1 בספטמבר 2015

רגע של משבר

אחרי חודש של עבודה די אינטנסיבית. מצאתי שיש בעיה חמורה במחזה. הנחת היסוד שלי לא נכונה (פרמיס) אחרי שכבתי ארבעים עמודים של מחזה. גיליתי שהדמויות שלי לא אחידות ובעצם הרצונות שלהם לא מספיק מגובים. מה שקרה זה שהגעתי לסצנה מסוימת ונתקעתי שם. למה נתקעתי שם כי כבר לא היה לי מה להגיד כל מהלך שבניתי היה נראה לי מזויף, מאולץ ולא שייך למחזה. הבנתי שהדמויות לא בהכרח נלחמות על אותו דבר. שבמקום מלחמה של שלוש דמויות כתבתי מלחמה של שתי דמויות ודמות משנה. ואז מה שקרה זה שהכתיבה שלי נהייתה איטית. אז החלטתי לבדוק איפה טעיתי. קניתי בלוק צהוב והתחלתי לכתוב מההתחלה. שוב תכנון לענות על כל השאלות שאני כבר יודע ולראות על מה דילגתי ומצאתי שדילגתי על לא מעט ולכן לא הצלחתי לעורר את התמה של המחזה כי היו כל מיני תמות המחזה היה גם וגם וגם. וזו טעות שהרבה פעמים אני עושה. היה נדמה לי שבגלל שרשמתי טריטמנט שבגלל שיש לי סוף אני יודע לאן זה הולך. אבל באמצע המערכה השנייה התרחשה הקריסה הרעיון לא מחזיק. והתחלתי להשתעמם מהכתיבה של עצמי. ניסיתי בכוח להגיד לעצמי שזה תמיד החלק הקשה ופשוט תמשיך קדימה. אבל הבנתי שאני רק סובל.
הסופרים האהובים עלי אומרים שאת הפרקים הראשונים הם תמיד זורקים לפח. אז הנה גם אני זורק לפח העבודה לא הייתה לחינם להפך הייתי מלא במיד והסיפור עכשיו יותר ברור לי. על הבלוק הצהוב כתבתי במהירות. המטרה לפשט את הסיפור לראות שיש לי אותו בשורה או שתיים. שיש לי סינופסיס שאני יכול להבין אותו. שאני באמת מבין את הגרעין של המחזה. חסרים לי פרטים אבל לשמחתי התגברתי על התחושה המסריחה וכתבתי היום כמו שלא כתבתי בזמן האחרון. הייתי גדוש באינפורמציה. ועכשיו אני מקווה שאני במסלול הנכון. אני הולך לבלות עם התכנון עוד הרבה זמן אני רוצה לענות על השאלות שאני יכול לחשוב עליה כדי שכשאתחיל לכתוב אהיה כל כך מלא במידע שפוט המחזה יכתוב את עצמו.
זוהי תפילתי שאני לא טועה. אבל אחת ההחלטות שלי להיות כותב מקצועי ואני רק עובד על המחזה חודש אני אכתוב עד שהכול יהיה בהיר ומסודר. אז הנה אני אומר לעצמי ארבעים עמודים הצידה. מסמך חדש ומתחילים שוב. 

30 באוגוסט 2015

לא ללכת אחורה רק קדימה

היום עשיתי משהו שמעולם לא עשיתי ככותב. ככל שהתקדמתי הבנתי פתאום את מהות הסצנה. חידדתי את המטרה של דמות המשנה. הייתי מרוצה מהגילוי זה לא משהו שידעתי עליה אבל אני מוצא בפיתרון של הדמות מהו נכון למחזה. עצרתי את הכתיבה. הייתי בצומת דרכים. בדרך כלל אני חוזר אחורה להתחלה ומשכתב את הדמות עד לנקודה בה עצרתי. אבל המטרה שלי לסיים את הדראפט. אם אני אחזור אחורה אני שוב ארגיש שהעבודה איטית וסיזיפית. אז הפעם רשמתי הערה בצד. הדמות רוצה X המוטיבציה שלה Y לתקן מעמוד 1-37 והמשכתי מאותו רגע את הסצנה כאילו שיניתי הכול ואין בעיה. זה לא היה לי קל מנטלית. אבל זה שחרר אותי להמשיך קדימה. עמדתי ביעד של המילים גם הפעם. זו תחושה אדירה להתקדם לקראת סיום הדראפט הראשון. אני אתקן את הבעיות ואת החורים העיקר לא ללכת אחורה.  

לספור מילים

התחלתי לתכנן את העבודה שלי לפי כמה מילים עלי לכתוב ביום. מחזה הוא לרוב 10000 מילים בממוצע. אני החלטתי הפעם שהמחזה יהיה בסביבות 12,000 מילים. על מנת להבין את סדר גודל הכתיבה היומית שלי החלטתי להקציב מספר מילים ביום. לכן התחלתי להשתמש באתר Pacemaker. האתר הזה נותן לי את היכולת להגדיר דדליין ברור ולחלק את כמות המילים כדי להגיע ליעד. אם התקדמתי יותר ממה שציפיתי נפלא. אם לא אז אני יודע מה עלי להשלים.  לפני שהשתמשתי באתר תמיד הייתי מקווה להתקדם כמה שיותר. המטרה הייתה כבר לסיים. התחושה שאתה רוצה כבר לסיים העיקה עלי. הייתי נוזף בעצמי שלא כתבתי. מה שהפריע לי שלא היה לי דדליין. עכשיו שזה מחולק העבודה לא מאיימת ואני יודע מה המטרה שלי כל יום. אני תמיד כותב יותר ממה שתכננתי. אבל בסוף היום מחשב רק את המילים שנשארו על הדף. אני מוחק יותר ממה שאני כותב. לדוגמה כתבתי 1500 מילים ולבסוף נשארו רק 500 על הדף. 

להתארגן לעבודה

לאחרונה אני מסיים כל מיני החלטות שקשורות ליכולת שלי לכתוב. רוב ההחלטות מבוססות על סדר וחלוקה נכונה של עבודה. לדוגמה: להתארגן כדי לכתוב. כשאני מלמד או מביים אני מתלבש לאירוע. לפחות משתדל. מאגן את התיקף מתלבש בהתאם מכי את השיעור בראש ויוצא לעבודה. החלטתי שגם שאני עובד מהבית אני עושה את אותו הדבר. אני מתלבש, מארגן את שולחן העבודה מחדש. מתלבש לאירוע (גם אם זה חולצה ומכנסיים קצרים) ויוצא לעבוד. כשזה קורה אני מצליח להיות יותר מרוכז. לפעמים יש לי ימים שהכל מאוד ברור ואני לא צריך את זה אבל לרוב אני צריך ללכת לעבודה. 


27 באוגוסט 2015

לכתוב הרבה מילים

ישבתי היום בכיכר הבימה עם חבר טוב, שהוא סופר ומחזאי מאוד מוכשר. דיברנו על כתיבה. דיברנו על כך שיש סיפורים שאי אפשר לתכנן, והאם תכנון פוגם ביצירה. לא התווכחנו, כי לא היה על מה, שנינו הסכמנו על הכול אך כשני כותבים מצאנו את עצמנו מדברים על ההגדרות שמשתמעות מהמילים שבהן אנו בוחרים להשתמש. בקיצור פשוט החלפנו רשמים. 
הבנתי מהשיחה שייתכן שאני לא לגמרי מובן, כאשר אני מקדש את אומנות התכנון. תכנון אינו בהכרח כתיבת סינופסיס או טריטמנט. תכנון זה לא לסמן V על רצף של כלים דרמטיים או מעקב אחרי מבנים מיתיים ידועים מראש. תכנון זה היכולת להשתמש במילים על מנת לגלות לעצמך את הסיפור בצורה הבהירה ביותר. כלומר - הכותב צריך לכתוב. נכון, אפשר לעשות את זה במחשבות. אבל הסיכוי שנזכור הכל קטן, ומנסיוני, כל אחד מוצא את הדרך שלו לעשות את זה.
ברם, אני חושב שרוב האנשים, היות והם לא מכירים דרכים נוספות בוחרים בסופו של דבר בדרך אחת - נכתוב ונראה מה ייצא. וכן, יש כמה יצירות מופת שנכתבו ככה, אבל מעטות - גם ככה אפשר להוציא סיפור טוב.
אבל כדי לארגן סיפור, כדי להפוך שברי רעיונות מעולים לרעיון אחד טהור, נדרשות מילים. אומרים שעלינו לבזבז מיליון מילים עד שנמצא את המילים הנכונות.
אני מלמד ומיישם על עצמי טכניקות שעוזרות לי למקסם את הסיפור שאני רוצה לספר. יש לי סדר ברור - אבל הוא לא בנוי רק על בסיס שלבים. הוא בעיקר אסופת שאלות נרחבת, שאני מחייב את עצמי לתת עליהן תשובות על מנת שאדע את הסיפור. לעיתים כדי להגיע לתשובות, עלי לכתוב סינופסיס, טריטמנט, דיאלוג, או סתם מחשבות. אני כותב כל יום, כשלפני מטרה אחת - מספר מילים. המינימום ליום 500. תעשו ניסוי, נסו לכתוב בין 200-500 מילה כל יום. מותר לכתוב הכול מחשבות, דיאלוגים, דף דמויות… ואחרי שתגיעו ל10000 מילים אני משוכנע שכבר תדעו לא מעט על הסיפור שאתם רוצים לספר. לא משנה מה המטרה היא מספר מילים, אתם יכולים לקפוץ מדמות, לסינופסיס, לשברי דיאלוג, לטריטמנט, למחשבות. זה לא משנה. רק דבר אחד חשוב לשמור על סדר הדברים שלא יהיה לכם בלגן בעיניים. גם אם כתבתם הכול בטופס וורד אחד או מחברת אחת. בסוף עליכם למיין ולסדר. לנקות את כל מה לא שייך.
זהו לעת עתה.
(רק לידיעתכם הקטע הנ”ל כולל המשפט הזה הוא 358 מילים.)

קומפוזיציה היא משמעת

בימים אלה אני עובד על מחזה. מעולם לא עבדתי ככה כל מחזה. הפעם הכול מתוכנן, כל יוניט, כל סצנה, כל מהלך, רשום. יש אאוטליין, יש טריטמנט. הדמויות משורטטות. זהו התהליך היצירתי הכי מדוייק שהייתי בו, ובמידה מסויימת הכי מפרה. 
פעם הייתי רוצה שאנשים יקראו את החומרים שלי לפני שסיימתי. הייתי צריך אישור שאני בדרך הנכונה. הפעם אני לא מוכן שאף אחד יקרא עד שאני לא מסיים. ולא את הדראפט הראשון. אלא השלישי. 
זה התכנון שלי שלושה דראפטים. דראפט רביעי זה עם שחקנים. 
אני חושב שבעברי הייתי קשור רגשית מאוד לדברים שכתבתי. וכאשר ה קורה אתה לא ממש יכול לראות את היצירה שלך מרחוק ולהיות ביקורתי. כלים וטכניקות מאפשרים לי להתרחק מהיצירה שלי. רק בלי האשליות.
אחרי שאסיים את המחזה אפרסם את התכנון. כי יותר ויותר אנשים רוצים לראות למה הכוונה בתכנון מחזה או תסריט. ואני אסיים בציטוט:
"קומפוזיציה היא משמעת. היא מכריחה אותנו לחשוב. אם אנחנו רוצים “להתחבר לרגשות שלנו.” אין בעיה - עלינו לדבר לעצמנו, והרי כולנו עושים את זה. אבל, אם אנחנו רוצים לתקשר עם מישהו, עם אדם חושב נוסף, עלינו להתחבר למחשבות שלנו. לסדר אותם, לתת להם משמעות, להשתמש בהם כדי לשכנע, להדריך, לגלות, ולפתות. הסוד הוא לכתוב הכול ואז לחתוך את החלקים המבלבלים."
ויליאם ספייר

כתיבה - ללמוד להכיר את הדמויות

הייתי בעיצומו של כתיבת דראפט ראשון למחזה חדש המבוסס על טריטמנט מפורט. הכתיבה הייתה תענוג וזרמה, ההספק היומי היה גדול ונתן לי תחושה טובה. הייתי משוכנע שבתוך כמה ימים ספורים אני מסיים אותו. אבל לדמויות היו תוכניות משלהן, הן יותר מגניבות מהטריטמנט שלי. ולכן ככל שהתקדמתי הייתי צריך לעדכן את הטריטמנט. ואז הגעתי לנקודה שבה נתקעתי. - זה לא שלא ידעתי איך להמשיך, את זה ידעתי. מה שתקע אותי הייתה ההבנה שאני לא מכיר את הדמויות מספיק טוב. יומיים הסתובבתי עם תחושה מסריחה. איך לומדים להכיר את הדמויות? יכולתי כמובן לכתוב עליהן ולהמציא כל מיני דברים, אבל זה לא בהכרח יהיה קשור לסיפור.
לאחר מחשבה הבנתי שאני צריך לעשות אימפרוביזציות איתן. כלומר להתנהג אליהם כאילו היו שחקנים. לתת להם לדבר, לא למנוע מהם דבר ולפעול. לצאת איתם לשתות, לדבר איתם על הסצנות, על לאן זה הולך, מה הם חושבים, מה יוציא אותם טוב.
זה משעשע אבל אני בנקודה שאני מוצא את עצמי עושה חזרות עם שחקנים שנמצאים בתוך הראש שלי. עד שלבסוף אשמע את ההצגה שארצה לראות.
איבסן אמר שהוא מתחיל לכתוב מחזה לאחר שבילה חודש עם הדמויות. בצעירותי לא הבנתי את זה. עכשיו אני מתחיל להבין.

16 באוגוסט 2015

אם החלטתם לכתוב מערכונים להלן כמה טיפים:

במידה וחשקה נפשיכם לכתוב מערכונים. כמה טיפים:

חשוב לזכור –  בקומדיה המצב מתגבר על הגיבור

מאפיינים
רצון מינורי  /פער / הדרדרות. 

הדרדרות לחיה – האדם מתדרדר על הוולגארי – גסויות, פיפי קקי, הומור פיזי, סלפסטיק.

הדרדרות לילד – האדם מגיב בצורה רגשית ללא פרופורציה לסיטואציה.

הדרדרות למכונה – האדם מגיב כמו רובוט (ללא רגש כלל) לסיטואציה.

לרוב קומדיות בנויות על שילוב של הדרדרויות

ארץ נהדרת
קיציס – מכונה
אלי ומריאנו – ילד
טל פרידמן – חיה / ילד (תלוי במערכון)
ברלד – חיה.

מונטי פייטון 
משלבים את כל השלושה ובעיקר חיה / מכונה.

סיינפלד
ג'רי – מכונה
איילין וג'ורג – ילד
קרמר – חיה / ילד.

לפני שכותבים מערכון כדאי לראות אם אתם יכולים לסכם אותו בשורה אחת. כמו כן לפי הבריטים כל 10 מערכונים יוצר 1 ראוי.אם החלטתם על כך מומלץ לטחון מערכונים באינטנרט. בעיקר כדי להגדיר מה עובד עליכם ומה לא

כמעט כל מערכון נופל לאחת הקטוגוריות הבאות:

סוגי מערכונים נפוצים
1. התגברות
רעיון שמתחיל קטן ומתגבר, נגמר במימדים מגוחכים של אסון.

2. רשימות
מערכון בו נתח משמעותי של הטקסט הוא רשימה של דברים מצחיקים. (לדוגמה מערכון "חנות הגבינה של מונטי פייטון"

3. אדם משוגע, אדם נורמלי
מפגש של שני אנשים שאחד מהם לא בסדר והשני מייצג את העולם השפוי. חשוב לשים אותם במקום לא שגרתי.

4. מצב מסוכן
מערכון בו הסכנה גדולה, לדוגמה מטוס לפני התרסקות.

5. מילים מצחיקות
מערכון שמשתמש במצלול של מילים. שרק ההגייה שלהם או החזרה על המילה מייצרת צחוק.

6. חדש / ישן
לשים משהו מודרני באירוע היסטורי או הפוך.

7. גדול / קטן
מערכון שבו הפער בין שני אלמנטים הוא משמעותי. כגון עכבר מחליט לשכב עם פיל.

17 ביולי 2015

היום בו בכיתי במלך האריות - או מהו אימפקט דרמטי?

הדוגמה הקבועה שלי לתלמידים שלי לאורך השנים ואולי אחד השיעורים הגדולים שלמדתי כבמאי / שחקן היה מהסרט מלך האריות. כשמופאסה מת וסימבה מנסה להעיר אותו, אני בכיתי כמו ילד קטן. אחרי שניגבתי את הדמעות  זה היכה בי. סימבה לא קיים וגם לא מופאסה. הם ציורים עם שילוב של סאונד. כלומר החיבור בין הצורה של הסצנה לסאונד של הדיאלוג ייצר אצלי אימפקט דרמטי מאוד חזק. שחקנים ובימאים הרבה פעמים מפספסים את האימפקט הדרמטי של הסיפור כאשר הם ניגשים לחדר חזרות. אבל מהו האימפקט הדרמטי?

האימפקט הדרמטי נוצר ע"י סדרה של מהלכים דרמטים שהמחזאי / התסריטאי יצקו לסיפור שלהם. אותם מהלכים דרמטים מקודדים אצלנו הצופים על ידי שנים של צריכת סיפורים בכל סוגי המדיה. החל מחלוקה למערכות, הבנת סיקוונסים, הבנה של תפקיד הדמות בסצנות וכיו"ב. 


צריך לזכור שכל דמות באשר היא, נכנסת לסיפור על מנת לשמש כלי לפתיחת דיון בנוגע להשקפות עולם שונות שאותן מציע הכותב לצופה. הבמאי והשחקנים מפענחים את הכלים הללו ובונים רצף דרמטי העובד על התודעה של הצופים.
כלים דרמטים אלו נחקרו במהלך השנים והיום ניתן לומר שיש להם שמות. מהלכים פרואקטיבים של דמות פעילה וחלוקתם לשלושה שלבים (הגדרת מטרה, קונפליקט, הפרעה.) או מהלכים ריאקטיבים של דמות מגיבה (תגובה רגשית, דילמה, והחלטה.) יש כלים רבים, חלקם יסודות המתאימים לכל ז'אנר וחלקם מופרדים על ידי הגדרת הז'אנר. כמו שכותב אינו יכול להשתמש בכל הכלים על מנת לספר סיפור כך גם הבמאי / שחקן אינו יכול להשתמש בכל הכלים.

יותר ויותר אני מבין שהכלים אותם אני מלמד לא משרתים רק את הכותבים אלא את כל מי שמעוניין לספר סיפור. היוצר בוחר את התפקיד דרכו הוא מספר את הסיפור. כותב - דרך מילים ובריאת עולם. במאי – תוך פענוח, יצירת תנועה וחיבור כל האלמנטים החזותיים והקוליים על הבמה כמכלול. והשחקן כמתעל אנרגיה והנהג של זרם תנועתי + תודעתי.

עבודתי היום עם שחקנים (בעיקר כמדריך חיצוני על תסריטים ומחזות) בעיקר נופלת על מיקום הכלים במהלך העבודה שלהם. הבנת התפקיד שלהם על פי מיקום במחזה. וחיבור לויזואל + סאונד.

הרגע שבו שחקן / שחקנית מתחברים לרגשות שלהם, ללא מניפולציה פסיכולגית, גורם לי הנאה מרובה. במקום למצוא בתוכם הבנה פסיכולוגית של האירועים, ואיני מתכוון לבטל את הצורך בכך, הם מנסים נקודות מגע שונות של ויזאל וסאונד לפי הכלים וטאק! נדלק האור ונוצא חיבור תודעתי. לפתע ההצדקה מונחת מולם. במילים פשוטות הם  מרמים את הגוף שלהם ובכך גורמים לתודעה שלהם להאמין בנסיבות דימיוניות ובכך גם לקהל.   

21 במאי 2015

מתאר צעדים של שובר שורות עונה 2 פרק 13 -

להלן הפירוק שנעשה על הסדרה שובר שורות שנכתב על ידי צוות הכותבים המקורי של הסדרה.
לאחר שתוכננה הסדרה במלואה הם פירקו את הכול לעונות וכל פרק קיבל מתאר צעדים.
 

18 במאי 2015

8 במאי 2015

שלושה ספרים שהפכו אותי

ספרי פנטזיה הם התמכרות מסוג שאני לא יכול להסביר. הסיפורים שם הופכים אותי. אני באמת לפעמים נשאר עם קוצר נשימה אחרי פרקים מסוימים. אם מישהו מעוניין לצאת למסעות בלתי נשכחים אני ממליץ על שלושה ספרים שלא צריכים שום המלצה ממני כי הם נחשבים היום לפסגת ספרות הפנטזיה ונמצאים ברשימת TOP 10 כמעט בכל אתר.

   



21 באפריל 2015

כשמשעמם, רע וגרוע הופכים להיות חברים שלך לכתיבה טובה

בחודשיים וחצי האחרונים אני כותב תסריט לסרט עלילתי מלא. הסיבה שהחלטתי לכתוב על תהליך הכתיבה היא בגלל שהתהליך שאני עובד בו מבוסס על רע, גרוע ומשעמם.

אז להלן - איך מכלום נהיה תסריט (בקרוב אני מסיים.)

כשהחלטנו הבמאי ואני, שיוצאים לדרך עם התסריט, החלטתי שאני לא רוצה לסנן שום רעיון. קניתי מחברת שחורה גדולה וחלקה, בלי שורות, וכתבתי כל מיני סקיצות לרעיונות. זה יקרה, ואז זה יקרה, ויהיה מגניב אם זה יקרה... שיחקתי עם זה תקופה ואט אט המחברת התמלאה עם המון קשקושים.



לאחר מכן התחלתי להתיישב לכתוב סצנות. אבל רב הנסתר על הגלוי. לא ידעתי מי זאת הדמות הראשית, לא ידעתי הרבה חלקים בעלילה.  חשוב לציין שאני מתכנן לא מעט לפני שמתיישב לכתוב ועדיין המון סימני שאלה.  ולא משנה כמה תשובות נתתי ידעתי שזה ישתנה.  למה ידעתי?  כי זה קורה לי כל פעם.  

הסצנות הראשונות היו ממש קשות. חשבתי שעם כל הרעיונות אני אצליח לכתוב מהר ובקלות. אבל לא, המוח שלי שידר לי מילים שאמרתי לעצמי, אין סיכוי שאני כותב אותן. הנחתי את המחברת בצד והחלטתי לקרוא קצת. שאני נתקע אני קורא. פתחתי כמה תסריטים והחלתי לעיין בהם. לקרוא יצירות של אומנים אחרים נותן לי מיד תחושה שגם אני יכול. הם רק בני אדם, אני אומר לעצמי, והם התחילו בדיוק כמוני - כולנו יצאנו מהרחם. 

התיישבתי שוב לכתוב סצנות אבל הידיים לא עשו כלום. ואני רק בהתחלה. יש לי עוד 120 סצנות לכתוב ואני רב עם החמש הראשונות! מה עושים? אמרתי טוב, אתה הרי כותב במחברת, תכתוב את הסקיצה הכי משעממת שיש. עם הדיאלוג הכי רע, עם הניסוח הכי גרוע. פיזית זה לא היה קשה, יש לי כשרון אדיר לכתוב גרוע. אבל מנטלית זה ממש מתיש. לאחר שעות של עבודה קראתי מה יצא. אלוהים, עד כמה משהו יכול להיות גרוע?! 


המשכתי למרות שרציתי להקיא על עצמי, זה הרגע שבדרך כלל אני מתייאש ומחליט על רעיון אחר, אבל במקום זה, מילאתי את הדפים בכתיבה הכי גרועה שכתבתי בימי חיי. איזה מזל, חשבתי לעצמי, אנשים לא מסוגלים לקרוא את כתב היד שלך. וכמובן אין סיכוי בעולם שאני נותן למישהו להציץ במחברת הזאת. אני לא מאמין שכתבתי כל כך הרבה חרא! אבל רגע, הי זה באמת המון חרא, וואו, כתבתי המון! כתבתי סקיצות לחמש עשרה סצנות. (מהגרועות בהיסטוריה כמובן). חרא, חרא, אבל כמה הספקת.  הלכתי לישון בתחושה מלוכלכת ונעימה.  

למחרת התיישבתי מול המחשב והקלדתי את הסצנות. לא יכולתי לכתוב את אותן המילים, הן היו נוראיות. אז שכתבתי אותן, תוך כדי העברה. כל סצנה עברה שכתוב קל, והדגש על קל. כשסיימתי קראתי את מה שכתבתי, אוקי, זה נורא אבל לא נורא כמו מקודם. אם רק אשנה את זה, ואזיז את זה לפה... הי, יש פה כמה דברים לא רעים בכלל. כך המשכתי. 

ימים עברו,  סשנים של כתיבה גרועה, משעממת ורעה קידמו אותי לקראת הסוף. לאחר מכן תיקונים ושכתובים.   
מהר מאוד כתבתי כמות נאה של 60 עמודי תסריט (עדין לא תסריט מלא) והרבה מהסצנות היו כבר בשלבי ליטוש רציניים. אזרתי אומץ ושלחתי לבמאי שאני עובד איתו כדי לקבל חוות דעת. 

התשובה שלו הייתה - עד עמוד 20 זה נפלא מעמוד עשרים זה נורא. 

בבית, חשבתי על מה שהוא אמר. החלטתי שיש לי שתי אופציות לשכור רוצח שכיר שירצח אותו או להרים ידיים. איזה סיוט עד שכתבתי 60 עמודים להיפטר עכשיו משני שליש! זאת הייתה נקודה חשובה. כי החלטתי על אופציה שלישית. חמש דקות לאחר מכן ישבתי מול המחשב ומחקתי ארבעים עמודים. (כלומר שמרתי קובץ חדש ועשיתי דיליט.)


זה היה מזכך. הרבה פעמים אני מתאהב בכתיבה שלי ומפחד להרוס אותה. אבל זה לא היה טוב, כתבת ארבעים דפים תכתוב שוב,   הם הרי לא היו טובים, זה בסך הכול 8000 מילים. זה כלום. אנשים משכתבים ספרים של אלף עמודים. וחוץ מזה לא הכול בארבעים העמודים האלה גרוע. 

מאותו יום אני כותב הרבה יותר מהר. בשכבות. שכבת המשעמם, אחרי זה שכבת הגרוע, אחר כך שכבת הרע, ומשם אני רק עולה.

בנוסף,  אני לא כותב בסדר כרונולוגי. כתבתי כבר את הסצנה הסופית וכתבתי הרבה אירועים בין לבין. לפעמים אני מגשר בין האירועים. ומחליק אותם לידי סיפור אחיד עם רצף. 

שנים הייתי כותב מההתחלה, מתקדם ומגלה את הסיפור בדרך. היום אני כותב את מה שיש לי בראש ולא מחכה לרגע שאגיע לשם. שיהיה גרוע, שיהיה רע, שיהיה משעמם אני אתקן את זה אחר כך. הדבר המפתיע שהכתיבה נהיית משוחררת יותר וכבר אני במיחושים וכיסופים לסיים את התסריט הזה כדי לעבור לפרויקט אחר. .  

אז להלן הסיכום: 
לכתוב בידיעה שזה משעמם ואחר כך לתקן, מייצר כמות נכבדה של חומר המובילה אל דבר הנפלא שנקרא סוף במהירות. 
עדיף שזה יהיה רע וגרוע. אז תדעו מה לתקן. הבעיה מתחילה שחושבים שמשהו טוב ואז זונחים אותו או כותבים סביבו.  

לכתוב באופן מקצועי זו עבודה שדורשת לכתוב כל הזמן ולזרוק כל הזמן. ככל שתכתוב יותר תהיה טוב יותר. 

כותב מיומן הוא אספן: 
הוא אוסף את המילים הכי טובות והסצנות הכי טובות. בזמן שהוא מחפש אותן במזבלה של מילים ורעיונות.



זה התסריט הראשון שלי. המטרה היא רק לסיים אותו. אני עושה הכול כדי שהוא יהיה הכי טוב בעולם עם ידיעה מוחלטת שזה כנראה יהיה תסריט ממש לא מושלם. אבל כשאסיים אותו, כשאדפיס אותו, וכשייצא מזה סרט (בתקווה) ארחף על עננים של 'עשיתי זאת'. אחריו אתפנה לדבר הלא מושלם הבא. 

19 באפריל 2015

לכתוב בעולמו של מישהו אחר -רוח הרפאים הפרטית שלי

בתקופה האליזבתנית, כולם כתבו באותה צורה, העלילה שונה, אבל צורת הכתיבה והשפה הייתה אחידה. שייקספיר היה המוצלח מכולם. בטרגדיות היווניות כולם כתבו בצורה זהה, זה היה חלק מהעניין. גם אצלנו בתקופה מסוימת, כולם כתבו בשפה מליצית -חנוך לוין, ניסים אלוני, ויעקב שבתאי ואולי עוד כמה.

בספרות המדע הבדיוני והפנטזיה יש קונבנציה. אם אתה רוצה לכתוב בז'אנרים הנ"ל אתה חייב לכתוב לפי עקרונות מסוימים, כלומר עולם חדש, שמות עם מצלול מיוחד וכדומה. ישנם סופרים שאפילו כותבים בעולמות שסופר אחר יצר.
תחשבו מה היה קורה אם אחרי שר הטבעות אנשים היו מפסיקים לכתוב על גמדים אלפים ודרקונים?

אם אתה נהנים מעולם מיוחד של סיפור אין שום סיבה להפסיק לספר מתוכו סיפורים.

בזמן האחרון אני כותב עם הרבה השראה מעולמו של חנוך לוין.
ממציא שמות מיוחדים ושם אותם בעולם שמתעסק בעניינים קיומיים. כי העולם שהוא ברא תמיד קסם לי מבחינה תיאטרונית, ובשלב מסוים הרגשתי שנגמרו שם הסיפורים.

אני לא מעוניין לחקות אותו, אבל בהרגשה חסרים לי משם עוד סיפורים. ניתן אפילו לראות את זה בתיאטרון הישראלי  - מחזות שלו שמעולם לא הועלו מוצאים את עצמם יותר ויותר על הבמה. הרי כמה אפשר שוב לראות את אורזי המזוודות?

הניסיון הזה מאפשר לי לכתוב דברים שכתיבה ריאליסטית לא אפשרה לי מעולם, והרבה זמן הסתובבתי עם תחושת אשמה שאני עושה משהו לא בסדר. שאני עושה טעות, הרבה סצנות ורעיונות לדיאלוגים ומחזות נעצרו בגלל שחששתי. פחדתי שאנשים יגידו אבל איפה הקול הייחודי שלך? היו ימים שאמרתי לעצמי – יש לי רעיון לסיפור, חבל שחנוך מת, הוא היה כותב את זה כל כך טוב. ואז יום אחד חשבתי "" אתה עושה צחוק, תכתוב את זה אתה!" והחלטתי בניגוד מוחלט לכל הרגשה שהייתה לי  לשבת ולכתוב.

לאחר זמן מסוים, אזרתי אומץ ושלחתי את המחזה לשני חברים. מאוד פחדתי מהתגובה שלהם למרות שלדעתי זה היה טוב. יום חלף והם סמסו שהם קראו. שוחחנו בטלפון -  המילה חנוך לוין עלתה כמובן אבל לא במובן רע. אמנם היה בלבול בהתחלה, הם לא רגילים שאני כותב ככה. אבל הם אמרו שזה טוב, אפילו טוב מאוד. ונתנו הערות חכמות. אני ישבתי לשכתב והכי חשוב סיימתי אותו. עכשיו המטרה הבאה להעלות אותו.

תמיד תכתבו איך שאתה רוצים, איך שמשמח אתכם, איך שמגניב אתכם.   הרי זה לא משנה אם מישהו עשה זאת לפניכם. מה  שמשנה זה המילים שאתם מחברים, זה מה שיש לכם להגיד, זה עצם זה שסיימתם מחזה. ואתם פנויים לספר את הסיפור הבא שלכם.

בסופו של דבר הקול הייחודי שלי יגיע רק אם אני אשיר כל הזמן. והיות ויש לי קול של עורב  אשיר ברשותכם על המקלדת.

להתראות רוח רפאים!

21 בפברואר 2015

סדנת כתיבה טכניקות ומבנה הסיפור.

פרטים על סדנת הכתיבה המצליחה: 

הסדנה שלי מתמקדת במבנה הסיפור והכלים שמרבית הכותבים בעולם משתמשים היום על מנת לפתח ולייצר סדרות, סרטים ומחזות ברמה המקצועית. 

מדובר בכלים כגון: (7אבני יסוד - חולשה/ צורך, שורת רצון, יריבים, תוכנית, קרב, גילוי עצמי ואישור מחודש.) כלים אלה הופכים במהלך הסדנה לכלים שימושיים לכותב. כגון רוח רפאים, בעיה, נקודת אמצע, אסון / גילוי / מטרה פנימית // תמה. 

בנוסף טכניקות לבניית סיפור כגון סוגריים/ הבטחות לקהל/ סיפור על חברה / סיפור מידע / סיפור איפיון / סיפור תוצאות השלכות. טכניקה של איך לכתוב מהאמצע. טכניקות לבניית דמותהבנה של קהל יעד וטכניקות להגדיל אותו וכיו״ב
אני משתמש בדוגמאות מתסריטים ומחזות. 

ישנם תרגילי כתיבה לפיתוח. 

בנוסף הסדנה היא 12 מפגשים של אנשים בכל רמה ללא ניסיון ועם ניסיון. (מעט מאוד מקריאים חומרים בסדנה) כמו כן  יש 2 שיעורים אישיים איתי בהם תוכלו לפתח סיפור  עם העזרה שלי וגם להשלים חומרים במידה והפסדתם. 

כמו כן במהלך הסדנה כל תלמיד מקבל ליווי אישי ממני על החומרים שלו. 

עלות הסדנה 2500 שח כולל מע"מ ניתן לחלק בתשלומים. 
כל מפגש 3 שעות \במרכז תל אביב. 


לפרטים נוספים
050-7208887


20 בפברואר 2015

תחת על הכיסא. ידיים על המקלדת.

תמיד שאני כותב זה מלווה בהמון הסחות דעת.  אני בודק כל צלצול הכי קטן - סמארטפון, מיילים, פייסבוק,  וואטסאפ. עושה לי קפה, תה, כוס מים, פותח את המקרר, קורא משהו במקום לכתוב. שוב פותח את המקרר וכן הלאה.  בקיצור אני מספיק מעט זמן כתיבה ביחס לזמן שאני מקציב לכתיבה. לפעמים יש את הימים האלה שאני כותב וכותב וכותב בלי להפסיק. אבל הם נדירים, אני לא יכול לסמוך על ימים כאלה. זה כמו לסמוך על השראה. כותב מקצועי נמדד על הימים הגרועים שלו. גם אם לא בא לי לכתוב אני עדיין צריך לעשות את זה. הבוס שלי מחייב אותי. וכן, הבוס שלי זה אני.

אז אתמול עשיתי ניסוי ששמו "תחת על הכיסא, ידיים על המקלדת." וזה מהלכו:
המטרה שלו מאוד פשוטה  - מהרגע שאתה מניח את התחת על הכיסא ומניח את הידיים על המקלדת. אתה לא יורד משם, לא משנה מה, הידיים לא יורדות מהמקלדת.  בנוסף, כאופציה - לא מתקנים טעיות, לא לוחצים על בק ספייס, כל הזמן קדימה, קדימה, קדימה.

הקצבתי לעצמי שעה וחצי. רציתי לבדוק האם אני מסוגל לכתוב שעה וחצי בלי הסחות דעת.



ראשית כיביתי את הנייד ושמתי אותו רחוק ממני.   שמתי אוזניות ומוסיקה כדי לא להיות מוסח על ידי רעשי הבית. עדכנתי את בת הזוג שלי שאני בשעה וחצי הקרובה - למרות שבגופי אני נוכח - אני לא כאן. הכנתי קפה שיהיה לידי. התיישבתי על הכיסא, והנחתי ידיים על המקלדת.

זה היה הרבה יותר קל ממה שחשבתי. משהו בתוכי כיבה את המבקר הפנימי. יש מטרה אחת וזה לתת לאצבעות לקדם את העלילה. כן, מה שכתבתי היה גרוע אבל אני תמיד יכול לחזור לזה אחר כך ולתקן (וידוי: מדי פעם חזרתי אחורה לשכתב.) זו הייתה חוויה מעוררת ומיוחדת.  שעה וחצי של כתיבה בלי הסחות דעת. קמתי מהכיסא מתחתי את אצבעותיי, הלכתי כמו טווס סביב עצמי. ואז להפתעתי הרגשתי שזה לא מספיק, אני רוצה עוד, רציתי להמשיך לכתוב. כי יש משהו בזה שאתה עושה את זה. פשוט עושה את זה, שמרגיש נכון.

אז...
אני ממליץ בחום  על הניסוי הזה. תחת על הכיסא. ידיים על המקלדת.

******

נ.ב  - שמעתי בהרצאה פעם שכל כותב צריך לבזבז מיליון מילים לפני שהוא יודע לכתוב משפטים טובים.  לכן אם אתה כותב גרוע זה בעצם האימון שלך להגיע למיליון כדי שתוכל לכתוב טוב  יותר. בקרוב שיתאפשר לי אני אעשה סשנים ארוכים יותר, עם הפסקה באמצע.  




16 בפברואר 2015

סדר עבודת הכתיבה על המחזה בפרויקט המחזאים

זה קרה...
פרויקט המחזאים יצא לדרך .

רעיון שהתגלגל בראש ויצא מהפה במבנה של משפט הניע אנשים, קרם עור וגידים והנה יש תאריך (30 במרץ) שכרנו אולם, (צוותא 2) כתבתי מחזה בלילה אחד משוגע. עוד יומיים שכתבתי. ועכשיו אני אחרי קריאה ראשונה עם  כולם.

וכך עבר עלי הלילה: או כך כתבתי את המחזה:
ראשית חשבתי על הז'אנר, רשמתי בפני את הז'אנרים השונים כגון: אימה, קומדיה, רומנטיקה, מותחן, וכדומה וניסיתי להעלות רעיונות לפי כל ז'אנר. לבסוף החלטתי על אימה, קומדיה, רומנטיקה.  לאחר מכן חשבתי - מי יהיה הקהל היעד שלי? החלטתי שאני כותב לאנשים בני 20-30. אי לכך  החלטתי למצוא עלילה שתתאים לדמויות בגילאים הללו. המגבלות ריכזו אותי. המפגש הראשון עם הנושא "למכירה: נעלי תינוק, מעולם לא היו בשימוש" זרק אותי מיד לכיוון של דרמה משפחתית ולא הייתי מעוניין בזה

לאחר מכן התחלתי לכתוב רשימות פרמיס (פרמיס = רעיון המחזה בשורה אחת) כתבתי כמה רעיונות. אך רק אחד נגע בז'אנרים שרציתי. הוא גם היחיד שהצלחתי לפתח. 


הפרמיס הנבחר:

"שני רוצחים סדרתיים מגיעים למלון דרכים שכוח אל ומשחקים משחק מעוות עם החדרנית, כשהחדרנית משתגעת השניים מוצאים את עצמם נאבקים על החיים שלהם " 
(זה לא הפרמיס המלא מכיוון שאם אכתוב את הפרמיס המלא, אחשוף את הטוויסט שבסוף.)



מיד התחלתי לכתוב את כל הרעיונות שעולים לי בראש. מעין רשימה לא מאורגנת של מחשבות ורעיונות: מה יכול לקרות, מה הדמויות יעשו או מי הן. במהרה היה לי מספיק חומר כדי להתחיל לקחת החלטות.

לאחר מכן ניגשתי לבנות את הדמויות. ציירתי משולש כל דמות בפינה אחרת. והתחלתי לרשום להן חולשות ותכונות אופי ולראות שהן שונות אחת מהשנייה. וחשוב מכול החלטתי על שורות רצון. (שורות רצון אלא השורות שהדמויות יגידו בדיאלוג מה הן רוצות.) כמו כן על כל צלע של משולש רשמתי ז'אנר. כי כל מערכת יחסים רציתי שתבליט ז'אנר אחר בסיפור. (זו טכניקה מעניינת שלמדתי לאחרונה.) 

לאחר מכן בניתי את המהלך של המחזה. התחלתי בראשי פרקים. ראשית רשמתי איך מחזה נגמר ומאותו רגע ידעתי איך הוא יתחיל. בהמשך שאלתי את עצמי מה האסון הכי גדול שיכול לקרות במחזה. ואת התשובה כתבתי באמצע. בין הקטעים האלה התחלתי לכתוב איך אני מגיע לכל נקודה שכזו ובניתי מתאר צעדים. ראשי פרקים של משפט לכל מהלך של דמות. לבסוף היו לי קרוב לשלושים מהלכים. זה לא היה קל אבל אני תמיד אעדיף לכתוב מתאר צעדים ולריב איתו מאשר להתחיל לכתוב טקסט ואז לשנות מיליון ואחת דברים - הרבה יותר קל לערוך ולזרוק שמדובר רק במשפט ולא בדיאלוג. 

היות וידעתי את ההתחלה ואת הסוף המחשבה המרכזית שהעסיקה אותי היא: איך בין שתי הנקודות האלה אני מעביר את הדמויות גיהינום. מה הדברים הכי נוראיים או הזויים שאני יכול לכתוב עליהם. כל התהליך הזה לקח לי קרוב לשלוש שעות. 

לאחר מכן הגיע שלב הדיאלוג: כלל ראשון. תכתוב מההתחלה ועד הסוף כמה שיותר מהר. היות וכל האירועים כבר נכתבו כל מה שנשאר לי זה להגיע לכל אירוע. לאחר כשלוש שעות, כשבדרך לא מעט הפסקות,  סיימתי דראפט. הדראפט המלא עזר לי להבין מה קורה במחזה. במיוחד שהדמויות טיפה השתנו ממה שתכננתי (לטובה) קראתי את המחזה שוב. מתחיל לזהות את הפעולות. לראות את התפרים - הקונפליקט קופץ, כאן הוא עומד, זה קורה מהר מדי וכדומה. בנוסף התחלתי לכתוב את ה"למה" כלומר התחלתי להרחיב את הטקסטים, ונתתי לדמויות גם להסביר את המעשים שלהם. לאחר שכתוב נוסף מהתחלה ועד הסוף. השעה הייתה כבר שבע לפנות בוקר, הייתי עייף. ניסיתי לתקן עוד קצת אבל נרדמתי לקראת שמונה.


קמתי ב11 ואחרי הקפה ורחיצת הפנים התיישבתי ליד המחשב והתחלתי לקלוע צמות למחזה - כלומר התחלתי לנסות למצוא סמלים, להתחיל להבין את המהלך שכל דמות עוברת, מה המהלך הרגשי שלה, ובעצם לראות איך הז'אנרים שבחרתי משחקים פה משחק.( יוניט, אימה, יוניט, קומדיה, יוניט רומנטיקה. וכשזיהיתי הכברה של יוניטים מאותו הז'אנר מיהרתי לתקן. 

למחרת ישבתי ושכתבתי פעם אחרונה. אלה כבר היו תיקונים קטנים והזזות טקסט. למזלי כשאני עובד על מבנה אני לא צריך לשנות את כל המחזה כדי לתקן. אלא רק לדייק מהלכים וטקסט.

לאחר יומיים נכתב לו מחזה קצר בין 17  עמודים. זה היה מאתגר אבל בעיקר היה כיף! 


10 בינואר 2015

ביקורת ותפיסת העבודה של השחקן כילד


לפני כמה שנים נערך ניסוי בתלמידי כיתות ה' בארה"ב. לקחו 400 תלמידים ונתנו להם לבנות פאזל בדרגת קושי נמוכה. לחצי מהם אמרו "כל הכבוד, אתה כנראה מאוד טוב בזה" ולחצי השני אמרו " כל הכבוד, העבודה הקשה השתלמה לך". לאחר מכן הציעו להם לעבור לשלב השני שם היתה להם אפשרות בחירה. בין פאזל קשה ומאתגר יותר ולבין פאזל הדומה לקודם בדרגת הקושי שלו. אלו שאמרו להם שהם טובים בחרו בפאזל הקל ואילו אלו ששיבחו את עבודתם בחרו את הפאזל הקשה יותר. דבר זה מלמד אותנו על נראות. כאשר שחקן מחפש ביקורת ממוריו או חבריו והוא בא עם השאלה " האם אני טוב?" או "איך היה?" או "נהנת?" בעצם הוא מתרכז בנראות של הדברים. איך ניראתי... איך נשמעתי,.. שחקן כזה לא יסכן את משחקו, לא יאתגר את עצמו ולא יתפתח. זהו שחקן שימשיך לשחק באזור הנוחות שלו.

  
רובנו מורגלים לענות לשחקנים על השאלות של הנראות גם מבלי שהתבקשנו. עלינו לשים לב גם אנחנו לביקורת שאנו נותנים. עלינו ראשית לקדם את העבודה שנעשתה. והרי ברור שנעשתה עבודה. אבל לעיתים אנו מזלזלים בעבודה שנעשתה כי נראות ההצגה עלובה או גרועה. אין זה אומר שלא הושקעה עבודה. הכרת התודה הראשונה שעלינו לבטא על מנת שכל שחקן ויוצר יבינו בתת מודע שלהם שמותר לטעות, שמותר להיכשל - כל עוד נעשתה עבודה וניסיון. שזה לא עניין של נראות. לכל אחד יש את הזכות להיכשל ולעשות הצגה גרועה. עלינו להבין שזה לא נגמר בכך. לכן כאשר נעשית עבודה גם אם התוצאה היא כשלון עלינו להיות מסוגלים להעריך את ההשקעה שנעשתה. ובכך נהפוך את הכישלון לחלק אינטגרלי מהיצירה והיצירה תגיע לשלבים מאתגרים יותר בהוויתה. הבעיה בנראות היא שהיא משתנה מאדם לאדם ולטעמו של כל אחד ולכן לעולם לא נוכל לספק את הסביבה שלנו והיא תמיד תתנקם בנו בסופו של דבר. 

אי לכך המלצה לכל יוצר שהוא בתחום האומנות (שחקנים בפרט) גם אם אין ביכולתכם להתאפק. נסו להיגמל מהצורך ללהזמין את טפיחת השכם. רוב האנשים יגידו לכם "הייתם מעולים, זה היה מדהים, גאוני. היה טוב, נפלא, השתעממתי, לא טוב וכדומה, לעיתים גם ללא פרופורציה לעבודה שנעשתה. עלינו לשנות את השיח התרבותי אם נרצה שהוא יחזור אלינו כך. עלינו לשבח את העבודה שנעשתה ואת הנראות כמשנית לה.