רועי מליח רשף

קראתי את המחזה pass over של אנטואנט נואנדו. עלה לראשונה ב- 2017 המחזה מספר על שני צעירים שחורים שתקועים בבלוק וחולמים על לצאת ממנו, הם מפחדים מהמשטרה, מפחדים למות כמו כל חבריהם, הם חיים בעולם שהמשטרה פשוט הורגת אותם בלי סיבה נראית לעין.  במהלך המחזה הם נתקלים בבחור לבן שנקלע למקום עם סל פיקניק ובשוטר אכזר. אם זה נשמע בסיסי אז המחזה אכן מאוד בסיסי מבחינת עלילה.  מבנה - (אזהרת ספוילר לפסקה ) המחזה בנוי משתי מערכות. המערכה הראשונה בנויה מהכרות עם שתי הדמויות והחלומות שלהם לאחר מכן, כניסתו של האדם הלבן ויציאתו. לאחר מכן, שתי הדמויות מנסות להבין מה הרגע קרה פה, אולי אם הם ילמדו מהאיש הלבן זו הדרך, אז נכנס שוטר מתעלל בהם, הם נותרים מפוחדים מוצאים את עצמם תקועים באותו מקום. מערכה שניה נפתחת כמו מערכה ראשונה, אך הפעם שתי הדמויות נמצאות במקום רגשי גבוה יותר הן שוקלות את המציאות שלהם מחדש, אולי הדרך לצאת מהבלוק זה למות, רגע לפני שהם ממשים את זה נכנס השוטר. אחת הדמויות עומדת מולו מדרבנת אותו להרוג אותו. כוח מיסטי משתלט, התערבות אלוהית והאקדח של השוטר לא עובד והשוטר משחרר אותם מנוכחותו . ...

לסיים לכתוב דראפט ראשון למחזה שאתה עובד עליו כמעט שנה. מחזה שכמעט פעמיים נזרק לפח. מחזה שהיו רגעים שהיית בטוח ששכחת איך כותבים ואולי זה הזמן לפרוש. מחזה שבשבוע האחרון ישבת על התחת בין 6-7 שעות ביום כי כבר פספסת את הדד ליין ארבע פעמים והרגשת נורא לא מקצועי. ואז לגלות שהשעה שלוש לפנות בוקר ואין מי שיחלוק איתך את הרגע שסיימת לכתוב אותו.

ישבתי לצפות בסרט קונג פו. אחדות הגיבורים . מצאתי סוג של נטפליקס סיני שאפשר לראות בו סרטי קונג פו בחינם. בתוכי יש כמיהה להיות כמוהם. פחות מעניין אותי הקונג פו. יותר מעניין אותי שהוא יושב ושותה תה באיזה חווה סינית והוא מבין בכל מיני דברים ולא אכפת לו ללכת מכות. אני לא רוצה ללכת מכות. זה כואב ולא תורם. אני יותר בעניין שהוא לא מרגיש מאוים מהחיים.   אני אוהב בסרטים של הסינים שהם מקדשים את המסורת שלהם. תמיד אנשים מבחוץ מנסים לרמות, להפיל ולהרוס את התרבות הסינית.  בסוף הסיני מנצח. הוא שמר על הערכים הסינים שלו ולא התקפל. אם החרדים היו יודעים אומנות לחימה אז בטוח היינו עושים סרטי קונג פו עם חרדים.  בבוקר ישבתי לכתוב.  כתבתי סצנה של 400 מילים. וכל הזמן שאני כותב אני מרגיש שזה לא עובד. אני רוצה להאמין שבגלל שכתבתי לא מעט בחיי, אני יכול להרשות לעצמי להיות חמור עם הכתיבה שלי. מצד שני זו גם יכולה להיות הצדקה לקול הביקורתי ואני משלה את עצמי. הכול פתוח.  בלילה חזרתי לסטודיו שלי. רציתי לכתוב עוד. שמתי לי מוזיקה ברקע ( אני בעיקר שומע ג'אז שקט כשאני כותב) והתחלתי לכתוב. החלטת...

 נשים בצמרת מאת קאריל מליח רשף שתי בנות מעשנות סיגריה בים יולי: הפוליטיקלי קורקט פשוט עשה מחטף לאיכות נועה: מה? יולי: לטעם האישי. נועה: אני לא מבינה. יולי: עדי ביטי. נועה: כן. יולי: ראית את הקליפ נועה: ראיתי יולי: ואהבת? נועה: לא. יולי: גם אני לא.  נועה: זה מקדם את תרבות האונס. יולי: אה-הה נועה : מה? זה לא? יולי : לא אם תשאלי פמיניסטיות. נועה : מה הן אומרות? יולי : שזכותה של כל אישה להחפיץ את עצמה. נועה : באמת? יש שם אישה שאוכלים ממנה סושי יולי : אבל זו זכותה. נועה : ומה עם כל הבנים שרואים את זה יולי:  בדיוק. נועה : אז אישה יכולה לקדם תרבות אונס ואז זה לא תרבות אונס?  יולי : תלוי את מי שואלים. נועה : הלכתי לאיבוד. יולי : בדיוק. נועה : יולי, אני... יולי:  הפוליטיקלי קורקט. נועה : כן? יולי : עשה מחטף לאיכות. נועה : מה זה אומר? יולי : שזה סתם חרא קליפ. זה הכול. ח-ר-א! למי אכפת מכל השאר. למה פשוט אי אפשר להגיד על משהו חרא. בלי לדחוף לזה משמעויות. סתם. קליפ. חרא.  נועה : העולם השתנה. יולי : לא, נועה. משהו בנו השתנה. משהו בנו.

אמצע המאה העשרים, מעט לפני. גדל דור שכתב כמו משוגע. אנשים כתבו במהירות ומכרו למגזינים. זה קרה בעקבות מלחמות העולם. ואולי אכתוב יום אחד על התפתחות צריכת הכתיבה. בכל אופן, אנשים כתבו המון סיפורים ומכרו אותם להמון מגזינים וזאת הייתה העבודה שלהם. או עבודה צדדית כי רובם גם היו עיתונאים. אנשים כתבו כל כך הרבה שהיו להם כמה שמות עט כדי שלא יגידו שזה מוגזם.  עכשיו, פעם לא היו סדנאות לכתיבה יוצרת, זה נוצר אני מניח בגלל כמות הכתיבה שנעשתה והרצון של אנשים לכתוב ולקרוא. אז החלו ללמד באוניברסיטאות כתיבה יוצרת והכול השתנה.  התלמידים כתבו מאוד מהר ויצרו סיפורים רבים.  ככה הם חונכו על ידי הסופרים שהעריצו - ריי ברדבורי, אגתה כריסטי, ארנסט המינגווי, פוקנר, לסטר דנט ואחרים.  אבל המורים לא הצליחו לקרוא את כל החומרים של התלמידים שלהם אז הם ביקשו מהם להאט. עכשיו, מדובר בתלמידים, אז ברור שהסיפורים שהם כתבו בהתחלה לא היו טובים. אבל ככל שכותבים יותר סיפורים, משתפרים. במקום זה אמרו להם תאטו, תשכתבו. תגישו לנו את הסיפור במצב הכי טוב שלו. ובמקום לכתוב 40 סיפורים בשנה, ואולי יותר, וככה להשתפר, כל...

למה אנחנו משתמשים במילה קשה כשאנחנו כותבים? ואם זה קשה אז מה הסיבה שאני עושה את זה? כתיבה זו עבודה קלה. אתה לבד בחדר ואתה ממציא סיפורים ואז אתה נותן לאנשים לקרוא וחלקם אוהבים את זה. כל דבר שכתבת נשאר לנצח פחות או יותר וגם אחרי שתמות מישהו עדיין יכול קרוא את הסיפורים שהמצאת ואת המחשבות שחשבת. אז למה אני מתייסר? כי לצערי חונכתי להתייסר, חונכתי לחשוב שליצור זה קשה ואם זה לא קשה אז זה לא איכותי. אין בכתיבה ייסורים מלבד הייסורים שאני מעביר את עצמי. אחרים שנותנים הערות מייסרים גם, למה? כי גם הם חונכו שזה מייסר. המטרה שלי להיות כותב שכותב המון. אני רוצה עשרות יצירות. אני רוצה לכתוב מחזות כל שבוע. כל חודש. קצרים וארוכים. להיות  המחזאי הכי מוערך בארץ? על זה כבר ויתרתי. שאיפה טפשית שאני לא יכול לשלוט בה. רוצה להיות הכותב הכי פורה - בזה אני יכול לשלוט. ובשביל זה, כל מה שאני חוקר זה את מקור ההנאה שלי. לשבת בחדר ולהמציא סיפורים. אני מתקדם לשם. כל פעם צעד. בוחן כל מחשבה שיש לי. כל הנחת יסוד שחונכתי אליה. אני מבין כמה קשה להיות כותב בתחילת הדרך. אני שמח שעברתי את השלב הזה בחיים. כמה שטעויות חשבתי...

כותבים מתמודדים עם שאלת הרלוונטיות של היצירה. מתמודדים עם השאלות: "למה עכשיו?" "מה הופך יצירה לחשובה?", "מה גורם ליצירה להשפיע על הקהל?" והשאלה החשובה מכולם "מה הופך את היצירה לרלוונטית בשבילי?" לא כל מה שנכתוב יתפוס את הקהל. אם כך מה הופך יצירה לרלוונטית? בני אדם מפחדים מדברים סותרים שפועלים במקביל. יש כזאת הנחת יסוד. זומבי הוא חי מת. הוא  שני דברים סותרים במקביל. זה מכריח אותנו להגדיר צד. הוא או חי או מת. במקרה של הזומבי נבחר להוכיח שהוא מת. זה עדיך לנו כבני אנוש. דוגמה נוספת, ילד נכה. ילד לא אמור להיות נכה הוא אמור להיות כמו שאר בני האדם. ילד נכה מעורר חרדה בבני אדם. בהצגה על ילד נכה הקהל מקבל את האפשרות להביט בנכות לאורך זמן, להתרגל אליה. היוצר שכותב את המחזה מקרב את הקהל להבנה שמתחת לנכות יש ילד. הזמן שהקהל קיבל לצפות בנכות אפשר לו לראות את הילד וכך החרדה החברתית מתפוגגת בכל הקשור לנכות. (או לזומבים.)   דמויות טובות מורכבות משני אלמנטים סותרים. הבלש השיכור, הספורטאי האלים. ב-1931 יצא הסרט פרנקשטיין לאקרנים. הסרט מבוסס על הרומן מאת מרי שלי מ...