רועי מליח רשף

נועה שכטר התקשרה ונתנה לי הערות שעלו בזמן החזרות על 'יואל' - אני אוהב את הערות שלה. היא מסבירה לי מה לא עובד, אומרת לי מה הפתרון שעלה להם. ואומרת תעשה עם זה מה שאתה רוצה. (אולי זה לא ככה אבל זה מה שאני שומע.) אני מאוד נהנה כאשר האנשים שאני עובד איתם  מרגישים בנוח להיות כנים וברורים מצד אחד ובאותו זמן רוחשים כבוד לעבודה ולמילים שלי.  התיישבתי לעשות קיצורים. לחזור למחזה שכבר סיימתי זה להתניע זיכרון מהעבר. אמנם אני רגיל לג'נגל בין פרויקטים אבל זה אף פעם לא קל. עם הזמן מצאתי דרכים טפשיות לחור לחומר:  תיקון שגיאות או להחליף פונט לקובץ. זה מפגר, זה פרט קטן, שולי, שרק מבזבז זמן ואינו נחוץ אבל בשבילי הוא כמו מדיטציה קטנה כדי להכניס את עצמי לחומר. יש סיפור על תסריטאי שהיה כותב הכול על כרטיסיות קטנות. הוא אומר שהסידור של הכרטיסיות כל פעם היה מכניס אותו חזרה לפרויקט.  נועה הצטרפה מאוחר יותר, קראנו את הטקסט. על פניו זה נראה מספיק לבדיקה בחדר חזרות. דיברנו על הבימוי והתנועה של ההצגה. בהמשך אני אקפוץ לחדר חזרות. אני מאוד סקרן לראות את התהליך. לאחר מכן נסעתי שוב לסמינר ל...

ניגשים אלי לא מעט תלמידים בשנה האחרונה ומדברים איתי על קומדיה. הם אומרים לי שאין להם כישרון לקומדיה. נכון, יש טקסטים מצחיקים יותר ופחות אבל השחקן הקומי ייקח כל דבר ויידע לגרום לקהלו לצחוק. אבל מנין נובע הצחוק, מה גורם לו לצחוק, מה גורם לו להעריך קומדיה אחת ולבוז לקומדיה אחרת? ראשית כל צריך להתייחס לקומדיה כאל ז'אנר. כמו כל סיפור, לקומדיה יש כללים מאוד ברורים. ושחקן שמעוניין לפתח את הצד הקומי שבו נדרש למיומנויות שיאפשרו לו לשחק את הכללים של הז'אנר. מהו ז'אנר הקומדיה? נתחיל מכך שיש כמה וכמה סוגים של קומדיה שכל סוג שכזה יש את הכללים של עצמו. קומדיית נעורים. [אמריקן פאי] קמדיית אקשן. [השוטר מבברלי הילס, נשק קטלני.] קומדיית מצבים. [ חברים, סיינפלד]  קומדיה בלשית [סרטי הפנתר הורוד.] קומדיה רומנטית [ נדודי שינה בסיאטל, ארבע חתונות ולויה, כשהארי פגש את סאלי.] קומדיה שחורה [אמריקן ביוטי] פארסה [ קומדית המיטות והבגידות: מחזותיו של ריי קוני,]  סאטירה [ ד"ר סטריינג' לאב] פרודיה. [ האקדח מת מצחוק, אוסטין פאוורס] לכל אחד ואחד מהז'אנרים יש כללים מעט שונים....

נתחיל בכך שנפריד בין משקל הדברים שנאמרים, כלומר גודלה של הדרמה במחזה.  למשקל משחקו של השחקן כאשר הוא עובד. אין מדובר כמובן במשקל הסגולי של הדברים. כי הרי למילים אין משקל סגולי אלא רק האנרגיה שאנו נותנים למילים ובכך נוצר להן משקל בחלל. ניקח לדוגמא כוס נייר - משקלה האמיתי קטן, אם זאת אדם צמא שחיפש כוס למזוג לו מים ירים אותה באנרגיה שתתן לה משקל רב, במשחקו תהפוך כוס קטנה ללא משקל לבעלת משקל רב כאילו כל העולם נמצא בתוכה. אי לכך משקל הוא האנרגיה שאנחנו מעבירים לאובייקטים, תנועות ומחשבות (מילים). כדי שהשחקן יוכל לתת משקל לדברים הידוע גם כ״כוונה״ עליו להכיר את שני הצדדים של המשקל. משקל חזק (strong) אנרגיה חזקה, מתפרצת או כבושה, משתלחת או פנימית של הדברים. לדוגמה לחטוף את כוס הנייר או למחוץ אותה.    משקל קליל (light) אנרגיה קלילה שמאפשרת לדברים להיות בעלי יחס קליל כמו להרים את כוס הנייר כבדרך אגב.  המשקל הכבד או החלש אינם אקטיביים ואינם מתקשרים עם הקהל. המשותף למשקל חזק ולמשקל קל הינו היכולת של השחקן לבצע אותם בהרפיה ומתוך שחרור. כדי לזנק עלי להרפות את גופי וכדי לק...

הסיבה שאני חוזר לשחק טמונה ברצון שלי לממש את המתודה שבה אני משתמש. כידוע אני מזה כמה שנים טובות מלמד בארץ ובחו"ל את שיטת לאבאן-יאט. (ניתוח דמויות דרך פסיכולוגיה של תנועה.) רוב הזמן אני ניזון מהתלמידים שלי כדי להבין כיצד הם מיישמים את השיטה בעבודה שלהם. לאחרונה נוצר אצלי רצון עז לעמוד מאחורי המילים שלי ולהיות התלמיד של עצמי. בהתחלה, טפחתי לעצמי על השכם ואמרתי לעצמי שאין לי צורך ליישם את השיטה כי אני יודע אותה אבל אז הבנתי שאני לא מיומן מספיק במתודה. אמנם אני שוחה בתיאוריה אבל הפרקטיקה שלי לוקה בחסר. אז ברגע שנזדמנה לי האפשרות לחזור לבמה ולשחק תפקיד שמאפשר לי לתרגל את הפרקטיקה קפצתי על המציאה. 'ג'רי' - דמות של בחור תמהוני באחד המחזות היפים של אדוארד אלבי " בבית, בגן החיות " ומתנה לכל שחקן. כשקראתי את המחזה לראשונה המשוואה של ג'רי הייתה ברורה לי (מצורפת בתמונה) המשוואה של ג'רי ה-FLOW שלו דומיננטי ניתן לראות את זה בעיקר בכמויות הטקסט המסיביות שלו ובשטף הדיבור האינסופי שלו. ה-WEIGHT שלו משני. מה שמרמז שקליטת הנתונים שלו מושפעת משמעותית בעקבות החוו...

מה לדעתך אחת הבעיות הגדולות של לימודי משחק היום? (שאלה שנשאלתי לפני כשבוע) התשובה לטעמי קשורה למודעות של השחקן. מרבית לימודי המשחק מכוונים את השחקן להיות עסוק בעצמו ובדמות. העיסוק בעצמך משאיר אותך לבד על הבמה. אחד הפרדוקסים הגדולים במשחק הוא שעליך לשחק למען הפרטנר בעוד שאתה מתעסק בעצמך. אני מבין את השימוש ברצון ומכשול, מונולוג פנימי ואני רואה גם את האפשרויות בשימוש של פרמטרים אלה, אבל לטעמי, זהו שלב מתקדם יותר בלימודי המשחק. שחקן בתחילת דרכו עסוק בעיקר בעצמו ובמה חושבים עליו. הוא אינו פונה החוצה ושואל 'איך המשחק שלי ישנה את הסביבה שלי?' ולימודי המשחק, היום, מקדשים את כל ההתעסקות העצמית הזאת. ומה נוצר בעקבות כל ההתעסקות בעצמך? מודעות מוחלטת למעשייך ולפעולותיך. ניתן לקרוא לזה בשם = ביקורת.  אני חושב שמודעות זה דבר חשוב כאשר היא מופנית החוצה ממך. נקודת הנחה ראשונה - אנשים אשר תורמים לזולת נחשבים אנשים טובים. אנשים שמתעסקים רק בעצמם נתפסים כהפך.  כלומר לימודי המשחק צריכים להפסיק לגרום לשחקן להתעסק בעצמו בלבד. אלא בעיקר ללמד אותו להיות מעורב במה שקורה סביבו. לא בשאלו...

אז מה זאת השיטה הזאת? עדיין לא הצלחתי לתמצת אותה בכמה מילים. אבל בעיני זה כלי שנותן לאומנות המשחק חוקים ברורים. ברגע שיש חוקים הרבה יותר קל לשחק. וכשאני אומר לשחק אני מתכוון ל playing ולא בהכרח ל- acting. לכל האומנויות האחרות יש טכניקה או שפה שאדם יכול ללמוד אותה. למוסיקה יש תווים, לצייר יש טכניקות ציור וכלים שונים לבצע אותם, לרקדן יש סגנונות ולכל סגנון הטכניקה והמגבלות שלו. השיטה הזאת מציעה שפה, מערכת חוקים ברורה שמאפשרת תקשורת יותר חלקה בחדר חזרות. הרי כמה פעמים הבמאי אמר לשחקן נתון פסיכולוגי והשחקן לא הבין. לכל אחד מאתנו סמנטיקה אחרת. "לגרום למישהו לאהוב אותי" מתפרש אצלך ואצלי כשני דברים שונים. בשיטה הזאת יש מגשר טכני שעוזר לי להבין את העבודה הנדרשת ובכך למצוא ביטוי מתאים למושג "אהבה" שמתאים לשנינו. אז אתה בעצם טוען שאין צורך בעבודה פסיכולוגית, שסטנסלבסקי מיותר? אני לא אומר את זה. כל שחקן או כל במאי חייב למצוא הצדקה לרעיון שלו. העניין הוא שלא ניתן לשנות הגדרה פסיכולוגית. לעומת זאת הגדרות טכניות ניתן לשנות. כשהבמאי מחליט על נתון פסיכולוגי הוא מצפה שה...

יאט מזכיר לתלמידים שלו את הדבר הבא: סטניסלבסקי וממשיכי דרכו, שמהם הוא שואב השראה, עבדו בעיקר עם שחקנים, לא סטודנטים. כלומר, עם אנשים שכבר פתחו / מצאו מקצב אישי, וייחודי לעצמם. כשאנשים אלו נדרשים לעבודת דמות, הם מכוונים את המקצב האישי שלהם אל המקצב של הדמות. במילים אחרות, הם משלבים את דפוסי ההתנהגות שלהם, בדפוסי ההתנהגות שהם מזהים במחזה. סטודנטים שהמקצב האישי שלהם עדיין לא מבוסס נופלים לרוב למלכודת. הם מנסים לייצר דמות או מקצב משום דבר. על מנת לגלם דמות במחזה אין להסתמך אך ורק על דמות /פעולה / טקסט, שאליו אנו יכולים להשתנות אלא בנוסף על מקצב קיים של שחקן. השינוי מתחיל, משינוי מקצב קיים. במציאות שלנו, שחקן נבחר לגלם דמות לפי המקצב האישי שלו. (שמושפע מגיל, משקל וכדומה).  לרוב בבתי ספר למשחק נדרשים סטודנטים לניסויים רדיקליים בשינוי מקצב אישי. הסטודנט נדרש לשבור את המקצב שלו, ולהשיג מקצב חדש הרחוק מעולמו ומיכולתו. לא שיש בזה דבר רע כל עוד זה נשאר בגדר ניסוי ולא תוצאה. ישנם שחקני אופי (Transformations actors)  היכולים לעבור בין מקצבים, מן המקצב האישי שלהם למקצב אחר. המודעות ל...

סדנת לאבאן יאט ניתוח פיזי של הטקסט בעולם הניורולוגיה קבעו שאי אפשר לשנות מחשבה במחשבה. מחשבה אפשר לשנות באמצעות הגוף. זה היסוד עליו מושתת הסדנה.  אמנות שינוי המחשבה. למה משחק הוא לא כמו החיים עצמם? מה ההבדל בין לפעול ולשחק? איך להשתנות ולהיכנס לעומק הרגשי ולשלוט בגוף כך שנספר סיפור שלם יותר?  טקסט הוא השפה שניה שלנו. כשאנחנו נולדים אנחנו מדברים באמצעות תנועות וצלילים. הגוף מרגיש, חווה, חש, וחי. הגוף מספר את האמת עליכם - מילים יכולות לשקר.  השיח הפסיכולוגי במשחק מוגבל בידע שלנו, או של הסביבה שלכם. לכן ניתוח טקסט בצורה המוכרת (רצון פעולה מכשול) לא עובד לכולם. הגוף מגיב מהר יותר, אינטואיטיבי יותר, ניתוח הטקסט המוכר מגיע כתמיכה לגוף. אנחנו לא מדברים במילים אנחנו מדברים באמצעות הגוף והסאונד. לרגשות באומנות המשחק יש צורה ויש צלילי - הם הכלי המרכזי של השחקנים.  אין צורך להתחבר לרגשות (זה מבפנים לבחוץ)   זו שיטה פרקטית, להכיר את הכלי שאתם, את התודעה שלכם מתוך הגוף, איך מביימים את העצמי, איך מניעים קהל.  בסדנה נלמד הכרות עם מערכי הגוף ולהבין את דרך פעולתם. להבין את...