27 ביוני 2013

Mike Nichols on Acting, Live in The Greene Space


סרט מעניין שמצאתי על משחק וחדר חזרות.
הבמאי מדבר על ההשראה שהוא מקבל מהשחקנים בחדר בחזרות.





it's like a great group of of jazz musicians if one changes a little bit [...] the others immediately shift and change and go with him or her and to see it from day-to-day is very inspiring for me and exciting and there's less and less for me to do because they don't make mistakes

זו כמו קבוצה של נגני ג'אז מעולים אם אחד משנה משהו בקצת, האחרים מיד משתנים והולכים איתו או איתה ולראות את זה יום אחרי יום זה מעורר השראה ומאוד מרגש. ולי נשאר פחות ופחות לעשות כי הם לא עושים טעויות. 

26 ביוני 2013

הגיע הזמן ללמוד לשקר

מה לדעתך אחת הבעיות הגדולות של לימודי משחק היום? (שאלה שנשאלתי לפני כשבוע)

התשובה לטעמי קשורה למודעות של השחקן. מרבית לימודי המשחק מכוונים את השחקן להיות עסוק בעצמו ובדמות. העיסוק בעצמך משאיר אותך לבד על הבמה. אחד הפרדוקסים הגדולים במשחק הוא שעליך לשחק למען הפרטנר בעוד שאתה מתעסק בעצמך. אני מבין את השימוש ברצון ומכשול, מונולוג פנימי ואני רואה גם את האפשרויות בשימוש של פרמטרים אלה, אבל לטעמי, זהו שלב מתקדם יותר בלימודי המשחק. שחקן בתחילת דרכו עסוק בעיקר בעצמו ובמה חושבים עליו. הוא אינו פונה החוצה ושואל 'איך המשחק שלי ישנה את הסביבה שלי?'
ולימודי המשחק, היום, מקדשים את כל ההתעסקות העצמית הזאת. ומה נוצר בעקבות כל ההתעסקות בעצמך? מודעות מוחלטת למעשייך ולפעולותיך. ניתן לקרוא לזה בשם = ביקורת. 

אני חושב שמודעות זה דבר חשוב כאשר היא מופנית החוצה ממך.
נקודת הנחה ראשונה - אנשים אשר תורמים לזולת נחשבים אנשים טובים. אנשים שמתעסקים רק בעצמם נתפסים כהפך. 
כלומר לימודי המשחק צריכים להפסיק לגרום לשחקן להתעסק בעצמו בלבד. אלא בעיקר ללמד אותו להיות מעורב במה שקורה סביבו. לא בשאלות מי אני או מה אני? אלא בשאלות מה אני גורם לפרטנר שלי מה אני עושה כדי לשנות משהו. כל שאלה שיש לה השלכה על הסביבה והחוץ. עלינו להפסיק לדבר ויותר לזוז, לעשות ולגעת.

היום שאני מדריך שחקנים, אני לרוב משתדל להימנע מדיבורים אתם על מכשול ולא על רצון אלא מנסה להעלות נתונים שניתן להביע אותם ברגע זה ובאמצעותם לשנות את הסביבה שלהם. לרוב דרך זו מעוררת את הדמיון וגורמת לתת מודע של השחקן לפעול גם מבחינה רגשית. 

בשום מקצוע אחר אין עיסוק בעצמך. למוסיקאי יש כלי נגינה. לצייר מכחולים וקנבס. לכדורגלן כדור ושער. גם לשחקן צריכים להיות כלים חיצוניים - הגוף, הקול והדימיון. עליו לפתח מיומנויות של שליטה בשלושת פרמטרים אלו. 
לשלוט בכל תנועותיו. לשלוט בקולו ולהרחיב את מאגר המידע שלו באמצעות תרבות על מנת שיוכל להשתמש בהן בעת הצורך.

לרמות, להעמיד פנים, לשקר אלה מעלותיו של כל שחקן. ככל שהוא טוב במעלות שליליות אלה כך הוא אמין יותר לזה שצופה בו. השקרן והרמאי פועלים אך ורק החוצה כדי לגרום לאחר להאמין בשקר ובהעמדת הפנים. השקרן אינו מתעסק בעצמו. אינו יכול לבקר את השקר של עצמו כי אז יתגלה השקר והוא ייכשל. עלינו להיות שקרנים טובים ובכך נתרום לזולת ונהיה לאנשים נדיבים וטובים במשחקינו. 




השחקן האינטואיטיבי

אחת הבעיות שלטעמי שחקנים חווים הוא חוסר בתהליך מובנה. בתי הספר בונים מערכת מסודרת אך המורים עצמם בשיעור אינם מספקים תהליך מובנה וברור של עבודה. ואז נותר השחקן האינטואיטיבי. המאפיין הגדול של השחקן האינטואיטיבי הוא הימנעות ממחשבה על התהליך. נתקלתי בשחקנים שנמנעים מלחשוב על התהליך, ויתרה מכך, חלקם אף לא מעוניינים במחשבות עליו. הם נותנים לדברים לקרות ועובדים מתוך אינטואיציה פנימית המאפשרת להם להרגיש ולהבין את הדמות ומעשיה.  אני מכיר לא מעט שחקנים כאלה וחלקם מצליחים, באמצעות אינטואיציה זו, ליצור תפקידים מעניינים ומורכבים. אך שמתי לב שיש להם קושי להחזיק תפקיד לאורך זמן ואין הוא אחיד בהופעות. כמו כן ישנו פחד לעתים להתחיל תהליך מחדש מכיוון שמה שעבד בתהליך הקודם לא בהכרח יעבוד שוב. זאת בניגוד לשחקנים אשר זיהו מתודה או תהליך מובנה בחדר החזרות. 

בסדנאות של לאבאן-יאט אני מציע כלי אשר עוזר לבנות סדר בתהליך החזרות. עקרונות אשר עובדים ושפה שהופכת את את הקשר בין במאי -שחקן- קהל לברורה יותר.