רועי מליח רשף

ניגשים אלי לא מעט תלמידים בשנה האחרונה ומדברים איתי על קומדיה. הם אומרים לי שאין להם כישרון לקומדיה. נכון, יש טקסטים מצחיקים יותר ופחות אבל השחקן הקומי ייקח כל דבר ויידע לגרום לקהלו לצחוק. אבל מנין נובע הצחוק, מה גורם לו לצחוק, מה גורם לו להעריך קומדיה אחת ולבוז לקומדיה אחרת? ראשית כל צריך להתייחס לקומדיה כאל ז'אנר. כמו כל סיפור, לקומדיה יש כללים מאוד ברורים. ושחקן שמעוניין לפתח את הצד הקומי שבו נדרש למיומנויות שיאפשרו לו לשחק את הכללים של הז'אנר. מהו ז'אנר הקומדיה? נתחיל מכך שיש כמה וכמה סוגים של קומדיה שכל סוג שכזה יש את הכללים של עצמו. קומדיית נעורים. [אמריקן פאי] קמדיית אקשן. [השוטר מבברלי הילס, נשק קטלני.] קומדיית מצבים. [ חברים, סיינפלד]  קומדיה בלשית [סרטי הפנתר הורוד.] קומדיה רומנטית [ נדודי שינה בסיאטל, ארבע חתונות ולויה, כשהארי פגש את סאלי.] קומדיה שחורה [אמריקן ביוטי] פארסה [ קומדית המיטות והבגידות: מחזותיו של ריי קוני,]  סאטירה [ ד"ר סטריינג' לאב] פרודיה. [ האקדח מת מצחוק, אוסטין פאוורס] לכל אחד ואחד מהז'אנרים יש כללים מעט שונים....

הנאה בחדר חזרות מבוססת על החופש לחקור. אבל אין מדובר רק בהנאה כי אם בצורך בסיסי של השחקן. איננו יודעים מאין הדמות תבקע. כל שאנו יודעים שהדמות תבקע מתוכנו, מהאלכימיה עם המחזה, מהאינסטינקטים שלנו, ואם אנו ברי מזל, מעזרתו של הבמאי. הבמאים הגדולים אוהבים שהשחקנים מפתיעים אותם. במאי טוב יאפשר לשחקן לעשות ככל העולה על רוחו ואף יעזור לו להביא את עבודת הדמות עד לידי גימור. אבל לא תמיד אנו ברי מזל בעבודה עם במאי. במאי תאטרון עלולים להיות חסרי סבלנות. הם עלולים להתקדם מהר מדי ולהעמיד את המחזה על הרגליים, לקבע מיזנסצנות, לכפות על השחקנים בחירות עוד לפני שהתבצעה חקירה של הטקסט והדמות. כמו כן, הם עלולים לבקש מהשחקנים ללמוד את הטקסט בעל פה ולהיפטר מהדפים בשלב מוקדם מדי, לדייק ולקבע, לשמור על קצב ובאופן כללי לחתור לתוצאה מוקדם מדי בתהליך. בימוי מן הסוג הזה אינו מוביל למשחק אנסמבלי אלא למשחק נשלט, לא אישי וטכני. כמו כן הוא לוקח ומעלים את האפשרות למצוא גוון אישי ופרטי לכל דמות היות והכול נשלט בצבע אחיד של קצב מהיר ומקצב אחיד. והגרוע מכל, לפי דעתי, שהוא לוקח את ההנאה מחקירה בחדר חזרות. ובשבילי זהו הד...

הסיבה שאני חוזר לשחק טמונה ברצון שלי לממש את המתודה שבה אני משתמש. כידוע אני מזה כמה שנים טובות מלמד בארץ ובחו"ל את שיטת לאבאן-יאט. (ניתוח דמויות דרך פסיכולוגיה של תנועה.) רוב הזמן אני ניזון מהתלמידים שלי כדי להבין כיצד הם מיישמים את השיטה בעבודה שלהם. לאחרונה נוצר אצלי רצון עז לעמוד מאחורי המילים שלי ולהיות התלמיד של עצמי. בהתחלה, טפחתי לעצמי על השכם ואמרתי לעצמי שאין לי צורך ליישם את השיטה כי אני יודע אותה אבל אז הבנתי שאני לא מיומן מספיק במתודה. אמנם אני שוחה בתיאוריה אבל הפרקטיקה שלי לוקה בחסר. אז ברגע שנזדמנה לי האפשרות לחזור לבמה ולשחק תפקיד שמאפשר לי לתרגל את הפרקטיקה קפצתי על המציאה. 'ג'רי' - דמות של בחור תמהוני באחד המחזות היפים של אדוארד אלבי " בבית, בגן החיות " ומתנה לכל שחקן. כשקראתי את המחזה לראשונה המשוואה של ג'רי הייתה ברורה לי (מצורפת בתמונה) המשוואה של ג'רי ה-FLOW שלו דומיננטי ניתן לראות את זה בעיקר בכמויות הטקסט המסיביות שלו ובשטף הדיבור האינסופי שלו. ה-WEIGHT שלו משני. מה שמרמז שקליטת הנתונים שלו מושפעת משמעותית בעקבות החוו...

מה לדעתך אחת הבעיות הגדולות של לימודי משחק היום? (שאלה שנשאלתי לפני כשבוע) התשובה לטעמי קשורה למודעות של השחקן. מרבית לימודי המשחק מכוונים את השחקן להיות עסוק בעצמו ובדמות. העיסוק בעצמך משאיר אותך לבד על הבמה. אחד הפרדוקסים הגדולים במשחק הוא שעליך לשחק למען הפרטנר בעוד שאתה מתעסק בעצמך. אני מבין את השימוש ברצון ומכשול, מונולוג פנימי ואני רואה גם את האפשרויות בשימוש של פרמטרים אלה, אבל לטעמי, זהו שלב מתקדם יותר בלימודי המשחק. שחקן בתחילת דרכו עסוק בעיקר בעצמו ובמה חושבים עליו. הוא אינו פונה החוצה ושואל 'איך המשחק שלי ישנה את הסביבה שלי?' ולימודי המשחק, היום, מקדשים את כל ההתעסקות העצמית הזאת. ומה נוצר בעקבות כל ההתעסקות בעצמך? מודעות מוחלטת למעשייך ולפעולותיך. ניתן לקרוא לזה בשם = ביקורת.  אני חושב שמודעות זה דבר חשוב כאשר היא מופנית החוצה ממך. נקודת הנחה ראשונה - אנשים אשר תורמים לזולת נחשבים אנשים טובים. אנשים שמתעסקים רק בעצמם נתפסים כהפך.  כלומר לימודי המשחק צריכים להפסיק לגרום לשחקן להתעסק בעצמו בלבד. אלא בעיקר ללמד אותו להיות מעורב במה שקורה סביבו. לא בשאלו...

בתחום לימודי המשחק שלי כתלמיד וכמורה נתקלתי בקושי. המורים/בימאים/תלמידים היו מגדירים הכול דרך הפסיכולוגיה של הדמות (רצון פעולה מכשול ) ואז מחפשים דרך לבטא את ההגדרות האלו. אך להלן המכשלה, גם אם מצאתי דרך לבטא את ההגדרה עדיין לא ידעתי בדיוק מה עשיתי על מנת להביע את זה ואז מילים כמו חיבור, ניסיון חיים, רגשות עולות בחדר החזרות. הרגשתי שהמשחק שלי מבוסס על מזל ולא על משהו מדויק. אם אני לא יכול לחזור  על זה, אז אני לא בחדר חזרות.  חיפשתי טכניקה שתאפשר לי לנתח את עצמי ואת מה שאני עושה. טכניקה שתעורר את הצדקה הפסיכולוגית. הרי אני לא יכול לשנות נתון כמו "תגרום לה לאהוב אותך" אני יכול לשנות את דרכי הביטוי ואם אמצא את הפרמטרים שדרכם אוכל לחפש את ההגדרה, מי יודע אולי אמצא ביטוי להגדרה הפסיכולוגית ממקום גם לא צפוי אצלי. בלאבאן / יאט מצאתי לעצמי את הפתרון. פתאום שפה אנליטית, פשוטה להבנה ועם זאת בעלת עומק פילוסופי ופסיכולוגי נרחב התומכת (ולא מבטלת ) את המתודות האחרות. והבונוס הגדול, שאני יכול לעבוד לבד, גם בלי פרטנר, יש לי כלי שאני יכול לעבוד עליו לבד בבית. נתונים פשוטים שגם ילדים מביני...

ההצגה תעלה שוב בצוותא בתאריכים 24-25 ליולי  במסגרת שבוע הצגות ניסן נתיב מאת: ברנארד מארי קולטס  תרגום, דרמטורגיה, עיבוד ובימוי: רועי מליח רשף  תפאורה ותלבושות: איה צייגר  מוסיקה: יחזקאל רז תאורה: נדב ברנע  איפור ועיצוב שיער: סיגלית גראו בשנות השמונים פעל באירופה רוצח סדרתי בשם רוברטו צוקו. המשטרה ניסתה לשים את ידה עליו אך היה נדמה להם שהוא בלתי נראה. לבסוף במהלך מרדף, הוא נהרג ועד היום אין מידע מדוע עשה את שעשה. רוברטו הפך לרוצח ללא מניע. בהשראת המקרה, לאחר שראה מודעה של המשטרה תלוייה ברכבת התחתית, כתב המחזאי ברנארד מארי קולטס מחזה הבוחן את השאלה: "מה גורם לבן אדם לחשוב על רצח?" זהו סיפור מסע של אדם בחברה מנוכרת שאינה רואה שום דבר חוץ מאת עצמה ופועלת לפי חוקים משלה. טרגדיה אורבנית פסיכולוגית, הבוחנת את השפעות החברה על מחשבתו של אדם. מועדים: ההצגות המתקיימות בסטודיו, רח' הרצל 158 ת"א ימים ו'-ד' 11-16.5.12 20:30  כרטיסים במשרד הסטודיו, מחיר 40 ש"ח  מחיר לתושבי תל...

אתחיל בסיפור (ייתכן אמיתי, ייתכן אגדה אבל עדיין סיפור טוב) -לאחר סיום לימודי המשחק שלו, סר איאן מק'קלן   מצא עצמו משחק במספר הצגות וסרטים. אבל חלומו היה לשחק את 'המלט'. היות ולא היה בנמצא במאי או מנהל אומנותי שייתן לו את התפקיד, החליט ליזום זאת בעצמו.  הוא ארגן כמה מחבריו השחקנים והזמין אותם לעבוד איתו על המחזה המלט כשהוא בתפקיד הראשי. לאחר שהתגבשה קבוצת שחקנים, הם פרסמו מודעה בעיתון שקבוצת שחקנים מקיימים אודישנים לבמאים. עד מהרה מצאו קבוצת השחקנים הנ"ל, במאי צעיר שנראה להם מתאים והחלו בעבודה ללא כסף ממקור חיצוני. כלומר הם עצמם השקיעו את כספם הדל בשביל צרכי ההפקה. לבסוף עלתה ההצגה, נחלה הצלחה, ומרבית השחקנים כולל הבמאי מצאו עבודה בתאטרון זה או אחר. כשחלקם הגדול הגיע לרויאל שייקספיר קומפני. ייתכן שקבוצה זו היא הרויאל שייקספיר קומפני. זה סיפור שאני בד"כ מספר, אני לא יודע מהיכן הוא והאם יש בו אמת.  גיליתי שהרבה מזיכרונות הילדות שלי מעולם לא קרו והם יציר הדמיון שלי. אבל אין זה משנה.  השורה התחתונה ברורה.  הרבה שחקנים יוצאים מבית ספר למשחק כל שנה ורק...