30 בינואר 2012

אם ישאלו אותי איך אני עובד... זאת התשובה





(תרגום חופשי) 
שום דבר אינו מקורי. גנוב מכל מקום
שמהדהד מהשראה או מדליק את הדמיון שלך. 
טרוף סרטים ישנים, סרטים חדשים, מוסיקה, ספרים, ציורים, 
צילומים, שירים, חלומות, שיחות מקריות,
ארכיטקטורה, גשרים, שלטי רחוב, עצים, עננים,
גופי מים, אור וצל. בחר רק את הדברים
שמהם תגנוב שמדברים ישירות לנשמה שלך. אם תעשה
זאת, העבודה שלך (והגניבה) תהיה אוטנטית. 
אוטנטיות היא יקרת ערך; מקוריות לא באמת קיימת. 
ואל תטרח להסתיר את הגניבה שלך - תחגוג אותה 
אם ככה אתה מרגיש. בכל מקרה תמיד תזכור
מה אמר ז'אן לוק גודאר: " זה לא מן המקום 
שלקחת - אלא לאן לקחת."
ג'ים ג'רמוש

25 בינואר 2012

שחקן מול במאי

לשחקן ישנה דילמה קיומית הזהה לכל אדם, אך היא הופכת להיות מועצמת פי כמה מונים בחדר חזרות. מדוע? מכיוון שלשחקן יש דד-ליין מאוד ברור ( לצורך העניין כחודשיים זמן חזרות עד להעלאת ההצגה כדי לתת מענה לשאלה הקיומית של הדמות והשחקן כאחד "מי אני?") אם נמשיל את זה למצבו של אדם - דמו את הרגע שבו אומרים לכם יש לכם חודשיים לחיות. השחקן הנו יצור המחפש ודאות ומשמעות בחדר חזרות שבו אין אף אחד מן השתיים. דילמה קיומית זו 'חיפוש אחר משמעות וודאות' הולידה בעצם את הצורך בבמאי. בעבודתו היומיומית הבמאי, אם אכן הוא מתייחס בנאמנות לשחקניו, מתנסה גם הוא בחוסר הודאות. התחבטויותיו ועימותיו של השחקן עם שאלות שאין עליהן תשובות (מי אני, מה אני) חושפים את הבמאי לאותן שאלות עצמן, כמו גם הבמאי חייב להבין כי התנסותו של השחקן פרטית לחלוטין ואי אפשר להכירה באמת. 




לשאת אי ודאות היא תנאי ראשוני במקצוע. אף שרוב האנשים נוטים לחשוב כי הבמאים מנחים את השחקנים בשיטתיות וביד בטוחה דרך שלבים מדויקים וצפויים אל עבר מטרה/הצגה ידועה מראש, אין זה המצב ברוב המקרים. מרבית הבמאים מרבים לפקפק, לאלתר ולחפש כיוון. ישנו פיתוי עז למצוא ולאמץ אסכולה משחקית או מתודה קשוחה, אך פיתוי זה הוא בוגדני. לרוב הוא חוסם את המפגש הספונטני והלא ודאי הנחוץ לחדר חזרות. 


מפגש זה , לב לבו של חדר החזרות, הוא מפגש אנושי ואכפתי בין שני תפקידים, האחד (בדרך כלל השחקן, אם כי יש יוצאים מהכלל) מוטרד יותר מהאחר. לבמאים תפקיד כפול - עליהם לצפות במשחקו של השחקן ולהשתתף בעת ובעונה אחת. כצופה על הבמאי להיות אובייקטיבי כדי שיוכל לספק הנחיה בסיסית הנחוצה לשחקן. וכמשתתף הוא נכנס אל תוך חייו של השחקן ומושפע, ולפעמים גם משתנה, מן המפגש. 

עצם הבחירה שבוחר הבמאי להיכנס כל כולו לחייו של כל אחד משחקניו, לא רק חושפת אותו, בתור אדם, לבעיות הקיומיות שמעסיקות אותם, אלא גם מחייבות  אותו להיות מוכן ולבחון אותן על פי אותן כללים. נצא מנקודת הנחה שידיעה עדיפה על פני חוסר ידיעה. ושהעזה עדיפה על פני חוסר העזה, וקסם ואשליה, עשירים ומושכים ככל שיהיו מחלישים אצלנו את מידת העצמאות והתמודדות עם המציאות. 

"בל האומן יגביל את שאלותיו בתשובותיו

התפקיד הכפול, צופה ומשתתף דורש די הרבה מן הבמאי, וכרוכות בו שאלות קשות. האם לדוגמה עלי לדרוש משחקן לעשות משהו שאני עצמי נמנע ממנו? האם לעזור לו להגיע למקומות רחוקים יותר ממה שהגעתי אני? האם עלי לשאול שחקן שאלות שאין לי עליהן תשובות. האם עלי לחשוף בפני השחקן את חולשתי ומגבלותיי? האם אוכל ליצור מערכת יחסים כנה ולא שיפוטית עם מישהו שאינני מאמין בכישרונו ועצם משחקו ונוכחותו דוחה אותי? האם עלי לשים קץ לאשליות של השחקנים ולנפץ להם את מנגנון האשליה? האם אני יכול לכפות בכוח על שחקן את רצוני בגלל אי יכולתו לפעול לטובת עצמו?

"אם קיימת דרך אל הטוב היא מחייבת מבט מלא לעבר הרע"

אנו הבמאים לא יכולים להסתפק רק בדרישות מהשחקנים שלנו לטוטאליות ולהאבק בתפקיד בנחישות. אין עלינו לומר להם "אתם" והבעיות "שלכם" עלינו לדבר "עלינו ועל הבעיות "שלנו" בחדר החזרות, בסופו של דבר כולנו במאבק אחד נגד הזמן. הוא המשותף לנו. כשההצגה עולה כולנו יחד - כך זה אמור להיות בחדר חזרות.