להמשיך ככה את החיים בלי כלום." הוא קם פתח לי בזהירות את הראש, והתבונן פנימה באמצעות פנס קטן. " כמו שאמרתי אין לך כלום. הכול ריק, עכשיו לך הביתה." חזרתי הביתה ובדרך השתעלתי את הסטטוס הזה, אולי בכל זאת יש לי משהו. כולי תקווה."