31 בדצמבר 2018

סידורים

יום שני הפך ליום סידורים. טלפונים מיילים והרבה דברים שצריך לעשות. הזמן עבר מהר. לא כתבתי היום. אני מרגיש שהלוז שלי לא מסודר כמו שצריך.

קורא ספר על הרגלים. הוא מרתק ומשנה את המחשבה שלי לגבי דברים אני עושה.

לימדתי בפסטפקטורי. במקום בכיתה ראיתי שכולם במטבחון אז עשינו שם את השיעור.

שלושה דברים במקביל

שלושה דברים קרו במקביל.

ערב פוטנציאלי בבית אדמונד דה רוטשילד עלה שוב בהצלחה רבה. אנשים ממש נהנים מהפורמט.

בצוותא עלתה ההצגה יואל. קיבלתי תגובות טובות אחרי ההצגה

התחלתי סדנת ערב של מבנה הסיפור.

לפעמים שכל האירועים האלה מתנגשים זה מעלה אצלי תחושה שאני עושה.

בבוקר עבדתי על האאוטליין למחזה מדע הבדיוני.  + סינופסיס למחזה חדש שהוגש לפסטיבל.

17 בנובמבר 2018

לשנות את הטקסים, בימאית השנה, ישבתי וכתבתי

יום שישי

יום שישי בבוקר. אני צריך לסיים כבר את המחזה המחכה לאהבה.  כמה ניסיונות ושינויים יש לי במחזה הזה. החלטתי לכתוב אותו בפרקים של 25 דקות. מה זה אומר? שאני עובד על המחזה 25 דקות ביום. זהו. לא יותר. זה עובד לי אני מצליח לכתוב קצת כל יום. האמת כתבתי הרבה יותר ממה שציפיתי ב- 25 דקות.

טקס פרסי הפרינג' קיפוד הזהב. הייתי מועמד יחד עם המחזאים לפרס המחזה על ההפקה חדר 414 (ועוד שלושה פרסים – תפאורה, בימאית ושחקנית ראשית)



הטקס התרחש בתחנה המרכזית בתל אביב. זאת הייתה תחושה מוזרה. אבל מעניינת.  הטקס כמו כל טקס בסגנון היה בנוי מקריאת המועמדים ואז נאום הזכייה. אני לא מבין את הקונספט של הטקסים האלו. ואני לא מדבר רק על הטקס הזה אני מדבר על טקסי פרסים באופן כללי. יש בזה משהו פקידותי. לקרוא את המועמדים, להגיד מי זכה ואז נאום תודה. מבחינתי פרסי הפרינג' צריכים להיות חגיגה. לכל אמני הפרינג'. כי אנשים באים רק אם הם מועמדים ואני יכול להבין אותם. . טקס פרסי הפרינג' צריך להיות מסיבה, משהו שכול היוצרים מגיעים פעם בשנה על מנת לחלוק ולחגוג.  דברים צריכים להשתנות וגם זה.

זכינו בפרס אחד. בימאית השנה - לאגם מזרחי. מאוד שמחנו כמובן. בפרס המחזה לא זכינו. נו שוין. המחזה שזכה באמת ראוי. אז נפרגן.

יום שבת

הבנות הלכו לסרט. ישבתי לכתוב את המחכה לאהבה וסיימתי. זה פשוט קרה. אני לא חושב שסיימתי הכול אבל סיימתי מספיק. מה זה אומר. שנעשה עוד תיקונים. כי המחזה הזה בנוי מסקיצות שמתחברות. אני חושב שמה שיוצא הוא יפה. אבל אני מת לסיים עם זה המחזה הזה כבר זורם יותר מדי זמן במחשב שלי.

יצרתי דף לקולות חדשים – תוכנית המחזאות החדשה. היא מבוססת על תכנית דומה ברויאל קורט שבאה לזהות כותבים חדשים. קולות חדשים בתיאטרון. המטרה היא להקנות למשתתפים את הכלים של הכתיבה מאפס. זו ממש תוכנית יפה. ובינתיים היא מתקדמת יפה באינטרנט. ואנחנו מקבלים הצעות מעניינות.  

9 בנובמבר 2018

השנה העסקית שלי , לשלוט בעסק שלך גם אם הוא אומנותי


בימים האחרונים אני בעיקר עובד על העסק שנקרא "אני"

לקחתי החלטה שזו תהיה השנה העסקית שלי. אני פועל כאילו אני עסק וכולם לקוחות. זו החלטה שלקחתי השנה יש לי סדנאות, קבוצת המחזאים, דרמטורגיה, הרצאות, הוראה במספר מוסדות וחבר ב-ועדות שונות. יש לי הצגות רצות. ולכן אני צריך להיות "על זה". לדעת לנתב את הכול.

אז שמתי קצת את הכתיבה בצד ואני לומד בעיקר איך לעבוד. לקום בבוקר לענות למיילים, לטלפן למי שצריך,  לארגן את כל תזרים המזומנים - הצעות מחיר, חוזים, תשלומים, מס הכנסה, הוצאות הכנסות, ביטוח לאומי. זה נשמע נורא בכללי, אבל כל יום שעובר, זה מתבהר והופך לקל יותר. כמו לעקור עשבים שוטים. הגינה שלי לאט לאט מסתדרת. איך לומר, אני אפילו נהנה מזה.

כחלק מהעניין לקחתי ועודני עושה קורס ב EXCEL  שמשפר לי את החיים משמעותית. גם קניתי  קורס חשבונאות ופיננסים באינטרנט.

פה ושם אני כותב. אבל בעיקר עסוק  בלסדר את כל הבלגן שהראש שלי כבר לא מסוגל להכיל. אני מנסה להבין איך אפשר לקחת את הדבר הזה שנקרא תיאטרון, במיוחד פרינג', ולנהל אותו עסקית. אני מוצא את זה חשוב מאוד. אני רואה סביבי כמה אנשים מסתבכים עם הפקה, הוצאות, הגשות, בניית תקציב. אני רואה את החרדה שלהם כשהם ניגשים לכסף. מע"מ, ביטוח לאומי, פנסיה. וכו'. וככל שזה מפחיד אותם יותר הם עושים פחות.

אני חושב ששברגע שאנחנו מחליטים להתעסק באומנות. עלינו לשים  אפילו יותר דגש על התנהלות פיננסית נכונה והבנה בהכנסות הוצאות. כי זה עולם של עצמאים. של נוודים. מאיתנו עושים דבר אחד. ורובנו עובדים במספק מקומות במקביל. אני לא כזה טוב בפיננסים, אבל אני תלמיד חרוץ. והיום עם כל הטנולוגיה, זה הרבה יותר פשוט מאי פעם



עכשיו נשאר לי למצוא את הפעימה של העבודה. ככל שאשתלט עליה יותר, היא תתחיל להיות חלק ממני. מאמין שבעוד קצת זמן  אוכל להתפנות שוב למלאכת הכתיבה. אני לא מתחרט על כך שזה גוזל ממני את רוב הזמן. האמת, אני הולך לישון די מסופק כי אני מספיק לעשות המון דברים ביעילות רבה. ככל שהדברים יותר מסודרים, אני מרגיש שנושם  טוב יותר  ומצליח לחשוב למרחק יותר גדול. אני מוצא את העבודה המנהלית הזו מספקת.

אני קורא ספר על יזמות עסקית שנקרא "רווח קודם" של מייק מיכלוביץ – זה כבר הספר השלישי שלו שאני קורא. ואני מוכרח להגיד שהרבה ממה שהוא אומר אני עושה. הספרים שלו מאוד השפיעו על החשיבה העסקית שלי. יש לי עוד הרבה מה לשפר. אבל זה נחמד. זה משאיר אותי מפוקס, צנוע ועם הרבה שאיפות גדולות.


********

התחלתי ללמד במקום חדש. מטעם אוניברסיטת תל אביב. אני מלמד מאוחר, אז כולם מאוד עייפים. השיעור קשור הרבה לחשיבה ולכן אני צריך להמציא את עצמי מחדש. בניתי לעצמי כל מיני מחשבות. השיעור הוא יותר מחקרי. זה אתגר מגניב.

********

ישבתי עם נועה שכטר בבוקר ואחרי שהיא הלכה הגיע דניאל בוצר לצהריים. אנחנו עובדים על ארבעה פרוייקטים במקביל. חלק מהם ממש כבר בעבודה וחלק בחיתולים. גם קיבלנו פרויקט שחייבים לפעול עליו בזריזות כדי להוציא אותו. את הרוב כבר הכנתי וביום ראשון אני אוציא אותו החוצה. מחזיק לעצמי אצבעות.


יצאה ההודעה לעיתונות שזכינו ('המחזאים' ) בפרס רוזנבלום, אנחנו יודעים כבר הרבה זמן אבל רק עכשיו אנחנו יכולים לפרסם. זה מאוד משמח אותנו. חבל שהעיתונות התמקדה בחלק הצהוב והמיותר של מתן הפרס.  כך או כך משמח לקבל פרס.

היעד הבא הוא למצוא חלל למחזאים. שבו נוכל להגיש, לשוחח, לעשות חזרות ולארח. ובכלל ליצור פלטפורמה שתמשיך לקחת את המחזאות קדימה. מי יודע אולי יום יבוא וגם התיאטרון הרפרטוארי ישתף אתנו פעולה אז בכלל יהיה מגניב.   


4 בנובמבר 2018

משחק: הנשימה - לחש הקסמים של הפעולה



הקשר הראשון בין הקהל, השחקנים , הסיפור, התנועה והרגש שלי על הבמה קשור לנשימה. כולם באולם התיאטרון נושמים. לנשימה יש קצב. כל אחד מגיע עם נשימה אחרת. המטרה הראשונה היא לאחד את הנשימה על מנת ליצור קהל נושם. בדרמה זו פעילות חשובה ביותר, כי הקהל דומם. הוא לא מגיב באופן מידי.

היות ואני לא יכול לשלוט בנשימה של הקהל אני קודם צריך לשלוט בנשימה שלי. היא מרפה את הגוף ומאפשרת לאנרגיה לנבוע מהגוף או מהטקסט (שהוא שלוחה של הפעולה.) המעבר בין הביטים של הפעולה הוא שינוי הנשימה ברווחים שבין הטקסט.



אני חושב שהקשבה היא ראשית  קשב ל'איך את נושם'. כאשר אני לא מבין את הנשימה שלי, היא נעצרת והגוף נכנס לסטרס. כך נוצר לחץ במשחק - השחקן מוציא בכוח את הפעולה.
אני שואל  את עצמי בחזרות  : מה מידת האוויר שהגוף שלי משחרר כאשר אני משחק או מדבר? הנשימה מייצרת סאונד לטקסט ולתנועה.

קהל לא זוכר מילים. הוא זוכר סאונד. לכן קוראים לו באנגלית (AUDIANCE) הם באים לשמוע. מבחינת היוונים - הם התייחסו למשפט "האוזן רואה." כלומר הסאונד והויז'ואל היו חשובים באותה מידה. זה צריך להראות כמו אדם סובל ולהישמע כמו אדם סובל. קהל לא בהכרח רואה  את אותו הדבר. כל זוג עיניים יכול להסתכל על מה שהוא רוצה. אבל הסאונד תמיד משותף.

מה שעובד על התת מודע זו צורת הנשימה. בניית התבנית המוסיקלית של הנשימה מעוררת את הרגש. רגש במהותו מציף את החללים הריקים בגוף. לכן המנגנון הוא בהרפיה - להרפות את הקהל, ובכך נעזור לו להזדהות.
בדומה לסרטי אימה שרגע לפני הבהלה יוצרי הסרט בונים מהלך של שקט ויצירת לחץ אצל הקהל וברגע הנכון מקפיצים אותו.



צחוק ובכי בסופו של דבר הן פעולות פיזיולוגיות. ליצירה עצמה יש אורך נשימה. אם אני שולט בנשימה שלי אני יכול להשפיע על השחקנים האחרים איתי כפרטנרים. וכך נוצרת מוזיקה פנימית שאינה דורשת חיזוק של מוזיקה חיצונית.
מתוך הנחת היסוד הזאת, אני משליך על מחזאות. מחזאי כותב מילים אבל הם לא הדבר החשוב, אלא המקצב. בלאבאן קוראים לזה SPELL   - (לחש קסמים ואיות: שתי משמעויות עם קשר גדול)

כל מי שראה את הסצנה המפורסמת בהארי פוטר יודע את זה. הרמיוני מלמדת את רון איך להגיד "לויוסה" החשיבות של המוסיקה מייצרת את החיבור.

לדעת את הפעולה בראש , להגדיר אותה זה רק שלב אחד בדרך להשגת המטרה. העיסוק המרכזי של השחקן צריך להיות בלחש הקסמים. וזה מתחיל מהנשימה. אני לא צריך להרגיש, אלא לייצר את הסאונד ואימג' הנכון על מנת לייצר את הקסם התיאטרלי של זמן ומקום. במידה ואני אדייק, ייתכן שזה ישפיע עלי גם כאדם ואני אחווה רגש אותנטי. אבל רגש אינו המטרה המרכזית של השחקן. עליו לדעת להעביר את הפעולה ולדמות הרגשה גם מבלי לחוות את זה בעצמו.

לטעמי זה אסון ששחקנים תולים את מלאכת המשחק ברגש האישי שלהם.

הנשימה שלנו משתנה ביחס לפיזיולוגיה שלנו. ולכן אם אמצא את החיבור של הגוף עם הנשימה תשתחרר הפעולה בצורה יעילה. ניתן להגיע לזה מהפנים לחוץ או מהחוץ לפנים. ואני כ-"לאבניסט" מעדיף תמיד את החוץ לפנים. לפחות בהתחלה של העבודה.   


מפגש אחרון עם החיפאית, נגן פסנתר מפתיע, ועוד קצת יומן

נסעתי ברכבת. לקחתי את הטאבלט וכתבתי בנסיעה את החלק השני במחזה המחכה לאהבה. לא התקדמתי הרבה. אבל לפחות זה מתחיל לקבל צורה זה רק עניין של כמה ימים עד שאני אסיים את זה.



היום היה לי את המפגש האחרון עם קבוצת החיפאית. זו הייתה סדנה מחזאות מעניינת. היום התעסקנו במחזה הבלתי אפשרי לבימוי. זה השיעור האהוב עלי. הכוח של התיאטרון יוצא ממנו הכי טוב, וגם הטקסטים הכי טובים נכתבים בו.


לאחר שסיימנו יצאתי החוצה. פגשתי כל מיני תלמידים שלי לשעבר שהגיעו לעשות פרזנטציות לפסטיבל הילדים בחיפה.

התחיל לרדת גשם כשהמתנתי לאוטובוס.

בתחנת הרכבת, בחור צעיר ניגן על פסנתר. הוא לבש בגדי פועל ולרגע לא הייתי חושב אותו לנגן. הוא ניגן מאוד יפה. נשארתי להאזין לו לכמה רגעים ואז ברגע הוא החליט לעצור וללכת. כל הזמן ליוותה אותי המחשבה שאני מקנא בו.

בדרך חזרה מחיפה קראתי שני מחזות.

ישנתי שנ"צ מאוחר.

קראתי חומרים ששלחו לי מסדנת מבנה הסיפור. 

אני מאמין שאני אשב ואקרא לי מחזה חדש בריטי. יש לי כמה טובים שמעניינים אותי. או שאני אכתוב.


3 בנובמבר 2018

TO DO LIST ספר התורה וקובי עוז, הנערות ההולכות משנתן, ושבת בבוקר

לפני כמה שבועות התחלתי לעשות TO DO LIST עם חוקים נוקשים. אני כותב שלוש רשימות – היום / השבוע / החודש. כל יום אני עושה את מה שאני יכול ברשומת היום. אם עשיתי חמישה דברים היום, אז דבר אחד מהשבוע הופך להיות ברשומת היום. סיימתי שני דברים השבוע משהו מהחודש עובר לשבוע. מעולם לא הייתי כל כך יעיל. לראשונה הרגשתי שיש לי עסק וכל בוקר אני מתפעל אותו. הבעיה שאני פחות כותב מאז שאני עושה את TO DO LIST. זה הרבה יותר נעים לסגור את כל המחויבויות שלי. עוד בעיה שנוצרה זה שנהייתי יותר מדי יעיל. ואני גם ככה נחשב ליעיל. פתאום הרבה פרויקטים עתידיים הפכו להיות ממשיים כי ככה הכתיבה לי הרשימה של TDL אז פתאום הוצפתי ביותר מדי פרויקטים. אני עכשיו מנסה למצוא דרכים לשנות את ההתמכרות שלי ליעילות של TDL



יום שישי בבוקר הלכתי לקבלת ספר תורה של בתי. היא קיבלה את הספר. אחרי זה פגשנו סופרת סת"ם שסיפר על העובדה הייחודית שלה. היה מפגש מעניין. במיוחד שהיא אמרה שלכל אות היא צריכה להכניס כוונה. חשבתי על עצמי כשאני כותב מה היה קורה אם לכל אות הייתי צריך להכניס כוונה.

אחרי זה קובי עוז שילדתו לומדת בביה"ס וקיבלה ספר תורה. עשה הרצאה על שירי דוד המלך. הוא היה מקסים וההרצאה הייתה מעניינת מאוד. במהלך ההרצאה עלה לי רעיון למחזה.

בצהריים התיישבתי לראות סרט BLACK 47  מערבון אירי די נחמד. מאוד פשוט על תקופת הרעב הגדולה באירלנד. ראיתי חצי שעה



לאחר מכן נסעתי לסמינר הקיבוצים. בנסיעה הקשבתי ללימודי הערבית שלי. אני כבר שבוע וקצת לומד ערבית.
נסעתי כדי לראות את ההצגה "הנערות ההולכות בשנתן" מאת רונית מטלון בבימויה של גליה פרדקין. משחקות תלמידות שנה ג' שאני מלמד השנה.

זהו מחזה חלום של סופרת שאינה מבינה לגמרי את עולם המחזאות. לא שזה רע, לפעמים דווקא חוסר זה יצר רגעים יפים. אבל לטעמי המחזה סבל רבות ומכך גם ההצגה.  המחזה היה בנוי משברים של עלילה. קרעים של סצנות, המילים יפות אבל הפעולות הרבה פעמים נעלמות בבליל של רעיונות ומילים.  הבימאית והשחקניות (יש גם שני שחקנים אבל הם המיעוט) פתרו יפה את המחזה. הוא שוחק יפה והבמה הייתה אסתטית. עם השנים למדתי להעריך את מה אני אוהב ומה אני לא אוהב אבל להבין שאם אני לא אוהב זה לא אומר שזה לא טוב. כאן זאת דוגמא טובה  - הצגה מוזרה מיוחדת יפה שאני אישית לא התחברתי אליה בעיקר בגלל המחזה.

בנסיעה חזרה פיתחתי בראש שלי את הרעיון של המחזה. באמצע הדרך חזרתי ללמוד ערבית.

בערב הלכתי לישון מוקדם.

יום שבת בבוקר. עשיתי הרבה סידורים. סיימתי לראות את הסרט האירי. סרט לא רע בכלל.  בניתי תקציבים לפרויקטים עתידיים. שלחתי מיילים. ישבתי לקרוא מחזה ולרשום חוות דעת. כבר הרבה זמן של קראתי ספר כבר כמה ימים שאני לא כותב מחזה. יצא שאני עובד. זה נחמד זה נותן לי תחושה שאני אדם רציני. אבל אני צריך גם לכתוב.


31 באוקטובר 2018

סיכום אוקטובר- לסכם חודש זה לא כיף

סיכום אוקטובר
עבר כמעט חודש מאז שכתבתי:



חזרתי לשחק בהצגה המדריך לגידול ילד. ירדן גלבוע התקשרה ואמרה לי בוא. אז באתי. החזרה לעולם המשחק הייתה מעניינת. יש לי כל כך הרבה מחשבות לא מסודרות על המשמעויות של לחזור לשחק. אחרי 4 שנים שלא שיחקתי על במה. מחשבות על מערכת היחסים שלי כמחזאי אל שחקן. מחשבות על המהלך שטקסט עובר מהדף לגוף. בעיקר אני יכול לסכם שהעבודה שלי הבימתית עוברת בעיקר דרך שיטת לאבאן, התמקדות בקול ובגוף על מנת לפצח רעיון, פעולה, ותנועה. במיוחד במחזה שמורכב מרעיונות שמשלימים אחד השני לכדי סיפור. למדתי הרבה על עצמי. בתחילת הדאך שהייתי שחקן התמקדתי המון בטקסט. בפעולה ברצונות במכשול. אבל היום אני מתמקד, במבע רגשי של הרגליים, אחיזה, סאונד, קומפוזיציה, הנעת פרטנר. שליטה ברווחים של הטקסט (הנשימה) והעמקת החוסר הפיזי על מנת ליצור אנרגיה רגשית.

כתבתי מונודרמה קצרה בשם "אישה לאישה" לפרויקט מונודרמות שיעלה בנובמבר בבית רוטשילד.  הכתיבה בהתחלה הייתה קשה. כי לא היה לי רעיון. בין החזרות ניסיתי לכתוב אבל המוח היה גדוש. לבסוף הצלחתי להביא את עצמי לנקודת ייאוש שבו כתבתי בלי לחשוב. את המונודרמה יביים נמרוד דנישמן ותשחק רוני גולדפיין

ב -23.10 עלה פרויקט המחזאים 15. המחזה שלי קיצור תהליכים עלה שוב בבימוי יפים ריננברג הפעם חששתי איך הוא יתקבל על ידי הקהל שלי (התל אביבי), כתבתי אחרת. ממקום אחר. צורה תיאטרלית שלא התנסיתי בה. התגובות היו טובות למחזה. אני אוהב בפרויקט המחזאים שאני יכול לעשות ניסיונות בצורות חדשות של כתיבה. הרבה דברים טובים קורים עכשיו לקבוצה שלנו המחזאים. דברים טובים שהגיעו אחרי עבודה קשה של כמעט ארבע שנים.

כתבתי חלק שלישי למחזה המחכה לאהבה. בגלל שיצא חלק שלישי טוב החלטנו להוריד את החלק השני. עכשיו אני צריך לכתוב חלק שני. מצד אחד אני רוצה לסיים את זה מצד שני אני נמנע מלזנק אל תוך המים. אבל אני אעשה את זה. כי יש דדליין.

קיבלתי הודעה שהמחזה של הקבוצה שלי המחזאים קיבל 4 מועמדויות לפרסי קיפוד הזהב. (מחזה, בימוי, שחקנית ראשית ותפאורה)

בטח קרו עוד כל מיני דברים שאני לא זוכר. לחזור לשחק מוחק את המוח, הימים שלי היו כל כך עמוסים. שהחלטתי לחוזר לכתוב בבלוג. בקטנה. קשה לסכם חודש או שבוע.

אה כן והייתה לי יום הולדת 39 - החוויה לא הייתה משהו. תמיד ביום ההולדת אני מרגיש נחיתה מוזרה. אני עדיין לא יודע לפענח למה.

1 באוקטובר 2018

אני פחדן בכל מה שנוגע לקהל

נסענו לחיפה עם פרויקט המחזאים. זאת פעם ראשונה שאנחנו עושים את הפרויקט מחוץ לתל אביב. הזמינו אותנו לייצר ערב של מחזאות קצרה כדי לנעול את פסטיבל נווה יוסף לתיאטרון קהילתי. כשהגענו, גילינו מתנ"ס מלא בילדים. קיבלו אותנו יפה, נתנו לנו חדרים ונכנסנו לאולם לעשות חזרות. לא עשינו הנחות, לא כתבנו מצחיק, לאחר הראן  שעשינו אחר הצהריים. נוצר חשש מהקהל.  שזה אומר מבוגרים, משפחות, היו שם אתיופים, ערבים, רוסים,  והמון המון ילדים בכל מיני גילאים. כולל תינוקות. זה סוג הקהל שמדבר תוך כדי ההצגה ומגיב. זה קהל שקם והולך אם הוא לא מבין, זה קהל שמשתעמם בקלות, זה קהל שיגיד בקול רם מה זה החרא הזה. היה לי לחלוטין ברור ששניים מהמחזות לא מתאימים. הייתי סקרן, אבל בעיקר הרגשתי פחד


 ההצגות התחילו ותגובות הקהל לא איחרו להגיע. בניגוד לציפייה שלי. היו צחוקים רועמים. אנשים הגיבו בקול "יא תראו איך היא שותה ויסקי." מחיאות כפיים בכל מיני קטעים. ילדים שישבו ביציע היו מובכים מהאינטימיות ואמרו "יו" ו"מה הוא הולך לעשות לה." אני ישבתי ליד איש זקן אתיופי, חובש כיפה עם קביים שלא הפסיק לחרחר בהנאה. חלק נהנו, חלק לא. אבל כולם ראו משהו שהם לא ראו קודם. או לא נחשפו אליו. זה לא היה ערב של תיאטרון משובח, זה היה ערב של תיאטרון חי וכאוטי. זה היה נהדר. קיבלנו  כאלה תעצומות מהחוויה. ישבו שם אנשים שלא משנה איזה הצגה אני אעשה הם לעולם לא יקנו כרטיס. ואנחנו נחתנו עליהם. במידה מסויימת הם הוכרחו לראות את התיאטרון הזה. אבל לא היה צריך להכריח אותם. הם רצו לראות. כולנו פה אחד יצאנו עם תחושה נפלאה של חיות. ואז זה היכה בי. כמה אני פחדן. כמה אני שופט את הקהל ומתנשא באומנות שלי. ולא משנה כמה אני אגיד לעצמי שלא. אני כן.

דניאל בוצר הנחה את הערב. הוא דיבר יפה, הנגיש את העבודה שלנו לקהל, וגם מצא את עצמו מתרגש מהאירוע ודיבר אליהם מהלב. היה מרגש לראות אותו ולשמוע אותו. משהו נפתח אצלינו, המחזאים.

היה כאן אירוע שלא קורה כמעט. "הנחתה" - לא הזמנו אותם לראות את היצירה שלנו. אלא היצירה שלנו הונחתה עליהם. לא הייתה ועדה אומנותית שאמרה זה כן וזה לא. אף אחד לא ניסה לכוון את היצירה שלנו לאיזה קהל ספיציפי והטעות הפכה לתאונה משמחת. לאירוע חדש מסוגו בשבילי. בפרסומים לא היה כתוב על מה ההצגות, אנשים פשוט הגיעו לאירוע כחלק מהפסטיבל. זה גרם לי לחשוב על יוון העתיקה שם אנשים היו כמעט מוכרחים לראות את ההצגות שעלו. אני חושב בעיקר על הילדים שהיו שם, על מה הם חשבו אחרי שהם יצאו מהערב.

בתקווה, שנה הבאה נעשה עוד אירוע כזה בפסטיבל. יש לנו (המחזאים) הזדמנות לפגוש קהל שאנחנו לא מכירים, שאנחנו לא רגילים לכתוב לו. זה לחלוטין ישנה את אופי היצירה שלנו. זה גורם לי לחשוב על שייקספיר והקהל שהיה לו. אנשים היום יכולים לבחור לבוא או לבוא לתיאטרון. אבל פעם לא היה משהו אחר. אולי זאת הסיבה שאנחנו לפעמים לא מתקדמים באומנות שלנו. כמו בפייסבוק שאנחנו מטיפים לקהל של עצמינו. הלוואי ועוד מקומות היו מוצאים את האומץ להנחית יצירות על קהל מקומי. בכך אני מוריד את הכובע להפקה של הפסטיבל ובעיקר לטלי לאופר.

אני כנראה אשאר פחדן. אני כנראה אמשיך לשקשק ולהיות מובך מקהל . זה אנושי ונובע מפחד מכישלון. אבל פעם קראתי שזכותו של קהל לראות תיאטרון. זכותו לבחור אם הוא אוהב או לא אוהב. ולי אסור להחליט בשבילם. זה מאוד קשה, כי אני ועוד רבים מסתובבים בתחושה שאנחנו מבינים משהו. פשוט צריך לזכור שקוראים לזה "הצגה" אנחנו מציגים ולא מחנכים, ולא חושפים איזה אמת.  אנחנו רק מניחים משהו כדי שמישהו יראה - מאותו רגע נגמרות הזכויות על מה שקורה על הבמה.

25 בספטמבר 2018

את/ה - המילה החשובה ביותר בכתיבה דרמטית.


קראתי שוב את ה'דוב' ו'הצעת נישואין' של צ'כוב.  מה שאני אוהב בצ'כוב זה השימוש האינטנסיבי שהוא עושה במילים 'את/ה ואני.' כל העוסקים בכתיבה דרמטית צריכים לשים לב לכמות הפעמים שהדמויות אומרות "את/ה" . אני חושב שאלו שתי המילים הכי חשובות בכתיבה דרמטית.  ובמחזאות יותר מכל.

לדיאלוג יש שלוש שכבות.
1. הפעולה הפיזית. (מקדמת עלילה)
2. ביקורת והצדקה ( מקדמת רגש.)
3. השקפת עולם. (מקדמת תמה וסמלים)




ביקורת והצדקה נוצרת על ידי השוואה בין ה'את/ה' ל'אני.' כאשר דמות מפנה ביקורת היא משתמשת ב'את/ה' וזה השכבה הרגשית בו השחקן ו/או הקהל חווים את האימפקט הרגשי. הפעולה הארכיטיפית של השכבה הזאת היא ל'שנות'. להצדיק את השכבה הראשונה או לנתב את הרצון של הפרטנר.

שימו לב לפעמים שאתם רבים עם הפרטנרים שלכם -  השימוש במילים את/ה  ואני מאוד נפוצים. יש מעט פעולות פיזיות בריבים והמון ביקורת. בכל נקודת משבר אנחנו מעבירים את הדיאלוג שלנו לבדיקה כיצד הגענו למשבר. היות והכתיבה הדרמטית מתעסקת בחקירה של ההתנהגות האנושית. אני מציע לכם לבדוק כמה פעמים המילה את/ה מופיעה.

על מנת להבין את השימוש במילה הזאת, ממליץ על קריאה - צ'כוב  הוא נהדר בנושא הנ"ל. או להתחיל להקשיב מתי המילה הזאת מופיעה בסרטים מחזות ובכלל בשיחות הדרמטיות שלכם. תנסו לבדוק מה קורה לכם רגשית כשאומרים לכם שאתם כאלה וכאלה.

את/ה זה הרווח בין בני האדם. זאת מילה שמחייבת פרטנרים. ולכן יש לה חשיבות בתיאטרון. תיאטרון עושים במרווחים. ברגע שאני אומר את המילה הזאת נוצר חלל ובחלל הזה נוצרת תמונה /דימיון.  לכן מונולוג שבו המילה את/ה נוכחים הוא אף פעם אינו סיפור על ה'אני' אלא דיאלוג דרמטי המתרחש כאן ועכשיו. 'אני' מחזיק אקספוזיציה, 'את/ה' מגשר בין המידע לכאן ועכשיו. הוא גשר. 

כאשר אני רוצה לפתח דמויות או מערכות יחסים בכתיבה שלי אני מזדרז לתת להן לדבר ב" אני ואת/ה."  בהתחלה הכתיבה מעט מיושנת,  כי מי מדבר ככה? אבל זה בונה מערכות יחסים עמוקות מהר מאוד. משפטים שמורכבים משניהם נותנים יותר מקום לשחקנים להביע רגש.

קחו לעצמכם כמה דקות ולכתוב דיאלוג שבנוי מ'את/ה' מול אני.


לדוגמא :
א':  אתה בא לפה טורק את הדלת, זורק את הדברים שלך כאילו אתה לא גר כאן. אני מסדר כל יום, שוטף כלים, זורק את הזבל שלך.  אתה לא לבד. אני לא משרת. אני גם חי פה. 

ב': אתה חי פה? אתה לא חי. אלה לא חיים. אתה רק עובד כל הזמן. אני לא אשם שאתה עובד מהבית, אוקי!? אני אוהב להגיע הביתה ולנוח לא ישר לעבוד. להזרק על הספה ורגע אחד לעמם את החיים האלה. לעשות מיוט לכמה דקות.  אתה מסדר, שוטף, מנקה , זאת התרפיה שלך. אני אעשה עם הזמן שלי מה שאני רוצה. 

 א' זורק עליו כרית - (פעולה פיזית.) 



 

16 בספטמבר 2018

הספר שריגש אותי וגרם לי לחקור את הסבל ולאיזה חיילים אני כותב?


עבר כמעט שבוע מהפוסט הקודם.

כתבתי הרבה מאוד בימים האחרונים וגם קראתי הרבה מאוד ספרים. ספר בעל מבנה נהדר, שני מותחנים וקלאסיקה אחת שאני באמצע ולא ממהר איתה. אבל ספר אחד ממש הפך אותי.




תיאטרון המלחמה

הספר נקרא 'תיאטרון המלחמה' - שמספר על הקשר בין הטרגדיות היווניות לאנשים הסובלים מפוסט טראומה. הרעיון שעומד מאחורי הספר הזה מטלטל אותי כבר כמה ימים.

בעיקר הסיפור על סופקלס

סופוקלס שהיה  גנרל זקן וכתב לחיילים שלו מחזות על פוסט טראומה של מלחמה.  המחזה איאס שמשום מה נחשב למחזה חלש והמחזה פילוקטטס. איאס מספר על גיבור מלחמה שהוזה ושוחט חיות והבושה גורמת לו להתאבד על חרבו. ופילוקטטס מספר על גיבור שנזנח על אי בשל הכשת נחש הגורמת לו לסבל רב ובגלל נבואה קוראים לו לחזור לשדה הקרב.  מיד קראתי את המחזות ומצאתי את עצמי מוקסם.

בספר מתואר כיצד החיילים היוונים היו מגיעים לאמפי, מסתדרים לפי דרגות ויחידות כאשר  החיילים  הזוטרים בצדדים. החצוצרה נשמעת וכל החיילים נעמדים כדי לקבל את הגנרלים המתיישבים בשורה הראשונה. ולהקת שחקנים מציגה מחזות על הסבל שבמלחמה. מתוך הנחת יסוד שהאדם סובל לבד על הבמה (איאס, פילוקטטס) אבל הקהל (כל החיילים ) יושבים יחד ומייצרים בכל קבוצת תמיכה על נושא שלרוב לא מדברים עליו. מיד התיישבתי לקרוא את המחזות וחוויתי המון עצב ויופי. דמיינתי את החיילים החוזרים מהקרב ומתיישבים לצפות במחזות יחד עם הגנרלים שלהם ויחד נוגעים בעצבים חשופים. המחשבה על סופוקלס שכותב לחיילים שלו, למדינה שלו. (חשוב לציין שאתונה נמצאת באותה תקופה כבר 80 שנה במלחמה )

זה גרם לי לשאול לשאלות על המחזות שאני כותב. על תצוגת הסבל. על גורל ועל תקווה. זה האיר לי הטרגדיות באור מחודש. את הסבל השייקספירי של דמויות כמו המלט וריצ'רד השלישי. ניסיתי להבין האם לי יש חיילים? אולי כל מחזאי צריך למצוא את החיילים שלו אנונימיים ככל שיהיו. למי אני מציג את הסבל?

נזכרתי ביום שעזבתי את ההגדרה שלי לשחקן. עמדתי על הבמה ולא הבנתי מי הם כל האנשים הזרים שמסתכלים עלי.  אולי כולנו צריכים למצוא את החיילים שלנו.

כתבתי כמו מטורף, האצבעות שלי כאבו. המוח שלי נשרף ממחשבות. כתבתי רעיונות ומחשבות כל הזמן על כל דבר שנקרה בדרכי. ובמקביל צללתי עוד לטרגדיות. מנסה להטמיע את הסבל של הדמויות בתוכי.  זו הייתה ועודנה  חקירה אל מול העצמי. מתוך הסערה התיישבתי לכתוב  מחזה בהשראת הטרגדיות. ולמרות שאני אמור לעבוד על דברים אחרים. ויסלחו האנשים שמחכים לחומרים. ישבתי ביומיים האחרונים וכתבתי. אני חושב שאסיים לכתוב את זה בקרוב.

נ.ב
זה גם גרם לי להבין יותר לעומק את המשמעות של בלוג הזה. 

4 בספטמבר 2018

הטעות של הפיכת מחזה קצר למחזה ארוך והחשיבות בשיחות עם בימאים

לפני יומיים קראתי את המערכה השניה של 'המחכה לאהבה' ומצאתי שאני אוהב אותה ולא רוצה לאבד אותה. (החלטנו להוריד אותה ולכתוב מערכה חדשה) עשיתי קופי פייסט למסמך חדש. אם אשנה את הדמויות ואשכתב אותו עשוי לצאת ממנו מחזה יפה. במשך יומיים עבדתי על מחזה הזה. קראתי לו 'מוכר השוקולד וזוג האוהבים'. זה  יהיה נחמד, חשבתי לעצמי, שיהיו לי שלושה מחזות שונים שמתעסקים באותו נושא ובאותו מקום - תחנת רכבת. פתחתי תיקייה חדשה ונתתי לה שם - סיפורי התחנה. ואז זה קרה. הבנתי שבמקום להרחיב את המחזה הקצר למחזה ארוך, אכתוב שלושה סיפורים על מקום אחד. שלושה סיפורי אהבה שמתרחשים בתחנה. לפעמים שם של מחזה יכול לסדר לך את כל המחשבה. הסופר ר.ל. סטיין אומר שהוא קודם כל נותן שם ועל בסיסו כותב את הספר. התכתבתי עם תום ווליניץ הוא חשב שזה רעיון טוב. שלושה שחקנים ופסנתרן ישחקו שלושה סיפורי אהבה מוזרים. באותו רגע הרגשתי איך כל הקושי נעלם. הצלחתי לשמוע שוב את המוזיקה של המחזה. אני יכול לראות איזו הצגה זו תהיה. התרווחתי על הכיסא וחייכתי. אני רואה את הסוף.




בסוף המחזה הקצר של 'המחכה לאהבה' הדמויות משתנות . ולכן לא יכולתי להמשיך אותו. אם דמות פותרת את המטרה הפנימית שלה אין יותר סיפור.  כשאני כותב מחזה קצר לרוב אני מנסה לכתוב את המערכה השלישית. אני משתדל לכתוב את סצנת הקרב האחרונה. אני משקיע את הדף הראשון והשני ב'בלוקינג' (הנחת היסודות כדי להבין מקום, דמויות, ואת האירוע המחולל) ומשם ממשיך לקונפליקט חצי מחזה. והיפוך בחצי השני כדי להגיע למהות של המטרה הפנימית. בדפים האחרונים אני נותן לדמויות להחשף.

בפרויקט המחזאים אנחנו כותבים מחזות קצרים. ואת חלקם אנחנו מנסים להפוך למחזות ארוכים. הבנו שכמעט רוב המחזות הקצרים לא יכולים להפוך למחזה ארוך. זו טעות למתוח את הרעיון באמצעות מילים . המחזה הופך למסטיק. במקום להתקדם עם העלילה, מרחיבים את הפעולה, מותחים אותה. המחזה הופך להיות מדשדש. הפעולה נשחקת. הרי אם הצלחתי להצדיק מעבר מהיר במחזה קצר איזו סיבה יש לי למתוח את הפעולה?  החוכמה היא לקחת את הגרעין של המחזה הקצר ולפתח לו מערכת חוקים רחבה יותר, צירי עלילה נוספים, לעבות את מערכות היחסים. בקיצור צריך לשים את המחזה הקצר בצד ולכתוב את הסיפור מחדש.

המחזה 'דם דם דא דם.' התחיל כמחזה קצר שהפך לארוך. בתהליך הראשוני  פירקתי אותו למהלכים. כל מהלך היה חייב להיות בעל ערך דרמטי. ובעיקר תיאטרלי. כשאני בוחן רעיון, אני שואל איפה התמונות התיאטרלית.   במחזה הסופי יש תמונה שאורכה כעשר דקות נטולת טקסט. אבל בעלת ערך תיאטרלי גבוה.   כוכב הקולנוע קשור. וההורים מלבישים אותו. הכוכב לא מתנגד, שום דבר לא מסבך אותם. לכאורה אין קונפליקט של רצונות. התמונה עצמה היא אירונית הקונפליקט הוא בן אדם מול עולם ולכן התמונה מחזיקה זמן במה.

בצהריים ישבתי עם אודי בן משה, המנהל האומנותי של החאן. שוחחנו שיחה מרתקת על תיאטרון, על מחזאות, על ירושלים, והעלינו רעיונות ומחשבות על מחזות ותרבות. כמחזאי, השיח עם בימאים הוא חשוב. בימאים הם אנשי הקשר, המגשרים בין המחזות שלי לבמה. במאי חושב אחרת משחקן (מן הסתם).  כלי ההבעה שלהם שונים. ההבעה של האומנים האלה היא ברווחים שבין המילים. במאי מחפש את הפלסטיות התיאטרלית של המחזה. שחקן מחפש את המבע הרגשי שבין המילים. אם הצלחתי לחבר בין השניים עשיתי עבודה טובה. זו מטרתי -- לייצר מרווחים בטקסט לשני הגורמים. זה לימד אותי שיעור חשוב באבחון הקוראים. איזה מחזה מתאים למי. אני כמובן טועה כל הזמן כי זה לא מדע מדוייק.  לכן השיחות  האלה חשובות. אני לומד איך הקולגות שלי מביעים את עצמם. אני מאזין למילים, למקצב הפנימי שלהם. איזה שכבות או פילטרים להכניס לסיפור על מנת לייצר מפגש של רעיונות בין שני אנשים או יותר.  זו עבודה קבוצתית. אני רק חלק ממנה.  הרגע שבו קבוצת אנשים נפגשים על מנת לתאם ביניהם סיפור ולהציג אותו הוא נפלא בעיני,  אני מוצא בזה אלמנט פולחני דתי.

לאחר הפגישה המשכתי לעבוד על המחכה לאהבה. כתבתי מחשבות על המחזה השלישי. יש לי רעיון עיקש שאני מנסה לראות איך להכניס אותו. הוא עקום לגמרי ואני מרגיש שאאלץ לוותר עליו בהמשך. אבל קודם אנסה אותו ואז נראה. אני עסוק בלכתוב את הסיפור כמה פעמים. - כתיבה חופשית של רעיונות ודיאלוג. אני כותב במחברת עם עט. זו זרימת תודעה אחרת מכתיבה על מחשב.

בערב מאוחר, ישבתי עם אבי גולומב ונועה שכטר ודיברנו על העתיד של ההצגה 'יואל.' ההצגה חוזרת באוקטובר ואנחנו רוצים לעשות בה מקצה שיפורים. שיחות הלילה האלה עם חברים תמיד נעימות.   

2 בספטמבר 2018

כשסטיבן קינג כותב שישה עמודים ביום, לביים את את הדראפט הראשון, סליחה שכתבתי מחזה, ומהיום משפרים ולא מתקנים.

לפני שלושה ימים קפץ לי סרטון יו טיוב בו  ג.ר.ר מרטין שאל את סטיבן קינג "איך אתה כותב כל כך מהר?"
סטיבן קינג ענה "אני כותב כל יום שישה עמודים שאני בתקווה מרוצה מהם." זה בדיוק הסרטון שהייתי צריך לראות.
אני עובד על המחזה "המחכה לאהבה." בשבועות האחרונים התקשיתי לכתוב אותו,  ומצאתי את עצמי בורח לספרים. קראתי המון ועודני קורא המון. אבל אז הגיע הסרטון הזה. ואמרתי לעצמי - עזוב אותך שטויות. שב על המחזה וכל יום תכתוב שישה עמודים. גם אם הם סתם שישה עמודים. תן לדמויות לדבר. מה כבר יכול לקרות? התיישבתי על המחשב וכתבתי שבעה עמודים של דיאלוג. זה כל מה שהייתי צריך. למחרת שוב התיישבתי לכתוב וכתבתי שוב שישה עמודים. וכך גם היום. הרגשתי איך המחזה נע בתוכי. כמו שצ'כוב אומר "לכתוב, לכתוב, לכתוב." חלק ניכר ממה שאני כותב אין בו שימוש. אבל בינתיים אני יכול להוציא דברים ממה שיוצא לי. אם אני אצליח להקפיד על זה אני אסיים בקרוב.



קראתי ראיון עם המחזאית פאולה ווגל מ- 2012.  היא טוענת שצריך להפסיק לתקן כל הזמן ופשוט לביים את הדראפט ראשון. במסגרת שבה היא מלמדת היא נותנת לתלמידים להעלות את הדראפט הראשון של המחזות שלהם במסגרת מצומצמת כחלק מתהליך הלמידה. חשוב לי לציין שדראפט ראשון שאני מוציא לקריאה הוא לא הדראפט ראשון שאני מסיים אני כותב כשלושה דראפטים אישיים. אחרי שאני מסיים מחזה אני יושב וקורא אותו ומשפר. אני נותן אותו לקריאה. דראפט ראשון מבחינתי הוא דראפט  שבו אני חושב שהוא מוכן לעבודה. יש כיום בעולם בעיה של פיתוח. או מחסור מאוד גדול בפיתוח (כמו בארץ) או הנחת יסוד שחייבים לתקן מחזה שוב ושוב ושוב. (כמו בארה"ב) אנחנו בפרויקט המחזאים, פועלים על עיקרון הדראפט הראשון. כאשר אני כותב מחזה קצר לרוב אני עושה בו שיפורים על מנת שהוא יעבוד טוב יותר. לפעמים אני ממש כותב אותו מחדש. אבל לרוב הדראפט שהגיע לקריאה עם השחקנים הוא הדראפט הראשון.



שרה רוהל משווה  היום את עולם המחזאות לעולם הנצרות. המנהל האומנותי הוא האפיפיור אליו מגיע החוטא שצריך לתקן את דרכיו. "הו, אבי סלח כי חטאתי וכתבתי מחזה."  ואז האפיפיור שולח את הנזירות והכמרים לעזור לחוטא. הכומר הוא הבמאי. והנזירות הם הדרמטורגים. אין להם השפעה על מילותיו של האפיפיור אבל הן יכולות לרכך את פצעיך, ולהכות אותך בסרגל. גם אני סבלתי מתחושת החטא וההתנצלות של הכותבים. אבל על מה אני מצטער בעצם? למה אני צריך להסתובב בעולם בהרגשת נחיתות? פעם הייתי משתמש במילה "אני רק המחזאי." כאילו לפתור ממני את האשמה. החלטתי להפסיק עם התחושה הזאת.  אני מחזאי. זאת העבודה שלי ואני כותב מחזות. והמחזות האלה צריכים לעלות. אם מחזה הוא גרוע אז אני אשפר אותו.  אני לא חטאתי בכתיבה. אני כותב. אין לי טענות לאף אחד בנושא, אני פשוט כועס על עצמי שבזבזתי את הזמן שלי בתחושות טפשיות.

אני לא משתמש יותר במילה לתקן. אני משתמש במילה לשפר. לתקן אומר שיש טעות. אבל אין בדראפט ראשון טעויות יש רק שיפורים ושדרוגים. באומנות אין טעויות, יש רק תאונות משמחות. יש כשלונות. יש אומץ.


   

28 באוגוסט 2018

סדנת מחזאות לקבוצת החיפאית, הבכורה של יואל והילד שתוכי


בבוקר נסעתי לתיאטרון חיפה. פגשתי את קבוצת 'החיפאית' אנסמבל הצעירים של תיאטרון חיפה. זו יוזמה מבורכת שמנוהלת על ידי רוני ברודצקי. הוזמנתי להעביר להם סדנה במחזאות. דיברנו על שכבות תיאטרליות. על תחושת הסוף. על המשמעות של פעולה בתוך מצב. איך להפוך את עצמך לדמות. למצוא סמלים ברצונות הכוללים של הדמות. כשאני מלמד מחזאות אני בעיקר מדבר על כאוס, על מצב שלא ניתן לשינוי. על רצון שמקדם דמות לפעולות שהן תוצאה של עשרות רצונות. זה חומר מרתק. בהתחלה הוא דורש גמילה ממחזאות לינארית, אנחנו כל כך מכורים למחזה הבנוי היטב, הטלוויזיה מחקה לנו את ההסתכלות התיאטרלית. מה שהיוונים ושייקספיר ידעו לעשות, מה שבקט ידע לייצר. אמנם זו רק ההתחלה אבל זה יהיה מעניין.

בערב עלתה הבכורה של ההצגה 'יואל' מונודרמת אקשן. ניסינו להבין איך עושים אקשן על הבמה באמצעות מילים. מה זאת הצגת יחיד. נועה שכטר מצאה פתרונות נהדרים, שימוש בחלל מגוון. יאן קוגן כתב מוזיקה שמתכתבת עם האייטיז וזה נתן מימד נוסטלגי למחזה. גיא גלילי הצליח לפתור מורכבות בחלל לא סטנדרטי. לירן מזרחי הפליא בתנועה וקרבות במה. הפחד של כולם היה שביצוע קרבות במה בהצגת יחיד יהיה מביך, כולם פה אחד אמרו שזה היה מבוצע מעולה. ואבי גולומב שקורע את התחת שלו על הבמה ונותן הכול. הוא עובד כל כך יפה. מתמרן בין שינויים ומצבי רוח ובעיקר נותן כבוד וחיים לדמות של יואל.

למרות כל הדיבור על האקשן היה ברור שאנחנו צריכים להתמקד בבן אדם, בעולם הפנימי שלו כשהוא נכנס לסיפור הקיצוני שכתבתי. הקהל הגיב נפלא. היה קשוב לאורך כל הדרך ויצא מתוך הרפתקאה. מישהי ניגשה אלי ואמרה שלמרות שהיא ישבה עם קהל הייתה לה כל הזמן תחושה ש'יואל' מספר את הסיפור רק לה. זו הביקורת שהכי אהבתי . כאשר כתבתי את המחזה, רציתי שהקהל יחווה את החוויה שאני עובר כשאני קורא ספרות אקשן. רק אני והדמות. הוא ואני מול כל העולם. מה שהיא אמרה זה בדיוק האפקט שרציתי.  הקהל היה מורכב מאנשים מבוגרים ומצעירים הכי קטנים היו בני 10 או 11 ואני שמח שזה תיקשר עם מגוון הגילאים.

כל מי שלקח חלק בהצגה הזאת היו חברים. באו המון קולגות לראנים ונתנו הערות, וכולם באו ממקום של עזרה ואהבה לתיאטרון. אפרת ליפשיץ, טל קון, שי ג'ברי אשכנזי, יונתן ותום שוורצברג כולם החמיאו והעירו ורק רצו לשפר את ההצגה. וכל זה ריגש אותי. אבל מה שריגש אותי באמת זה שכתבתי מחזה שאני הייתי רוצה לראות. הילד שבי, החנון שבי, שרק רוצה שיהיה כיף ומגניב, וחכם, ומעניין. ככל שאני מתבגר בכתיבה שלי ככה אני יכול להוציא את הילד שבי יותר. 


25 באוגוסט 2018

נלחם במחזה, מלנכוליה, שירה זה צורך, לייצר מרווח של דעיכה, ולהרדם על הספה.



אני מוצא עצמי את נלחם במחזה 'המחכה לאהבה'. אני מחפש נקודות השראה. אני קורא המון מחזות, אתמול קראתי את מירנדולינה של גולדוני, נזכרתי כמה המחזה הזה פשוט ויעיל. קראתי את סוף משחק של בקט ונזכרתי כמה המחזה הזה נהדר. אני מחפש אצל המורים האלה נקודות מפתח, שואל את עצמי מה הם היו עושים. קראתי הרצאה של פאולה ווגל - אנשים לא מכירים אותה אבל היא המורה למחזאות הכי טובה שנתקלתי בה בארצות הברית. מעולם לא נפגשתי איתה. אבל אני אוסף חומרים שלה, מחזות מאמרים, הרצאות. היא הייתה המורה של שרה רוהל. היא אישה מדהימה והיחס שלה לתיאטרון תמיד נותן לי כוח לשבת ולכתוב. השנה עולה בקאמרי מחזה שהיא כתבה INDICENT (מעשיה מגונה) - המחזה הזה לא משקף אותה ואת הכתיבה שלה. אבל לפעמים אלה לא המחזות שהופכות אדם למורה נפלא אלא היחס שלו לעולם התיאטרון.


כל היום התנגנה ברקע מוזיקה של BACH. בבית נוצרה אווירה מלנכולית. אני אוהב מלנכוליה. זה שמיכת פוך של ייאוש יצירתי. הוא נעים, הוא מלטף אותי. הוא מכעיס אותי. והדלק של הכתיבה שלי הוא כעס וייאוש. אולי בגלל זה חזרתי לבקט. רכשתי ספר חדש שאני אתחיל היום לקרוא. THE SENSE OF THE END של פרנק קרמודה. ספר החוקר את תחושת הסוף ביצירות ספרות.

אני חושב על שירה לא מעט. קורא שירים של מארק סטרנד. הוא המשורר האהוב עלי. אין לי הרבה משוררים שאני אוהב, אני גם לא קורא הרבה שירה. שירה זה צורך. וייתכן שאני מקבל אותה מכל המחזות שאני קורא.

שלחתי הודעה לתום ווליניץ שאני אבוד. הוא שלח לי סיכום מהיר של הנקודות שדיברנו עליהם. כתבתי לו בחזרה שאכתוב לזה סקיצות.   כתבתי רעיונות לפעולות במחזה. דילגתי לאמצע שלו. זה טריק שאני עושה הרבה פעמים פשוט מדלג לאמצע הדיאלוג. לא שואל את עצמי איך אני אגיע לשם פשוט קופץ. אני אשבור את הראש אחר כך. המחזה מתעסק באהבה. ואם אני רוצה לכתוב על החמקנות של האהבה אסור לי לכתוב על החמקנות של אהבה. אני צריך למצוא דברים אחרים לכתוב עליהם. המחזה 'סוף משחק' של בקט הוא נפלא בעיני ביכולות שלו לזגזג בין פעולות. חוסר ההגיון בין הדברים מייצר מרווח של דעיכה. והמון פעולות פיזיות - תביא, תיקח. תעשה. והדמויות לא מסרבות. זה נותן את התחושה של הסוף. ככל שאני יותר ויותר קורא מחזות אני נשאב להוראות הבימוי.



הצלחתי לכתוב  שלושה דפים של מהלך בין הדמויות. אני אפילו לא יודע אם המהלך הזה טוב. אבל כרגע הוא העוגן היחיד שיש לי. הוא גם לא הגיוני. וזה החלק שאני מחבב. הוא מוזר, הוא גחמני אבל יש פעולה ברורה וקונפליקט ברור. התוצאות שלו במחזה מובילות אותי לשאלות שלא חשבתי עליהן ואני אצטרך לתת עליהן תשובות.

לפני שלוש שנים הייתי בן אדם אחר. כתבתי את זה מתוך מי שהייתי אז. היום יש לי מחשבות חדשות. מוזיקה אחרת מתנגנת לי בראש. אני מרגיש כאילו פתחתי אלבום תמונות מסתכל על מי שהייתי ומנסה להבין מי אני היום. אני לא נהנה מהכתיבה, אבל ממתי הנאה קשורה למשהו. זאת העבודה שלי. אז אני יושב מול המחשב ומתקדם. חופר בורות. אולי אמצע רמזים. החידוש יבוא מהריקבון. הרי בסוף תהיה תחושה של ניצחון אני רק צריך להגיע אליה. יש דד ליין. יש פרטנרים שמאמינים בחומר ובי. צריך להפריד את המחשבות מהעשייה.

בלילה נרדמתי על הספה תוך כדי צפייה בסרט דקומנטרי על בקט. הסרט היה איטי ונרדמתי לקראת הסוף. ישנתי ממש טוב. זה היה סיפור לפני השינה נהדר. אני אוהב להרדם תוך כדי קריאה, או צפייה בסרט, או בזמן שאני שומע מוזיקה.  השינה שלי תמיד יותר טובה. כשאני הולך לישון עם מחשבות, השינה שלי מבולבלת - המוח שלי מנסה לעשות סדר.   

ניים דרופ - כשהאלים החליטו לרדת ולשחק עם בני האדם הם יצרו את הפרפורמנס.


הייתי ב'ניים דרופ' של ג'ייסון דנינו הולט. אני לא כותב ביקורות על הצגה אלא משתדל להגיב אליהן מתוך מחשבות שעולות לי כשאני צופה בהן. אני מעריך כל אומן שמעלה יצירה. אני מנסה להבין את המשמעויות, את הבחירות, את תהליך החשיבה. זה לא עניין של טעם.  אם היית הולך רק למקומות שאני אוהב אז אני מניח שלא הייתי מתקדם ומתפתח. מאז שהפסקתי לשאול את עצמי 'אם אני אוהב?' התחלתי להיות מעורב ביצירה, בבחירות שלה,  אני הופך להיות חלק ממנה. בגלל זה אני מביא איתי פנקס ועט.  מבחינתי יצירה טובה היא יצירה שמעוררת אותי לתגובה. לערב של מחשבה.

בדרך הבייתה על האופניים אלו המחשבות שעלו לי.




התיאטרון בתחילת דרכו היה פולחן, היה לו קשר לדת, קשר לאלים. הטרגדיות הגדולות נגמרות בסוף טוב -  האדם חטא ולכן הוא ישלם. צדק האלים ניצח. הנבואות התגשמו. אדיפוס, יאסון, אנטיגונה, קראון, כל החבורה שילמה מחיר.

קרל גוסטב יונג דיבר על האל שבתוכנו. על כך שהאלים אינם בשמיים. הם בחלומות, במחלות, ביצר וכן הלאה. ככל שהתיאטרון התרחק מהדת, והתרחק מהאלים, הוא מצא את האלים בתוך עצמו. התיאטרון התחיל מדמויות מיתולוגיות, עבר למלכים, אנשים אמידים, מעמד הפועלים קבצנים, ולבסוף הגיע לאומנות הפרפורמנס -  בו אדם מציג את עצמו.

המחשבה שנסעתי איתה היא כאשר אדם מציג את עצמו, את סיפורו, ומייצר פולחן אומנותי ל'עצמי', בכך הוא הופך  את עצמו לאל. העצמי יורד אל בני האדם. אני כקהל הייתי האנשים - שאר המציגים היו האלים. המספרים לנו, בני התמותה, את חטאיהם. אבל בדומה לאלים, הם אינם משלמים מחיר. הם צבעוניים, וולגאריים,  רגשיים. המופע היה דיוניסי לחלוטין. הוא היה פולחן, טקס, שאומר "אני זה מספיק".

הפרפורמנס הפך להיות לטעמי לסוג תיאטרון שמייחד את הפרפורמר. תיאטרון שאומר 'אני מיוחד כמו כולם.' חגיגת הרס עצמי. האלים מנסים לתקשר עם בני אדם, מנסים להוכיח שמותר לחטוא, שבסוף הכול בסדר.  כמו שנאמר כמה פעמים בהצגה "... אבל עכשיו הכול באמת בסדר..." העיקר שאנחנו מרימים, העיקר שאנחנו חוגגים. סמים, זיונים, פרידות, מגדר, זהו העולם הכאוטי של האלים.

כשנכנסו לאולם הקטן, היה נדמה שאנו נכנסים למועדון אפל, מוזיקה מחרישת אוזניים. ומיה לנדסמן על המקרופון, כמו שאמאנית מנסה לתקשר עם 'אל ההרמות.' כשהתבוננתי בה חשבתי על 'נחמנים מאומנים' ככל שהם מנסים לפזר שמחה, ככל שהקפיצה שלהם יותר גבוהה ככה נמדדת כמות העצבות בגוף.

יש משפט עתיק שאומר שהשירה, (שמקורה בתפילה) נועדה לאלים. וסיפורים נועדו לאנשים. התיאטרון הוא פולחן המשלב שירה וסיפור ולכן הוא גשר המחבר בין האנשים לאלים. אני בכוונה מתייחס לאלים ולא אלוהים. כי התיאטרון מבחינתי מקורו באלים היוונים. אלים היו יורדים להסתובב בין בני האדם. . הם היו אלימים, וולגריים, בעלי הרס עצמי. לא ירדו בזוגות. הם שכבו, שתו, אכלו. התנהגו בצורות מאוד ראוותניות. הערכים של בני האדם לא חלו עליהם אני חושב כי לא היה להם פחד מוות.

בטרגדיות, ובכלל יש משקל למילים, יש תיאום, יש מקצב, יש הרחקה. בפרפורמנס הרבה פעמים אין. המופע לא היה מאולתר. הוא היה מאורגן.  אבל לשחקנים היה מרחב תמרון לאלתור. הטקסט עצמו, היה מאוד אישי, הוא לא היה מאורגן כשירה ולכן לא הייתה פנייה לאלים. מלבד שלושה קטעים שבאמת שרו. קטעים שנשאבתי אליהם מתוך הצורך שלי לראות בני אדם ולא אלים.

הסיפורים היו עובדות פשוטות, יומיומיות, הרסניות, כואבות. אם להתייחס לכתיבה של הסיפורים, רוב הסיפורים נגעו בחולשה של הפרפורמרים. כיצד הם עצמם פוגעים בעצמם. פחות כיצד החולשה שלהם פוגעת באחרים. זה מסוכן באומנות הסיפור. קשה יותר להזדהות עם דמויות שאינן פוגעות בסביבה שלהן. כי הסביבה זה הקהל. אני הקהל, אני לא בגיל של החברה האלה, לא חי כמוהם, הם לא חלק ממני כשהן סגורים בתוך התרבות של עצמם. ולכן כאשר הסיפורים נגעו בהורים - התחברתי -- אני ההורים. או אני הילדים. פשוט כי ישלי מקום לשים את עצמי ביחס למישהו אחר. כאשר הסיפור  התמקד ב'אני' - לא יכולתי להזדהות. כאשר הסיפור התמקד 'אני מול הסביבה' נפתח לי צוהר להזדהות. האלים לא מעניינים אלא אם הם בהשוואה אחד לשני או יותר מכך לבני האדם.

בסוף ההצגה המוזיקה התרוממה והפרפורמרים הציעו לקהל להצטרף אליהם לריקוד. חלק מהאנשים עלו. זה העלה לי כל מיני שאלות. עד כה הייתי מופרד מהפרפורמרים. הייתה לי זכות רק לראות אותם. עכשיו אני אמור לפרוץ גבולות ולהיות חלק מהם. אני לא יודע מה לעשות עם החופש הזה. האם האלים הפכו לבני האדם ובכך העניקו לי זכות להצטרף אליהם? האם האלים אומרים לי "כל אחד מאיתנו הוא אל 'בוא תחגוג'?" אם ההצגה כאוטית, למה הקהל יושב מסודר? למה אנחנו לא מפוזרים בחדר?

אני קהל שרוצה לפנות לאלים. מבחינתי - הם האלים בשמיים ולא מולי. האלים יצרו עולם כאוטי שאני כבן אדם לא  יודע להתמודד איתו. העולם שבו אני חי זו המציאות ואני זועק לשמיים. מצד שני יש קהל הפוך, שטוען שהאלים בינינו, שהאלים בתוכנו, בחלומות, ביצרים, שאנחנו האלים. אני חושב שזה קשור לצורך של הקהל - מה הוא רוצה שהוא בא לתיאטרון.

זו הייתה הצגה דמוקרטית, יכולתי לבחור ממה להנות, במה לבהות. לאיזה סיפור להתחבר.  הם היו כנים, לא מתנצלים, ומלאי אהבה וכבוד. 



אני אוהב שג'ייסון מרחיב את מושג התיאטרון. אני אוהב שהוא חוקר את האלים ביחס לבני האדם. אני אוהב שזה לא מתפשר, ולא מתנצל, ומלא באהבה עצמית ומלא באיפור. שכרות ה'אני' - פולחן ה'מיוחד'.  להכול יש מקום בתיאטרון. הכול נכון, גם לאלים מותר לחגוג, וגם לבני האדם. בסופו של יום אני צריך לבחור לאיזה חגיגה אני נכנס. אני אוהב ללכת לכל המועדונים.

תודה על ההזמנה ג'ייסון. הענקת לי ערב מלא במחשבות קיומיות.  

23 באוגוסט 2018

אל תתנו להם מונולוגים - הטעות בלימודי משחק ואיך זה קשור ל- SELF DIRECTING

יוצא לי ללמד די הרבה בני נוער. לאחרונה עשיתי סדנה - התלמידים למדו מונולוגים ואני התבקשתי לעבוד איתם. הגעתי לשיעור ולימדתי אותם כל מיני טכניקות לביצוע המונולוגים. בסוף השיעור חשבתי כמה זה מוזר לבקש ממישהו שאין לו שום רקע במשחק לעמוד מולי ולבצע מונולוג (בהנחה שמונולוג זה צורת התיאטרון הקשה ביותר לביצוע). מה הסיכוי להצליח? מה הסיכוי שזה יהיה קרוב לטוב? או יתקרב לרגע תיאטרלי? הרגשתי שאני זורק אותם לים סוער עם כרישים ודורש מהם לשחות. כרוניקה של מוות /כישלון ידועים מראש.



בתיאטרון האליזבתני נתקלתי במושג SELF DIRECTING  - בימוי עצמי. השחקנים בתקופה הנ"ל ביימו את עצמם. לא היה במאי מוגדר.  (זה התפתח במאה 19) לרוב זה היה תפקידו של המחזאי או מנהל החזרות או ראש הלהקה לארגן את ההצגה.  השחקנים היו צריכים לדעת לקחת החלטות בעצמם.

השחקנים הצעירים היו שוליות של השחקנים המנוסים בלהקה והיו לומדים מהם את התנועות, ההבעות, והגוון הקולי של התפקידים.  קראתי בספר כלשהו שההכשרה של שחקן בלהקה לקחה כשבע שנים, הצעיר היה עוזרו האישי של השחקן המנוסה ובכל רגע נתון הוא היה מוכן להחליף אותו במידת הצורך. לימודיו היו שירה, נגינה וסיף. על מנת להתקבל ללהקה עליו להיות זהה במידותיו לשחקן שממנו הוא לומד. לבסוף  השחקן המנוסה היה מעביר את תלבושת ההצגה לשחקן המתלמד. מעתה הוא הצעיר שחקן רשמי בלהקה. 

בתיאטרון הצרפתי של תחילת המאה העשרים הייתה שיטת לימוד מעניינת בהכשרת שחקנים. שחקן בשנתו הראשונה (א) היה מוצמד לשחקן בשנה האחרונה. (ג) 

א' היה נדרש לחקות את עבודתו של ג'. היו מונולוגים קבועים ממחזות שייקספרים וסצנות ממולייר ש-ג' היה צריך ללמד את א'. המפגש התבסס על חיקוי שעבר מתלמיד לתלמיד. לאחר שלוש שנים,  א' היה הופך לג' ומלמד א' חדש שהגיע ללימודים.  


כשלימדתי באקדמיה לאומנות המשחק 'פאולו גראסי' במילנו, נכנסתי לשיעור קומדיה דל ארטה. המורה היה ארליקינו ראשי - זה כנראה דרגת מאסטר. זה היה שילוב של שיעור ליצנות וקונג פו. הוא התעכב איתם על תנועות של כף הרגל. איך להזיז האגן. הוא לא ויתר להם. זה היה מקסים. 

היום.  תלמידי משחק, בני נוער, בני עשרים פלוס, ללא ניסיון, ללא הכשרה, ללא ליווי צמוד נדרשים לביים סצנות ומונולוגים ללא יכולות הבנה של גוף, קול, תנועה, הבעה רגשית וכן הלאה. אנחנו שופטים אותם ברמת ההופעה שהסיכוי להצלחתה הוא אפסי. האם כך צריך ללמד משחק? 

במוזיקה לומדים אקורדים, משתמשים בהלחנה של מישהו אחר כדי שהמוזיקאי יוכל להתאמן. בציור יש טכניקות, יש מודל, בבסיס זה עדיין עובד על חיקוי המציאות.  אז מדוע שחקן ללא שום יכולת לבימוי נדרש לביים את עצמו ללא מודל ראוי? 

אני כתלמיד למשחק גנבתי מכל שחקן שראיתי. בשנה ב' הייתי צריך לעשות מונולוג של המלט - לקחתי ארבע גרסאות של המלט מהאוזן השלישית (ספריית וידאו)  - לורנס אוליביה, דרק ג'ייקובי, קנת בראנה ומל גיבסון. במשך שבועיים חיקיתי את ארבעתם אחד לאחד. זה היה ממש תענוג. כל אחד מהם חתך את הדיבור אחרת, ופירש את המונולוג אחרת. זזתי כמוהם, דיברתי כמוהם. בהתחלה באנגלית ואז חיברתי את זה לעברית. בסוף כשהגשתי את זה בבית הספר עשיתי ערבוב של כל מה שאהבתי. וכל נתון שנתנו לי יכולתי לשנות.  עם הזמן המונולוג הפך ל'שלי' וליווה אותי באודישנים. התקבלתי איתו לתיאטרון, ועד היום אני משתמש בו בשיעורים שלי כשאני מדגים עבודה על מונולוג (דבר שהפך להיות חיקוי בפני עצמו ובדיחה)  

אוקי, נכון, ככל שהזמן עובר תלמידים מתחילים להבין את הרעיון ומצליחים ללמוד טכניקות על מנת להציל לעצמם את התחת. ויש כאלה שיש להם כישרון תיאטרלי טבעי. אבל לטעמי לימודי משחק צריכים להתבסס על אימון קבוע. על חיקוי, על מודלים, על עיקרון השוליה. העיקרון של העברת המידע מאב לבן. תלמידים צריכים להבין את עקרונות הבימוי העצמי.  

מדוע שחקנים נדרשים לביים את עצמם בשנה הראשונה ובשנה השלישית מגיע אדם מקצועי ומביים אותם?

למה זה לא ההיפך. למה לא לביים אותם בשנה הראשונה ובשנה השלישית הם ילמדו לביים את עצמם?  האם זה יכול לעבוד יותר טוב? 


    

22 באוגוסט 2018

תפאורות במוזיאון, מגדל דוד כתיאטרון יווני, תמונה שווה אלף מילים, והמלך ליר

הייתי בירושלים. העיר הזאת מאיימת עלי. הייתי במוזיאון ישראל. המוזיאון מרשים ויש בו תערוכות מצויינות. אני בעיקר אוהב את התערוכות של התרבויות. אני אוהב את המסיכות ואת ההיסטוריה אני אוהב את הסיפורים והאגדות. אני אוהב לעמוד מול יצירות אומנות. ולדמיין שזה חלק מתפאורה. אני שואל את עצמי איפה אני ביצירה הזאת. איזה מילים היייתי כותב סביב הפסלים. בתונה זאת התעורכה האהובה עלי.



הייתי בחיזיון האור קולי במגדל דוד. נהיניתי יותר ממה שחשבתי. הכול מוקרן על החומות. ומספר את הסיפור של ירושלים. חשבתי שזה דומה בשבילי לתיאטרון היווני העתיק. אני יושב ורואה חומות ועליהם מספרים לי סיפור רוחני על ירושלים. חשבתי על הקשר בין הדת לתיאטרון היווני. המוח שלי התחיל לשחק עם מחשבה לכתוב מחזות המבוססים על סיפורים מהתנ"ך.



סיימתי את הספר של שרה רוהל. זה ספר מעולה. מחשבות על מחזאות, תיאטרון, קהל ובכלל. לחלוטין אחזור עליו שוב ושוב.

התחלתי לקרוא את הספר של יאן קוט (jan kott)  'לאכול עם האלים'. קיבלתי ספר שמנתח את הטקסטים של איבסן. הוא מרגש אותי. אבל אני אמתין לקרוא אותו אחרי שאסיים את הספר של יאן קוט. (בטח אקרא אותם במקביל.)

 קראתי מחזות שהייתי צריך לכתוב עליהן חוות דעת. אנשים כותבים יותר מדי כמו טלוויזיה. אני יותר ויותר מבין שהחוכמה בכתיבה דרמטית לתיאטרון היא לכתוב מילים שיש ביניהן רווחים. הרווחים האלה מייצרים תמונה תיאטרלית, תמונה ששווה אלף מילים. משעשעת אותי המחשבה ששבאמצעות מילים אני מייצר תמונות שוות אלף מילים. ההבנה הזאת גרמה לי יותר להשקיע יותר באירועים ולחסוך במילים. בימאים /יות אוהבים יותר את המחזות שלי ככה.

מצאתי את עצמי חוזר לשייקספיר. עניין של צורך. - קורא את המלך ליר. (גם כי איאן מקלן משחק את זה עכשיו בתור התפקיד האחרון שלו על הבמה והבחירה לפרוש עם התפקיד הזה הקסימה אותי. גם כי העלו את זה בהבימה ואולי אלך לראות את זה.  גם כי יצא סרט עם אנתוני הופקינס ואמה תומפסון - שאני רואה במקביל לקריאה אבל חושב שהוא לא טוב.  וגם כי ראיתי סרטון ביו טיוב שמנתח את המחזה.) 

15 באוגוסט 2018

היום בו העמדתי פנים שאני חתול, המורה והשביל.



לא עשיתי היום כלום. בטלה, בטלה, בטלה. לא יצאתי מהבית. שיחקתי בסוני פליי סטיישן כמה שעות במשחק GOD OF WAR ישנתי שנ"צ ממש ארוכה. אכלתי קצת, ובעיקר התעסקתי בלא כלום. לא קראתי, לא כתבתי, לסיכום - נרקבתי.

לקח לי זמן ללמוד להרקב, לנבול, להמעך, להתפורר. אני אדם שמשתדל להיות עסוק כל הזמן ובשבילי ריקבון אמיתי, בטלנות מוחלטת ונטולת עניין - היא חופשה מעצמי. היא גם מאוד זולה. חופשות בחו"ל או ללכת לים זאת עבודה. ההכנות, ההרשה שאני צריך להנות. כאשר אני נזרק כמו שקית אשפה בבית, אין לי ציפיות להנאה, אין לי ציפיות כלל - זאת מנוחה מהישגיות, זו מנוחה מהגדרה.  אני מעמיד פנים שאני חתול. אני כמו עץ שמשיל את העלים בחורף רק כדי להצמיח אותם שוב. ולא צריך להעביר עונה. זה מוריד לחץ מפשיר את קרחוני הסטרס. אבל...  בתנאי שאני מקבל על עצמי להיות ככה. מקדש את הלוזר. לא מתבאס שאני לא עושה משהו אחר.

לימדתי את עצמי משמעת, לימדתי את עצמי לעבוד ולשבת על התחת. עכשיו אני מלמד את עצמי להתבטל, להסריח, להבאיש ולהגיד לא קרה היום כלום. זה זן. אני מסוגל להחזיק ככה שלושה ימים לא יותר. אחרת אני מתחרפן. ללכת ברחוב סתם, לשכב על הספה ולבהות, להרדם על הרצפה, יש אנשים שיגידו "הי זה מה שאני עושה כל יום." בשביל אדם כמוני - זאת מדיטציה קיומית. זה להשאר במצב שממנו אני הכי מפחד. זאת גמילה מהצורך להתקדם. להנות מאי עשיה. לפעמים אני עושה מדיטציות. עשיתי מיינדפולנס, עשיתי טרנסדנטלית, היום אני בעיקר מתייחס למשפט - לישון כמו כלב, לצעוד כמו צב, לאכול כמו ציפור - זאת המדיטציה שלי והיא צריכה יום שלם ופעם בכמה זמן.



קיבלתי היום מאגודת הסטודנטים של סמינר הקיבוצים תואר "מרצה מעורר השראה" זה מאוד שימח אותי. כמורה הבנתי שאני יכול להעניק שני דברים  - כוח להתחיל לנוע על השביל. ודבר שני, (קצת קשה לי להסביר אותו.) אלו סיפורים. הרבה מהסיפורים שלי לא מובנים. אבל סיפורים, מחשבות ומשפטים, נכנסים לתודעה. ואז כשתלמידים יצעדו בשביל ויקפוץ מולם אתגר הם יזכרו בסיפור, או במחשבה או במשפט וזה ייתן להם הרגשה שזאת לא הפעם הראשונה, שהם יכולים לעבור את המכשול. להעניק לתלמידים כלים לשביל, כלים שהם לא יודעים שהם ישתמשו בהם זה לפעמים הקושי הגדול ביותר שלי. כי הרבה מאוד תלמידים רוצים משהו עכשיו. קונקרטי או פרקטי. אבל אני מאסף. אני מלמד את הסיפור של כל כלי. וכך התלמיד שיוצא אל השביל מוכן ללמוד על בשרו. אין לו את  הפתרון רק סיפור שיהפוך את הכלי לשלו.   

14 באוגוסט 2018

למה אני לא אוהב קריאות מבויימות ואיך זה קשור לציור שסבא שלי מסגר בחדר העבודה שלו.



הייתי בקריאה מבויימת של מחזה שנקרא שהייה: שם זמני מאת שירי כפתורי. אני שמח שכותבים צולחים את הפעם הראשונה. אני אוהב לראות אותם מתקפלים במבוכה בפינת החדר, בזמן שקהל מקשיב למילים שבוקעות מהשחקנים. שמחתי בשבילה. זה היה מעניין.
שמתי לב שכותבים חדשים, המתחילים את חיי הכתיבה הדרמטית שלהם, משתמשים באותם כלים. הם נופלים לאותן מלכודות. ככל שאני נחשף יותר לחומרים של תחילת הדרך, אני מבחין בתבניות חוזרות. זה לא מספיק מעובד לי במוח אז לא אפרט על זה. (אולי בהמשך 


אני לא אוהב קריאות מבויימות. זה צורה לא מפוצחת. זה מוזר לי שקהל מגיע לחוות הצגה לא שלמה. בארץ יש בעיה רצינית של העדר פיתוח. מחזות לא מקבלים פיתוח או ליווי. בחו"ל - אנגליה, וארצות הברית בעיקר -  יש בעיה הפוכה:  פיתוח מורחב. (over development) שם, מחזה עובר עשרות הערות, קבוצות עבודה, המון אנשים נותנים את דעתם, ועושים קריאות. 

לאחרונה החלה מחאה נגד הקריאות. קריאה כמוצר מוגמר מול קהל לא בוחנת באמת את ההצגה. זה יותר בוחן את המחזה כיצירה ספרותית. ולא כיצירה בימתית. אתמול ישבתי ושמעתי קריאה. למה שאני אבוא להצגה אם היא תעלה? אני כבר יודע את העלילה. הראשוניות נעלמה לי. ראשוניות היא מאוד חשובה.  

אומרים שאסור לאדם להציץ לבדיקה של רופא, לאנשים שעושים סקס ולחדר חזרות. אלה מקומות אינטימיים, חושפניים. המחזה הוא עירום בהתחלה. המחזאי מעביר כמו סם את המחזה לבמאי. הבמאי קורא ומזמין שחקנים. הם נכנסים לחדר ומתחילים לטעות, לחשוב, לערבב. זה סודי. זאת מחתרת צרפתית. (לפחות ככה הייתי רוצה לדמיין.) אבל להזמין אנשים לקריאה... אני זוכר שפעם הייתי בבית חולים והביאו כל מיני רופאים צעירים להביט בי לפני ניתוח. הם הביטו בי בזמן שהרופא דיבר - אוי למבוכה. 

המחזות שלי עברו קריאה מבויימת. בבית ליסין, בצו קריאה בצוותא. התחושה בסוף תמיד זהה 

כשהייתי ילד קטן, הייתי רץ לאימא שלי להראות לה ציור. היא חייכה,  אמרה שזה מקסים, טפחה לי על הראש וחזרה לענייניה. (לא ממקום רע, הייתי עושה את זה כמה פעמים ביום.) וכל פעם, וזה מה שאני זוכר בעיקר, הציור היה נשאר לי ביד ואני לא ממש יודע מה לעשות איתו. אוקי, ציירתי משהו, הוא לא לגמרי מדוייק, הוא רחוק מיצירת מופת, אבל מה לעזאזל עושה איתו?  אמרו לי יפה, טפחו לי על הראש, אבל מה אני עושה עם הציור המזורגג?!  אז כמו כל ציור  היתי מניח אותו באחד הארונות. דוחס אותו, בערימה של כל הציורים שאמרו לי שהם יפים. מציור יפה, לסתם עוד ציור יפה. 

יום אחד הבאתי לסבא שלי ציור. הוא שמח, מיסגר אותו ותלה אותו בחדר עבודה. ציירתי מאז עשרות ציורים. חלקם הרבה יותר יפים מהציור שהוא תלה. אבל לציור הזה הייתה מסגרת והוא היה תלוי. הוא הוצג. כל פעם שהייתי מגיע אליו הביתה. הציור היה שם. כשסבא שלי נפטר לקחתי את הציור הזה אלי. הוא עדיין ממוסגר. עברו שלושים שתיים שנה מאז שציירתי אותו. זה הכוח של הצגה. 

קריאות עושים עם חברים. קריאות עושים מאחורי דלת נעולה. קריאות זה למרתפים. קריאות זה עם שחקנים ואנשי מקצוע. קריאות זה לרופאים ומתמחים. תעשו הכול כדי שזו תהיה הצגה - אפילו בחדר, שתהיה במחסן, מול כסאות פלסטיק ושני אנשים. זה עדיף מקריאה גם אם נוכחים בה שלוש מאות אנשים. 


13 באוגוסט 2018

לאכול מקצב, אימולסיה, אני מתרגם כדי להרגיש שאני כתבתי



ישבתי עם תום ווליניץ על המחזה "המחכה לאהבה" החלטנו לשנות את המחזה. כלומר למחוק 70% ממנו ולכתוב מחדש. לתום יש רעיון קיצוני לגבי המחזה. אני אוהב קיצוני. הייתה פגישה טובה.

אני צריך להתניע את עצמי לחזור למחזה. אני אקרא מחזה של שייקספיר ו/או פירנדלו  ו/או מולייר. אני בד"כ קורא מחזות שהמקצב שלהם מרגיש זהה למקצב שאני צריך.

YOU ACT THE WAY YOU SPEAK TO YOUR SELF  
מה שאני רואה, מה שאני קורא, המוזיקה שאני שומע, האנשים שאני מתרועע איתם, כל אלה משפיעים על היצירה שלי.
לכן אני מתפלא על אנשים שלא קוראים מחזות ותסריטים בזמן שהם כותבים.

זה כמו אוכל. זה מה שנכנס לגוף, זה מה שמזין אותי. זה מה שמחלחל לתוך המוח. הרוקי מוריקמי תרגם את גטסבי הגדול של פיצג'רלד רק כדי להרגיש שהוא כתב את זה. זאת תחושה מעניינת שמתרחשת במוח. אימולסיה. לפני שנים תרגמתי מחזות והרגשתי את אותה הההרגשה. כאילו אני מחזאי מעולה.

על זה אני מדבר עם אנשים, זאת המוזיקה שאני אשמע, אני תמיד מקיך אותי בדברים שיעזרו לי לחשוב, עוטף את עצמי בשיח פנימי שכולו קשור ליצירה שלי. מתוך זה נוצר קצב פנימי. זה כמו לראות פרק טוב מסדרה ואז לרצות לכתוב בסגנון הזה. אני ממלא את עצמי בעולמות אחרים, דוחס את הניצוצות לארגזים, מכניס את כולם למחסן, פותח מחשב, משחרר הכול ומתחיל לרקוד עם רשת פרפרים.

מאוחר יותר הייתי בצוותא. אנחנו עובדים על פסטיבל חדש ומעניין. אנחנו 'המחזאים' עסוקים בלהרכיב אותו. כאשר נהיה סגורים על עצמנו נתחיל לפרסם. אני אוהב לחשוב מחשבות על פסטיבל. זה אישור לחגוג. תפיק מסיבה. אז זה מה שאנחנו עושים מפיקים מסיבה. מסיבה שחוגגת את המקצוע שלנו. מחזאות.

12 באוגוסט 2018

סידורים של מבוגרים, לדחוס את הטראומה, ציפורים לא מתאמנות הן מצייצות כי הן שמחות ולחזור לכתוב מחזה בפעם השניה.




החלטתי לנוח מכתיבה. לפעמים אני צריך את זה. לא כתבתי בערך ארבעה ימים. (מלבד הבלוג.) בימים כאלה אני בעיקר קורא מחזות,  ספרים ועיתונים.

ניצלתי את  היום הזה בעיקר לראיית חשבון. רק אני והאקסל. יושב  ומזין נתונים. שולח קבלות, עובר על כל החשבונות, מתקתק מספרים - מה שנקרא סידורים של מבוגרים. יש אנשים שזאת העבודה שלהם. יש בזה משהו נעים. המון משימות קטנות שנגמרות. ראיית חשבון מזכיר לי את המשחק אנגרי בירדס. בכל אופן  זה שאב לי את כל היום.

בפסיכולוגיה של בעלי חיים מעדיפים שאת כל הבדיקות הרפואיות יעשו ביום אחד. כי עדיף שחיה תעבור טראומה אחת ארוכה ביום אחד מאשר עשרות טראומות קצרות במהלך שנה. כלומר, יש מגבלה על הסטרס. לכן אני דוחס את עבודת החשבנאות שלי ליום אחד ארוך ומייגע.  סיימתי 85 אחוז ממה שהייתי צריך.

 בערב מאוחר ישבתי על הספה וחשבתי. במחזה אורידיקה של שרה רוהל. אורפאוס אומר " בעלי חיים לא מתאמנים. איילות קופצות במהירות לא כי הם מתאמנות לקפות גבוה יותר, אלא כי הן מפחדות שיאכלו אותן. ציפורים לא מתאמנות לשיר יפה יותר, הן מצייצות כי הן שמחות".

חשבתי על הכתיבה שלי. גם אני בעל חיים. אני כותב כי אני שמח, או כי אני מחזר, או כי אני עצוב, או כי אני מפחד. זה הרבה יותר נחמד מאשר לחשוב על זה כאימון. אני מכיר לא מעט אנשים שהפכו להיות כותבים בגלל שהם רצו להרשים בחורה. (אני עדות לזה - בלימודי המשחק שלי כתבתי מחזה בשביל מישהי שהייתי מאוהב בה - זה הצליח היינו בני זוג אחר כך)





בערב מאוחר מצאתי את עצמי מול המחשב פותח קובץ ישן של המחזה "הלוך ושוב" שעלה בתיאטרון גשר בבימוי סשה קרינדלין. המחזה נכתב במהירות בזק בגלל אילוצים של המערכת. היו לי כל מיני רעיונות לגביו אבל היות והכול שוכתב במהלך החזרות היו לי המון מגבלות בכתיבה.

התחלתי לשכתב את המחזה תוך כדי הקריאה. שיניתי דמויות. הוספתי סצנות, מחקתי סצנות שלא אהבתי. אין לי מושג אם אסיים את העבודה הזאת. ללוש מחזה מחדש זה סתם כיף. אם יש בימאים שחוזרים לביים מחזה פעם שניה. למה מחזאים לא כותבים מחזה פעם שניה?  כל כמה שנים לקחת את אותו הרעיון ולתת גרסה מחודשת. זה נראה לי רעיון חביב. 


11 באוגוסט 2018

הצגות לילדים - להוציא את המבוגרים? מי צריך חרוזים? למה דרמה שאפשר להשתגע? והצגת הילדים הכי טובה שראיתי.


להוציא את המבוגרים
הלכתי היום עם בתי בת השבע להצגת ילדים - ואחרי שההצגה הסתיימה עלו לי כל מיני שאלות לגבי הז'אנר של הצגות ילדים בארץ. אני לא נכנסתי לתחום הילדים כמחזאי. עזרתי בפיתוח הצגות ילדים, שיחקי באחת,  וכתבתי הצגת נוער אבל לא ביימתי או כתבתי הצגת ילדים.

כאבא לילדות, צפיתי איתם בכל התוכניות החל מערוץ בייבי, טלטאביז, רחוב סומסום, בוב ספוג, ארתור, דורה, הכול. המסקנות שהגעתי אליהן שיש הרבה יותר חופש בטלוויזיה לילדים מאשר בתיאטרון. למה זה בעצם? אני חושב שבגלל שבתיאטרון ההורים הם אלו שקונים את הכרטיסים ובתכלס הם אלו שמעריכים את ההצגה. (כמו רכזות) בטלוויזיה ההורה מנותק מהילד והעיקר שהילד עסוק במה שקורה. האם כמו שמשאירים ילד בגן אפשר להשאיר אותו באולם תיאטרון עם שחקנים? לפני שנתיים או שלוש הייתי במלון הכול כלול בטורקיה, והיה שם מועדון ילדים שההורים היו שולחים את הילדים שלהם כדי שיוכלו לנוח. אני לא יכולתי לשלוח אותם כי הבנות שלי עדיין לא ידעו אנגלית אז הן הרגישו לא נעים. מה יקרה אם נשאיר את הילדים לבד עם שחקנים? הרי ילדים לא אומרים שקט... ילדים מגיבים. להצגה אין כללים, אלה המבוגרים שמכתיבים את הכללים. אני מדמיין הצגה לילדים בלי מבוגרים. אפשר היה לכתוב דברים משוגעים. כאלה שמבוגרים היו משתעממים. נסו לראות את הטלטאביז.




חרוזים
חוץ מחלום ליל קיץ אני לא מצליח לחשוב עכשיו על מחזה בחרוזים למבוגרים. (אני יודע שיש אבל לא עולה לי ). מה הופך ילדים לזכאים לחרוזים? מה הקטע בחרוזים? אני מבין למה שיר צריך חרוזים. אבל במה זה תורם לילדים? חרוזים זה ילדותי?  אני מקשיב להצגות ילדים בחרוזים ואני מודה אני לפעמים לא מבין מה רוצים ממני. כאילו החרוז חשוב יותר.  למה לא לכתוב לילדים בשפה פשוטה, בהירה וברורה? למה כל המחזות על מלכים ונסיכות כולם מדברים כמו פעם. כאילו כולם יצאו ממחזה של שלונסקי. אוקי, אז יגידו לי שילדים צריכים להחשף לשפה גבוהה, בסדר אני מקבל. אבל למה חרוזים? עוד לא מצאתי תשובה.



לשבור את המבנה
עולם הילדים כמו המבוגרים הוא עולם כאוטי, אסוציאטיבי, מלא שטויות, ודברים חסרי הגיון. אני חושב שבפרינג' הצגות ילדים יכולות לאתגר את המבנה של ההצגה. להשתמש בכלים אחרים כדי לספר סיפור. אני חושב שמחזאות הילדים יכולה להיות יותר מופרעת, יותר מלוכלכת, יותר רחבה, יותר מסוכנת. היא יכולה להתעסק יותר בשמחה ובאומנות. ופחות בקונפליקט ובעיות ובדרמה. הבת שלי יום אחד אמרה לי "אבא, אני אכתוב מחזה שבו הכול יהיה טוב. כולם יהיו שמחים ויעשו שטויות וישירו שירים." ואני אמרתי לה שלדעתי בלי קונפליקט  זה לא יהיה מעניין. היא הסתכלה בי במבט של מי שמבינה בילדים יותר ממני ואמרה: "בגלל זה אני אכתוב את זה ולא אתה." אולי אני אעשה ניסוי. אני בטוח שיש כאלה הצגות פה ושם, הצגות ששברו את המוסכמות של תיאטרון הילדים (אני יודע שתיאטרון הבובות מצליח לעשות קסמים בתחום.). אם כבר לעשות הצגת ילדים בפרינג' אז שתהיה פרינג'. שתהיה בלי מסר, שתהיה עוגה בפנים, שתהיה צחוק וקפטן תחתונים, שיביים הכובען המשוגע,  וישחקו היצורים של ד"ר סוס.



במקום ללמד את הילדים להיות מבוגרים טובים יותר - הצגות ילדים צריכות ללמד את המבוגרים להיות ילדים טובים יותר. 
אחת ההצגות הילדים הטובות שראיתי (בדי וי די)  - הייתה קומדיה של טעויות לילדים בביצוע הרויאל שייקספיר קומפני. אני צחקתי כמו ילד, אני נהניתי מכל רגע, מהדימיון, והשטות, והפשטות, וזה היה באולם ספורט, עם חפצים פשוטים, וכלי נגינה וזאת הייתה חגיגה שלמה. השחקנים כאילו הביאו תלבושות מהבית. זה כמו שהבנות שלי משחקות ברופא וחולה. הן מוצאות דובי, נייר טואלט, הן קושרות מטפחת על הראש, לוקחות יויו במקום סטטוסקופ ומתחילות לטפל.  הייתי רוצה שהצגה תלמד את הילדים לעשות תיאטרון ולא תלמד אותם להיות מבוגרים טובים יותר. בסוף ההצגה לא יצאתי עם תובנה, ולא דרשו ממני להיות אדם טוב יותר. חזרתי להיות ילד שובב, טפשי, שמדמיין, ורואה שטויות. ובעיקר רציתי לחזור הביתה ולהעמיד פנים. לדעת שהכול זה תיאטרון  ושגם אני יכול.



   

10 באוגוסט 2018

קצת על פינטר/ קצת על שרה רוהל

הייתי בהצגה אפר ועפר של הרולד פינטר שביים עטר פז. כשהוא אמר לי שהוא עומד לביים את המחזה הנ"ל אמרתי לו "יש הרבה בעיות במחזה הזה. אתה תצטרך לתת עליהן תשובות. הבעיה המרכזית...  לא קורה בו כלום."

הרולד פינטר

כשאני נכנס להצגה של פינטר, אני מכין את עצמי למאמץ. פינטר הוא מסוג המחזאים שאני אוהב לקרוא. אבל מתקשה לראות. הוא מסוג המחזאים שגרמו לי להבין שאני יכול לעשות מה שאני רוצה מבחינת כתיבה, הוא לימד אותי מקצב, הוא היה השראה להרבה מחזאים אחרים אני אוהב. רק מחזה אחד שלו אהבתי "one for the road"  ראיתי אותו בכיכובו (בדי וי וי די). במהלך ההצגה פינטר בורא עולם באמצעות טקסט רודף ולינארי. הוא משתמש במנגנון הזיכרון על מנת לייצר קונפליקט בין הדמויות. מי זוכר מה. הדמוית כמעט לא קיימות בהווה. פינטר הוא אמן במקצב. ואני חושב שעובדים על מחזה שלו צריך קודם כל להלחין את המחזה כך שהוא משתנה ומתפתח מבחינת הקצב. זהו ריקוד של מילים על הבמה. ולא שיחה. לזכות ההפקה אני אגיד שהם עמדו באומץ מול החומר. בלי התנצלות. פינטר בשבילי הוא יותר חומר לימודי בעולם המחזאות מאשר חומר שממנו בנויות הצגות היום.

שרה רוהל


שעה לאחר מכן הלכתי להצגה 'הבית הנקי' מאת שרה רוהל בבימויה של עדי גורל שהייתי מעורב בה. אני מאוד אוהב את המחזה הזה. כפי שכבר ציינתי כמה פעמים. ומאוד נהניתי מתגובות הקהל, אנשים מאוד נהנים. העבודה של כל היוצרים והשחקניות התגבשו לכדי הצגה מלאה בתיאטרליות, חמלה, פחד, ובעיקר כאוס חוויתי שמספר סיפור מלא. שרה רוהל מצליחה בכתיבה שלה לשבור את המחזה הבנוי היטב ולהחזיר את המבנה השבור והאסוציטיבי לבמה. בדומה לשייקספיר מצליחה רוהל לבנות רשת אירועים שמתחברים לסיפור אחד.




7 באוגוסט 2018

שיקוף דעה, מתרגש שכולם כותבים' הפוטנציאל של יואל

היום בסדנת המחזאות עבדנו על  לפתח השקפות עולם מנוגדות. עבדנו על חלל תלת מימדי. על שיקוף דעה ואיך לחתור אל ההבעה האישית. דיברנו על כך שרעיון מקורו בסוף. ואיך להתייחס למשפט הראשון. איך לכלוא שחקנים ובימאים בטקסט.



לראות את כולם כותבים. לשמוע את הצליל של מקלדות הלפטופים. השקט שעוטף, את החלל.,הריכוז, והידיעה שהם מתחברים לעולם פנימי, כל אלה  גורמים לי להתרגש.

אחר הצהריים הלכתי לראות ראן של 'יואל'. זאת הייתה סקיצה גסה אבל ראיתי את הפוטנציאל של מה שהולך להיות. יצאתי מרוצה.

6 באוגוסט 2018

סדנת מחזאות, סוגים של כותבים, למצוא את הקול האישי, תהרוג מישהו, ואני חולה

לא כתבתי יומיים אז אני מסכם:

אתמול התחלתי סדנת מחזאות. החלטתי ללמד מה זה אומר לחשוב כמו מחזאי. איך להסתכל על העולם מנקודת מבט של כותב לבמה.  איפה הרעיונות מתחבאים והקשר לקול האישי  והעיקר לכתוב. זו סדנה שכותבים וכותבים הרבה. אנשים מתחלקים להרבה סוגים שמדובר בכתיבה. יש אנשים שכותבים טקסט משמעותי, ויש טקסט טפשי ויש אנשים שכותבים ומשתעממים ויש אנשים שכותבים קצר ויש אנשים שכותבים אסוציאטיבי. יש כאלה שמסדרים ישר גאילו זה פאזל את מה שהם כותבים. ויש כאלה שבוהים ולא כותבים ואז הם כותבים שורה וחוזרים לעבוד.  יש המון סוגים.



ניסיתי להבין מה אני מנסה ללמד ומצאתי את הפסקה הזאת של חוזה ריוורה:

כותבים לא יכולים לחיות בלי קול האישי – זהו מקום בו הם הכי כנים, הכי פיוטיים, הכי שלמים, הכי יצירתיים, הכי חדשים. למצוא את הקול האישי זאת המטרה אליה שואפים. 

אבל הקול האישי לא יודע איך לכתוב.

כמו שדלק לא יודע איך לנהוג. מצד שני אי אפשר לנהוג בלי דלק וכתיבה לא מתאפשרת בלי החום והעוצמה של הקול האישי.  
סדנאות נועדו ללמד כתיבה, ללמד  הרגלי הכתיבה, ללמד טכניקות לאימון. למצוא את הקול האישי זהו מסע – פרטי, בודד, לא מדוייק,  כואב, איטי ומתסכל. מורים ומנטורים יכולים רק לקרב את הכותבים לקול הזה, הם אינם יכולים למצוא אותו בשביל הכותבים.  כותבים צריכים להשקיע זמן (ואולי קצת מזל) והקול האישי יתחיל להתגבש ולהשמע. 

סדנת המחזאות שונה מסדנת מבנה הסיפור. הסדנה מתעסקת בטכניקות של מקצב, של דיאלוג לא לינארי. בשאלה למה לכתוב לתיאטרון ולא קולנוע. ללמוד להתייחס למה שקורה סביבנו. לנקודת המבט של המחזאי/ת. להיות האיש שמפליץ במסיבה, שבוחר להיות השוטה שאומר את האמת, שיודע להגיד משהו על החיים עצמם, שיודע לרווח את הדימיון, ולהשאיר לאחרים להשלים אותו.

הבחירה שלי לא לעבוד על מחזה ספציפי בסדנה נובעת מהסיבה שאני רוצה שהתלמידים שכותבים אצלי ימצאו את הקול האישי שלהם דרך טכניקות של מקצב ודיאלוג. מבחינתי זאת המהות של הסדנה.

אני מצונן ממש. למרות זאת, הכרחתי את עצמי לסיים את המחזה לנווה יוסף "קיצור תהליכים" נתקעתי לקראת הסוף. לא ידעתי לאן זה הולך והרגשתי שאני מורח. שלחתי הודעה ליפים ריננברג " אני מרגיש שאני צריך למצוא את האומץ לגרום לדמויות לעשות מעשה אמיץ." והוא כתב לי בחזרה "תהרוג מישהו"

כך עשיתי. הרגתי מישהו. אף אחד לא מצפה לזה במחזה. יפים התקשר ואמר "יופי." סגרנו קאסט. מתחילים חזרות. אני חושב שיצא מחזה יפה מאוד. בהמשך אפרסם אותו. נועה שכטר קראה אותו ושלחה לי הערות. כרגיל ההערה לקצר מופיעה כל הזמן אצל כולנו.

ביומיים האחרונים קראתי שלושה מחזות - שניים מקוריים שאני צריך לתת עליהם חוות דעת (שניהם סובלים מבעיות מבנה כמעט כמו בכל מחזה שאני קורא.) ואחד מחזה בשם  STAGE KISS  מאת שרה רוהל. מחזה חמוד. אני אוהב לקרוא כמה מחזות של אותו מחזאי/ת. זה בונה לי עולם יותר מגוון, אני מתחבר לסוג  הכתיבה שלהם. הקודם היה סיימון סטיבנס (בעיקר קראתי את המחזות המוקדמים שלו) רוב האנשים מכירים אותו בגלל "המעשה המוזר של הכלב בשעת לילה"

עכשיו אין לי דדליין. זה מעולה כי אני חולה. זוגתי אמרה לי תנוח אז התיישבתי לכתוב.


3 באוגוסט 2018

טריק טפשי לחזור לחומר כתוב ישן, ונתונים פיזים לשחקנים - קצת על שיטת לאבאן בחדר חזרות.

נועה שכטר התקשרה ונתנה לי הערות שעלו בזמן החזרות על 'יואל' - אני אוהב את הערות שלה. היא מסבירה לי מה לא עובד, אומרת לי מה הפתרון שעלה להם. ואומרת תעשה עם זה מה שאתה רוצה. (אולי זה לא ככה אבל זה מה שאני שומע.) אני מאוד נהנה כאשר האנשים שאני עובד איתם  מרגישים בנוח להיות כנים וברורים מצד אחד ובאותו זמן רוחשים כבוד לעבודה ולמילים שלי.  התיישבתי לעשות קיצורים.

לחזור למחזה שכבר סיימתי זה להתניע זיכרון מהעבר. אמנם אני רגיל לג'נגל בין פרויקטים אבל זה אף פעם לא קל. עם הזמן מצאתי דרכים טפשיות לחור לחומר:  תיקון שגיאות או להחליף פונט לקובץ. זה מפגר, זה פרט קטן, שולי, שרק מבזבז זמן ואינו נחוץ אבל בשבילי הוא כמו מדיטציה קטנה כדי להכניס את עצמי לחומר. יש סיפור על תסריטאי שהיה כותב הכול על כרטיסיות קטנות. הוא אומר שהסידור של הכרטיסיות כל פעם היה מכניס אותו חזרה לפרויקט. 

נועה הצטרפה מאוחר יותר, קראנו את הטקסט. על פניו זה נראה מספיק לבדיקה בחדר חזרות. דיברנו על הבימוי והתנועה של ההצגה. בהמשך אני אקפוץ לחדר חזרות. אני מאוד סקרן לראות את התהליך.



לאחר מכן נסעתי שוב לסמינר לתמוך בתרגיל בימוי.  מה המסקנות שלי הפעם? נתונים פיזיים עובדים מהר יותר מנתונים פסיכולוגים. נתון פיזי קל להבנה, קל להדגמה. נתון פיזי לא חייב להיות משמעותי. הוא יכול להיות קטן: לדרוך עם כף רגל מלאה על הרצפה. לגעת בשיער, להשעין את הראש אחורה. לנשום נשימות ארוכות. בלאבאן יש שמונה מקצבים פיזים שבנויים על בסיס היסודות - משקל, חלל, זמן, וזרימה - או במילים אחרות - כוונה, פוקוס, זמן תגובה, הרגשה. המקצבים הם ה'איך' של הצורה. כלומר איך אני הולך מנקודה א' ל-ב'. איפה הפוקוס שלי (ישר, גמיש.) איפה הכוונה שלי (אני מתקרב לב' או מתרחק מא'. ) מה זמן התגובה שלי (מהר, מתמשך) מה ההרגשה שלי? (אני מביע את עצמי, אני מסתיר? ) אלו רק חלק קטן מהשאלות.

התשובות לשאלות האלו הופכות להיות נתון פיזי - איפה הפוקוס בחלל? מה המרחק בין הדברים? האם הוא נסגר, האם הוא נפתח? לכוונה יש משקל - חזק או קל? איפה המשקל? ברגליים? במשפט?  מה זמן התגובה שלי? (אני ממהר? אני לוקח את הזמן?) וההרגשה שלי מייצרת זרימה - אני שט לצד השני? אני רוקע את דרכי?  אני חושף את הרגשות שלי באופן חופשי? או שאני כובל אותם?

ייתכן שיש לכם תשובות  - האם הגוף בכלל יודע לבצע את הנתונים?


האם השחקנים מוכנים לאבד שליטה על הגוף. אני גיליתי כבמאי שהדרך הטובה ביותר להגיע עם שחקנים לתת מודע שזה למנוע מהגוף שלהם לזוז כמו שהוא רוצה. ברגע שהם לא שולטים בתנועה, הם נכנסים למצב של חוסר הבנה, הגוף נכנס לסטרס, ואם השחקן לא נכנס מזה לפאניקה וחוסם, הוא מתחיל להרחיב את היכולות שלו.  זה בעיקר עוזר לשחקן להבין צדדים אחרים בעצמו. אלמנטים שייתכן שהוא מפחד לחשוף.  במיוחד אם הוא מרגיש שם לא בנוח.

השחקן צריך לנסות צורות שונות, לפעמים גם על סף הקריקטורה. כדי שהוא יוכל לבחור את ה'איך'. האיך הוא תמיד פיזי. ככל ששחקן יאסוף יותר "איך" בזמן ההצגה (או ראן) הוא יוכל לבחור את ה'איך' הנכון. אחת המטרות של שחקן הוא לשכלל את יכולת הבחירה שלו. כל עבודה על תפקיד תרחיב או תעמיק את המנעד של השחקן וזה ישפיע על התפקידים העתידיים שלו. ה'איך' הוא האומנות הבלעדית של השחקן. (כך לפחות נדמה לי)  התוצאה הסופית היא תמיד של הגוף והקול.

שחקנים צריכים ללמוד יותר להביע את עצמם עם הגוף, ללמוד להקרין מצב רגשי בזמן שהם מבצעים פעולה מנטלית או פיזית. (אולי אכתוב על זה פוסט בהמשך) ללמוד משחקים עם הקול, ללמוד חלוקות משקל, ללמוד להרפות, לחשוף את המסיכה.  אם שחקנים היו מתמקדים יותר באימונים של הכרת הגוף והקול שלהם ככלי להבעה אני חושב שהעבודה בחזרות הייתה יותר מהירה ובעיקר יותר מעניינת ויעילה.


1 באוגוסט 2018

הבעה פיזית וקולית, הקריאה הראשונה של נוורלנד, ושום דבר חדש

הייתי בסמינר עזרתי בתרגיל בימוי.  שחקנים צריכים ללמוד יותר להביע את עצמם קולית ופיזית.  אני לאבאניסט. אי אפשר לצפות ממני לכתוב משהו אחר.

באותו הערב עשינו קריאה של המחזה נוורלנד. 20 עמודים. זה מה שהספקתי. היה נחמד. כתבתי את המחזה בשפת רחוב. היו רגעים יפים. קריאות ראשונות זה קשה. כי יש לי את המצלול של הטקסט בראש ואז מגיעים אנשים ומקריאים את זה אחרת. זו נקודת השחרור הראשונה שלי כמחזאי. זה הרגע בו אני מבין שזה לא יהיה כמו בראש שלי.

אחרי הקריאה  הגעתי הביתה, השעה הייתה מאוחרת. התיישבתי מול המחשב ושמעתי הרצאה על כתיבה. זה היה נחמד אבל לא אמרו שם משהו חדש. 

31 ביולי 2018

יום כתיבה לא טוב, כתיבת הצגת יחיד ועל השאלה למי לעזאזל הוא מדבר?

יום כתיבה לא טוב. זה קורה וזה יקרה. ישבתי לכתוב מעשר בבוקר עד שלוש.  לא הצלחתי להצדיק מהלך של הדמות הראשית. אם אתה הולך לאיבוד ביער פשוט תחזור אחורה. אז חזרתי. ושוב הלכתי לאיבוד ואז חזרתי. ואז שוב הלכתי לאיבוד וכן הלאה.  זה הזמזום הזה של המחזה שמשגע אותי.. .ואני חייב. חייב למצוא אותו שוב.

לפעמים שדברים לא מסתדרים לי אני משחרר ומחפש את ה-FEEL של המחזה. נותן לעצמי לכתוב משהו שנובע מהרגשה. משתחרר מהמילים: רצון וקונפליקט ועלילה ופשוט נותן לעצמי לצוף בתוך מלנכוליה פלסטית. אני והדמות הראשית שלי מסונכרנים עכשיו, שנינו לא יודעים מה לעשות, שנינו לא יודעים מה היא רוצה. אנחנו ב'מצב'. וכל מה שאני יכול לעשות זה לחקור את המצב באמצעות מילים. לשאול אותה שאלות. הדמות שלי עכשיו בדילמה. ובדילמות או במילים אחרות סצנות ריאקטיביות - אני חלש. פעם הייתי גרוע, היום אני חלש,  ככל שאני מתקדם אני משתפר. עדיין, לתת לדמויות לתהות במעין מצב צ'כובי ולעשות את זה מעניין - עוד לא מצאתי את המפתח. הבעיה שהמחזה הזה דורש את זה/



יצאתי מותש מסשן הכתיבה. מבואס. כתבתי אולי עמוד של משהו שאני יכול להיות מרוצה ממנו. יש גם ימים כאלה.

מאוחר יותר הייתה לי ישיבה במפעל הפיס. אני אוהב את האנשים שאיתי בועדה. אני אוהב שתרבות חשובה להם.
מהפיס הלכתי  במהירות לחנות דפוס להדפיס את הטקסטים לקריאה ובדרך הביתה גיליתי שהיא מחר ולא היום. ברגע אחד - ירידת מתח.  אני כל כך  סקרן לשמוע את הטקסט. התיישבתי על הספה חמש דקות ולא זזתי. בהיתי בקיר.  אמרתי לעצמי נפלא אני יכול להמשיך לכתוב. קמתי וחזרתי לשבת. אני מותש. אין לי כוח לחשוב על דרמה יותר להיום.

דיברתי עם נועה שכטר ושוחחנו על 'יואל' הצגת היחיד שתעלה ב28.8  - היא סיפרה על התגליות שהם מצאו במחזה. אני לא נהנה לצפות בהצגות יחיד. ראיתי כמה שהיו ממש טובות. אבל לרוב אני מרגיש שהסיפור לא מתקדם ומשתדל להמנע אלא אם יש משהו בסיפור שתופס אותי.  כתבתי שתי הצגות יחיד "האודישן" יחד עם לנה פוגוסוב ובביצועה (היינו מועמדים עליה בפרסי קיפוד הזהב בקטגוריית המחזה הטוב ביותר - לא זכינו) ועכשיו את יואל. בשתיהן ניסיתי למצוא מנגנון מעניין וסיפור גדול מהחיים. סיפור שאין לי שום יכולת להעשות בשום דרך אחרת. 'יואל' הוא מחזה אקשן. מרדפים, פיגועים, הפגנות, יריות. או לעשות סרט עתיר תקציב או ההיפוך המוחלט - הצגת יחיד. אני חובב ספרי אקשן ופשע (לי צ'יילד, גרג הורוביץ, גיימס פיינדר, אלמור לאונרד וכו') כאשר אני קורא ספר כזה אני לא יכול להפסיק. זה גורם לי לאדרנלין משוגע בגוף! אז חשבתי לנסות לעשות כזה לבמה.  יש לי יוצרים נהדרים ואני מאוד סקרן לראות את התוצאה.

דבר שאני מתעלם ממנו כשאני כותב הצגת יחיד זה מהשאלה: 'למי הדמות מדברת?' אני לא עונה על זה. השאלה הזאת לא מעניינת אותי ואני חושב שהיא שגוייה. לפחות בשלב הכתיבה. זה סיפור, לא סיטואציה. הסיפור צריך להיות טוב. סופר לא שואל את עצמו למי הוא כותב - התשובה ברורה הוא כותב לקורא. ההתמקדות בסיטואציה, מגבילה את הדימיון. הפסיכולוגיה משתבשת. אני לא אומר שזה לא חובה בהצגות יחיד.  זה פותח יותר אפשרויות תיאטרליות. ואם אתם מעוניינים לכתוב הצגת יחיד בחייאת  - עזבו תיאורים, עזבו דימויים. תתמקדו בפעולה של הסיפור שהכול יתקדם שכל הזמן תהיה שאלה. זה בכל זאת דרמה והעקרונות הדרמטיים תקפים כאן. תנו לשחקנים ולבימאים למצוא דימויים.

בסוף היום דיברתי עם יפים ריננברג. הוא עדכן שהייתה הצגה מוצלחת מול אולם מלא של דם דם דא דם.

*תוספת מאוחרת -  ישבתי לשכתב את המחזה לפסטיבל נווה יוסף. יוצא נחמד אבל די להיום. 


30 ביולי 2018

גנן ולא ארכיטקט, רגע נפלא של פוך, אי-גיון של משחק, למה לשחקנים אסור להבין מה הם עושים.

ג.ר.ר מרטין שכתב את משחקי הכס, טוען שהוא לא באמת תכנן הכול. הוא הגדיר את עצמו יותר כגנן מאשר ארכיטקט. הוא לא מתכנן את כל המהלכים  אלא מרגיש שהוא זורע רעיונות בסיפור ונותן להם לצמוח.  אני מזדהה עם זה כשאני כותב. את רוב זמני אני מבלה בתכנון המחזה אבל בסופו של דבר הקשר בין התכנון של הסיפור לבין המחזה עצמו רופף. אני מלמד לתכנן סיפורים, מלמד לפתח אותם ואת רוב זמני אני מבלה בתכנון הסיפור. אבל מעולם לא כתבתי טריטמנט שלם שהייתי נאמן לו. ברגע שהסיפור מתפתח אני יודע לאיזה עוגנים הייתי רוצה להגיע אבל לסיפור יש רצון לספר את עצמו. ויש עוגנים שצריכים להזרק. הדמויות מתחילות לקבל חיים על הדף וככל שאני מתקדם הם הופכות להיות יישות שאני כבר לא יכול לעקם אותן לרצוני. ככל שאני מכניס יותר פרטים העולם מתחיל להתבהר ואז אני כלוא בתוכו. ולכן אני מתכנן את הסיפור שוב ושוב אבל בעצם מה שאני עושה זה משקה את הגרעין שאיתו התחלתי ורואה לאן הוא צומח. אני סומך על התהליך ויודע שבסופו של דבר אם אני אספר לעצמי את הסיפור שוב ושוב אני אמצא את הטון שלו ופשוט ארקוד על המקלדת לצליליו.

היום זה קרה בנוורלנד. היום שמעתי לראשונה את המוזיקה שבוקעת מהמחזה. זה רגע נפלא שעוטף אותי כמו פוך.  אני לא קורא יותר ספרים, אני לא קורא יותר מחזות, אני רק מזמזם את המחזה בראש.

כתבתי מתשע בבוקר עד שלוש ואני לחלוטין הופתעתי ממה יצא. זה קורה לי לפעמים. הגרעין של הרעיון בנוור לנד זה המושג 'ילדים אבודים.' זה הרעיון שרציתי לחקור במחזה. זה ממוקם בעולם של סמים ופשע ואלימות והדמויות, למרות שהם בני אדם מהגרועים שיש, עדיין מחפשים חברות אהבה והגשמה עצמית. המחזה הולך למקומות לא צפויים ומחר בקריאה אני סקרן לראות את התגובות.  אני לא שולח את המחזה לאנשים לקרוא לפני. אני רוצה לראות את התגובה האמיתית שלהם  למפגש עם הטקסט.

בערב הלכתי לסמינר הקיבוצים לעזור בתרגיל בימוי 'הבית הנקי' של שרה רוהל. (לא במקרה אני קורא את הספר שלה) זה מחזה מקסים על נשים. עבדנו על המשחק. יותר נכון עבדנו על הרפייה, ועל חשיפה ובעיקר על האי-גיון של המשחק. התוצאות היו ניכרות ואני חושב שהגענו להישגים נאים מאוד.

אי גיון של שחקן הוא קונספט משחקי מאוד חשוב. הוא נוגע בשאלה האם אני יכול לשחק משהו שמעולם לא חוויתי ו/או שהקהל לא חווה. האם אני יכול לשחק אדם ששכב עם אימא שלו ורצח את אבא שלו? האם אני יכול לשחק אישה שרוצחת את ילדיה. התשובה היא כן. לפחות כך הייתי רוצה להאמין. לכן מה שאני רואה על הבמה לא יכול להיות הגיוני. הוא חייב להיות צורה אחרת של התנהגות מהמקובל. הרצון של שחקנים להצדיק את העבודה שלהם, ושיהיו להם תשובות ברורות, משטיח את העבודה להסברים משחקיים (זה מתבטא בעיקר בתנועות ידיים רבות וחוזרות על עצמן) שחקנים צריכים לשחרר את הרצון שלהם להבין מה הם עושים מבחינה פסיכולוגית. ככל שהם צעירים אין להם את היכולת במסגרת הידע שלהם באמת לענות תשובה מספקת. היות והדמות עצמה חווה את הסיטואציה לראשונה בחייה, גם התצוגה המשחקית צריכה להיות ראשונית, בתולית, ממקום לא ידוע. אם אני כקהל אומר "אה כן זה הגיוני, ככה מגיבים שמגלים שאתה נשוי לאימא שלך."  אז לשם מה התכנסנו בחלל התיאטרון. המשותף לשחקנים ולקהל שלאף אחד אין מושג. והרגעים האלה הם מה שהופכים את הבמה למרתקים. הרגעים הכי יפים בתיאטרון הם כשאין מילים. בגלל זה אני חושב שהיוונים השתמשו במסיכות. למסיכה אין הבעות, אלא הבעה אחת ולכן לא נוצרת תגובה. נוצרת הדחקה לאמת  ונוצר מצב של חוסר, מצב מתחום האי-גיון.



הבמאי כריסטיאן לופה ביים מחזה על בני נוער מכורים להרואין. בתחילת החזרות הוא ביקש מהשחקנים לא לבצע שום מחקר משום סוג לגבי איך זה מרגיש לעשות הרואין. לא לראות סרטים על זה, לא לדבר עם אנשים שעשו הרואין. כלום. הוא ביקש מהם להפעיל את הדימיון שלהם לגבי מה זה הרואין ומה הוא היה עושה להם. כל שחקן הגיב אחרת. כשהצגה עלתה אנשים שהיו מעורבים עם הרואין בדרך זו או אחרת אמרו שזה ככה בדיוק.

היכולת להתחבר לתת מודע הוא לשחק בתבניות שאינן הגיוניות או מוסברות. המציאות היא גם סימטרית וגם א-סימטרית. ואם התיאטרון הוא ביטוי של החיים הוא חייב להיות גם א-סימטרי ובלתי הגיוני. בתוך מסגרת מאורגנת ומסודרת של האמת.


29 ביולי 2018

מרטין מקדונה, דמויות טיפשות, המחזה שמשתנה, אני רוצה לכתוב מחזה של ארבע שעות

בתשע בבוקר התיישבתי לכתוב. ואז לא כתבתי. אז קראתי מחזה של מרטין מקדונה 'הסגן של אינשמור'. קראתי אותו בעבר וחזרתי לקרוא כמה סצנות. כאשר אני עובד, אני עוטף את עצמי בחומרים שמתקשרים עם הפרויקט שאני עובד איתו. ככה אני לא הולך לאיבוד. ומקבל נקודות של השראה מכל מיני כיוונים. במחיוד שכתיבת דיאלוג זה סוג של אימפרוביזציה וצריך לדעת איזה מחזות לקרוא על מנת להרגיש את הטון של המחזה.  הניגון של הדמויות נכנס לי למוח. אם הייתי קורא שייקספיר, אני מניח שמחזה אחר לגמרי היה נכתב. הקריאה במחזה של מקדונה גרמה לי להבין שדמויות טיפשות מדברות לפעמים יותר מדמויות חכמות. ואם הן לא מודעות לכך שהן טפשות אז זה בכלל נפלא. הן סובלות מחוסר היכולת לעבד נתונים מורכבים. יש להן נטייה לחזור על הדברים כדי לראות שהן עצמן הבינו. הן נוטות להסביר את עצמן יותר כי הן חושבות בזמן שהן מדברות ויודעות שמי שנמצא מולן הוא גם לא העפרון הכי מחודד בקלמר. זה כיף לכתוב דמויות שיכולת ההבנה שלהן את העולם מוגבלת ולכן הן מפתחות השקפת עולם ייחודית. יש הרבה מאוד הפתעות בכתיבה הזאת.



עבדתי על נוורלנד מעשר עד שתיים וחצי ואז חזרתי הביתה. בבית קראתי מחזה ילדים מקורי. וכתבתי עליו חוות דעת.
בשעה חמש וחצי יצאתי שוב מהבית לכתוב עד השעה שמונה וחצי. סה"כ 7.5 שעות. הכתיבה הייתה מלאה במחיקות. הדמויות שלי מדברות בלי הפסקה. אבל אני בדראפט הראשון אז אני נותן להם כרגע פתחון פה. שיגידו מה שהן רוצות. ההסתכלות שלהן על העולם כל כך איומה שאני נהנה להקשיב להן. נהנה  שהן מאפשרות לי לכתוב משפטים מטומטמים. חשבתי שאני אכתוב את המחזה הזה יחסית מהר. אני תמיד חושב ככה ותמיד טועה. המחזה משתנה בלי הרף. כתבתי  שלוש או ארבע עלילות שונות. הוא כל הזמן מתפתח. והיום הפכה התמונה הראשונה למערכה שלמה. וגם סיימתי את התמונה  במקום שלא חשבתי שאסיים. היא פשוט נגמרה. כל ניסיון להמשיך אותה היה לא נכון.

אני רוצה לכתוב מחזה של שעה וחצי או מחזה של שעה ארבעים. עוד לא עשיתי את זה. המחזות שלי הם בדרך כלל כשעה ורבע. אם אני אצליח כמו שייקספיר לכתוב מחזה שעשוי להחזיק חמש מערכות ולהיות ארבע שעות אני אהיה שמח.