29 ביולי 2011

מצא את המקצב האישי שלך ואז הרחב אותו.



יאט מזכיר לתלמידים שלו את הדבר הבא: סטניסלבסקי וממשיכי דרכו, שמהם הוא שואב השראה, עבדו בעיקר עם שחקנים, לא סטודנטים. כלומר, עם אנשים שכבר פתחו / מצאו מקצב אישי, וייחודי לעצמם. כשאנשים אלו נדרשים לעבודת דמות, הם מכוונים את המקצב האישי שלהם אל המקצב של הדמות. במילים אחרות, הם משלבים את דפוסי ההתנהגות שלהם, בדפוסי ההתנהגות שהם מזהים במחזה. סטודנטים שהמקצב האישי שלהם עדיין לא מבוסס נופלים לרוב למלכודת. הם מנסים לייצר דמות או מקצב משום דבר. על מנת לגלם דמות במחזה אין להסתמך אך ורק על דמות /פעולה / טקסט, שאליו אנו יכולים להשתנות אלא בנוסף על מקצב קיים של שחקן. השינוי מתחיל, משינוי מקצב קיים. במציאות שלנו, שחקן נבחר לגלם דמות לפי המקצב האישי שלו. (שמושפע מגיל, משקל וכדומה).  לרוב בבתי ספר למשחק נדרשים סטודנטים לניסויים רדיקליים בשינוי מקצב אישי. הסטודנט נדרש לשבור את המקצב שלו, ולהשיג מקצב חדש הרחוק מעולמו ומיכולתו. לא שיש בזה דבר רע כל עוד זה נשאר בגדר ניסוי ולא תוצאה. ישנם שחקני אופי (Transformations actors)  היכולים לעבור בין מקצבים, מן המקצב האישי שלהם למקצב אחר. המודעות למקצב האישי והבסיסי הוא הכרחי, אפשר להתייחס לזה כעל ההבדל בין stat quality לבין Charcter acting כאשר מקצבו של השחקן ברור וחזק (strong) עבודת השחקן שלו משתקפת ומעוררת כבוד.

כדי לסכם את מטרת השיטה במשפט אחד: מצא את המקצב האישי שלך ואז הרחב אותו.

   

19 ביולי 2011

מוקדש לשחקן אחד

יום אחד שחקן ואני שוחחנו. "אני לא מצליח לנתח טקסט וכשחקן זה מאוד מתסכל אותי." הוא אמר.  הוא ביקש שאסביר לו על שיטת יאט/לאבאן, עצרתי אותו.  "תתחיל לקרוא ספרים" אמרתי לו "ספרים על משחק" 
"אתה יכול להמליץ לי על כמה טובים?"
 אמרתי לו שאני אכתוב על זה פוסט.   

אתחיל בסיפור  - בתחילת שנת לימודי המשחק שלי קיבלתי רשימת מחזות ארוכה לקרוא ורשימה של מורים שצפויים ללמד אותי. לצד כל מורה נכתבה הטכניקה או המתודה שהוא צפוי ללמד אותי. אחד המורים עמד ללמד אותי את שיטת סטניסלבסקי - עבודת השחקן על עצמו. 
לימודי המשחק החלו. כל מורה הציג את עצמו בשיעור וכעבור יומיים נכנסתי לשיעור עם המורה שילמד אותי סטניסלבסקי. לא עברו עשר דקות והבנתי שהמורה מדבר מילים שאין לי יכולת להבין, זה היה כללי, זה היה באוויר, זו בעיקר הייתה דעתו על עולם המשחק.  דבריו לא נראו לי קשורים לאבי תורת המשחק שחי לו ברוסיה לפני מאה שנה. המתנתי בסבלנות אולי אני אבין משהו בהמשך. אבל הדברים רק החמירו. התחלתי לשמוע משפטים כגון. "אתה לא יודע מה הפעולה שלך", "אתה משוטט על הבמה", "תראה את אבא שלך", "תהיה אמיתי, תהיה אתה" "תעבוד מהלב לא מהראש." ניסיתי ליישם הכול.  לפעמים אמרו לי שעשיתי עבודה טובה. זה שימח אותי לזמן קצר כי בעצם לא ידעתי מה עשיתי.  הרגשתי שאני שחקן בינוני. לא הבנתי מה אני צריך לעשות. רציתי לצעוק על מישהו "אני לא רואה את אבא שלי, אני רואה קיר!" והייתה לי תחושה שכולם מעמידים פנים שהם מבינים על מה המורים מדברים אבל לא באמת מבינים. התחלתי להעדיף את ההפסקות מאשר את השיעורים, סבלתי בחדר חזרות. איזה מקצוע זה, אם שום דבר לא ברור. הייתי מתוסכל. 
יום אחד קיבלנו את שבע השאלות של סטניסלבסקי מודפסות על דף.  קראתי את זה בעניין רב ואמרתי לעצמי סוף כל סוף טכניקה. חזרתי הביתה ועניתי על שבע השאלות ביחס למונולוג שנדרשתי להגיש. הייתי מרוצה מהתשובות. התייעצתי עם חברים מהכיתה והם אשרו את תחושותיי. אכן תשובות טובות. עכשיו כל מה שאני צריך זה לשחק את ההגדרות. הרי יש לי את כל התשובות. אבל לא הצלחתי. איך לעזאזל זה יכול להיות? הנה, עניתי על כל השאלות. למה אני לא מצליח לעשות איתם משהו?! אין טכניקה - אין כלום. . אוקי... הרצון שלי הוא... באתי מ... אני הולך ל.... כלום. בסופו של דבר עליתי לבמה  ושיחקתי מתוך האינטואציה שלי.  המונולוג עבר בסדר אבל לא ייתכן שכל המקצוע הזה מבוסס על מזל. אני חייב למצוא משהו להאחז בו.  החלטתי לחקור. החלטתי לקרוא את הספרים של סטניסלבקי. במקום ללמוד את זה מהמורים שלי, נראה מה לבחור הזה היה להגיד. אולי שם אני אמצא איך ליישם משחקית את התשובות שלי לשאלות שלו. מצאתי עותק ישן בחנות ספרים יד שניה. והתיישבתי בסוף שבוע לקרוא. מהר מאוד הבנתי שמשהו לא בסדר. התבוננתי בשבע השאלות במחברת שלי ובשבע השאלות שבספר - אלה לא אותן שבע שאלות. מה? מי שינה את השאלות? למה שמישהו יעשה את זה? (אני לא אומר שהשבע שאלות של סטניסלבסקי המקוריות הם פשוטות יותר, להיפך הוא הנכון). המשכתי לקרוא ולברר. קצת אינטרנט, קצת ספריה (האינטרנט היה בחיתוליו באותה תקופה) נחשפתי ללי סטרסברג, אוטה האגן, סטלה אדלר. אמרתי לעצמי בוא נראה מה יש להם להגיד.  באותו זמן, כבר הבנתי שמה שלימדו אותי בבית הספר למשחק הוא רק קצה של קרחון מאוד גדול שמוסתר מתחת למים. שזה הכול טלפון שבור שלאף אחד אין ממש העתק של המסר המקורי - סימולאקרה.  הזמנתי את הספרים של סטרסברג והאגן מחו"ל.   התחלתי עם הגברת אוטה. אישה חכמה והספר שלה היה הרבה יותר בהיר מספרו של סטניסלבסקי. במיוחד לתלמיד כמוני בשנה א' שעוד אין לו את הכלים כדי להבין הכול. ואז הפלא ופלא שבע השאלות שקיבלתי בבית הספר מופיעות תחת הכותרת "תשע השאלות של אוטה האגן" - מה נסגר עם אנשים!?  לה שמישהו יוריד שתי שאלות. למה?! ובמילותיו של המלט " מי זה עושה לי כדברים האלה , הא?". סיימתי את הספר של האגן ועברתי לקרוא את סטרסברג. לא סבלתי את הספר. הוא גרם לי להרגיש רע. הכול חוויתי וחושי, ופנימי, כל מה שלא אהבתי בלימודים. אבל רציתי טכניקה, רציתי משהו פרקטי וסטרסברג הוא מורה גדול למשחק אז ניסיתי ליישם  את ההצעות מהספר: זכרון חושים, חיבור פנימי. מה הדמות אומרת על עצמה ועל אחרים. מוכרח להודות שזה לא הזיק ואף שיפר אותי במעט. אבל עדיין הרגשתי שכל העבודה שלי בנויה בעיקר על מזל.  הרי לא ייתכן  2500 שנה של תאטרון בטוח יש עוד אנשים שחקרו את האומנות הזאת. כך  הגעתי לסנפורד מייזנר שהתנגד לשיטתו של סטרסברג וציין עד כמה היא מלאה בבולשיט. זה שימח אותי. אני הייתי סטודנט מי אני שאגיד את זה. אבל כשמורה לשמחק אחר אומר את זה אז הכול טוב. 


הספר שתלמידיו כתבו "the practical hand book for the actor" היה בעצם הספר הראשון שלימד אותי טכניקה. זהו ספר קצר מאוד.  יש בו ארבע שאלות בסיסיות והוא מלא בפרטים נהדרים על מהות של פעולה ועקרונות פשוטים למשחק. אחריו קראתי את הספר "Meisner on acting" שהסביר לי בצורה בהירה את עקרונות יישום השיטה - שיטת מייזנר. לראשונה היה לי כלי לאימון במשחק. וזה משהו שאני חושב עד היום שהוא חשוב, היכולת להתאמן על המשחק שלנו.  הספר לימד אותי לנתח סיטואציות ותחשות יותר טוב ומדוייק. התחלתי להיות נגיש יותר לפרטנרים שלי בזכות גישת הפינצ' אנד דה אאוצ'  - והרגשתי שאני מצליח לגשר בין ההבנה שלי לגוף שלי. הייתה זו תקופה טובה של אימון, מלאה בהצלחות ובכישלונות טובים. המשכתי לחפש חומרים. נחשפתי לגישות ומתודות שונות. לחלקן התחברתי ולחלקן פחות. כגון:  יז'י גרוטובסקי  פיטר ברוק, איליה קאזאן, גורדון קרייג, ברכט, מאירהולד, טדאשי סוזוקי, יושי אוידה, אן בוגרט, הרולד גסקינד, דיויד מאמט  ורבים אחרים. הם הרחיבו לי את עולם הלמידה בתאטרון. המורים שלי לפתע היו רק קהל מאוד קשוח, לאט לאט תוך חיפוש מתמיד של טכניקה התחלתי למצוא שפה. שהיא שלי, התחלתי לגלות את מה ששחקניו של שייקספיר ידעו כל כך טוב, לעבוד עם עצמם (Selfdirecting) הבמאי הוא קולגה ששותף ליצירה שלי ולא אלוהים. הוא לא בהכרח יודע יותר ממני. גיליתי שאפשר לעשות חזרות בבית לבד ולהגיע עם פתרונות לחדר חזרות ושם לנסות. התלות בבמאים שלי נגמרה. גיליתי שיטות חדשות לניתוח טקסט, שיטות חדשות להבעה  רגשית אפילו שיטות חדשות ללמידה בעל פה. הייתי מוצף בעולם ומלואו אבל לצערי לא יכולתי להעביר את החומר לאף אחד, כי לא הייתה לי שפה משותפת עם חברי לכיתה. וכשהצבעתי על הספרים מרבית האנשים הזדעזעו מהרעיון לקרוא אותם. לאחר שסיימתי את בית הספר גיליתי במקרה את שיטת יאט/לאבאן, בזכות סדנה קטנה שהייתה בארץ ובו העבירו את עקרונות השיטה. מבחינתי שיטה זו הייתה כגילוי, הנה מישהו פיתח שפה, ברורה ובהירה. שיטה שהופכת את כל העבודה לתקשורתית ועשירה יותר. פחדתי שאשכח את המעט שנחשפתי אליו בסדנה ונשבעתי שאני אמצא על זה חומרים. כשביררתי הבנתי שלא נכתב ספר על השיטה. לרוב נכתבו ספרים על לאבאן בלבד אבל זה לרוב לאבאן / ברטנייף שזו הגרסה לרקדנים. לאבאן / יאט זו הגרסה לאומני הבמה בכללותם. אז אספתי חומר, מדוקטורטים שאנשים עשו, מספרים שלכל מיני רקדנים ותלמידים של לאבאן. למדתי לאבאן בביתי, ועם סטודנטים שלי ובחדר החזרות. למדתי על עצמי ועל אחרים, ומשם הגעתי לפסיכולוגיה, ועברתי על פרויד ויונג (שעליו מושתת השיטה) ועל גשטאלט. ועל אומנות שפת הגוף, ואני עדיין לומד את השיטה הזאת ואת השפה הזאת ומזמין אנשים ללמוד איתי.

היום כמורה אני ממליץ בחום על הספרים שמוזכרים גם אלו שטענתי שהם גרועים. 
סטניסלבסקי - עבודת השחקן על עצמו. 
סטניסלבסקי - חיי באומנות (העדפתי אותו) 
אוטה האגן  respect for acting - מבחינת המתודה של סטניסלבסקי, לטעמי הספר הכי ברור
מייזנר - the practical hand book for the actor - אולי הספר היעיל ביותר לניתוח טקסט. 
מייזנר - meisner on acting - תמלול שיעורי משחק של סנפורד מייזנר
anne bogart - the viewpoints book- מתודה מעולה לתאטרון פיזי, והבעה גופנית על הבמה
anne bogart - and then you act - על המקום שממנו משחקים
anne bogart - director prepare - על מערכת היחסים שבין במאי לשחקן
jerzi grotovski - toward a poor theatre - ספר למתקדמים, לקחת את המשחק לשלב הבא - המשחק הטוטאלי.
david mamet - true or false (ספר חשוב ומעניין על הבעיה בלימודי משחק, יכול לדפוק את השכל, מזהיר מראש.)
david mamet - theatre - הספר עוסק בעיקר ב"מדוע לא צריכים את הבמאי בחדר חזרות"
פיטר ברוק - החלל הריק. 
peter brook -the open door
yoshi oida -The invisible actor שחקן בלהקה של פיטר ברוק המלמד הקשר בין טכניקות של תאטרון יפני לתאטרון המערבי
harold gaskin - how to stop acting ספר על תפיסה מחשבתית של משחק, השקפת עולם שונה מעט על טקסט, הפרקים הראשונים מאוד מעניינים השאר חוזר על עצמו.
כוחו של השחקן -איוונה צ'בק - הפרקים הראשונים הם טובים וחשובים לטעמי אבל הספר מלא בעודף אינפורמציה והתפארות אישית, יש לי כבוד לגברת צ'בק ואני יודע מתוך צפייה בעבודתה שהיא יודעת את העבודה אבל היא קואצ'רית ולא מורה ליסודות המשחק. היא מאמנת את בראד פיט לראות בעיני רוחו תחליף לאביו, בחור בן 23 בשנה א' יתקשה בזה יותר.


וכמובן מי שמעוניין בסדנאות יאט/ לאבאן. צרו איתי קשר. 

14 ביולי 2011

תלאות ופלאות



הגעתי הבית אחרי ההצגה ומצאתי מעטפה חומה נשענת על דלת ביתי. בפנים הייתה מחברת פשוטה של שני שקלים ועל העטיפה היה כתוב 'קרא אותי'. פתחתי את המחברת והתחלתי לקרוא: "קורא יקר, זה עתה תם ונשלם עוד פרק בחייך. החל ממחר מתחיל פרק חדש. לרשותך עט ומחברת ריקה בהצלחה בפרק הבא." עט? אני לא ראיתי עט. הסתכלתי סביבי וגיליתי 2 דברים: שיש עט והוא על שולחן ושאני בגובה של חמישה ס"מ. עד עכשיו אני מחפש את התיבה שעליה כתוב 'אכול אותי.' 
(תגובה -  התיבה הזאת נמצאת כמה מטרים מתחת לרצפה... נועה לזר.) 
-- 
מצאתי את התיבה היכן שנועה לזר אמרה לי שהיא תהיה. מזל שיש חברים. חזרתי לגודלי הטבעי והרמתי את העט מהשולחן. רציתי לכתוב אך במקום זה ציירתי דלת. כשהפכתי את המחברת הדלת נפתחה ונפלתי פנימה. בין אותיות ומילים ריחפתי. כיוון כללי - למטה. בדרך נתקלתי בארנב הלבן. שרשרת שעון הזהב שלו כרוכה סביב צווארו. לא היה דופק. אמרתי כמה מילות פרידה, בכל זאת הוא דמות משמעותית בחיי. ואז שמתי לב שעל מקטורנו נעוץ שלט קטן. אתה הבא בתור! 




חגגתי היום את אין יום ההולדת שלי. קיבלתי במתנה בננה וכאב ראש. בינתיים שהכובען המשוגע הקיא בשירותים, התלונן העכבר למחושים בחזה ואני המלצתי לו על תה קמומיל ונענע. הכובען חזר, היינו באמצע שיחה על איך אנחנו תמיד מתחילים מהסוף. בחדר ליד המפטי דמפטי שר דיויד בואי בקריוקי. מחר אנחנו הולכים ללוויה של הארנב הלבן. יש לנו הסעה עם חתול הצ'שר. אבל אנחנו לא יודעים איך נחזור. קנינו ורדים לבנים מחר נצבע אותם לשחור.

בדרך ללוויה, ראינו גופה של שחקן שוכבת בצד הכביש. עצרנו את המכונית והבטנו בו. הכובען המשוגע נשאר באוטו. טקסטים היו פזורים לכל עבר. השחקן נרצח בזמן ששיחק קטעים מ'מקבת', הפה שלו הסריח משאריות של טקסט. חתול ה'צשר' ציין שזה מאוד נפוץ להסתכל פנימה. פתחנו את הבטן שלו כדי לראות, בין הזיכרונות והחושים מצאנו שאריות של אבקה כחולה. בינתיים המפטי דמפטי מצא סימני צמיגים. עלינו לרכב ושמנו גז לצלילי הרדיו. (קישור - Immigrant song)


---
ירד גשם בלוויה של הארנב הלבן. הבגדים נדבקו לי לעצמות. המפטי דמפטי חתך לעשן סיגריה. הכובען המשוגע הקריא שיר של סטראנד שאף אחד לא הבין. "רוחו של מישהו אחר באה לבקר ואנחנו עורכים טקס של איחוד כשהאור זורח. בשעה שהאור זורח, מה עוד אנחנו יכולים לעשות? ומי לא נמצא עם רגל אחת בקבר?" הייתי חייב לעשות פיפי ונעלמתי מאחורי שיח ורדים אדומים. קלטתי שהמלכה לב אדום מביטה בי משתין. הפיפי היה חם והעלה אדים. לפתע נשמעה ירייה.
---
מישהו ירה בהמפטי דמפטי. החלבון שלו היה שפוך בכל מקום. הכובען המשוגע ניסה להחיות אותו אבל ללא הצלחה. רוב הבאים ברחו לפני שהמשטרה באה. נשארנו לבד, שותקים. כמה סחלבים נגשו אלינו להביע תנחומים, ולאחר מכן חזרו לשכב על הקבר של הארנב הלבן. מישהו כאן רוצח אותנו, אמר הכובען, אנחנו צריכים למצוא אותו. חתול ה'צשר' הציע שניסע לאכול משהו. עלינו לאוטו. במרחק שמענו את הסירנות של המשטרה. הכובען התחיל לשיר וכל שנותר לנו היה לבכות. (קישור - Hallelujah) 
---
עצרנו לאכול במקום לא ברור. לא היה שלט והתפריט היה מרוח. המלצרית לקחה מאיתנו הזמנה. משהו בקול שלה סימן רעות. חתול הצ'שר הזמין כריך טונה, הכובען - המבורגר ואני - סלט. אני קוראת את הסטטוסים שלך, אמרה. ריח הניקוטין היכה בי, ורציתי להגיד לך שאני עוקבת אחריך, הבטנו בה, עיניה היו כחולות עם נקודות ורודות. מישהו מתמלל את הסיפור שלנו, אמרתי, מישהו משתמש בפייסבוק נגדנו. הכובען הסתכל עלי ואמר איך אתה יודע שהוא משתמש בפייסבוק?
---

יצאתי החוצה לשאוף קצת אוויר צח. מתוך חלון של מכונית כחולה בקעה מוזיקה. התקרבתי, המנוע של המכונית פעל. בחלון האחורי נפתח מסך אדום קטן ושתי בובות גרב ורודות הציגו בפני את סצנת הרצח ממקבת. אך במקום שמו של דנקן הם השתמשו בשמי. על היד שתפעלה את הגרב היה צמיד כסוף. בזהירות התקדמתי, ניסיתי לראות מי מאחורי כל זה אבל אז שאגה המוזיקה המסך נסגר והמכונית חרקה גלגלים ונסעה, רצתי בחזרה למסעדה, אספתי את כולם וטסנו למכונית. (קישור - Lullaby)


המעקב אחר המכונית הכחולה הוביל אותנו לסחרחורת, מקום צבעוני במיוחד ומלא רמזורים. "איבדנו אותם" אמר חתול הצ'שר. הכובען קילל כדקה ואני יצאתי מהמכונית. מר עכבר אמר לי שאסור לצאת מהמכונית בסחרחורת. התעלמתי מהערתו והתקרבתי לאחד הרמזורים. מי שם? שאל הרמזור. אמרתי לו את שמי ושאלתי אותו אם הוא יודע היכן נעלמה המכונית הכחולה. הוא ענה לי רק אם תגיד לי: "מי שמח בעשרה לשתיים וזועף בשבע ועשרים?" נתקענו עם החידה.

(המשך יבוא...)