רועי מליח רשף

היה לי שיעור מחזאות בבוקר. לימדתי איך בונים תמה דרך קונפליקט פנימי. היה שיעור טוב ומעניין. יש בזה המון מקום לפיתוח ואני אישית מאוד אוהב לכתוב דרך הפילטר הזה. אני צריך להתחיל להעביר את השיעורים  האלה לכתב. אני עדיין חושב על רעיון לכתוב ספר למחזאות. סיימתי לקרוא את הספר של סטיבן קינג "מר מרצדס" זה ספר פשוט פנומנלי. המשכתי ישר לקרוא את הספר השני בטרילוגיה " כל המוצא זוכה".  קינג בונה בספרים האלה מהלכים עלילתיים מעולים. החלטתי לנסות לשחק עם המבנה שלו במחזאות ולראות מה יוצא. עשיתי את זה בלילה מאוחר וראיתי כמה הבנייה של קינג יעילה. הוא משתמש בטכניקה פשוטה מאוד שרבים אחרים משתמשים בה . הוא מנכיח את האויב בתחילת הסיפור ומיד אחריו את הגיבור. כקורא אתה מודע לכך שיש עוד זמן עד שהם יפגשו ואתה מחזיק מתח. והוא יודע להשהות את המתח הזה. הדמויות אצלו לא ממהרות והמתח הזה מצטבר וגורם לי לדהור קדימה בקריאה.  קיבלתי היום את החיסון השני של הקורונה. אני מקווה שזה יעזור. בלי קשר לחיסון, כואב לי הצוואר כבר כמה ימים. אולי כי אני מתוח, אולי כי אני כותב הרבה, אני לא יודע.  אני כבר שבעה חודשים ...

אני לא אוהב לראות תמונות מהצגות. אני אוהב לקרוא על הצגות או לשמוע אנשים חולקים התרשמות. אבל תמונות, לא. יש תמונות ממש יפות. וחלקן ממש גורמות לי לרצות להיות נוכח באולם. אבל תמונות של הצגות הן כמו נימפות הקוראות לי, למלח, להתרסק על כסא התיאטרון. ואז על חוף ההצגה, אין גילוי וחידוש, האמת מנופצת. את התמונה כבר ראיתי ואני כולי נותרתי לחסדי הסיפור. אם ישעמם אותי אמות כמה פעמים. התמונה שצולמה היא שבריר שניה שמייצרת תחושה של איכות ותיאטרון זה סיפור של שעה וחצי. התמונה היא בכלל ממלכתם של הבמאי והצלם והמעצבים. לא של המחזאי ולא של השחקנים שבתמונה הן רק דוגמנים. ומה הטעם להתפעל ממשהו שכבר התפעלתי ממנו בבית, בנוחות של כורסתי ומסכי? אל תטעו, בתיאטרון תמונה אינה שווה אלף מילים. כי אלף מילים הן עשר דקות של עלילה שהתקדמה ואילו תמונה תקועה לנצח במקום. לכן תמונות או טריילרים עלי לא עובדים. "כי נראה טירוף!" ו "נראה מדהים" הן רק תעתוע. כמו ממתק, צבעוני מקסים, אבל היכן הערך התזונתי? אני אומר השאירו את התמונות היפות בתוך האולם. תנו לי להגיד וואו יחד עם שאר אנשי הקהל. הרי אם הסיפור לא יתקד...

נועה שכטר התקשרה ונתנה לי הערות שעלו בזמן החזרות על 'יואל' - אני אוהב את הערות שלה. היא מסבירה לי מה לא עובד, אומרת לי מה הפתרון שעלה להם. ואומרת תעשה עם זה מה שאתה רוצה. (אולי זה לא ככה אבל זה מה שאני שומע.) אני מאוד נהנה כאשר האנשים שאני עובד איתם  מרגישים בנוח להיות כנים וברורים מצד אחד ובאותו זמן רוחשים כבוד לעבודה ולמילים שלי.  התיישבתי לעשות קיצורים. לחזור למחזה שכבר סיימתי זה להתניע זיכרון מהעבר. אמנם אני רגיל לג'נגל בין פרויקטים אבל זה אף פעם לא קל. עם הזמן מצאתי דרכים טפשיות לחור לחומר:  תיקון שגיאות או להחליף פונט לקובץ. זה מפגר, זה פרט קטן, שולי, שרק מבזבז זמן ואינו נחוץ אבל בשבילי הוא כמו מדיטציה קטנה כדי להכניס את עצמי לחומר. יש סיפור על תסריטאי שהיה כותב הכול על כרטיסיות קטנות. הוא אומר שהסידור של הכרטיסיות כל פעם היה מכניס אותו חזרה לפרויקט.  נועה הצטרפה מאוחר יותר, קראנו את הטקסט. על פניו זה נראה מספיק לבדיקה בחדר חזרות. דיברנו על הבימוי והתנועה של ההצגה. בהמשך אני אקפוץ לחדר חזרות. אני מאוד סקרן לראות את התהליך. לאחר מכן נסעתי שוב לסמינר ל...

הפעולה של השחקן נמצאת בפועל שבמשפט. הלינק לפעולה הוא הפועל עצמו. כלומר אני משתמש בפעלים על מנת להבהיר את מה שאני עושה או עשיתי או אעשה. נתחיל מהפועל הראשון. הפועל הראשון הוא הפועל האקטיבי - הפועל הטוב מכולם. - שב. קום. לך. תביא. תעצור. פעלים בציווי -- מקדמים עלילה, הם מתעסקים בכאן ועכשיו והם נותנים לנו את המיזנסצנה שאנו כל כך כמהים לגלותה. מחזאות טובה נמדדת לפי מספר הפעלים האקטיבים שמחזאי מצליח לדחוף לתוך הדיאלוג (שייקספיר הוא ממזר אמיתי.) משפט ללא פועל הוא לא בהכרח משפט ללא פעולה. אם כי השחקן נדרש להגדיר פעולה.  אם אין פועל במשפט על השחקן לרשום לעצמו אחת. (זוכרים את הדימוי של הדומינו?) הפועל האקטיבי הוא פועל הדומינו הטוב מכולם - כמחזאי אני מאוד אוהב אותו --למה?  דרכו אני יכול לכתוב הערות בימוי סמויות. שימו לב למשפט הבא: א':  תסתכל עלי.  תוריד את הרגליים מהשולחן בבקשה.    שב כמו בן אדם. תרגיש בנוח.  זה די ברור מה קורה, נכון? אמנם רק דמות אחת מדברת אבל הבימוי והמשחק כבר שם. לצורך העניין כשדמות אומרת "אל תצעק עלי" זה יהיה מוזר מאוד אם...

אנשים מסתבכים עם פעולות. אני נתקל בשחקנים, בימאים ומחזאים שלא לגמרי מצליחים להבין את הדבר המוזר הזה שנקרא פעולה. אני שומע הרבה מאוד גרסאות של 'מה זה פעולה.'  אז החלטתי לנסות להבהיר. פעולה היא לא אקט מסתורי שאם מישהו ידבר את הטקסט אז משהו יקרה. פעולה זה אירוע שמתרחש הגורם לאירוע נוסף להתרחש. זהו. באמת שאין יותר. כלומר פעולה מורכבת משני אירועים שיש ביניהם קשר. סיבה ותוצאה. לדוגמה: (אירוע ראשון ) אני דוחף את הכיסא. (אירוע שני.) הכיסא מתהפך על הרצפה. . (אירוע ראשון) אני שואל לשלומך (אירוע שני) אתה עונה בסדר. יש שיגידו שזה לא פעולה. אבל אם יש פועל (שואל - עונה) אז יש פעולה (לא דרמטית במיוחד, אבל עדיין פעולה.) שימו לב שעכשיו האירוע השני הוא הטריגר לפעולה הבאה. כלומר האירוע השני מעורר פעולה נוספת. ובכך הופך להיות האירוע ההראשון : הכיסא מתהפך על הרצפה. אני מקבל מכה ממנו. וכך הלאה. דמיינו שאתם מסדרים דומינו. אירוע ראשון - הדומינו נופל - אירוע שני הוא מפיל דומינו אחר. הדומינו האחר מפיל דומינו וכ אפשר להמשיך. כל משפט בטקסט הוא כמו קוביית דומינו. וכך מחברים את את ההצגה להיות רצף ש...

פרטים על סדנת הכתיבה המצליחה:  הסדנה שלי מתמקדת במבנה הסיפור והכלים שמרבית הכותבים בעולם משתמשים היום על מנת לפתח ולייצר סדרות, סרטים ומחזות ברמה המקצועית.  מדובר בכלים כגון: (7אבני יסוד - חולשה/ צורך, שורת רצון, יריבים, תוכנית, קרב, גילוי עצמי ואישור מחודש.) כלים אלה הופכים במהלך הסדנה לכלים שימושיים לכותב. כגון רוח רפאים, בעיה, נקודת אמצע, אסון / גילוי / מטרה פנימית // תמה.  בנוסף טכניקות לבניית סיפור כגון סוגריים/ הבטחות לקהל/ סיפור על חברה / סיפור מידע / סיפור איפיון / סיפור תוצאות השלכות. טכניקה של איך לכתוב מהאמצע. טכניקות לבניית דמותהבנה של קהל יעד וטכניקות להגדיל אותו וכיו״ב אני משתמש בדוגמאות מתסריטים ומחזות.  ישנם תרגילי כתיבה לפיתוח.  בנוסף הסדנה היא 12 מפגשים של אנשים בכל רמה ללא ניסיון ועם ניסיון. (מעט מאוד מקריאים חומרים בסדנה) כמו כן  יש 2 שיעורים אישיים איתי בהם תוכלו לפתח סיפור  עם העזרה שלי וגם להשלים חומרים במידה והפסדתם.  כמו כן במהלך הסדנה כל תלמיד מקבל ליווי אישי ממני על החומרים שלו.  עלו...

אז נשאלתי כמה פעמים מה זה התאטרון המושהה. הסבר קצר עד בינוני.  קודם כל זו צורת משחק שהתפתחה במזרח אירופה במקביל לתיאטרון הטוטאלי של גרוטובסקי אחד הבמאים / מורים המפורסמים ביותר בתחום הוא קריסטאן לופה. שיוצר יצירות מופת עד היום: עקרונות התאטרון המושהה רבים בתחום ההוראה, הבימוי, והמשחק - על רגל אחת (למרות שארחיב בנושא במאמר שאכתוב בבלוג שלי.) השהיית הזמן הבימתי של השחקן בזמן החזרות עד לחיבור ישיר בינו לבין הדמות והקהל. כלומר, על מנת להגיע לטשטוש האשליה הבימתית. על השחקן לא למהר לפעולה. הפעולה המשחקית אינה המרכז בעבודתו אלא החיפוש בסביבתו על מנת לייצר רגע אותנטי החוגגת את נוכחותו. עצם נוכחות האדם על הבמה גדולה יותר מפעולתו. שחקני תאטרון טוענים שהמתנה הכי גדולה שצורת עבודה זו נותנת להם היא השחרור מהצורך להבין מה אני עושה. היות ועולמנו הפנימי גדול יותר מהחיצוני ברגע נתון של הווה. אנו משתמשים ברגע הנתון על מנת לייצר רגע אמיתי של כאן ועכשיו. כלומר השחקן עושה דברים שאינם תואמים את הפעולה הטקסטואלית. הדוגמה הפשוטה ביותר - שני אנשים משוחחים ומשכנעים אחד את השני. לאחד השחקנים יש פיפי...