31 ביולי 2020

1.8

שבת 1.8 
קמתי באחד עשרה וחצי. שמחתי. פחדתי שאקום בשתיים וכל היום והלילה שלי יתחלפו. את כל היום שלי ביליתי בסלון בשקט בקריאה של הספר של קינג. אני אך פעם לא יודע מה אני חושב על הכתיבה שלו מצד אחד הוא סוחף אותי מצד שני הוא מתיש אותי. מצד אחד אני מת שהספר יגמר מצד שני אני שקוע בו. האיש הזה שכותב כל כך הרבה בלי מעצורים, אי אפשר שלא להשתהות מול היכולת הזאת. 

קיבלתי פידבק על המלין. שזה מרגיש כמו טריטמנט ולא סיפור. הסכמתי עם זה. התחלתי לחשוב על הקול הפרטי שלי, מהו, ממה הוא בנוי. ואמרתי תתחיל לכתוב את המלין מהתחלה (מוזר שקוראים לזה המלין, זה אמנם קשור לחלילן מהמלין אבל ממש בעקיפין.) 

בערב התיישבתי מול המחשב והתחלתי להקליד. והנה הסיפור יוצא ממני כמו שאני רוצה שהוא ייצא. בלי שאלות למה אני כותב או מה הטעם. אלא פשוט מוציא את הסיפור הזה ממני. במילים שלי, במבנה המשפטים שלי. עלי ללמוד ליהנות מזה ובינתיים אני נהנה מזה. כשאגיע לעשרים אלף מילים אחווה שם משבר. המטרה שלי להגיע לעשרים אלף מילים ולעבור את המשבר. אני פעם אחת בחיים שלי צריך לכתוב ספר מההתחלה ועד הסוף. להגיע לחמישים, שישים אלף מילים. יתפרסם, לא יתפרסם, זה כבר לא העניין. חמישה אנשים יקראו אותו, גם טוב לי. אני חייב את זה לעצמי. כדי להגיד לעצמי עשית את זה. 
מה יקרה אחר כך מי יודע. הלוואי ואצליח לסיים אותו עד אוקטובר. 

בהצלחה לי. 

31.7

 שישי 31.7

היה לי סוף שבוע לעצמי. המשפחה נסעה. אני נשארתי לבדי. חשבתי שאנצל את הסופ"ש לכתיבה אינטנסיבית. ביום שישי הרגשתי נטול אנרגיה.  החלטתי לוותר על הכתיבה. השקעתי את עצמי בקריאה ובטלה, בעיקר קריאה. פתחתי כמה ספרים במקביל.  ניסיתי למצוא מה יתפוס אותי. אני משתדל לקרוא את העמודים הראשונים של כל ספר. אם משהו תופס אותי אני הולך איתו עד הסוף. 
ניסיתי את דברי ימי מנזר של סאראמאגו. ניקולס ניקלבי של דיקנס, גוסטמן של הובס, ואת המגדל האפל חלק א' של סטיבן קינג. סטיבן קינג זכה וביליתי את רוב היום בקריאה של הספר. לקראת חמש נרדמתי וקמתי שוב ב23:00 לא יכולתי לחזור לישון. אז המשכתי לקרוא. בסביבות 12 דגדג לי לכתוב אז התיישבתי וכתבתי בטלפון את ההמשך של המלין. עבדתי עליו עד שתיים לפנות בוקר. שלחתי אותו לקריאה ראשונית. לאחר מכן בהיתי ועשיתי תנועות של אמנויות לחימה. אני לא יודע מה אני עושה אבל אני מניע את האנרגיה וזה מה שחשוב. נרדמתי בחמש. 

30 ביולי 2020

30.7

מוקדם מאוד  בבוקר, ניתוח חניכיים. אלוהים. תחושת ההתפוררות האין סופית. מעריץ זקנים. עזבו אותי מכתבות בעיתון על צעירים שהצליחו לפני גיל 30,  תנו לי כתבות על זקנים שממשיכים למרות הכול. איך ממשיכים בגיל 70 לעשות אומנות? איך בגיל תשעים מבלים בבית? תמיד אנחנו מתלוננים שלא לימדו אותנו על שוק ההון, ועל לעשות כביסה ואיך מפקידים צ'ק כשהיינו בתיכון. עתה אני בן 40 שמישהו ילמד אותי על הזקנה. מה לעשות עכשיו כדי להתמודד עם האתגרים. לפני שנתיים שאלתי את אימא שלי איך היא מצליחה להתמודד עם השעמום. היא גלגלה עיניים ואמרה תעזוב אותי מהשטויות שלך.

הניתוח גמר לי את היום. כאבים בפה. חוסר אנרגיה. לא עשיתי כלום חוץ מנמנום ובהייה. גם הרכבתי פאזל עם המשפחה שלי.

הגיע טכנאי מזגנים מקסים. אני אוהב טכנאים נחמדים. אני אוהב שהם מסבירים לי מה הם עושים.
כשאני משלם להם אני מרגיש שהם נתנו לי גם שיעור פרטי. רופאים של חפצים.

בערב הלכתי לסטודיו והעברתי סשן כתיבה  אונליין
הפעם שוחחתי ארוכות על לכתוב בלי לתכנן. על היכולת להתמודד עם הקול הביקורתי. על חמשת החוקים של רוברט היינליין. לכתוב, לסיים, לא לשכתב, להוציא החוצה, להשאיר בחוץ.
שיתפתי שרוב המחזות שלי נכתבו ללא תכנון אמיתי. מלבד, אחד וגם יש מידה גדולה של חופש. כאשר מורה מלמד את התלמיד שלו טכניקה, התלמיד טועה לחשוב שהמורה משתמש בטכניקה הזו באופן קבוע. המורה מרשה לעצמו להשתמש בטכניקה אם יש בה צורך.  המורה כמו התלמיד ברגע האמת משתמש ביכולת שלו להתקדם. הטכניקה תעלה אם תתקיים מצוקה.  איפה שהתלמיד עשוי להתקע המורה עשוי להתקדם.
לאחר מכן נותרתי בסטודיו וחשבתי כיצד ניתן לאמן כותבים להנות מהכתיבה. חזרתי הביתה מאוחר ומותש. הסשן והניתוח הפשיטו אותי מאנרגיה.

בהיתי בסדרת מנגה יפנית בנטפליקס ונרדמתי.

28 ביולי 2020

29.7

הרבה סידורים. הרבה מיילים. הרבה הודעות וואטסאפ. לפחות פעם בשבוע אני עושה ניקיון של האי מייל. כל כך הרבה משימות קטנות ומטרידות. אבל הם  מוציאים אותי מעולמי הפנימי.

מעט מאוד כתבתי. עשיתי תיקונים בכמה קבצים. מאז שאני עובד בטלפון, הכול יותר נגיש וזריז.

בערב עשיתי תיקונים לסיפור הקצר. (במחשב) קוראים לו "השעה האחרונה של העולם" והוא מספר על הימים בהם ביליתי בפנימית א' של איכילוב. סיפור על זקן שנפל במקלחת ואשתו. ילדה שמסרבת לראות את אביה הגוסס, ואיש אחד שכותב את חייו לבתו בת השנה מהפחד שימות.

בערב קראתי קצת.

28.7

בבוקר ישבתי לקרוא. הבת הקטנה שלי הצטרפה אלי, היא בספרה ואני בספרי. תמונה משפחתית.

לאחרונה אני כותב רק בטלפון הנייד. מתמכר לזה. מדמיין שאני חי ב1934, לכולם יש מכונות כתיבה ולי יש את מכונת הכתיבה הקטנה בעולם. כבר כמה ימים שאני מתקדם בכתיבה בעזרת הנייד שלי. בכל מיני רגעים קטנים ורווחים קטנים של החיים. אנשים סביבי חושבים שאני מבזבז את זמני מול הטלפון. אבל הם אינם יודעים שאני כותב.

התקדמתי קצת ב'המלין' . גיליתי דמות חדשה. התקדמתי עם המחזה 'דמות להשכרה.' מצאתי את הסגירה של מערכה ראשונה.

אני מוצא שאני לרוב כותב יותר ממה שאני צריך. לכן כשאני נתקע ומרגיש שאני לא מבין איפה הסוף.  אני מסיק שכבר חלפתי על פניו. זה נשמע מוזר לחלוף על הסוף. אבל היות ואין באמת סוף אני נוטה לחלוף על פניו.

בהמשך לקחתי את בתי לרופאה ואז נסענו לחוג שלה.

חזרתי לסטודיו בערב, נפגשתי עם תלמידה שלי לישיבת סיכום על עבודה שהיא עשתה. היא כתבה וביימה מחזה מקורי. אין יותר כבוד מזה לאדם בעיני מאשר לקחת משהו מאפס ולסיים אותו.

המשכתי אל תוך הלילה. התיישבתי לבנות סשן כתיבה המסביר את הטכניקות ואופן המחשבה של כתיבה מבלי לתכנן.

בלילה לקחתי החלטה אמיצה. לפני כמה שנים כתבתי סיפור קצר על התקופה בה שהיתי באיכילוב כשהמתנתי לקבל תשובות על הסרטן שהיה לי. את הסיפור לא נתתי לאף אחד לקרוא. התביישתי לשתף את הסיפור. אתמול אמרתי לעצמי מספיק, תתבגר. לסיפור אין חיים אם לא יקראו אותו. שלחתי לכמה אנשים שאני סומך עליהם. בלילה מאוחר קיבלתי תגובות מרגשות. אני צריך לסדר את הסיפור. אבל על הפחד מדחייה פרוזאית התגברתי.

הלכתי לישון ב2:30

27 ביולי 2020

27.7

ישנתי נורא ואיום. נרדמתי עם כאב ראש קל וקמתי בשלוש לפנות בוקר עם כאב ראש חריף. האופטלגין הציל אותי.
אני לא חובב שמספרים לי על חלומות ואני לא אוהב לשתף בחלומות שלי. חלומות הם בשבילי הקקי של המוח. ואני לא נוטה לשתף ביציאות שלי. הפעם חלמתי את אותו חלום כבר בפעם השלישית. זה אירוע חריג. בחלום אני ממהר, לבוש תחתונים במסדרון של תיאטרון ענק. חומק מאנשים עד שאני מגיע לחדר הלבשה. בעודי מתלבש, כדי לשחק את המלט, נופלת עלי התובנה שלא עברתי על הטקסט ואני לא זוכר את השורות. התחושה של חוסר המקצועיות והטפשות הכו בי.
למזלי, אני מבחין שאני בחלום ועצרתי אותו. נכנסתי לבלק - חלום שחור.
נמאס לי ממש מהחלום הזה. הוא רודף אותי.

בבוקר התחלתי לקרוא את הספר writing into the dark ספר מעט אגרסיבי אבל מעניין. הספר דוחה את השימוש בתכנון. אני בטח אכתוב ארוכות על החוויה שלי לשחרר את עצמי מהדרמטורגיה והתכנון המקדים. ספרות ומחזאות זה לא אותו הדבר. אני בונה הקשרים בתהליך כדי לחבר טכניקות.

תכלס חיכיתי כל היום לטכנאי שלא הגיע. בזמן הזה הייתה לי ישיבת עבודה בזום.

התיישבתי על תרגום המחזה "הבמאי העוזרת וזאת עם הפלפל." שתרגם ירון רגב. סימנתי בעט אדום משפטים שצריך לחדד. די נהניתי מהחוויה.

אולי בלילה עוד אספיק לכתוב איזה מאה מילים מהסיפור המלין.

** יש הצלחתי לכתוב 317 מילים להמלין. כל יום מינימום  200 מילים.

26 ביולי 2020

26.7.20

בבוקר, פתחתי עיניים וניסיתי לכתוב כשאני עדיין אפוף בתוך חלום. זה היה ניסיון מוזר  אבל מכל מה שיצא. מצאתי פרט אחד מעניין. האם הייתי מוצא אותואם לא כתבתי בין ערות לחלום.

שתיתי קפה עם סוכר והתיישבתי בשולחן אוכל וכתבתי את הסיפור המלין בטלפון הנייד. אני ממש נהנה לכתוב סיפורים בטלפון הנייד. הזמן עבר מהר מדי והייתי צריך ללכת לסטודיו. התבאסתי. שמתי אוזניות ובדרך התחלתי לשמוע ספר חדש
the writing mechine by l.m. ronn

זה התחיל נחמד 

לסטודיו הגיע שחקן ועבדנו על סצינות לסדרה שמצטלמת עכשיו.

לאחר שהוא עזב הסתובבתי בסטודיו והמשכתי להקשיב לספר. הוא הציע לכתוב בטלפון. מעניין אמרתי לעצמי, בדיוק היום בבוקר כתבתי בטלפון.
מה מונע ממני לכתוב בטלפון? כלום. המשכתי מעט את המלין

סידרתי את המחזות שרציתי לעבוד עליהם כך שיהיו על ענן. אחר כך כתבתי את דמות אב. התקדמתי יפה. הזמן עבר מבלי ששמתי לב. קיפלתי את דברי וחזרתי הביתה.
בבית סיימתי להאזין לספר שהוזכר קודם לכן.

25 ביולי 2020

25.7

כל מה שעשיתי היה לקרוא את הספר "להיות כותב."
הקסימה אותי המחשבה שעלינו ללמוד כתיבה לא כאדם אחד אלא כשניים.
אהבתי את מקומו של הגאון בתוכנו שיוצא באיזון בין השניים.
אהבתי שהיא המליצה לרכוש מכונת כתיבה ניידת כדי שאוכל לכתוב גם בדרכים. ולנסות כמה סוגי עפרונות.
ואהבתי שהיא ממליצה לכותבים להמנע מהסחות דעת כגון הרדיו.

עוד אדבר על הספר הזה. הוא היה נחוץ לי ונגע בנקודה רגישה אלי. 

23 ביולי 2020

24.7.2020

בבוקר היה לי מפגש לאבאן. יש לי קבוצה של שלושה שחקנים. אנחנו נפגשים לשוחח על תיאטרון, פוליטיקה, ושטויות.  אני מלמד אותם בין לבין את שיטת לאבאן. 

סיימתי להאזין להקלטה של הספר זן ואומנות הכתיבה מאת ריי ברדבורי התחלתי להאזין לספר שלו תפוחים אלקטרים תחת השמש.  הסיפור שפותח את הספר צופר הערפל (foghorn) הוא אחד הסיפורים היפים העולם. לפני כמה שנים קראתי אותו ועכשיו אני מאזין לו. אין מילים לתאר כמה הסיפור הזה נפלא

התחלתי לקרוא ספר שנקרא להפוך לכותב של דורותיאה ברנדה. הספר נכתב ב-1934. אני אוהב ספרים שמדברים על אומנות הכתיבה שנכתבו לפני תחילת המאה העשרים. התיאטרון והספרות היו בשיא שלהם. בגלל שהתקופה אחרת, המחשבות על כתיבה היו אחרות. לדוגמה: האם כדאי לכתוב בעפרון או במכונת כתיבה?  מאוד נהנה מהספר הזה וביליתי עמו את החצי השני של היום עד שהלכתי לישון.  

** (הערה) היום הזה כתוב בצורה תמציתית.  הפעם הראשונה נמחקה בגלל באג במחשב ולא הצלחתי לשמור את המסמך. אז כתבתי את היום פעם שנייה. הייתי קורב מאוד לזנוח את היום הזה ולדלג עליו בגלל החוויה הזאת. 

22 ביולי 2020

יומן תהליך 22.7

בוקר, כוס קפה עם סוכר. כתבתי קצת פרוזה בטלפון הנייד. סיפור שנקרא המלין. 

ישבתי עם נועה שכטר, חברה, בימאית ומחזאית, ערכנו את המחזה שלה. 

הלכתי לבית המרקחת לקנות משחה לניתוח ותחבושות. יד שמאל שלי נטולת אנרגיה והתפרים נמתחים וזה לא נעים. 

בבית המשכתי קצת לכתוב את המלין. אני כותב פרוזה כי בא לי לטייל עם מילים. לא רוצה להרגיש דחיפות. מחזאות שווה דחיפות.

הלכתי לספריית בית אריאלה לקחת ספרים. אם אני כותב פרוזה לפחות אני אקרא פרוזה. לא מצאתי את הכניסה לספרייה. עשיתי סיבוב. בספרייה, חיפשתי היכן להחזיר ספרים.  אחת הספרניות אמרה לי לנטוש את הספרים בקופסה שנמצאת בכניסה. עמדתי מול הארגז הלבן וקראתי את השלט. "נא לא להוציא ספרים מהארגז. הם עוברים חיטוי." (משהו בסגנון) השארתי את הספרים בארגז. תחושת חוסר נוחות הציפה אותי. 

מדור ההשאלה היה מגודר בסרטי אדום לבן. נכנסתי לזירת רצח ואני בסך הכול רוצה לקחת ספר. אני אוהב את הספרייה. אני אוהב למצוא ספרים שאני מחפש ואז לגלות איזה ספרים נחים לידם. הספרים ליד הספרים הם אלה שבאמת מעניינים אותי. אני אוהב שאני יכול לקחת ספרים ולהחזיר אותם בלי תחושת האשמה שלא קראתי אותם. אני לא אוהב בספריה לראות כל כך הרבה ספרים שלעולם לא אקרא. זה גורם לי להרגיש כמו פיסת אבק.  

השאלתי את הספרים הבאים:  

  1. תראה ציפור מאת קורט וונגוט.
  2. 10 סיפורים מאת ארנסט המינגווי
  3. היה זה הוא מאת סטפן צוויג
  4. המיסה של האתאיסט מאת אונורה דה בלזק. 

בדרך חזרה פגשתי חברים טובים ברחוב. פטפטנו כחצי שעה.  

בבית נחתי על המיטה. אני חסר אנרגיה. פתחתי את הספר של קורט וונגוט. קראתי את העטיפה האחורית. אלה סיפורים קצרים מתחילת דרכו. קראתי את המכתב שמתחיל את הספר בו הוא מעלה את שאלת האסכולות. זהו מכתב מרתק ואצטט ממנו קטע. 

...איש לא הגיע לגדולה באומנויות בכוחות עצמו גרידא, אלא רק מתוקף היותו ראש וראשון לחבורה של יוצרים בעלי נטיות משותפות. 

המחשבה על אסכולה לא עברה בדעתי עד לרגע זה. הרהרתי בנושא. מי הם חברי האסכולה שלי? אני יכול למנות כמה. שאלתי את עצמי לאיזה אסכולה אני שייך. הצלחתי לנסח לעצמי את האסכולה בכמה מילים. המכתב נכתב ב-1951 ומרגיש לי רלוונטי להיום. כמה הייתי רוצה לשלוח גם אני מכתבים.  

אחרי המכתב ניסיתי לקרוא את הסיפור הראשון בספר. המכתב הדהד כל כך חזק שלא הצלחתי לקרוא. סגרתי את הספר. אני אחזור אליו בהמשך.  עברתי לקרוא את הספר של ארנסט המינגווי. הייתי צריך חוויה ספרותית אחרת. קראתי את הסיפור רוצחים. קראתי אותו בקול רם. הקפדתי לעצור בכל נקודה. קריאה בקול רם עוזרת לי להתאמן על מבנים של משפטים. כאשר אני יושב לכתוב המשפט מתנגן לי בראש. התרגול הזה עובד לי. אהבתי מאוד את הסיפור. אני אוהב את המשפטים הקצרים של המינגווי.      

המשכתי לכתוב את ההפגנה. אין לי רעיון מלבד הכותרת ושתי דמויות שנמצאות בהפגנה. אני משחק עם הרעיון, כותב קטעים קצרים עד שמשהו יתפוס. אם לא יתפוס אזרוק את הרעיון לפח. אולי אפילו ייצא מזה מחזה קצר.  

אני משוכנע שאקרא עוד משהו לפני השינה. אבל לעת עתה זה סיכומו של היום. 

*התמונה הזאת צולמה בתקופת המגפה הספרדית. היא כאן כי חיבבתי אותה.


21 ביולי 2020

תהליך 21.7.2020

בקפה של הבוקר הצלחתי לגנוב כמה דפים של הספר חדר משלך

לאחר מכן. עברתי ניתוח קטן בכתף בהרדמה מקומית. הזריקה מאוד כאבה והניתוח היה קצר. השיחה של הרופאה והאחיות מעל הראש שלי התעסקה בעיקר במחסור באחיות ובתנאי עבודה. שכבתי על בטן בזמן שטיפלו לי בכתף. האף שלי היה מעוך על מיטת הניתוחים וזה בעיקר מה שהעסיק אותי.  מדי פעם שאלו אותי אם אני בסדר. יש בין רופאים לחולים מעין הומור מוזר כזה. דבש מילולי מהול בציניות וסרקזם. אולי זה בגלל שאתה חושף בפניהם את הדברים שאתה לא חושף בפני אחרים.    

כשחזרתי הביתה הייתי מטושטש. היה לי כאב ראש והרגשתי שאני נטול אנרגיה. 

שוחחתי ארוכות עם אורי אוריין. מחזאי ושחקן. הוא קרא את הילדים האבודים וסיפק לי שאלות ומחשבות. אורי ואני עובדים הרבה מאוד זמן ביחד ומדברים הרבה על מחזאות.  במעט מאוד מילים אנחנו יכולים להגיע לתובנות עמוקות. לאחר מכן שוחחנו על מחזה שהוא עובד עליו. 

הלכתי לישון. הייתי עייף מאוד. הניתוח הזה התיש אותי. כשהתעוררתי בערב הרגשתי את הכאב בכתף. והראש שלי הסתובב. לקחתי אופטלגין (זו תרופת הקסמים שלי שמעלימה כל מזור) 

חשבתי על הסיפור ההפגנה שהתחלתי לעבוד עליו אתמול בלילה לפני שהלכתי לישון. רציתי לכתוב סיפור אימה אבל הסיפור המשיך לכיוון שלא תכננתי. הייתי מופתע. החלטתי ללכת עם הגילוי הזה. אולי האימה עוד תופיע. אין לי בטחון בפרוזה כמו שיש לי בטחון במחזאות. 

החלטתי לא לנסות לעבוד היום אלא להתמסר לעייפות של הניתוח. שכבתי במיטה ארוכות ובהיתי בתקרה. הקשבתי קצת לספר של ריי ברדבורי זן ואמנות הכתיבה

הייתה לי שיחת טלפון מעניינת עם אחת התלמידות שלי על הילדים האבודים. היא הפנתה אותי לחשבון אינסטגרם שמתעד הומלסים. מצאתי את עצמי שוקע לתוך עולם ההומלסים בתל אביב. 

עשיתי טיול קטן רגלי בלילה. בטח עוד אספיק לכתוב קצת מההפגנה לפני שאלך לישון.

 

20 ביולי 2020

תהליך 20.7.2020


הבוקר התחיל עם כוס קפה (בלי סוכר, אני מנסה את זה) המשכתי להתקדם בספר מחר ניסע ללונה פארק. 

לאחר מכן נסעתי לסטודיו שלי. הסטודיו בהיתי בחלל והאזנתי לסוף של הספר BIRD BY BIRD. זהו סיימתי אותו בפעם השנייה. ספר מצויין. ישר התחלתי להאזין לספר יאגו - אסטרטגיות של רוע. מאת הרולד בלום . לתדהמתי גיליתי שאותלו היה כנראה בגיל 50 ודסדמונה הייתה נערה בת 15. זה גרם לי לראות את המחזה באור שונה. בעיקר התפלאתי על עצמי כמה הייתי שבוי בתוך רעיון. אותלו ודסדמונה זוג נשוי ולכן היא צריכה להיות קרובה לגילו.  התחלתי לדמיין את המחזה עם פערי הגילאים האלו. לאחר כחצי שעה הקשבה הבנתי שאני לא מבין הרבה וכדאי שאני אקרא את המחזה שוב כדי לעורר את זיכרוני. 

התקשרתי לאילנה ללצ'וק, קבענו לשוחח על הטריטמנט של הילדים האבודים. תחילה היא הקשיבה למחשבות שלי. הסברתי את המקורות שהובילו אותי לכתוב את המחזה ולאחר מכן היא אמרה לי את המחשבות שלה. זה קשה לדבר על מחזה בזמן תהליך, יש בי צורך לגונן עליו ולהגיד שיהיה בסדר. אבל אני משתדל להחזיק, לנשום, ולהקשיב. 

את הטריטמנט שלחתי גם לתלמידי הסדנה האחרונה שלי. לאחר השיחה עם אילנה קיבלתי הודעות מתלמידי הסדנה כל אחד ואחת אמרו דברים אחרים. בשלב זה לא כולם חזרו אלי עם תגובות. אני חושב שזה סימן טוב שכל אחד ואחת מקבלים משהו אחר.  זה אומר שאין הערה גורפת. רק שחסר עוד הבנה למה הדמויות פועלות כמו שהן פועלות. מעולם לא שלחתי עבודה בתהליך לכל כך הרבה אנשים בבת אחת. 

חשבתי שאני אעבוד על המחזה דמות אב אבל זה לא יצא. ואני תמיד נותר עם תחושת עצבות קלה שלא הצלחתי להגיע למה שרציתי. נשאבתי קצת לפייסבוק ולוואטסאפ. כשאתה לא עושה שום דבר משמעותי, אתה לא זוכר את מה שעשית. עצרתי וחיפשתי משהו חדש לקרוא. לא מצאתי.   

בהמשך, שוחחתי בטלפון עם אנשים. ארגנתי את ההערות של כולם על המחשב. יום שני, הוא יום שאני לא יודע לעבוד בו. שמעתי את זה בספר פעם שלא כדאי להתחיל פרויקט בדצמבר, כי יש בו הרבה ימי שני. חשבתי שזה אמור להיות ימי ראשון. תחילת השבוע. אבל יתכן שאני מושפע יותר מדי מתרבויות אחרות ולכן יום שני הוא היום המקולל שלי. 

לבסוף התיישבתי להמשיך לקרוא את SHOW YOUR WORK. סיימתי אותו. מצאתי את עצמי נהנה ממנו בחוויה הכוללת. 

את היום שלי בסטודיו סיימתי בשיחה ארוכה על פרויקט עתידי. 

בבית לא עשיתי הרבה. בעיקר הייתי אבא. בשלב מסוים מצאתי פינה של זמן, והתיישבתי  לקרוא קצת מחשבות של ולטר בינימין על שוטטות מתוך הקובץ לאהוב, לשוטט, להפליג הוצאת תשע נשמות (מצורף קטע חביב עלי)  



 לבסוף בזמן ארגון ארוחת הערב וסידור המטבח הקשבתי לספר זן ואומנות הכתיבה של ריי ברדבורי. הוא תמיד גורם לי לרצות לשבת ולכתוב סיפורים קצרים. בהחלט אחד הסופרים האהובים עלי.  אולי זה מה שאני אעשה יש לי רעיון לסיפור אימה. בשם ההפגנה.


19 ביולי 2020

תהליך 19.7.2020

לא ישנתי כל כך טוב. קמתי וראיתי שהחלון שלי בחדר  פתוח לגמרי ואני בתחתונים. שאלתי את עצמי עם השכנים הביטו בי ישן חצי עירום ואם כן מה הם חשבו. 

קמתי והחלטתי לשתות קפה בלי סוכר. ישבתי וקראתי את הספר שלי SHOW YOUR WORK של אוסטין קלייטון -- אני לא כל כך נהנה ממנו אבל אסיים אותו. קראתי שני שירים של צ'רלס בוקובסקי. השיר מרצדס אדומה הצחיק אותי. 

בסטודיו המשכתי לעבוד על הטריטמנט למחזה הילדים האבודים. הוא הפך היום מ-12 עמודים ל-19 עמודים. הוא מתקדם יפה. אני מקווה שהוא יהפוך לארבעים עמודים. כל יום אני אגדיל אותו. נראה לאן זה לוקח. שלחתי את הטריטמנט לקבוצה של אנשים לקריאה לראות מה התחושות שלהם מהמסמך.

ביקשו ממני לשלוח קטע כתוב קצר לתערוכת איור. החמיא לי. או אולי סתם פנו אלי, אני לא יודע. אני לא יודע אם יקרה עם זה משהו. נגלה בהמשך. שלחתי להם את הקטע בו כתבתי על מערכת היחסים שלי עם המסכה שלי. (לקריאה)

הכנתי לעצמי לאכול. התיישבתי ליד שולחן האוכל והורדתי ספר אקראי מהספריה.   מחר ניסע ללונה פארק של אילנה בורנשטיין. קיבלתי את הספר הזה יחד עם כל מועמדי פרס ספיר במתנה ממפעל הפיס. קראתי את העמוד הראשון. שעה וחצי אחר כך סיימתי לקרוא חצי ספר. לפעמים יש ספרים שתופסים אותך מהעמוד הראשון. זה לחלוטין אחד הספרים האלה. אולי אספיק לסיים אותו עוד היום.  

התחלתי לקבל מחשבות מהאנשים ששלחתי אליהם את הטריטמנט. הערות טובות מאוד. אני בינתיים אוסף אותם. אתה תמיד מקווה שאנשים יגידו לך שזה נהדר ומדהים. אבל זה אף פעם לא ככה. מתרגלים לזה עם הזמן. אני בעיקר אומר תודה שמישהו פינה מזמנו לקרוא לזה ולחשוב איך הוא יכול לעזור לי לקדם את זה. וכן... אני בודק כל הודעה כאילו חיי תלויים בזה. 


17 ביולי 2020

תהליך. 18.7.2020

18.7.20  

קראתי את הספר Keep going של אוסטין קלייטון. באחד הפרקים הוא דיבר על הליכה ברגל אז  החלטתי להתחיל ללכת יותר ברגל. הבנתי שאני מכור לטלפון. אז החלטתי גם להתנתק ממנו.

היום קמתי בבוקר והתעלמתי מהטלפון. קראתי בבוקר את הספר חדר משלך מאת וירג'יניה וולף. אני בפרק 3. היכן שהיא תוהה על הפער בין הנשים במחזותיו של שייקספיר למציאות העגומה של הנשים שחיו בתקופה. איזה ספר מעולה זה. 

לקחתי את בתי לחברה שלה. שם ישבתי ושוחחתי עם אימא של החברה. סופרת מוכשרת. פטפטנו על כתיבה. 

משם הלכתי ברגל לאימא שלי לעזור לה עם המחשב.  זו צעדה רצינית. כ-40 דקות.  שמתי אוזניות והקשבתי לספר bird by bird מאת אן למונט. זו פעם שניה שאני רוקד עם הספר הזה. 

בדרך עצרתי לצלם 

       

צילמתי בדרך גם עורב גורר גופת יונה אבל עורבים מסמלים את  המזל רע והם מדברים עם המתים אז החלטתי לא לפרסם את זה (אמונה אינדיאנית) אבל למה לבדוק אם הם צודקים או לא.  

אחר הצהריים נסעתי לסטודיו שלי. התיישבתי לכתוב בעט על כרטיסיות נייר שגזרתי. עבדתי על הילדים האבודים. כתבתי את כל העלילה. בצורה ממש גרועה. אחר כך הדלקתי את המחשב והעתקתי מהדפים. הסוד הוא בתהליך ההעתקה.  אני מנסח את אותה מחשבה פעמיים ולכן אני מרשה לעצמי להרחיב, לתקן ולהשמיט. אחרי ארבע שעות סיימתי את כל התהליך. משמונה כרטיסיות קטנות מצאתי את עצמי עם טריטמנט של 12 דפים. המחזה מתחיל להתגבש. 

נסעתי חזרה הביתה. התקלחתי. הרדמתי את בתי הקטנה. הכנתי תבשיל עדשים וננזפתי שאני מבשל מאוחר בלילה ומסריח את כל הבית. הכנתי לי כוס תה והמשכתי לקרוא הספר של אוסטין קלייטון. בלי לשים לב גיליתי שסיימתי אותו. מיד התחלתי את הספר שלו  Show Your work

זהו התבשיל מוכן. אני הולך לישון