30 באוגוסט 2015

לא ללכת אחורה רק קדימה

היום עשיתי משהו שמעולם לא עשיתי ככותב. ככל שהתקדמתי הבנתי פתאום את מהות הסצנה. חידדתי את המטרה של דמות המשנה. הייתי מרוצה מהגילוי זה לא משהו שידעתי עליה אבל אני מוצא בפיתרון של הדמות מהו נכון למחזה. עצרתי את הכתיבה. הייתי בצומת דרכים. בדרך כלל אני חוזר אחורה להתחלה ומשכתב את הדמות עד לנקודה בה עצרתי. אבל המטרה שלי לסיים את הדראפט. אם אני אחזור אחורה אני שוב ארגיש שהעבודה איטית וסיזיפית. אז הפעם רשמתי הערה בצד. הדמות רוצה X המוטיבציה שלה Y לתקן מעמוד 1-37 והמשכתי מאותו רגע את הסצנה כאילו שיניתי הכול ואין בעיה. זה לא היה לי קל מנטלית. אבל זה שחרר אותי להמשיך קדימה. עמדתי ביעד של המילים גם הפעם. זו תחושה אדירה להתקדם לקראת סיום הדראפט הראשון. אני אתקן את הבעיות ואת החורים העיקר לא ללכת אחורה.  

לספור מילים

התחלתי לתכנן את העבודה שלי לפי כמה מילים עלי לכתוב ביום. מחזה הוא לרוב 10000 מילים בממוצע. אני החלטתי הפעם שהמחזה יהיה בסביבות 12,000 מילים. על מנת להבין את סדר גודל הכתיבה היומית שלי החלטתי להקציב מספר מילים ביום. לכן התחלתי להשתמש באתר Pacemaker. האתר הזה נותן לי את היכולת להגדיר דדליין ברור ולחלק את כמות המילים כדי להגיע ליעד. אם התקדמתי יותר ממה שציפיתי נפלא. אם לא אז אני יודע מה עלי להשלים.  לפני שהשתמשתי באתר תמיד הייתי מקווה להתקדם כמה שיותר. המטרה הייתה כבר לסיים. התחושה שאתה רוצה כבר לסיים העיקה עלי. הייתי נוזף בעצמי שלא כתבתי. מה שהפריע לי שלא היה לי דדליין. עכשיו שזה מחולק העבודה לא מאיימת ואני יודע מה המטרה שלי כל יום. אני תמיד כותב יותר ממה שתכננתי. אבל בסוף היום מחשב רק את המילים שנשארו על הדף. אני מוחק יותר ממה שאני כותב. לדוגמה כתבתי 1500 מילים ולבסוף נשארו רק 500 על הדף. 

להתארגן לעבודה

לאחרונה אני מסיים כל מיני החלטות שקשורות ליכולת שלי לכתוב. רוב ההחלטות מבוססות על סדר וחלוקה נכונה של עבודה. לדוגמה: להתארגן כדי לכתוב. כשאני מלמד או מביים אני מתלבש לאירוע. לפחות משתדל. מאגן את התיקף מתלבש בהתאם מכי את השיעור בראש ויוצא לעבודה. החלטתי שגם שאני עובד מהבית אני עושה את אותו הדבר. אני מתלבש, מארגן את שולחן העבודה מחדש. מתלבש לאירוע (גם אם זה חולצה ומכנסיים קצרים) ויוצא לעבוד. כשזה קורה אני מצליח להיות יותר מרוכז. לפעמים יש לי ימים שהכל מאוד ברור ואני לא צריך את זה אבל לרוב אני צריך ללכת לעבודה. 


27 באוגוסט 2015

לכתוב הרבה מילים

ישבתי היום בכיכר הבימה עם חבר טוב, שהוא סופר ומחזאי מאוד מוכשר. דיברנו על כתיבה. דיברנו על כך שיש סיפורים שאי אפשר לתכנן, והאם תכנון פוגם ביצירה. לא התווכחנו, כי לא היה על מה, שנינו הסכמנו על הכול אך כשני כותבים מצאנו את עצמנו מדברים על ההגדרות שמשתמעות מהמילים שבהן אנו בוחרים להשתמש. בקיצור פשוט החלפנו רשמים. 
הבנתי מהשיחה שייתכן שאני לא לגמרי מובן, כאשר אני מקדש את אומנות התכנון. תכנון אינו בהכרח כתיבת סינופסיס או טריטמנט. תכנון זה לא לסמן V על רצף של כלים דרמטיים או מעקב אחרי מבנים מיתיים ידועים מראש. תכנון זה היכולת להשתמש במילים על מנת לגלות לעצמך את הסיפור בצורה הבהירה ביותר. כלומר - הכותב צריך לכתוב. נכון, אפשר לעשות את זה במחשבות. אבל הסיכוי שנזכור הכל קטן, ומנסיוני, כל אחד מוצא את הדרך שלו לעשות את זה.
ברם, אני חושב שרוב האנשים, היות והם לא מכירים דרכים נוספות בוחרים בסופו של דבר בדרך אחת - נכתוב ונראה מה ייצא. וכן, יש כמה יצירות מופת שנכתבו ככה, אבל מעטות - גם ככה אפשר להוציא סיפור טוב.
אבל כדי לארגן סיפור, כדי להפוך שברי רעיונות מעולים לרעיון אחד טהור, נדרשות מילים. אומרים שעלינו לבזבז מיליון מילים עד שנמצא את המילים הנכונות.
אני מלמד ומיישם על עצמי טכניקות שעוזרות לי למקסם את הסיפור שאני רוצה לספר. יש לי סדר ברור - אבל הוא לא בנוי רק על בסיס שלבים. הוא בעיקר אסופת שאלות נרחבת, שאני מחייב את עצמי לתת עליהן תשובות על מנת שאדע את הסיפור. לעיתים כדי להגיע לתשובות, עלי לכתוב סינופסיס, טריטמנט, דיאלוג, או סתם מחשבות. אני כותב כל יום, כשלפני מטרה אחת - מספר מילים. המינימום ליום 500. תעשו ניסוי, נסו לכתוב בין 200-500 מילה כל יום. מותר לכתוב הכול מחשבות, דיאלוגים, דף דמויות… ואחרי שתגיעו ל10000 מילים אני משוכנע שכבר תדעו לא מעט על הסיפור שאתם רוצים לספר. לא משנה מה המטרה היא מספר מילים, אתם יכולים לקפוץ מדמות, לסינופסיס, לשברי דיאלוג, לטריטמנט, למחשבות. זה לא משנה. רק דבר אחד חשוב לשמור על סדר הדברים שלא יהיה לכם בלגן בעיניים. גם אם כתבתם הכול בטופס וורד אחד או מחברת אחת. בסוף עליכם למיין ולסדר. לנקות את כל מה לא שייך.
זהו לעת עתה.
(רק לידיעתכם הקטע הנ”ל כולל המשפט הזה הוא 358 מילים.)

קומפוזיציה היא משמעת

בימים אלה אני עובד על מחזה. מעולם לא עבדתי ככה כל מחזה. הפעם הכול מתוכנן, כל יוניט, כל סצנה, כל מהלך, רשום. יש אאוטליין, יש טריטמנט. הדמויות משורטטות. זהו התהליך היצירתי הכי מדוייק שהייתי בו, ובמידה מסויימת הכי מפרה. 
פעם הייתי רוצה שאנשים יקראו את החומרים שלי לפני שסיימתי. הייתי צריך אישור שאני בדרך הנכונה. הפעם אני לא מוכן שאף אחד יקרא עד שאני לא מסיים. ולא את הדראפט הראשון. אלא השלישי. 
זה התכנון שלי שלושה דראפטים. דראפט רביעי זה עם שחקנים. 
אני חושב שבעברי הייתי קשור רגשית מאוד לדברים שכתבתי. וכאשר ה קורה אתה לא ממש יכול לראות את היצירה שלך מרחוק ולהיות ביקורתי. כלים וטכניקות מאפשרים לי להתרחק מהיצירה שלי. רק בלי האשליות.
אחרי שאסיים את המחזה אפרסם את התכנון. כי יותר ויותר אנשים רוצים לראות למה הכוונה בתכנון מחזה או תסריט. ואני אסיים בציטוט:
"קומפוזיציה היא משמעת. היא מכריחה אותנו לחשוב. אם אנחנו רוצים “להתחבר לרגשות שלנו.” אין בעיה - עלינו לדבר לעצמנו, והרי כולנו עושים את זה. אבל, אם אנחנו רוצים לתקשר עם מישהו, עם אדם חושב נוסף, עלינו להתחבר למחשבות שלנו. לסדר אותם, לתת להם משמעות, להשתמש בהם כדי לשכנע, להדריך, לגלות, ולפתות. הסוד הוא לכתוב הכול ואז לחתוך את החלקים המבלבלים."
ויליאם ספייר

כתיבה - ללמוד להכיר את הדמויות

הייתי בעיצומו של כתיבת דראפט ראשון למחזה חדש המבוסס על טריטמנט מפורט. הכתיבה הייתה תענוג וזרמה, ההספק היומי היה גדול ונתן לי תחושה טובה. הייתי משוכנע שבתוך כמה ימים ספורים אני מסיים אותו. אבל לדמויות היו תוכניות משלהן, הן יותר מגניבות מהטריטמנט שלי. ולכן ככל שהתקדמתי הייתי צריך לעדכן את הטריטמנט. ואז הגעתי לנקודה שבה נתקעתי. - זה לא שלא ידעתי איך להמשיך, את זה ידעתי. מה שתקע אותי הייתה ההבנה שאני לא מכיר את הדמויות מספיק טוב. יומיים הסתובבתי עם תחושה מסריחה. איך לומדים להכיר את הדמויות? יכולתי כמובן לכתוב עליהן ולהמציא כל מיני דברים, אבל זה לא בהכרח יהיה קשור לסיפור.
לאחר מחשבה הבנתי שאני צריך לעשות אימפרוביזציות איתן. כלומר להתנהג אליהם כאילו היו שחקנים. לתת להם לדבר, לא למנוע מהם דבר ולפעול. לצאת איתם לשתות, לדבר איתם על הסצנות, על לאן זה הולך, מה הם חושבים, מה יוציא אותם טוב.
זה משעשע אבל אני בנקודה שאני מוצא את עצמי עושה חזרות עם שחקנים שנמצאים בתוך הראש שלי. עד שלבסוף אשמע את ההצגה שארצה לראות.
איבסן אמר שהוא מתחיל לכתוב מחזה לאחר שבילה חודש עם הדמויות. בצעירותי לא הבנתי את זה. עכשיו אני מתחיל להבין.

16 באוגוסט 2015

אם החלטתם לכתוב מערכונים להלן כמה טיפים:

במידה וחשקה נפשיכם לכתוב מערכונים. כמה טיפים:

חשוב לזכור –  בקומדיה המצב מתגבר על הגיבור

מאפיינים
רצון מינורי  /פער / הדרדרות. 

הדרדרות לחיה – האדם מתדרדר על הוולגארי – גסויות, פיפי קקי, הומור פיזי, סלפסטיק.

הדרדרות לילד – האדם מגיב בצורה רגשית ללא פרופורציה לסיטואציה.

הדרדרות למכונה – האדם מגיב כמו רובוט (ללא רגש כלל) לסיטואציה.

לרוב קומדיות בנויות על שילוב של הדרדרויות

ארץ נהדרת
קיציס – מכונה
אלי ומריאנו – ילד
טל פרידמן – חיה / ילד (תלוי במערכון)
ברלד – חיה.

מונטי פייטון 
משלבים את כל השלושה ובעיקר חיה / מכונה.

סיינפלד
ג'רי – מכונה
איילין וג'ורג – ילד
קרמר – חיה / ילד.

לפני שכותבים מערכון כדאי לראות אם אתם יכולים לסכם אותו בשורה אחת. כמו כן לפי הבריטים כל 10 מערכונים יוצר 1 ראוי.אם החלטתם על כך מומלץ לטחון מערכונים באינטנרט. בעיקר כדי להגדיר מה עובד עליכם ומה לא

כמעט כל מערכון נופל לאחת הקטוגוריות הבאות:

סוגי מערכונים נפוצים
1. התגברות
רעיון שמתחיל קטן ומתגבר, נגמר במימדים מגוחכים של אסון.

2. רשימות
מערכון בו נתח משמעותי של הטקסט הוא רשימה של דברים מצחיקים. (לדוגמה מערכון "חנות הגבינה של מונטי פייטון"

3. אדם משוגע, אדם נורמלי
מפגש של שני אנשים שאחד מהם לא בסדר והשני מייצג את העולם השפוי. חשוב לשים אותם במקום לא שגרתי.

4. מצב מסוכן
מערכון בו הסכנה גדולה, לדוגמה מטוס לפני התרסקות.

5. מילים מצחיקות
מערכון שמשתמש במצלול של מילים. שרק ההגייה שלהם או החזרה על המילה מייצרת צחוק.

6. חדש / ישן
לשים משהו מודרני באירוע היסטורי או הפוך.

7. גדול / קטן
מערכון שבו הפער בין שני אלמנטים הוא משמעותי. כגון עכבר מחליט לשכב עם פיל.