17 ביוני 2012

ראיון על שיטת לאבאן/ יאט. 17.6.12


אז מה זאת השיטה הזאת?
עדיין לא הצלחתי לתמצת אותה בכמה מילים. אבל בעיני זה כלי שנותן לאומנות המשחק חוקים ברורים. ברגע שיש חוקים הרבה יותר קל לשחק. וכשאני אומר לשחק אני מתכוון ל playing ולא בהכרח ל- acting. לכל האומנויות האחרות יש טכניקה או שפה שאדם יכול ללמוד אותה. למוסיקה יש תווים, לצייר יש טכניקות ציור וכלים שונים לבצע אותם, לרקדן יש סגנונות ולכל סגנון הטכניקה והמגבלות שלו. השיטה הזאת מציעה שפה, מערכת חוקים ברורה שמאפשרת תקשורת יותר חלקה בחדר חזרות. הרי כמה פעמים הבמאי אמר לשחקן נתון פסיכולוגי והשחקן לא הבין. לכל אחד מאתנו סמנטיקה אחרת. "לגרום למישהו לאהוב אותי" מתפרש אצלך ואצלי כשני דברים שונים. בשיטה הזאת יש מגשר טכני שעוזר לי להבין את העבודה הנדרשת ובכך למצוא ביטוי מתאים למושג "אהבה" שמתאים לשנינו.

אז אתה בעצם טוען שאין צורך בעבודה פסיכולוגית, שסטנסלבסקי מיותר?
אני לא אומר את זה. כל שחקן או כל במאי חייב למצוא הצדקה לרעיון שלו. העניין הוא שלא ניתן לשנות הגדרה פסיכולוגית. לעומת זאת הגדרות טכניות ניתן לשנות. כשהבמאי מחליט על נתון פסיכולוגי הוא מצפה שהשחקן יבצע את זה. מה קורה כשהשחקן לא מצליח? מה אז? האם ישר נרוץ ונשנה את הנתון הפסיכולוגי, לא? לא ננסה למצוא דרך אחרת להביע את זה. אבל איך? משהו בדרך הביטוי חייב להשתנות. ולכאן נכנסת הטכניקה. מילים פשוטות כמו מהר-מתמשך.פוקוס ישיר או גמיש. או מערכת חוקים חדשה בחדר - לדוג' שחקן אחד מתרחק כאשר השני מתקרב. רק ממערכות של חוקים יעלו הצדקות פסיכולוגיות חדשות. כי לא תהיה ברירה לשחקנים אלא להצדיק את הנתון המחודש. ובכל יתאפשר מבחר רב של אופציות לביטוי הנתון הפסיכולוגי הבודד.

אז זו בעצם עבודה מהחוץ לפנים?
אפשר לתאר את זה ככה. בדומה ליוגה שקודם אתה לומד את הרצף התנועתי, ואת הצורות. ואם הזמן אתה נכנס לעומק של זה ומגיע עד לשליטה בנשימה. המטרה של השיטה דומה, להשתמש בצורות הביטוי שלך כבן אדם עד שתגיע לרמה שבה יש לך יכולת לבטא תנועה חיצונית כמו גם תנועה פנימית.

מה זו תנועה פנימית?
פעימות הלב, הנשימה. זאת התנועה הפנימית המרכזית. יש גם הסרעפת והשרירים אבל הכול מושפע מהנשימה. כי יש לה גם ביטוי פיזי וגם ביטוי ווקאלי. כרגע אתה נושם רגיל נכון? אם אתן לך נתון טכני להגביר את הנשימה שלך, מה יקרה? אוטומאטית המצב הדרמטי שלך יעלה. כי גם נדרשת אנרגיה יותר משמעותית לריאות , לסרעפת וגם אני כצופה מפרש את זה כמצב דרמטי. השינוי הבסיסי הראשון ששחקן צריך ללמוד לעשות על מנת לשנות 'מצב' הוא לשנות את הנשימה שלו, זה ישנה את מפלס האנרגיה שלו. הגוף מתארגן לפי מה שאנחנו חשים באותו רגע. שלוט בגוף שלך ובכך תעזור לו לחוש או להרגיש. אתן לך תרגיל בסיסי - תסתכל לי בעיניים. עכשיו קרב את הסנטר שלך לגרון ואל תוריד את העיניים שלך ממני מה אתה מרגיש?

משהו כמו זעם, אני מרגיש כאילו אני עומד להרוג אותך. 
עכשיו תרים את הסנטר גבוה ותסתכל עלי, מה אתה מרגיש?

שאני מתנשא מעלייך. 
בדיוק, הנתון הוא מאוד פשוט. וההשפעה שלו מאוד גדולה.

אז זו בעצם שפת גוף?
גם אבל לא רק. זו שפה תנועתית - הפסיכולוגיה של התנועה. יש לנו שלושה סוגים של תנועה - פיזית (הגוף) ווקאלית (הדיבור) והמנטלית (פוקוס). התנועות הללו מורכבות מסמלים ברורים, הן יוצרות דפוסי התנהגות, פרסונות. לכל אחד מאתנו יש משוואה תנועתית שבאמצעותה אנו חיים ומבטאים את עצמנו. אנחנו יכולים להגיד מה שאנחנו רוצים, אבל הגוף שלנו לא יכול לשקר, כי הוא מספר את הסיפור הכולל שלנו, של המודע והתת מודע. אם שחקן (או כל אדם) יכיר את הדרך שבה הוא נע בחלל ואת ההשפעה הפסיכולוגית של התנועה שלו על עצמו והסביבה, הוא יוכל לדעת מה הוא צריך לשנות בעצמו על מנת להתאים את עצמו לכל סיטואציה. לצורך העניין אני טוען שהטקסט של המחזאי דומה לתווים של המוסיקאי. צריך לדלות משם את הפרטיטורה, את התנועות ואז לחפש כיצד להביע אותן ובאיזה כלים. היות והטקסט שייך לכלי הדיבור, אתחיל בכך שאחלק אותו לביטים (למקצב) אני אבסס הלחנה ראשונה לפי קריטריונים בסיסיים של מהירות, ווליום, כמות טקסט. ואמצא את שאר הרמזים בסימני הפיסוק. (יש נטייה להתעלם או לא להכיר את סימני הפיסוק. זה כמו להתעלם מהכוריאוגרף לצורך העניין.) לאחר שביססתי את התנועה הווקאלית. יעלו לי מספר מסוים של הצדקות פסיכולוגיות. (כלים לניתוח טקסט, כמו ציר דרמטי יכולים מאוד להועיל כתמיכה לחלק זה של העבודה). לאחר מכן אעבור להעמדה או במילים אחרות בחינת התנועה הווקאלית כתנועה פיזית ו/או מנטלית. ובכך אבנה ריקוד פסיכולוגי עד שאמצא את הביטוי ההולם ביותר לרעיונות שלי. ייתכן שאף יעלו רעיונות חדשים טובים יותר ממה שחשבתי עליהם.

אשמח לדעת עוד על הקשר בין השחקן לטקסט. 
לשחקן יש את התנועות שלו. ולטקסט יש את התנועות שהוא דורש. כלומר ייתכן שיש להם משוואה זהה וייתכן שונה. ברגע שאנו מצליחים לאבחן את המשוואות. מתחילה ההתאמה. השחקן משתנה למען הטקסט. כלומר עליו להתאמן על תנועות או מקצבים שהוא אינו רגיל אליהם על מנת לפתח אותם ובכך להתאים את עצמו למשוואה של הטקסט על הצד הטוב ביותר. כשרון לפי הטכניקה הזאת נמדד בשילוב של יכולת ביטוי של השחקן את הנתונים, וגמישותו במעברים ביניהם. בטקסט   משתמשים לא רק  למען תוצאה אלא גם ככלי אימון - בדומה למוזיקאי החוזר על מנגינה בבית - הלומד אותה וגם מעמיק לתוכה. לדוגמה, כלי אימון כזה הוא חוסר תזוזה. לשחקנים רבים יש קושי רב לא לזוז. לשחרר את הפנים, ואת הידיים. זה נתון פשוט לכאורה שדורש אימון רב. בהרבה מקרים הוא גורם לשחקן להרגיש שהוא משחק רע. אני טוען שכל שינוי מייצר קושי - ילד הלומד לנגן בגיטרה: הפעמים הראשונות הן קשות מאוד, ומכאיבות באצבעות ולוקח הרבה זמן ללמוד לעבור בין אקורד לאקורד. גם בחדר הכושר - השבועות הראשונים הם תמיד קשים גם לגוף וגם לנפש. אבל האימון ברור. המכשירים ברורים. אני יודע בדיוק מה עלי ולעשות, ישנה חזרה על סדר הדברים ועל הנתונים. השחקן לא מחוייב רק לתוצאה של הטקסט. אלא לאימון על תנועות חדשות ומיצויים. דוגמאות - חוסר תזוזה, ווליום חזק במשך שלוש דקות. - טקסט מהיר / איטי. אינטרוולים טקסטואלים. פוקוס ישיר. בהיה ועוד אחרים.

אתה משתמש הרבה במוזיקה כהקבלה.
כן. מוזיקה היא הופעה מושלמת. אחרי שיר של שלוש דקות הקהל ימחא כפיים כשווה ערך להצגה של שעה וחצי. מוזיקה מעוררת רגש ומחשבה בצורה מאוד עוצמתית. והיות ובתאטרון השחקן משתמש בדיבור שלו ככלי מוזיקלי ובגוף שלו ככלי ריקודי, כדאי ללמוד משתי האומנויות האלה ולהעתיק מהן את המתודות.

תודה לך על הראיון. 
תודה לך.

ורק נגיד שבהמשך השבוע נעשה ראיון נוסף על...
פרסונת השחקן.  

14 ביוני 2012

עד שלא תהפוך את התת מודע שלך למודע, הוא ינהל את חייך ואתה תקרא לזה גורל.


בתחום לימודי המשחק שלי כתלמיד וכמורה נתקלתי בקושי. המורים/בימאים/תלמידים היו מגדירים הכול דרך הפסיכולוגיה של הדמות (רצון פעולה מכשול ) ואז מחפשים דרך לבטא את ההגדרות האלו. אך להלן המכשלה, גם אם מצאתי דרך לבטא את ההגדרה עדיין לא ידעתי בדיוק מה עשיתי על מנת להביע את זה ואז מילים כמו חיבור, ניסיון חיים, רגשות עולות בחדר החזרות. הרגשתי שהמשחק שלי מבוסס על מזל ולא על משהו מדויק. אם אני לא יכול לחזור על זה, אז אני לא בחדר חזרות.  חיפשתי טכניקה שתאפשר לי לנתח את עצמי ואת מה שאני עושה. טכניקה שתעורר את הצדקה הפסיכולוגית. הרי אני לא יכול לשנות נתון כמו "תגרום לה לאהוב אותך" אני יכול לשנות את דרכי הביטוי ואם אמצא את הפרמטרים שדרכם אוכל לחפש את ההגדרה, מי יודע אולי אמצא ביטוי להגדרה הפסיכולוגית ממקום גם לא צפוי אצלי. בלאבאן / יאט מצאתי לעצמי את הפתרון. פתאום שפה אנליטית, פשוטה להבנה ועם זאת בעלת עומק פילוסופי ופסיכולוגי נרחב התומכת (ולא מבטלת ) את המתודות האחרות. והבונוס הגדול, שאני יכול לעבוד לבד, גם בלי פרטנר, יש לי כלי שאני יכול לעבוד עליו לבד בבית. נתונים פשוטים שגם ילדים מבינים. כמו: מהר - מתמשך. חזק - קל. פוקוס ישיר או פוקוס גמיש. להרבה אנשים נדמה שאלה דברים אלמנטריים. אבל מתי בפעם האחרונה מישהו שיחק והתאמן על לא לזוז. או להתאמן על החזקת קול בווליום חזק למשך שלוש דקות. כולם ממהרים לתוצאה ולכן האימון במשחק הפך להיות שולי (בניגוד לכל האומנויות האחרות) . האם מישהו שם לב לצורה שהידיים שלו זזות. האם ניסיתם לעשות מונולוג ממש לאט ולשמור על ההגיון שלו או מאוד מהר ולשמור על ההגיון שלו.  זה לא משנה מה ההגדרה/הצדקה הפסיכולוגית של הדמות אם הברכיים שלכם נעולות שום דבר לא יקרה. אני מאמין שאומנות המשחק צריכה להיות מקצוע פשוט, היות והטכניקה מבוססת על עולמו הפסיכולוגי של יונג ארשה לעצמי לצטט מדבריו " עד שלא תהפוך את התת מודע שלך למודע, הוא ינהל את חייך ואתה תקרא לזה גורל." 



קצרצר - התחתנתי עם חיפושית משה רבנו

התחתני עם חיפושית משה רבנו. נולדו לנו ארבעים חיפושיות עם דלקת חניכיים. כשעבר גמל-שלמה בסביבה, אכלה החיפושית את כל ילדי. גיליתי את זה כשחזרתי מהעבודה. בכיתי ארבעה ימים. לא התגרשנו, מצאתי את הסליחה שבתוכי. היא אמרה שזה בטבע שלה ושכך נבראה ואין מה להאשים אותה. הרגשתי גיבור שסלחתי, קדוש מעונה. למחרת נכנסתי לאינטרנט, לויקיפדיה וקראתי שחיפושיות לא אוכלות את ילדיהן. רבנו ריב ארוך שבסופו ירדתי מהפרח שעליו חיינו. עכשיו אני במערכת יחסים עם נמלה, אני מודה אני נמשך לאחיותיה. אבל זה הטבע שלי, לא? בכל אופן אני לא יודע למה לצפות ולאן כל זה יתפתח. דבר אחד, אני בטוח, מעולם לא הרגשתי כל כך קרוב לאדמה.

12 ביוני 2012

קצרצר - אין לי כוח להיות יותר אני.

אין לי כוח להיות יותר אני, אין לי האומץ, הכוח וחשק להיות בעל אישיות. אישיות היא מותרת. היא עולה לי יותר מדי כסף. אני רוצה להיות רוח רפאים רגילה. נמאס לי מחופש המחשבה שלי, מכל הידע שלי, מהמודעות הארורה שלי. אנשים אומרים "הי, תראו אותו הוא מתבונן בהתנהגות האנושית, זה ודאי הופך אותו לבן אדם אומלל למדי." הגיע הזמן להגדיר את התבונה והחכמה כמחלה. 

קצרצר - כשמוות ישב לשתות איתי קפה

זה היה ביום שבת כשהמוות התיישב לצדי לשתות את הקפה של הבוקר. הוא התנצל על כך שהוא עירום. ניגשתי לארון ונתתי לו חולצת פולו סגולה, מכנסיים קצרים שחורים וזוג מוקסינים שכבר מזמן התכוונתי לזרוק. לא דיברנו על עניין המוות קרוב ליומיים אבל רגע מוזר באמבטיה גרם לי להתפרצות בכי לא נשלטת. הוא הרגיע אותי ואמר לי שכל עוד הוא לא נוגע בי אין לי סיבה לחשוש. (קטע מתוך הספר שלעולם לא אגמור לכתוב.)

קצרצר - המתת חסד תל אביבית

בואו לחגוג איתי את המתת החסד התל אביבית הראשונה שלי. היו שותפים לרציחתה של ההצגה. הסכין מושחזת, חלוק הקצבים מוכן, הניילון פרוס. בואו להיות עדים לטרגדיה האנושית של הצגה קטנה שהיא אינה פנינה קטנה כאם גוש פחם שזרוק לצד המדרכה. יחי המרמור והעצב, להתראות שלהבת הנר המתפוגג... מי ייתן ויהיה עוד פעם כוח לעשות את זה. כי כל הצגה ללא תקציב היא כמו נס.

קצרצר - קהל = גוף הצגה =נפש.

קהל = גוף הצגה =נפש. הנפש מתבגרת מתפתחת ומקבלת עומק וצופה בגסיסתו של הגוף שמדרדר לאט עד להעלמות. הגןף מחזיק את הנפש, בלעדיו נשאר רק זכרון. זו מודעות כואבת, תהליך גסיסה. הצגה הרואה את הקהל נעלם. שחקנים הרואים כיסאות ריקים. יום אחד לא יגיעו יותר אנשים והכל יעלם... - הצגות אחרונות.

11 ביוני 2012

קצרצר - לפעמים נדמה לי שאני חזק

לפעמים נדמה לי שאני חזק, שאני מסוגל להתמודד עם כול הדברים גדולים, כמו הרעיון שמישהו ימות, או יעלם, או אפילו לאבד את כל רכושי, אני אפילו משוכנע שאני אהיה איתן בימי מלחמה. אבל אז קורה משהו קטן - כמו למשל - אייפון שנשרף פתאום - ואני מבין שאני לא מסוגל להתמודד עם כלום. שלמרות כל 32 שנות חיי אני עדיין בן ארבע שהלך לאיבוד בקניון. הבטן שלי מתהפכת, אני לא יודע מימיני ומשמאלי ושאלות קיומיות כמו "למה דווקא אני?" בוקעות מגרוני אני שואג על הילדות שלי "לא עכשיו" ורוצה לשבור את הרהיטים סביבי. אז כן אני מודה אני מאלה שמתים במלחמות, ואני מאלה שלא שורדים רעידות אדמה, אני מאלה שנהיים חולים, אני מאלה שבורחים מהמוות ומכל אירוע דרמטי רק בגלל דבר אחד - אני לא יודע להתמודד עם כלום. אף אחד לא הכין אותי לחיים (בטח לא הטלוויזיה של שנות ה-80) אז אמרתי את זה - אני האיש שמת בהתחלה של הסרט ואף אחד לא זוכר. זאת האמת שלי בגלל זה אני מתאמץ כל כך חזק להעמיד פנים שאני מישהו אחר.