רועי מליח רשף

אני נלחם על תשומת הלב שלי. זו מלחמה קשה. הדרך היחידה שאני מצליח לא ליפול לרשתות החברתיות היא באמצעות ניווט מחדש של תשומת הלב שלי. עיסוק. אם אני לא עסוק עם מטרה מדויקת -  כמו כתיבה, קריאה או למידה אני נופל לרשתות. האם זה הגיוני שאפסיד לרשתות החברתיות? כמובן. אני רק בן אדם אחד ושם אצלם במשרדים, מאות מטובי המוחות שכל עבודתם, כל מחייתם היא לנתח ולייעל את הדרך בה תשומת הלב שלנו תעבור אליהם. אז אני יכול להגיד שאני יכול לשלוט בזה ולנתב את את הזמן שלי. אבל זה קרב אבוד מראש. האם עלי להתנתק לגמרי? המחשבה הזו עולה לי בראש אבל גם היא אינה מציאותית. להתנתק לגמרי זה מרד חברתי. לדרוש מהסביבה שלי לשנות הרגלים שלמים של תקשורת, זו הצהרה פומבית של העלמות. אם כן מה עלי לעשות? האמת אני לא יודע. יש ימים שאני מצליח ויש ימים שאני מפסיד בקרב. הפתרון הוא למידה. אם אני לומד,  אני מכוון מטרה. תשומת הלב שלי מלאה ואז אין לי צורך בהסחת דעת. עלי למלא את הדעת. עלי למצוא שאלה ולהיות מרוכז בה. מה קרה השבוע?  יום שני.  סיימתי לכתוב שלושה מחזות לבית ליסין. המחזות מבוססים סיפורים אמיתיים של קהל. זה היה א...

למה אנחנו משתמשים במילה קשה כשאנחנו כותבים? ואם זה קשה אז מה הסיבה שאני עושה את זה? כתיבה זו עבודה קלה. אתה לבד בחדר ואתה ממציא סיפורים ואז אתה נותן לאנשים לקרוא וחלקם אוהבים את זה. כל דבר שכתבת נשאר לנצח פחות או יותר וגם אחרי שתמות מישהו עדיין יכול קרוא את הסיפורים שהמצאת ואת המחשבות שחשבת. אז למה אני מתייסר? כי לצערי חונכתי להתייסר, חונכתי לחשוב שליצור זה קשה ואם זה לא קשה אז זה לא איכותי. אין בכתיבה ייסורים מלבד הייסורים שאני מעביר את עצמי. אחרים שנותנים הערות מייסרים גם, למה? כי גם הם חונכו שזה מייסר. המטרה שלי להיות כותב שכותב המון. אני רוצה עשרות יצירות. אני רוצה לכתוב מחזות כל שבוע. כל חודש. קצרים וארוכים. להיות  המחזאי הכי מוערך בארץ? על זה כבר ויתרתי. שאיפה טפשית שאני לא יכול לשלוט בה. רוצה להיות הכותב הכי פורה - בזה אני יכול לשלוט. ובשביל זה, כל מה שאני חוקר זה את מקור ההנאה שלי. לשבת בחדר ולהמציא סיפורים. אני מתקדם לשם. כל פעם צעד. בוחן כל מחשבה שיש לי. כל הנחת יסוד שחונכתי אליה. אני מבין כמה קשה להיות כותב בתחילת הדרך. אני שמח שעברתי את השלב הזה בחיים. כמה שטעויות חשבתי...

התחלתי במוסך. עשיתי בדיקה לאוטו. הוא תקין. החלפתי שני צמיגים. משם נסעתי לחיפה לאסוף את בתי  ובדרך הקשבתי לספר על קורט וונגוט. חזרנו לתל אביב והורדתי אותה בחוג. משם הלכתי ללמד בסדנת המתקדמים של דורון בן דוד. בקיצור הרבה נסיעות.  כל הזמן חשבתי על המחזה. ניסיתי להריץ בראש מקצב. בספר של על קורט וונגוט הוא ציין שפעם  הוא היה שולח את הסיפורים שלו למגזינים. העורכים של המגזינים היו מחזירים לו כל סיפור שלא היה ברור מי הדמויות, איפה זה ממוקם ועל מה הסיפור. חשבתי על זה בכל הנוגע למחזה שלי. אולי זה מה שאני צריך. פשוט לבסס את המחזה על ההתחלה. אלה הדמויות זאת הסיטואציה ואז לראות איך זה מתפתח. התחלתי להרגיש את המשפט הראשון בראש והתחיל לעשות אימפרוביזציות בראש. אני מרגיש את האנרגיה של הכתיבה. אני כבר מיומן לדעת שזו אנרגיה של התחדשות. היא תמיד משמחת. לכן כשאגיע לשליש ארגיש את הקושי. השאלה. המרכזית מה קורה במחזה עדיין לא פתורה לי. זה כמובן מותיר אותי בפחדים. אבל התדר של המחזה מתחיל להתגבש בראש. הדד ליין בעורפי אבל מרגע שאבין מה אני כותב. זה רק עניין של כמה ימים. 

אחת הבעיות שאני חווה עם המלחמה בין הצד היצירתי שלי לצד הביקורתי שלי זה שאני צריך להבחין מתי הצד היצירתי מדבר איתי. אני עשוי לחשוב שזה הקול הביקורתי  וזה מבלבל.  המחשבות חותכות אחת את השניה, הן סותרות אני מרגיש כמו בכביש שהרמזורים הפסיקו לפעול וכולם צופרים ומנסים לעבור. עכשיו, הקול היצירתי הוא כאוטי, פרוע הוא קופץ מצד לצד. והקול הביקורתי הוא מסודר. מה שאומר שייתכן שהקול הביקורתי שלי מנסה לסדר את הקול היצירתי או להיפך?  זה מתחיל להיות מסובך. מי שולט במי?  התשובה תמיד נמצאת במקור ההנאה. אני אומר לעצמי כמנטרה. כלומר אני מרגיש שאני לא נהנה לכתוב את המחזה. אני מרגיש שאני הולך בחלל והכול עוד חשוך ואני צריך זמן להאיר את המקומות עם פנס. אני מפחד להתקדם אל החושך. אני עוד לא מרגיש את הסאונד של המחזה, אין לי את הביט שלו. אני מרגיש את זה בגוף. ככל שאני כותב יותר קשה לי לכתוב משפטים. אני עוד לא מכיר מספיק את הסיפור. עוד לא סיפרתי אותו לעצמי מספיק. הדמויות מטושטשות עדיין. הן מתנגדות אלי. כרגע אני לא נהנה לבלות איתן.   כתבתי את הבלוג. עשיתי כל מיני עבודות קטנות שקשורות לעו...

יום ראשון הגיע. קמתי בשיא המרץ. הסופ"ש הסתיים. הידד! הכל חוזר לנוע. החלטתי על יום סידורים. יש לי ברשימת המטלות המון דברים קטנים לסיים. התחלתי.  פרויקט שדחיתי ארבעה חודשים כי חשבתי שיהיה הרבה עבודה לקח לי בסוף שני טלפונים ועשרים דקות על המחשב. דפקתי את הראש בשולחן. לפעמים אני לא מבין למה אני דוחה דברים. אבל כמו כולם, אני אנושי, ויש לי דברים שאני דוחה. אני  לא נחשב דחיין. אני תמיד אמצא סיבה למה אני צודק וזה היה צריך להדחות. במקרה הזה יצאתי אידיוט. למחוק ברשימת המטלות משימות זה רגעי התחשמלות קטנים ומענגים. אני כותב את כול המשימות שלי בטלפון ברשימה אחת סופר ארוכה. והיא רק מתמלאת ומתמלאת. היא ממש מגילה. פעם הייתי מנסה אפליקציות. מנסה לעשות מסודר. מה שייך לבית, מה שייך לעבודה. הפסקתי עם זה הכול ברשימה אחת ארוכה מאוד. אני לא אוהב להסתכל בה. אבל אני מכניס אליה כל הזמן דברים כי אני יודע שאני אשכח. אז כשאני מכניס אליה משהו אני כבר רואה מה עלי לעשות. אני משתדל להוריד ממנה משימות כל שבוע. ובדרך כלל יום שני הוא יום סידורים. אבל היום החלטתי שיום ראשון יהיה יום סידורים. כי בכל זאת אני אחרי מ...

 יום שבת. חלמתי שאני מרגל במדינה ערבית. ואני סגור בדירה שלי עם המשפחה. ולא הבנתי למה אני מרגל ולא הבנתי מה המשימה שלי. ויותר מזה הייתי מצוברח בחלום כי אני לא יודע ערבית. אני חולם את החלום הזה כל פעם בצורות שונות. פעם חלמתי שעשיתי תאורה להצגה ואני לא התאורן ואני לא יודע להפעיל את המחשב וכולם מסתכלים עלי ולא מבינים למה אנחנו מתעכבים. לפעמים אני מודע לזה שאני חולם ולפעמים אני לא מודע. התעוררתי מאוחר.  אני לבד בבית. ולא הצלחתי להבין מה אני מרגיש. אני עוד בשאריות של היום שלפני. אז החלטתי לשקוע לתוך עצמי, להמשיך את המשבר. לבהות. חשבתי שאני אכתוב. חוץ מהבלוג לא כתבתי.(תודה לאל שיש את הבלוג)  קראתי קצת, איבדתי ריכוז. ניקיתי את המזגנים. ואז שוב קראתי קצת ושטפתי כלים. גוללתי בפייסבוק. עברתי על רשימת המטלות שלי. וכל כמה זמן הסתכלתי בשעון. מדהים אותי איך הזמן טס. אני מרגיש מועקה כשאני לא כותב, עצבות קטנה כזאת. הכרות בחולשה שלי. אני עוד לא הכותב שאני רוצה להיות.  סיימתי לראות את הסרט על הסמוראים. סרט לא טוב. די ידעתי לאן הוא הולך. אפילו ידעתי איך הוא יגמר ואמרתי את המשפט של הגיבו...

יש לי מערכת יחסים לא טובה עם סופי שבוע. פעם ממש תיעבתי את שישי שבת. מעולם לא הייתה לי עבודה מסודרת ולכן הרגשתי שהדברים פשוט מפסיקים לנוע בשישי שבת. אני כבר לא מרגיש את זה, עכשיו השקט של הסופ"ש נעים לי.  זוגתי אמרה לי שהיא נוסעת עם הבנות לסבא ולסבתא. יש לי סופ"ש לעצמי. כשנותנים לי זמן מוחלט לעצמי, הראש שלי מתבלבל. זמן לעצמי בימי חול, אין בעיה. זמן לעצמי בסופ"ש מערער אותי. המחשבה הראשונה שעברה לי בראש, יש לי מלא זמן לכתוב, הידד! אבל האיטיות של הסופ"ש משתלטת עלי. והפעם הדברים היו חמורים יותר. התחלתי לשמוע את הקול שאומר שוב. "מה הטעם בכל זה?" אין לי כוח לקול המטריד הזה. הוא כמו בחילה קלה אחרי האוכל. כמו זבוב טורדני שנכנס בחלון ולא מוצא את היציאה. המחשבה השתלטה עלי כמו ערפד. מוצצת ממני אנרגיה. מה הטעם בבלוג? זה הכול בזבוז זמן. אין לשום דבר משמעות.  הרגע הדקדנטי, המתפורר הזה, תוקף אותי כל כמה זמן. אני מתחיל להסתובב סביב עצמי, אני מרגיש מוזנח, אני מרגיש שאני חי בטעות. אט אט הוא  הופך לקול נעים, כי אני מסכים איתו. הוא הופך לסדין משי לבן שעוטף אותי ומרדים אותי. הרג...

13.8  ישנתי רע. אני לא יודע למה אני ישן רע. אבל קמתי עקום. משכתי את הבוקר. ניסיתי לקרוא אבל לא התחשק לי. רציתי לבהות. לקראת הצהריים הלכתי לסטודיו. חשבתי שאני אכתוב. משהו ישב לי על הלב. אני חושב שקראתי יותר מדי כתבות חדשותיות. אני פשוט חושב שאכלתי יותר מדי פוליטיקה לארוחת ערב. מבחינתי זאת בעיה אם אבד לי הרצון לקרוא בבוקר. לא כתבתי, בעיקר בהיתי בסטודיו בקיר. עשיתי עבודות סרק, סידורים. הזמן עבר ולא קרה כלום. ויתרתי על הכתיבה. אני לא כותב שאני עייף ואני לא כותב שאני מצוברח. אני רוצה לכתוב שאני נהנה. ואם אני לא נהנה אז אני משחרר.  חזרתי הביתה. הגיעו מתקינים לסורגים והגיע המנקה. כשהמנקה שלנו מסדר את הבית, אני משתדל להתחמק ממנו. בעיקר כדי לא להפריע. הוא עובד יפה ומסודר. אני מעריץ אותו. הממ... זה נשמע גדול ופומפוזי, טוב, אולי המילה הנכונה מעריך אותו. אני חושב על זה שהוא מנקה כל יום שני בתים. זה מרשים אותי. אנשים שעובדים בעבודות כאלה מרשימים אותי. ברגע שהוא מסיים לנקות את החדר הראשון אני הולך לרבוץ שם. לא יודע להסביר, אבל כשהוא מנקה לי את הבית זה כמו לאתחל את המחשב. אני מרגיש שאני ...

10.8 היום התחיל במרץ. קמתי יחסית מאוחר. ומיהרתי לסטודיו/ לא היה לי הרבה זמן. רציתי להספיק לכתוב. בדרך הקשבתי לספר על קורט וונגוט. הספר מתאר יפה את משנתו. המשפט המרכזי של קורט וונגוט הוא: תכתוב על מה שאכפת לך ממנו ועל מה שלאחרים צריך להיות אכפת . (תרגום גס - אם יש לכם הצעות טובות יותר לתרגום, אל תהססו)   write what you care about and think other should care וונגוט טוען במשפט הזה שלכל אדם אכפת ממשהו. יש בזה משהו מאוד אנושי. זו עצה טובה מאוד לכותבים בתחילת דרכם. ככל שאתה מתקדם אתה מוצא את זה עוד דברים שאכפת לך מהם.  בסטודיו כתבתי את המחזה "דמות אב" אני מתקדם בו באיטיות. הפסקתי בגלל "המאהבת של מר עכבר." עכשיו חזרתי אליו. אני מרגיש מצד אחד חוסר בטחון ולא יודע לאן הסיפור ילך. יש לי כל מיני רעיונות שאני ממש חושב שהם טובים אבל כרגע המחזה לא מסתדר לי כדי לשלב אותם. אני לומד את הדמויות. נותן להם לחפש את עצמם בחלל ובסיפור המחזה. אני חושב שהמחזה ילך לכיוונים שאני כרגע לא יודע לצפות אותם. אבל אני מגשש איתם בעלטה. זה לא קל. מסקרן אותי מה ייצא.  בהמשך היום חזרתי הביתה. קראתי קצת, ...

לא משנה כמה אני מנסה לעשות הגהות אני תמיד מפספס שגיאות. ארבע פעמים עשיתי הגהה וכל פעם פספסתי. כבר שלחתי את זה לקריאות ועדיין מצאתי את עצמי מגלה טעויות.  בבוקר נסעתי לסטודיו. בעיקר הכנתי את המאהבת של מר עכבר לקריאה. מה שנקרא הכנה לדפוס. זה היה יום פרודוקטיבי עם צוואר כואב. זו עבודה איטית, להכניס הכול לתוכנה מסודרת על מנת שאצליח לבנות קובץ דיגיטלי. אני יותר ויותר מדמיין הוצאת ספרים דיגיטליים למחזות. שלחתי את המחזה לכל מיני אנשים לקרוא. שלחתי כמה מיילים, אבל בעיקר ליטשתי את המחזה. יום שכזה. ועדיין... יש שגיאות נסתרות במחזה.  כתבתי ביומן יום הולדת למחזה. קראתי שיש מישהו שכותב ביומן כל פעם שהוא מסיים לכתוב יצירה. כעבור שנה עולה לו הודעה ביומן שיש יום הולדת ליצירה. אני מנסה את זה. זו מחשבה שיכולה לשמח אותי ביום מדכא.  שלחתי היום הודעה למספר מחזאים וממחזאיות. ביקשתי מהם מחזה קצר חדש לאנתולוגיה. אני חושב שזה יהיה נהדר להוציא אנתולוגיות של מחזות קצרים.  עולם ההוצאה לאור יותר ויותר קוסם לי. אבל אם לא אלמד גם להתפרנס ממנו לא אוכל לעשות את זה לאורך זמן. רק להכין מחזה אחד התיש או...

יום שישי 7.8 הבוקר התחיל עם סדנת לאבאן. אני מלמד את השיטה הזאת כבר כמעט 13 שנה. האמת אני לא יודע למה היא נקראת שיטה. זו לא שיטה, אלא פסיכולוגיה של תנועה וניתוח דפוסי התנהגות. להבין את התנועה של הנפש והפסיכולוגיה. להבין איך אנחנו בנויים פיזית ואיך אנחנו מדברים את השפה הראשונה שהיא הגוף. אני אוהב לראות את האסימונים שנופלים. התיאוריה של לאבאן היא בעיני שירה צרופה להבנת האדם. ובעיני הטכניקה הטובה ביותר ללימוד משחק. ככל שאני מלמד יותר את השיטה הזאת. אני חושב ששחקנים מחולקים לכמה דרגות. (א) שחקן בדרגה 1 "המתחיל" תקוע בתוך הטקסט ונשען על המילים כגלגל הצלה. (ב) השחקן בדרגה 2 מתחיל לפתוח את עצמו להבנת הסיטואציה והפרטנר, מתחיל להבין את הגוף. ולגשר בין המילים והגוף (ג) שחקן בדרגה 3 יודע להשתמש בטכניקות שונות כדי ורואה את הקהל. יודע לחבר בין המקום, הסיטואציה, והטכניקות.למילים כבר אין משמעות הן כלי לניואסים.  (ד) שחקן בדרגה 4 הוא המבדר, נטול מאמץ, הגוף מבין את הסיטואציה וכל מה שמעניין אותו זה לשאוב תגובות מהסביבה. קהל, פרטנרים, וטקסט. (אכתוב על זה בהרחבה בהמשך - זה עוד דורש ממני חקירה.)  ...

קראתי שיש אנשים שחושבים בקו ישר ויש אנשים שחושבים מפוצל. אני לחלוטין חושב מפוצל. אני מג'נגל בראש שלי המון דברים במקביל והם מתנגשים ומתישים לי את המוח. כמו סמארט פון מלא באפליקציות. היום המחשבות שלי היו בעיקר על השלבים של הכותבים. אני מניח שאני אבנה הרצאה בנושא. חשבתי גם על ההנאה שבכתיבה. מה מקור ההנאה. אני מנסה למפות את כל ההפרעות שיש לי לכתיבה. לדוגמה, אני מאוד נהנה לכתוב את הבלוג שלי. כל לילה אני מתיישב לכתוב, זה הקול הפרטי שלי, אני לא משכתב אותו, אני רק קורא אותו כשאני מסיים ומתקן שגיאות או מחדד מעט משפטים כדי להגיע לרעיון מרכזי. אני לא צריך לבנות סיפור מה שהופך את הכתיבה בבלוג לקלה יותר. גם אם פספסתי עבודה על יצירה הבלוג מאמן אותי בכתיבה.   את הבוקר פתחתי בקריאה. אני חוקר עכשיו את שלבי הכתיבה. לא טכניקות. אלא את ההוויה של הכתיבה. זה מרתק אותי. אני מחפש חומרים, קורא על הרגלים של כותבים גדולים. סופרים, מחזאים. זה ממלא אותי באנרגיה. ללמוד, ללמוד, אני תמיד מרגיש שאני לא יודע מספיק. אני ממש ניזון ממידע על המקצוע שלי.  החלטתי שהיום אני "אדפוק עבודה". יש לי זמן אני אגיע לסטו...

היום התחלתי את הבוקר בסטודיו. פתחתי את המחשב והתחלתי לכתוב. בניגוד לאתמול אני כותב יותר לאט. אבל בסדר, זה ברור, ככל שאני אתקדם הקולות יתחילו לצוף בראש. מה אתה עושה? אתה הולך לכיוון לא נכון. אולי הגרסה הקודמת עובדת ואתה הורס אותה.  אני מתחיל לשמוע רחשים. הקול זה מתחיל כמו נחש להזדחל לי לנפש. מרעיל. אני עוצר. אני נותן לו להשמיע את קולו. אני לא מתעלם ממנו. אני רק מזהה אותו כקול ואז שם אותו בצנצנת מדומה וסוגר אותה היטב.  לסטודיו הגיע לפגישה אופק לוי. לא התראינו המון זמן, שותפי לראש טיקטס. יזם בנשמתו. הוא התחיל בקורונה להיות איש של אינטרנט. שוחחנו קצת עסקים. אחר כך שיחות טלפון ארוכות ובכלל הסחות הדעת. טוב, אני אמשיך לכתוב בבית.  נסעתי לרופאה לביקורת על הניתוח שעברתי בכתף. ננזפתי על הטיפול הלוקה שלי בפצע. אני לא חושב שאני מטפל בו באופן לוקה. אבל אני לא מתמודד טוב  עם רגשות האשם של רופאים. הם אומרים: אנחנו בעדך וככה אתה מזניח. זו אחת הסיבות שבצעירותי נמנעתי מרופאים. אני אשם שאני חולה, אני אשם שאני לא מקפיד. הי אני אנושי. ואני לא חושב שמישהו שיבח אותי אי פעם על החלמתי. ...

אתחיל מהסוף.  אח! איזה יום נפלא היה לי.  בוקר. התחלתי כרגיל בקריאה עם הקפה. אני אפילו יודע מה קראתי. סוג של בלוג שקיבצו כמה מאמרים  לספרון. הנחתי אותו בצד אחרי 40 דקות.  לקחתי את העט האדום היקר לליבי,  עט נובע LAMY 2000  שזוגתי קנתה לי ליום הולדת לפני הרבה זמן. אני ממלא אותו בדיו אדום. סימנתי לי טעויות דפוס או משפטים שאני רוצה לחדד במחזה המאהבת של מר עכבר.  כמעט סיימתי לעבור על המחזה כאשר הייתי צריך להיות אבא.   הלכתי לסטודיו. הייתה לי אנרגיה טובה בגוף. המשכתי את העבודה על המחזה וסיימתי. עכשיו נשאר רק לתקן. התחלתי לתקן משפט פה, משפט שם והנה, אני מרגיש את האנרגיה נוזלת ממני. אוף, שוב זה קורה. התעקשתי עם עצמי, למה אני מתעייף לתקן? אני גולש. זה כבר יותר מתיקונים. אני כותב שוב חלקים מחדש. מה קורה? משהו עדיין לא מרגיש נכון שאני כותב. ובנקודה הזו בחיי  אני לא רוצה לכתוב עם ההרגשה הזאת - שקשה. זה פשוט לא שווה לי. עצרתי. לקחתי רגע. התחייבתי לשני דברים. אחד, להוציא את המחזה החוצה בתוך שבוע. שתיים, לעשות תיקונים הכרחיים. עצרתי ובהיתי. הסתובבתי סבי...

החלטה משמעותית בכתיבה וגבולות ברורים בוקר. ישבתי לקרוא. התעמקתי בחמשת החוקים של היינליין.  קפצתי לבקר את נועה שכטר וישבנו לפטפט על מחזאות כתיבה ושטויות.  חזרתי הביתה. הגיעו מתקיני הסורגים. עכשיו האמבטיה נראית כמו כלא. הייתה לנו פריצה לפני הרבה מאוד זמן, החלטנו שנסגור את החלון עם סורגים. דחיתי את זה קרוב לשנה. והנה היום הורדתי את זה מהרשימה. סיבה אמיתית לחגיגה.  לאחר מכן פגישת עבודה בזום וסידורים. מיילים הודעות. יום שני הוא בדרך כלל יום כזה.  הקשבתי להרצאה של סטיבן קינג מלפני כמה שנים. הוא לא אומר הרבה והוא אומר הכל.  לקחתי החלטה לגבי המחזה המאהבת של מר עכבר. הגרסה הארוכה שלו נכתבה ב-2018 מאז שמתי אותו בצד לשכתוב. ניסיתי לתקן את המחזה כמה פעמים ולא הצלחתי. אנשים קראו אותו וקיבלתי עליו הערות, רובן די דומות.  ועדיין לא הבאתי אותו לידי שכתוב. כתבתי מחברות על גבי מחברות על איך אני הולך לכתוב את המחזה הזה מחדש. והנה היום חשבתי על עקרון מס 3# לא לשכתב. ועקרון 4# תוציא את היצירה החוצה. והבנתי שזה מה שעלי לעשות. היום הגעתי למסקנה שזה המחזה לטוב ולרע. אז נכון הוא לא ...

קמתי מלא אנרגיה.   בבוקר מוקדם הייתה לי פגישת דרמטורגיה. הצטערתי שקבעתי פגישה כל כך מוקדמת. אני אוהב להתחיל את הבוקר שלי באיטיות.  למזלי, הפגישה הייתה מאוד נעימה. ישבנו לערוך מחזה. זה היה מעניין ויצירתי. הזמן עבר מהר.    מאוחר יותר נסעתי לסטודיו. התיישבתי על הכיסא, מתחתי איברים  ועשיתי מה שנקרא עבודת משרד. מיילים. הודעות. כל מה שצריך.  זה תמיד משחרר למחוק מטלות מרשימת הטו דו ליסט. התיישבתי לכתוב את המחזה דמות אב. עוד לא סיימתי לתכנן את כל המחזה. אבל רציתי להתחיל לכתוב אותו. אם אני אתקע בהמשך אחזור לשלב הפיתוח. אני רוצה לגלות את הדמויות. כתבתי לא מעט. 800 מילים. בשביל מחזה זו כמות לא רעה של מילים. אני מנסה לכתוב כמה שיותר את הגרסה הסופית. אז ליטשתי וליטשתי ומחר אני אעבור על זה שוב ואתקדם.  ביום חמישי כשהעברתי סדנה על "לכתוב בלי לתכנן." דיברתי על כך שרובנו מפספסים את הסוף. כלומר אם נסתכל אחורה נגלה שעברנו אותו. אחת התלמידות שלי ציינה בפני שהיא מרגישה שהיא עושה את זה גם בעבודה שלה. שהיא מושכת את העבודה קצת יותר כדי להספיק עוד אבל בעצם היא רק מתישה את...

שבת 1.8   קמתי באחד עשרה וחצי. שמחתי. פחדתי שאקום בשתיים וכל היום והלילה שלי יתחלפו. את כל היום שלי ביליתי בסלון בשקט בקריאה של הספר של קינג. אני אך פעם לא יודע מה אני חושב על הכתיבה שלו מצד אחד הוא סוחף אותי מצד שני הוא מתיש אותי. מצד אחד אני מת שהספר יגמר מצד שני אני שקוע בו. האיש הזה שכותב כל כך הרבה בלי מעצורים, אי אפשר שלא להשתהות מול היכולת הזאת.  קיבלתי פידבק על המלין. שזה מרגיש כמו טריטמנט ולא סיפור. הסכמתי עם זה. התחלתי לחשוב על הקול הפרטי שלי, מהו, ממה הוא בנוי. ואמרתי תתחיל לכתוב את המלין מהתחלה (מוזר שקוראים לזה המלין, זה אמנם קשור לחלילן מהמלין אבל ממש בעקיפין.)  בערב התיישבתי מול המחשב והתחלתי להקליד. והנה הסיפור יוצא ממני כמו שאני רוצה שהוא ייצא. בלי שאלות למה אני כותב או מה הטעם. אלא פשוט מוציא את הסיפור הזה ממני. במילים שלי, במבנה המשפטים שלי. עלי ללמוד ליהנות מזה ובינתיים אני נהנה מזה. כשאגיע לעשרים אלף מילים אחווה שם משבר. המטרה שלי להגיע לעשרים אלף מילים ולעבור את המשבר. אני פעם אחת בחיים שלי צריך לכתוב ספר מההתחלה ועד הסוף. להגיע לחמישים, שישים אלף מי...

מוקדם מאוד  בבוקר, ניתוח חניכיים. אלוהים. תחושת ההתפוררות האין סופית. מעריץ זקנים. עזבו אותי מכתבות בעיתון על צעירים שהצליחו לפני גיל 30,  תנו לי כתבות על זקנים שממשיכים למרות הכול. איך ממשיכים בגיל 70 לעשות אומנות? איך בגיל תשעים מבלים בבית? תמיד אנחנו מתלוננים שלא לימדו אותנו על שוק ההון, ועל לעשות כביסה ואיך מפקידים צ'ק כשהיינו בתיכון. עתה אני בן 40 שמישהו ילמד אותי על הזקנה. מה לעשות עכשיו כדי להתמודד עם האתגרים. לפני שנתיים שאלתי את אימא שלי איך היא מצליחה להתמודד עם השעמום. היא גלגלה עיניים ואמרה תעזוב אותי מהשטויות שלך. הניתוח גמר לי את היום. כאבים בפה. חוסר אנרגיה. לא עשיתי כלום חוץ מנמנום ובהייה. גם הרכבתי פאזל עם המשפחה שלי. הגיע טכנאי מזגנים מקסים. אני אוהב טכנאים נחמדים. אני אוהב שהם מסבירים לי מה הם עושים. כשאני משלם להם אני מרגיש שהם נתנו לי גם שיעור פרטי. רופאים של חפצים. בערב הלכתי לסטודיו והעברתי סשן כתיבה  אונליין הפעם שוחחתי ארוכות על לכתוב בלי לתכנן. על היכולת להתמודד עם הקול הביקורתי. על חמשת החוקים של רוברט היינליין. לכתוב, לסיים, לא לשכתב, להוציא הח...

הרבה סידורים. הרבה מיילים. הרבה הודעות וואטסאפ. לפחות פעם בשבוע אני עושה ניקיון של האי מייל. כל כך הרבה משימות קטנות ומטרידות. אבל הם  מוציאים אותי מעולמי הפנימי. מעט מאוד כתבתי. עשיתי תיקונים בכמה קבצים. מאז שאני עובד בטלפון, הכול יותר נגיש וזריז. בערב עשיתי תיקונים לסיפור הקצר. (במחשב) קוראים לו "השעה האחרונה של העולם" והוא מספר על הימים בהם ביליתי בפנימית א' של איכילוב. סיפור על זקן שנפל במקלחת ואשתו. ילדה שמסרבת לראות את אביה הגוסס, ואיש אחד שכותב את חייו לבתו בת השנה מהפחד שימות. בערב קראתי קצת.

בבוקר ישבתי לקרוא. הבת הקטנה שלי הצטרפה אלי, היא בספרה ואני בספרי. תמונה משפחתית. לאחרונה אני כותב רק בטלפון הנייד. מתמכר לזה. מדמיין שאני חי ב1934, לכולם יש מכונות כתיבה ולי יש את מכונת הכתיבה הקטנה בעולם. כבר כמה ימים שאני מתקדם בכתיבה בעזרת הנייד שלי. בכל מיני רגעים קטנים ורווחים קטנים של החיים. אנשים סביבי חושבים שאני מבזבז את זמני מול הטלפון. אבל הם אינם יודעים שאני כותב. התקדמתי קצת ב'המלין' . גיליתי דמות חדשה. התקדמתי עם המחזה 'דמות להשכרה.' מצאתי את הסגירה של מערכה ראשונה. אני מוצא שאני לרוב כותב יותר ממה שאני צריך. לכן כשאני נתקע ומרגיש שאני לא מבין איפה הסוף.  אני מסיק שכבר חלפתי על פניו. זה נשמע מוזר לחלוף על הסוף. אבל היות ואין באמת סוף אני נוטה לחלוף על פניו. בהמשך לקחתי את בתי לרופאה ואז נסענו לחוג שלה. חזרתי לסטודיו בערב, נפגשתי עם תלמידה שלי לישיבת סיכום על עבודה שהיא עשתה. היא כתבה וביימה מחזה מקורי. אין יותר כבוד מזה לאדם בעיני מאשר לקחת משהו מאפס ולסיים אותו. המשכתי אל תוך הלילה. התיישבתי לבנות סשן כתיבה המסביר את הטכניקות ואופן המחשבה של כתיבה מבלי ...