רועי מליח רשף

אני חי כמו חתול. עובר בין שלושה חדרים, לא יוצא מהבית. בעיקר בוהה, קצת קורא, קצת כותב. ***** סיימתי לכתוב מחזה במחברת שקיבלתי במתנה בכנס. אני מצטער שלא כתבתי את המחזה במחברת ראוייה יותר. מה לעשות, דברים הופכים להיות ראויים רק כשמסיימים אותם, לא כשמתחילים. ***** אני קורא מספר ספרים במקביל ומקשיב לעוד מספר ספרים. זה מתבלגן לי בראש. אני נהנה מזה. ***** התחלתי סדנה לטכניקות מתקדמות במחזאות. יש קבוצה נהדרת. למרות החששות שלי בהתחלה, היה שיעור נהדר. ***** ההצגה 'המחכה לאהבה' עלתה. היא מוצלחת מאוד. אני מצטער שלא כתבתי על הימים שהיא עלתה, על הציפייה, על המתח, ועל החוויה שאחרי. ניסיתי לכתוב בדיעבד. כל מה שיצא לי זה עובדות יבשות. ***** הייתה קריאה ראשונה של 'הלידה' מחזה עתידני שיעלה בתיאטרון מיקרו בסוף השנה. השחקנים נפגשו עם הטקסט לראשונה בקריאה. הם קראו ברגישות רבה. והופתעו תוך כדי מהמהלכים. סיכמתי את הקריאה כאירוע מוצלח. ***** אני ונטע, בתי הקטנה (8) קוראים יחד את 'אליס בארץ הפלאות.' אנחנו נהנים וצוחקים ומנסים יחד להתמודד עם האבסורד של הספר. נטע

ניל גיימן, סופר, תסריטאי, עיתונאי, איש די מפורסם בעולם הספרות.  אני לא מתחבר לסגנון הספרותי שלו. זה מצד אחד. מצד שני, האיש עצמו מרתק אותי והשפיע על לא מעט בחירות שעשיתי בחיי הכתיבה שלי. את הספרים שלו הכרחתי את עצמי לקרוא. קראתי את אלים אמריקאים ולא ממש אהבתי. חאר כך את ספר בית הקברות ואהבתי רק את הסוף, קראתי את החוברות הראשונות של סנדמן (גם שם לא נתפסתי אבל הצלחתי להכיר בחוכמה של הכתיבה.) אבל יש לקרוא דברים מתוך הנאה וניל גיימן לא מסב לי הנאה ויש לקרוא דברים על מנת ללמוד מהם את המלאכה וכאן ניל גיימן הוא נהדר. אני מוצא שיש ספרים שאני נהנה מהם מאוד ויש ספרים שאני קורא אותם כאדם שחוקר את עולם הכתיבה. אני שומע אותו מדבר בפודקאסטים ובראיונות. אני קורא מאמרים שלו. הוא נשמע כמו קולגה. מישהו שהייתי יכול לשבת איתו על קפה ולדבר. האם לא לכל אחד מאיתנו יש אדם כזה בחיים? אדם שאיננו מכירים אך נדמה שהוא היה יכול להיות חבר טוב? לאורך השנים חזרתי אליו שוב שוב. בזכותו רכשתי את העט הנובע הראשון שלי LAMY SAFARI. ואחר גם את השני LAMY 2000 . מאז אני הכי אוהב לכתוב איתם. למדתי להנות מכתב גדול ולא מובן

לא כולל הבלוג. כתבתי היום קרוב ל-5000 מילים. מה אני כותב? את המחשבות שלי. אני לא עוצר. אני מקליד במהירות. מקליד עם שגיאות. מדבר בקול רם.  לא מתחשב בטעויות, לא מתחשב בהגיון. אני שואל שאלות במילים ועונה וכותב שברים של מחשבות ושברים של דיאלוג ושברים של שאלות ותשובות. למה לא ידעתי לעשות את זה לפני חודשיים? למה לא ידעתי לעשות את זה כשהייתי צעיר? למה אני לומד לסמוך עך עצמי רק עכשיו?  לכל דבר יש את זמן שלו. זה הזמן של הגילוי הזה. נתקלתי בטעות בספר. “כותבים והמחברות שלהם.” ערכה אותו דיאנה ראב. הספר הזה הוציא אותי ממשבר הכתיבה שהיה לי בשבועות האחרונים. לא היה לי רצון לכתוב. נאלצתי להכריח את עצמי לכתוב. הכתיבה הפכה למטלה. אני לא יודע מה קרה. הרעיונות שלי התנגשו אחד בשני. לא ידעתי כבר מה טוב ומה לא טוב. כל הזמן קפצתי מדבר לדבר. אני כותב אבל זה לא אני. אני מחקה את עצמי. אני כותב בנדמה לי מחזה. כמו שחקן שמשחקק. המשבר עמוק. התחלתי לעשות מדיטציה כל יום. עד לאותו רגע הכתיבה הייתה המדיטציה שלי. נאצלתי להחליף אותה  עברו ימים ולא כתבתי מילה. פה ושם הזזתי את העט. שכנעתי את עצמי שזה הכול חלק מתהליך. א

היום ירדו לי דמעות בטקס יום השואה של הבת שלי. אבל זה מה שקרה בסוף הטקס שגרם לי ללכת עם מחשבות. היינו מעט הורים והמון ילדים.  הסתכלתי על הבת שלי בעודה מדקלמת טקסטים. וחשבתי לעצמי - אילו חייתי  בתקופה הזאת איזה מן אבא הייתי עשוי להיות? מה הייתי אומר לבנות שלי? איך הייתי מסביר את מה שקורה?  ובעיקר מה הייתי עושה? ואז התרסק לי הלב  על כך שלא הצלחתי למצוא אצלי בדימיון אפילו סיפור גבורה אחד.  דימיינתי את המבט שלה מלא השאלות ואת המבט האפור שלי שאני לא יודע מה לעשות. ראיתי את עצמי מובל , ראיתי את עצמי נפרד. ראיתי את עצמי עולה על משאית. דימיינתי אותה בוכה, צועקת -  איפה אתה אבא! למה אתה לא עושה כלום. זה לא המוות שהפחיד אותי בדימיון, זאת הפרידה מהדבר היקר ביותר שלך. ודמעתי, ודמעתי ודמעתי. ואז הטקס נגמר. וילד אחד בכיתה ו'  חלף על פני ופלט לעצמו "גם כן טקס. מעניין לי את התחת." ומהחושך הזה הציפה אותי תחושת שמחה לא מובנת. נזכרתי שגם לי זה עניין את התחת כשהייתי ילד. ונזכרתי כמה צחקתי בצפירות מפרצופים של חברים וכמה התעצבנתי שאין כלום בטלוויזיה, ו'יו' איזה שעמום ואיך הכול

קמתי בשמונה בבוקר. ישבתי ליד שולחן העבודה שלי, קראתי וכתבתי. קמתי להפסקה אחת. ירדתי לרחוב לקנות לי טוש שחור.  הטוש שאיתו אני כותב נגמר. לא מצאתי טוש. קניתי אוכל וחזרתי הביתה. חזרתי לשולחן העבודה. המשכתי לקרוא ולכתוב. כל כמה עצרתי להפסקה קטנה בה בהיתי ולא עשיתי כלום. בשלב מסויים גם ביצעתי מונולוג מאולתר למראה. אני לא זוכר מה אמרתי והתחרטתי שלו כתבתי אותו.  הזה היה יום מוצלח מבחינתי - היו בו מעט הסחות דעת. הצלחתי להתנהל בין מספר פרויקטים. לא נדרשתי לענות על מיילים, אף אחד לא חיפש אותי ורוב היום הטלפון שלי היה סגור.  עכשיו שאני כותב את המילם הללו אני שואל את עצמי - האם הייתי יכול לחיות ככה כל יום?   בטוח הייתי כותב יותר. שכחתי לציין שגם ראיתי סרט.  זה קרה בטעות. לא התכוונתי לראות אותו אבל התחלתי ולא יכולתי להפסיק. A RAISIN IN THE SUN משנת 1961.  במקור זהו מחזה. שעשו לו עיבוד לסרט. הסיפור הוא על משפחה שחורה בשיקגו החלומות והקשיים שלהם באמריקה.  אני נשאבתי אליו ולא הצלחתי לצאת ממנו. ישנה גם גרסה חדשה מהשנים האחרונות. זה לא מתקרב לאיכות של המקור. אני אוהב סרטים ישנים הכתיבה שם פשוט מעולה

החלטנו במחזאים לכתוב מחזאות בלתי אפשרית. זה שם גדול אך מה שהוא אומר שאנחו משוחררים מכל מגבלה שיש לגבי מבנה, דמויות, עלילה וכן הלאה, זה אתגר  שאפשר להפליד איתו ואפשר להשאיר אותו עדיין ברמת הסיפור.  זה אומר שלמילה יש כוח יותר רחב ממחזאות רגילה. כי בלעדי המילה לא ניתן להבין את מה שקורה. זה נכון לרוב המחזות  שאינן ריאלסטיים. במילייייים אחרות זה מה המימד האומנותי של המחזה או המימד הפלסטי  התחלתי לכתוב מחזה שבנוי על חפצים, ומהר מאוד החלו להכנס הזכרונות שלי לתוך המחזה תוך שעה כבר הבנתי שאני כותב על עצמי. החלטתי ללכת על זה עד הסוף כתבתי את המצוקה האישית שלי ואני הדמות הראשית על הבמה בשמי מבלי להסתתר. כתבתי על אימא שלי ועל אבא שלי ועל הסיפור המשפחתי שלי. זה כנראה המחזה הכי חשוף שלי. הוא לא כתב האשמה נגד אף אחד [ לפחות כך נדמה לי] אלא זה ייצוג של הבעיה המשפחתית שלי. מהמקום שלי כיוצר או מה שהפך אותי ליוצר. אני בסך הכול מנסה לספר את הסיפור של המשפחה שלי אבל הבעיה שאני לא באמת יודע מהו ואין מי שיגלה לי.  אתמול התקשרתי לאימא שלי על מנת להכין אותה שכתבתי מחזה עליה. אני לא חושבת שהיא אוהבת את הר

 BURIED CHILD כתב סם שפרד. לפני כשנתיים ישבתי לקרוא אותו - בכל זאת הוא זכה בפרס פוליצר ואני מחבב את כתיבתו של סם שפרד. אחרי עשרים עמודים הנחתי את המחזה. לא הבנתי כלום.  לא היה לי מושג מדוע הוא זכה בפרס כל כך יוקרתי. הנחתי שזה קשור לתקופה שבה הוא נכתב.  לפני כשנה רכשתי הקלטת אודיו של המחזה. ישבתי להקשיב, אחרי כ50 דקות הפסקתי. לא הבנתי כלום. למה לא קורה במחזה הזה שום דבר מובן.  לפני יומיים ראיתי גרסה מצולמת של ההצגה  באינטרנט. אד האריס בתפקיד הראשי. במשך שעה ארבעים ושבע הייתי מהופנט. כשההצגה נגמרה נשארתי לשבת בשקט עוד כשעה. זה היה שילוב של סמואל בקט וארתור מילר.  רק בזכות ההצגה הבנתי את המחזה. עכשיו ברור לי מדוע המחזה זכה בפרס פוליצר. התחושה הנוראית של הייאוש, של הסוף.  ההצגה הזאת ייצגה את חוסר התקשורת, הפחדים, השיח האלים, את הריקבון שאנחנו כמשפחה מרגישים ובעיקר (וזה שאחרי שקראתי קצת ביקורות) את ההתפוררות של החלום האמריקאי. במחזה הוא שיעור מתקדם בכתיבה. מאז שמעתי את ההקלטה פעמיים ואני מסתובב עם המחזה בתיק בתרגום מיכה לבינסון ז"ל  (התרגום לא כל כך טוב בעיני).  למחזה הזה אין מקום

יום בחירות. לסיכום הלכתי להצביע. לא ממש התרגשתי מיום הבחירות. אני לא אוהב את הסחף התקשורתי או את הייאוש שמשתלט על חלק מהאנשים סביבי. היה יום יפה בחוץ. אני מכבד אנשים שהולכים לבחור לעצמם ולביתם גם אם אינני איתם בהלך הרוח. אני לא אוהב שמרמים ואני יודע שזה גם קורה. כל היום דמיינתי שאם הייתי מכבה את כל העדכונים אז היום שלי היה יכול להיות ממש יום נפלא. הרבה יותר קל להתנהל עם פוליטיקה כאשר היא לא מוזנת לך דרך הוריד כל דקה ודקה. אני לא מתעלם ממה שקורה. אני קורא לא מעט ומדבר לא מעטץ אני פשוט לא חי בדימיון של מה עשוי להיות או לא להיות. כי הכול מורכב מעשרות החלטות והמון התנגדויות. יש שטוענים שאני טועה בדרכי. אבל זוהי דרכי ואם זו טעות אעדיף ללמוד אותה בעצמי ולא בגלל שהקשבתי לאחרים. אני לא פרסמתי את מה שבחרתי ברשת החברתית, אני לא אוהב את הזמן שאנשים משקיעים בלצלם את עצמם בוחרים. בשבילי בחירה היא אירוע שקט ואישי. אני עוד לא מצאתי את העמדה שלי בפוליטיקה ואני יודע שכרגע אני מצביע מהמניעים הלא נכונים. בבוקר קמתי לתוצאות. דבר ראשון שמחתי שנגמרו הסמסים. הרבה אנשים בסביבתי יתחילו לראות שחור בעינים

אני יושב ועובד על המחזה לתיאטרון מיקרו. שאמור לביים חברי הקרוב והמוכשר יפים ריננברג.  הפעם אני חווה תהליך ארוך מהרגיל. אני נדרש ליותר מחשבה מאי פעם, אני כותב משהו שמצד אחד תכננתי ואני יודע את הסוף, מצד שני אני מרגיש שאני צריך להעזר בתת מודע שלי על מנת לכתוב. נדמה לי שהסיבה נעוצה בכך שאני כותב משהו שלא כתבתי מעולם. זהו מחזה רטרו מדע בדיוני. כלומר מושפע מתפיסת המדע הבדיוני בשנות השישים של ארצות הברית. והמקור הוא שני סיפורים קצרים של הסופר ריי ברדבורי. את הסיפורים חיברתי לכדי סיפור אחד. כך שנוצר סיפור חדש. לכן זה בהשראת הסיפורים או בהשראת כתיבתו של ריי ברדבורי. אני לא מנסה לכתוב כמו  ריי ברדבורי. אני בעיקר מדמיין כאילו הייתי תייר בעולמו. אני מנסה לייצר עולם הדומה לשלו. ריי ברדבורי לא כותב מדע בדיוני בדיוק - הוא טוען בהרצאותיו שהוא כותב פנטזיה עתידנית. בסיפוריו אין כמעט מדע יש בעיקר עולם שמתקיים רק בדמיון. לטייל בעולם של סופר זו כתיבה אחרת. אני אמנם כותב יצירה שעומדת בפני עצמה ובכלים שלי, ובשיתוף עם הבמאי יפים ריננברג. לכתוב יצירה בעולם לא שלי. קראתי במהלך הכתיבה את הספרים "רשימות

ביום ראשון עלתה ההצגה "נקמתו של התרנגול האחראי לזריחת השמש". בביצוע אנסמבל התרנגול. חבורת צעירים שהחליטו להעלות את ההפקה. הם ביימו, עיצבו ושיחקו. לאחר שראיתי אותה הרגשתי שהם הפכו את המחזה שלי לטוב יותר. להם מכתב בכתב יד. הם עשו עבודה מעולה. היום ירדה ההצגה חדר 414. הלכתי להפרד. מהקאסט ומההצגה. כמחזאי המחזה עדיין חי אבל ההצגה מעתה היא זיכרון. לפני קרוב לעשרה ימים התחלתי לעשות מדיטציה כל יום. אני עושה בערך 30 דקות. זה הפך להיות הזמן שאני מחכה לו. אני צרגיש, שזה תורם לי אומנותית בצורה אדירה. זה לא נותן לי רעיונות זה נותן לי מקום לסמוך על הרעיונות שכבר יש לי ולתת להם זמן על הנייר עד שהם לא יהיו חלק מהיצירה. אני קורא ספר שירים של פאט פארקר. משוררת אמריקאית שחורה ולסבית. היא פשוט נהדרת. השירים שלה הופכים אותי.

אני לא מצליח לכתוב את כל מה שקורה. אני גם לא מצליח לכתוב כל יום בבלוג. אני מחכה לסוף היום כדי לכתוב את מאורעות היום. אבל בערב אני כבר עייף ואין לי חשק או רצון להביע את עצמי. בתקופה האחרונה קרו המון דברים. ואני כבר לא זוכ רמה הדברים האחרונים שלא כתבתי. היו לי גם כל מיני שיעורי משחק טובים ומעניינים שגיליתי שם תובנות על בימוי ומשחק. שיניתי משהו בצורת ההוראה שלי. היו לי תובנות כאלו ואחרות על עצמי. התחלתי לעשות מדיטציה וזה ממש משנה אותי. מצאתי את עצמי ברומן עם כתיבה לטלוויזיה. אני עוד לא יודע מה יש לי להגיד על זה. וזה עוד דך ארוכה שאני לא יודע כמה אני אצעד בה. כי זו חוויה אחרת בעיקר מנטלית לכתוב לטלוויזיה. בפרויקט המחזאים העלינו לראשונה מחזאות ארוכה. שזה אומר שאנחנו בתחילת הדרך לתיאטרון. יש לי כל מיני תובנות על עצמי ככותב בקיצור כתיבת הבלוג הזאת חסרה לי. אבל קשה לי לייצר כל הזמן הרגלים. אבל ננסה. 

בבוקר נפגשתי עם שי שבתאי. דיברנו על מחזאות, על אריסטו ושייקספיר. שי הוא איש מרתק מהבחינה הזאת. לימדתי בסדנת קולות חדשים. פרויקט המחזאות של הקרן לפיתוח מחזאות ישראלית. דיברנו על פיתוח דמויות דרך רצון. וטכניקות של דיאלוג. לאחר מכן הייתה לי פגישה בפיס. בערב לימדתי משחק אצל הסטודיו של גל אמיתי. היה שיעור נהדר ומלא צחוק. קצת למדתי ערבית קצת ניגנתי בפסנתר

בבוקר נסעתי ל"משרד". לוקח הפסקה מבתי קפה. קראתי את המחזה החדש של בוצר ודיברנו על הרחבה של כל מיני רגעים. קראתי אחר כך הצעה ותסריטים לקומדיית רשת. כתבתי את מחזה מדע הבידיוני. כתבתי אאוטליין ומחשבות. עבדתי אחר כך על הפרויקט הנוסף שלי שאציין אותו כשהוא יקרום עור וגידים. קראתי קצת. יש משהו להסגר במקום שקט עם עצמך שהוא מאוד נעים. חזרתי לנגן בפסנתר. חמש דקות ביום. וגם אני לומד ערבית חמש דקות ביום. זה לא הרבה אבל אני מרגיל את עצמי לעשות את זה. ולכן אני מופיע כל פעם לחמש דקות. זה עובד גם בכתיבה. תעבוד על כח פרויקט מינימום חמש דקות. אז עשיתי לעצמי רשימת הרגלים (בעקבות הספר) זה מעניין. אחרי השעה אחת עשיתי סידורים. מיילים, הודעות וכן הלאה. בערב לא עשיתי הרבה. התחלתי לשמוע את הראפר NF