25 במאי 2012

אלן דה בוטון אתאיזם 2.0 - מומלץ




אני מעוניין בהצעה הפועלת לפי קווים אלו: החושבת, "אני לא יכולה להאמין בשום דבר מהדברים האלה. אני לא יכולה להאמין בדוקטרינות האלו. אני לא חושבת שהדוקטרינות האלה הן נכונות. אבל," אבל חשוב מאוד, " אני אוהבת את שירי חג המולד. אני מאוד אוהבת את האמנות של מאנטניה. אני מאוד אוהבת להתבונן בכנסיות ישנות. אני מאוד אוהבת להפוך בדפי התנ"ך." מה שזה לא יהיה, אתם יודעים על מה אני מדבר --אנשים הנמשכים אל הצד הטקסי בדבר, המוסרי, הצד הקהילתי של הדת, אך לא יכולים לסבול את הדוקטרינה. עד עתה, האנשים הללו עמוד אל מול בחירה לא נעימה בכלל. זה כמעט כמו או שאתה מקבל על עצמך את הדוקטרינה ואז אתה יכול לקבל את כל הדברים הנחמדים, או שאתה דוחה את הדוקטרינה מעלייךואתה חי באיזו שממה רוחנית תחת השגחתם של ה- CNN ו-וולמרט.
אז זו בחירה די קשה. אני לא חושב שאנחנו צריכים לבצע את הבחירה הזו. אני חושב שישנה חלופה. אני חושב כי ישנן דרכים -- ואני נוהג כעת גם בכבוד רב ובכפירה מוחלטת -- של גניבה מהדת. אם אינכם מאמינים בדת, אין כל דבר רע בלבחור ולערבב, בלקחת את הדברים הטובים מן הדת. ועבורי, אתאיזם 2.0הינה גם, כמו שאמרתי, דרך מלאת כבוד וכפירה של מעבר על הדתות ולומר, "במה כאן אנו יכולים להשתמש?" העולם החילוני מלא חורים. הייתי טוען, שאנו הפכנו לחילונים בצורה גרועה. ומחקר מקיף של הדת יוכל לספק לנו כל מיני תובנות לתוך איזורים בחיים שאינם הולכים טוב מדי. והייתי רוצה לעבור על כמה מהם היום.
הייתי רוצה להתחיל בהסתכלות על החינוך. עכשיו, חינוך הוא תחום שהעולם החילוני מאמין בו. כאשר אנו חושבים על כיצד אנו הולכים להפוך את העולם הזה לטוב יותר, אנו חושבים חינוך; שם אנו משקיעים המון כסף. חינוך הולך לתת לנו, לא רק מיומנויות מסחריות, מיומנויות תעשיתיות, אלא הוא גם הולך להפוך אותנו לאנשים טובים יותר. אתם מכירים את הסוג הזה של נאומי סיום, וטקסי הסמכה, אותן טענות פיוטיות כי החינוך, תהליך החינוך -- בייחוד ההשכלה הגבוהה -- יהפוך אותנו לבני-אדם טובים ואצילים יותר. זה רעיון נפלא. מעניין מהיכן הוא הגיע.
בתחילת המאה ה- 19, נוכחות בכנסיות במערב אירופה החלה לדעוך בצורה חדה מאוד, ואנשים החלו להיבהל. הם שאלו את עצמם את השאלות הבאות: הם אמרו, היכן אנשים ימצאו את המוסריות, היכן הם ימצאו הדרכה, והיכן הם ימצאו מקורות של נחמה? וקולות בעלי השפעה נתנו תשובה אחת. הם אמרו תרבות.זוהי התרבות אליה עלינו להסתכל עבור הדרכה, נחמה, מוסריות. הבה נסתכל אל מחזותיו של שייקספיר,הדיאלוגים של אפלטון, הנובלות של ג'ין אוסטין. שם, אנו נמצא אמיתות רבות שייתכן ובעבר מצאנו בבשורה של יוחנן הקדוש. עכשיו אני חושב שזהו רעיון יפיפה ורעיון נכון מאוד. הם רצו להחליף את כתבי הקודש בתרבות. וזה רעיון מאוד מתקבל על הדעת. כמו כן, זהו רעיון שאנו שכחנו.
אם תלכו לאוניברסיטה יוקרתית -- בואו נאמר שתלכו להרווארד או אוקספורד או קיימברידג' -- ואתם תאמרו, "אני באתי לכאן מכיוון שאני מחפש אחר מוסריות, הדרכה ונחמה; אני רוצה לדעת כיצד לחיות," הם יראו לך את הדרך אל בית המשוגעים. אלו פשוט לא הדברים שבהם מכוני ההשכלה הגבוהה, הגדולים והטובים שלנו עוסקים. למה? הם לא חושבים שאנו צריכים את זה. הם לא חושבים שאנו זקוקים לעזרה בדחיפות. הם ראוים בנו כבוגרים, בוגרים רציונליים. הדבר לו אנו זקוקים הוא מידע. אנו זקוקים למידע, אנו לא צריכים עזרה.
כעת אנו וויתרנו על הרעיון של הדרשות. אם אתם אמרתם לאינדבידואל ליברלי מודרני, "היי, מה דעתך על איזו דרשה?" הם היו אומרים, "לא, לא. אני לא צריך אחת מאלה. אני אדם עצמאי ואינדבידואלי." מה ההבדל בין דרשה ודרך העברת המידע החילונית, המודרנית, שלנו, ההרצאה? ובכן דרשה רוצה לשנות את חייכםוהרצאה רוצה לתת לכם מעט מידע. ואני חושב שאנחנו צריכים לחזור לאותה מסורת של דרשות. מסורת הדרשות הוא בעל ערך עצום, משום שאנו כן זקוקים להדרכה, מוסריות ונחמה -- והדתות יודעות זאת.
אז דתות הן תרבויות הדוגלות בשינון. הן מסמלות בעיגול את האמיתות הגדולות שוב ושוב ושוב. אנחנו מקשרים שינון עם שיעמום. "תנו לנו את החדש," אנחנו תמיד אומרים. "החדש טוב מן הישן." אם אני הייתי אומר לכם, "אוקיי, לא הולך להיות לנו TED חדש. אנחנו פשוט הולכים לרוץ על כל הישנים ולצפות בהם חמישה פעמים מכיוון שהם כה אמיתיים. אנחנו הולכים לצפות באליזבת' גילברט חמש פעמים משום שמה שהיא אומרת הוא כה מבריק," הייתם מרגישים מרומים. לא כך הדבר אם אתם מאמצים הלך רוח דתי.
הדבר הנוסף שהדתות עושות הוא ארגון זמן. כל הדתות הגדולות נותנות לנו לוחות שנה. מה הוא לוח שנה?לוח שנה הוא דרך להבטיח שלכל אורך השנה אתם תתקלו ברעיונות חשובים מאוד ספציפיים. בכרונולוגיה הקתולית, לוח השנה הקתולי, בסוף מרץ אתם תחשבו על הירונימוס הקדוש ועל תכונות הענווה והטוב שלוונדיבותו לעניים. לא תעשו זאת בטעות; אתם תעשו זאת משום שאתם מודרכים לעשות זאת. כעת, אנו לא חושבים כך. בעולם החילוני אנו חושבים, "אם רעיון מסויים חשוב, אני אתקל בו. פשוט אפגוש בו במקרה."שטויות, אומרות השקפות העולם הדתיות. השקפות עולם דתיות אומרות כי אנו צריכים לוחות שנה, אנחנו צריכים לארגן את הזמן, אנחנו צריכים לתאם מפגשים. הדבר מובא גם כן בדרך שבא דתות מארגנות טקסיםסביב רגשות מהותיים.
קחו את הירח כדוגמה. זה באמת מאוד חשוב להתבונן בירח. אתם יודעים, כאשר אתם מתבוננים בירח, אתם חושבים, "אני באמת קטן. מה הבעיות שלי?" זה מכניס דברים לפרופורציות וכו' וכו'. כולנו צריכים להביט בירח לעיתים תכופות יותר. אנחנו לא. מדוע לא? ובכן אין שום דבר שאומר לנו, "התבוננו בירח." אך אם אתם הייתם זן בודהיסטים באמצע ספטמבר, הייתם מתבקשים לצאת מביתכם, לעמוד על בימה קנונית ולחגוג את פסטיבל טסוקימי, בו ייתנו לכם שירים לקרוא לכבודו של הירח ומעברו של הזמן ושבריריות החיים ולהיזכר בכל זה. יוגשו לכם עוגות אורז. ולירח ולהשתקפותו של הירח יהיו מקומות בטוחים בליבכם. זה טוב מאוד.
כך שאם תלכו לכנסייה פנטקוסטאלית אפרו-אמריקאית בדרום האמריקאי ואתם תקשיבו לכיצד הם מדברים,אלוהים, הם מדברים היטב. לאחר כל נקודה משכנעת, אנשים יאמרו, "אמן, אמן, אמן." בסופה של פיסקה מאוד מעוררת, הם יקומו, והם יאמרו, "תודה לך ישו, תודה לך הצלוב, תודה לך מושיענו." אם אנחנו היינו עושים זאת כמותם -- בואו לא נעשה זאת, אך אם היינו עושים זאת -- הייתי אומר לכם משהו כמו, "התרבות צריכה להחליף את כתבי הקודש." ואתם הייתם אומרים, "אמן, אמן, אמן." ובסוף ההרצאה שלי, כולכם הייתם קמים, והייתם אומרים, "תודה לך אפלטון, תודה לך שייקספיר, תודה לך ג'ין אוסטין." ואנחנו היינו יודעים שהיה לנו קצב מצויין. אוקיי, אוקיי. אנחנו בדרך לשם. אנחנו בדרך לשם.
הדבר הנוסף שהדתות יודעות הוא שאנו לא רק מוחות, אנחנו גם גוף. וכאשר הם מלמדים אותנו שיעור, הם עושים זאת דרך הגוף. כך שלדוגמה, קחו את רעיון הסליחה של היהודים. היהודים מאוד מעוניינים בנושא הסליחה וכיצד אנו צריכים להתחיל בצורה חדשה ונקייה. הם לא מסתפקים רק בהטפת דרשות על כך. הם לא מסתפקים בנתינת ספרים או אמירת מילים על הנושא. הם אומרים לנו לטבול באמבט. בקהילות היהודיות האורתודוקסיות, בכל יום שישי אתם הולכים למקווה. אתם טובלים את עצמכם במים, ופעולה פיזית מחזקת רעיון פילוסופי. אנחנו לא נוטים לעשות זאת. הרעיונות שלנו נמצאים באיזור אחד וההתנהלות שלנו עם גופינו באחר. ניסיון שילוב השניים אצל הדתות מעניין מאוד.
בואו נתבונן כעת באמנות. אמנות היא דבר שאנו בעולם החילוני חושבים עליו רבות וטובות. אנחנו חושבים כי אמנות היא באמת ובתמים חשובה. סכומים נכבדים מהערך העודף שלנו הולכים למוזיאונים וכו' לעיתים אנו שומעים את האימרה כי המוזיאונים הם הקתדרלות החדשות שלנו, או הכנסיות החדשות שלנו. אתם שמעתם את האימרה הזו. כעת, אני חושב שהפוטנציאל נמצא שם, אבל אנחנו איכזבנו את עצמנו לחלוטין. והסיבה לכך שאיכזבנו את עצמנו היא שאנו לא לומדים כראוי כיצד הדתות מתנהלות עם אמנות.
שני הרעיונות הגרועים ביותר המרחפים להם בעולם המודרני אשר מונעים מאיתנו את היכולת לשאוב כוחות מהאמנות: הרעיון הראשון אומר כי האמנות צריכה להיות לשם האמנות עצמה -- רעיון מגוחך -- רעיון הגורס כי אמנות צריכה להתקיים בבועה הרמטית ואל לה להתערב ולעשות דברים הקשורים לעולם הארצי הבעייתי.אני לא יכול להסכים עם זה כלל. הדבר הנוסף הוא שאנו מאמינים כי האמנות לא צריכה להסביר את עצמה,שאמנים לא צריכים לומר מה כוונתם, משום שאם הם יאמרו, ייתכן והדבר יהרוס את הקסם וייתכן שאנו נגלה שזה קל מדי. זו הסיבה שכאשר אתם במוזיאון ישנה תחושה משותפת -- בואו נודה בזה -- שאומרת, "אני לא יודע על מה מדובר." אך אם אנו אנשים רציניים, אנחנו לא מודים בכך. אך הרגשת התהייה היא מובנת באמנות מודרנית.
כעת, לדתות יש גישה שפויה בהרבה לאמנות. אין להם כל בעיה לומר לנו על מה האמנות מדברת. האמנות מדברת על שני נושאים עיקריים בכל הדתות הגדולות. ראשית, היא מנסה להזכיר לכם מה יש לאהוב. שנית, היא מנסה להזכיר לכם ממה יש לפחד ומה יש לשנוא. וזוהי האמנות. אמנות יוצרת פגישה אינטימית עם הרעיונות החשובים ביותר באמונה שלכם. כך שבעודכם מסתובבים בכנסייה, או במסגד או בקתדרלה, מה שאתם מנסים לספוג, מה שאתם סופגים הן, דרך עינייכם, דרך החושים שלכם, אמיתות אשר הגיעו אליכם למעשה דרך המוח שלכם
דעתי היא שמוזיאונים צריכים לקחת דף מספרי הדתות. והם צריכים לדאוג לכך שכאשר אתם הולכים למוזיאון -- אם אני הייתי אוצר של מוזיאון, הייתי מארגן חדר לאהבה, חדר לרוחב לב. כל יצירות האמנות מדברות איתנו על נושא מסויים. ואם היינו יכולים לארגן איזורים בהם היינו נפגשים עם יצירות והיו אומרים לנו, השתמשו ביצירות אמנות אלה בכדי לעגן את הרעיונות האלה בראשכם, היינו מקבלים הרבה יותר מאמנות.האמנות הייתה לוקחת על עצמה שוב את החובה שהיה לה בעבר ושאנחנו הזנחנו בגלל מספר רעיונות שגויים. אמנות צריכה להיות אחד הכלים דרכם אנחנו משפרים את החברה שלנו. אמנות צריכה להיות דידקטית.
כל אלה הן תכונות מצויינות. אנחנו מזהים אותן בהקשרים לתאגידים. ותאגידים דומים מאוד לדתות בדרכים רבות, חוץ מאשר העובדה שהן נמצאות בתחתית הפירמידה של הצרכים. הם מוכרים לנו נעליים ומכוניות.בעוד שהאנשים שמוכרים לנו את דברי הרוח -- המטפלים, המשוררים -- נמצאים בגפם והם חסרי כוח, אין להם כל עוצמה. הדתות אם כן הן הדוגמה המובהקת ביותר למוסדות הנלחמים למען דברים הקשורים בנפש.אנחנו יכולים שלא להסכים עם מה שהדתות מנסות ללמד אותנו, אך אנחנו יכולים להעריץ את הדרך המוסדיתדרכה הם עושים זאת.
אני רוצה לסכם. בסופו של דבר מה שאני רוצה לומר הוא שלרבים מכם הפועלים במגוון תחומים שונה, יש משהו ללמוד מדוגמת הדת -- אפילו אם אתם לא מאמינים לדבר מזה. אם אתם מעורבים בכל דבר שהוא קהילתי, אשר כרוך בהרבה אנשים שנפגשים יחדיו, ישנם דברים עבורכם בדת. אם אתם מעורבים, נאמר, בתעשיית התיירות בדרך כלשהי, הביטו בעלייה לרגל. הביטו מקרוב בעלייה לרגל. אנו לא התחלנו אפילו לגרד את פני השטח של מה שטיול יכול להיות משום שלא הבטנו למה שהדתות עושות עם טיולים. אם אתם נמצאים בעולם האמנות, התבוננו בדוגמה של מה הדת עושה עם האמנות. אם אתם מחנכים בצורה כלשהי,שוב, התבוננו בדרך הפצת הרעיונות של הדתות. ייתכן ולא תסכימו עם הרעיונות, אך בשם אלוהים, אלו מכניקות פעולה יעילות מאוד לשם כך.
א.ב.: בהחלט, אני כמו רבים כמוכם, פוגש אנשים שאומרים דברים כמו, "אבל האין דבר גדול מאיתנו, משהו אחר?" ואני אומר, "כמובן." והם אומרים, "אז אתה לא בעצם סוג של דתי?" ואני עונה, "לא." מדוע התחושה הזו של המסתוריות, התחושה שמקבלים מקנה המידה העצום של היקום, צריכה להיות מלווה עם תחושה מסטית? מדע והתבוננות גרידא מעניקים לנו את התחושה הזו בלי זה, כך שאני לא חש צורך. היקום הוא ענק ואנו קטנים, ללא הצורך במבנה דתי עילי נוסף. כך שאדם יכול לחוות מה שנקרא רגעים רוחניים ללא האמונה ברוח.
א.ב.: הייתי אומר שישנם חורים רבים מאוד בעולם החילוני והם יכולים להיסתם. זה לא כמו, כפי שניסיתי להציע, זה לא שאו שיש לכם אמונה בדת ואז עליכם להסכים עם כל מיני דברים, או שאין לכם אמונה בדת ואז אתם מנועים מכל הדברים הטובים הללו. זה מאוד עצוב שאנו כל הזמן אומרים, "אני לא מאמין, לכן לא יכולה להיות לי קהילה, לכן אני מנוע מפעילות מוסרית, לכן אני לא יכול לעלות לרגל." יש לומר על כך, "שטויות, למה לא?" וזו באמת מהות השיחה שלי. יש כל כך הרבה שאנחנו יכולים לספוג. האתאיזם לא צריך למנוע מעצמו את המשאבים העשירים של הדת.
א.ב.:לא, אנחנו צריכים להיות אדיבים בכל הנוגע לשונות. אדיבות היא תכונה שמתעלמים ממנה רבות. היא נתפסת כצביעות. אבל עלינו להגיע לנקודה בה אתם אתאיסטים ומישהו אומר, "ובכן אתם יודעים, אני אכן התפללתי באותו יום," ואתם מתעלמים מכך בנימוס. אתם ממשיכים הלאה. מכיוון שאתם הסכמתם על 90 אחוז מהדברים, מכיוון שיש לכם נקודת מבט משותפת על דברים דברים רבים, ואתם חושבים אחרת בצורה מנומסת. ואני חושב שאלו הדברים שמלחמות הדת האחרונות התעלמו מהם. הם התעלמו מהאפשרות של חוסר הסכמה הרמונית.