28 באוגוסט 2018

סדנת מחזאות לקבוצת החיפאית, הבכורה של יואל והילד שתוכי


בבוקר נסעתי לתיאטרון חיפה. פגשתי את קבוצת 'החיפאית' אנסמבל הצעירים של תיאטרון חיפה. זו יוזמה מבורכת שמנוהלת על ידי רוני ברודצקי. הוזמנתי להעביר להם סדנה במחזאות. דיברנו על שכבות תיאטרליות. על תחושת הסוף. על המשמעות של פעולה בתוך מצב. איך להפוך את עצמך לדמות. למצוא סמלים ברצונות הכוללים של הדמות. כשאני מלמד מחזאות אני בעיקר מדבר על כאוס, על מצב שלא ניתן לשינוי. על רצון שמקדם דמות לפעולות שהן תוצאה של עשרות רצונות. זה חומר מרתק. בהתחלה הוא דורש גמילה ממחזאות לינארית, אנחנו כל כך מכורים למחזה הבנוי היטב, הטלוויזיה מחקה לנו את ההסתכלות התיאטרלית. מה שהיוונים ושייקספיר ידעו לעשות, מה שבקט ידע לייצר. אמנם זו רק ההתחלה אבל זה יהיה מעניין.



בערב עלתה הבכורה של ההצגה 'יואל' מונודרמת אקשן. ניסינו להבין איך עושים אקשן על הבמה באמצעות מילים. מה זאת הצגת יחיד. נועה שכטר מצאה פתרונות נהדרים, שימוש בחלל מגוון. יאן קוגן כתב מוזיקה שמתכתבת עם האייטיז וזה נתן מימד נוסטלגי למחזה. גיא גלילי הצליח לפתור מורכבות בחלל לא סטנדרטי. לירן מזרחי הפליא בתנועה וקרבות במה. הפחד של כולם היה שביצוע קרבות במה בהצגת יחיד יהיה מביך, כולם פה אחד אמרו שזה היה מבוצע מעולה. ואבי גולומב שקורע את התחת שלו על הבמה ונותן הכול. הוא עובד כל כך יפה. מתמרן בין שינויים ומצבי רוח ובעיקר נותן כבוד וחיים לדמות של יואל.

למרות כל הדיבור על האקשן היה ברור שאנחנו צריכים להתמקד בבן אדם, בעולם הפנימי שלו כשהוא נכנס לסיפור הקיצוני שכתבתי. הקהל הגיב נפלא. היה קשוב לאורך כל הדרך ויצא מתוך הרפתקאה. מישהי ניגשה אלי ואמרה שלמרות שהיא ישבה עם קהל הייתה לה כל הזמן תחושה ש'יואל' מספר את הסיפור רק לה. זו הביקורת שהכי אהבתי . כאשר כתבתי את המחזה, רציתי שהקהל יחווה את החוויה שאני עובר כשאני קורא ספרות אקשן. רק אני והדמות. הוא ואני מול כל העולם. מה שהיא אמרה זה בדיוק האפקט שרציתי.  הקהל היה מורכב מאנשים מבוגרים ומצעירים הכי קטנים היו בני 10 או 11 ואני שמח שזה תיקשר עם מגוון הגילאים.

כל מי שלקח חלק בהצגה הזאת היו חברים. באו המון קולגות לראנים ונתנו הערות, וכולם באו ממקום של עזרה ואהבה לתיאטרון. אפרת ליפשיץ, טל קון, שי ג'ברי אשכנזי, יונתן ותום שוורצברג כולם החמיאו והעירו ורק רצו לשפר את ההצגה. וכל זה ריגש אותי. אבל מה שריגש אותי באמת זה שכתבתי מחזה שאני הייתי רוצה לראות. הילד שבי, החנון שבי, שרק רוצה שיהיה כיף ומגניב, וחכם, ומעניין. ככל שאני מתבגר בכתיבה שלי ככה אני יכול להוציא את הילד שבי יותר. 


25 באוגוסט 2018

נלחם במחזה, מלנכוליה, שירה זה צורך, לייצר מרווח של דעיכה, ולהרדם על הספה.



אני מוצא עצמי את נלחם במחזה 'המחכה לאהבה'. אני מחפש נקודות השראה. אני קורא המון מחזות, אתמול קראתי את מירנדולינה של גולדוני, נזכרתי כמה המחזה הזה פשוט ויעיל. קראתי את סוף משחק של בקט ונזכרתי כמה המחזה הזה נהדר. אני מחפש אצל המורים האלה נקודות מפתח, שואל את עצמי מה הם היו עושים. קראתי הרצאה של פאולה ווגל - אנשים לא מכירים אותה אבל היא המורה למחזאות הכי טובה שנתקלתי בה בארצות הברית. מעולם לא נפגשתי איתה. אבל אני אוסף חומרים שלה, מחזות מאמרים, הרצאות. היא הייתה המורה של שרה רוהל. היא אישה מדהימה והיחס שלה לתיאטרון תמיד נותן לי כוח לשבת ולכתוב. השנה עולה בקאמרי מחזה שהיא כתבה INDICENT (מעשיה מגונה) - המחזה הזה לא משקף אותה ואת הכתיבה שלה. אבל לפעמים אלה לא המחזות שהופכות אדם למורה נפלא אלא היחס שלו לעולם התיאטרון.


כל היום התנגנה ברקע מוזיקה של BACH. בבית נוצרה אווירה מלנכולית. אני אוהב מלנכוליה. זה שמיכת פוך של ייאוש יצירתי. הוא נעים, הוא מלטף אותי. הוא מכעיס אותי. והדלק של הכתיבה שלי הוא כעס וייאוש. אולי בגלל זה חזרתי לבקט. רכשתי ספר חדש שאני אתחיל היום לקרוא. THE SENSE OF THE END של פרנק קרמודה. ספר החוקר את תחושת הסוף ביצירות ספרות.

אני חושב על שירה לא מעט. קורא שירים של מארק סטרנד. הוא המשורר האהוב עלי. אין לי הרבה משוררים שאני אוהב, אני גם לא קורא הרבה שירה. שירה זה צורך. וייתכן שאני מקבל אותה מכל המחזות שאני קורא.

שלחתי הודעה לתום ווליניץ שאני אבוד. הוא שלח לי סיכום מהיר של הנקודות שדיברנו עליהם. כתבתי לו בחזרה שאכתוב לזה סקיצות.   כתבתי רעיונות לפעולות במחזה. דילגתי לאמצע שלו. זה טריק שאני עושה הרבה פעמים פשוט מדלג לאמצע הדיאלוג. לא שואל את עצמי איך אני אגיע לשם פשוט קופץ. אני אשבור את הראש אחר כך. המחזה מתעסק באהבה. ואם אני רוצה לכתוב על החמקנות של האהבה אסור לי לכתוב על החמקנות של אהבה. אני צריך למצוא דברים אחרים לכתוב עליהם. המחזה 'סוף משחק' של בקט הוא נפלא בעיני ביכולות שלו לזגזג בין פעולות. חוסר ההגיון בין הדברים מייצר מרווח של דעיכה. והמון פעולות פיזיות - תביא, תיקח. תעשה. והדמויות לא מסרבות. זה נותן את התחושה של הסוף. ככל שאני יותר ויותר קורא מחזות אני נשאב להוראות הבימוי.



הצלחתי לכתוב  שלושה דפים של מהלך בין הדמויות. אני אפילו לא יודע אם המהלך הזה טוב. אבל כרגע הוא העוגן היחיד שיש לי. הוא גם לא הגיוני. וזה החלק שאני מחבב. הוא מוזר, הוא גחמני אבל יש פעולה ברורה וקונפליקט ברור. התוצאות שלו במחזה מובילות אותי לשאלות שלא חשבתי עליהן ואני אצטרך לתת עליהן תשובות.

לפני שלוש שנים הייתי בן אדם אחר. כתבתי את זה מתוך מי שהייתי אז. היום יש לי מחשבות חדשות. מוזיקה אחרת מתנגנת לי בראש. אני מרגיש כאילו פתחתי אלבום תמונות מסתכל על מי שהייתי ומנסה להבין מי אני היום. אני לא נהנה מהכתיבה, אבל ממתי הנאה קשורה למשהו. זאת העבודה שלי. אז אני יושב מול המחשב ומתקדם. חופר בורות. אולי אמצע רמזים. החידוש יבוא מהריקבון. הרי בסוף תהיה תחושה של ניצחון אני רק צריך להגיע אליה. יש דד ליין. יש פרטנרים שמאמינים בחומר ובי. צריך להפריד את המחשבות מהעשייה.

בלילה נרדמתי על הספה תוך כדי צפייה בסרט דקומנטרי על בקט. הסרט היה איטי ונרדמתי לקראת הסוף. ישנתי ממש טוב. זה היה סיפור לפני השינה נהדר. אני אוהב להרדם תוך כדי קריאה, או צפייה בסרט, או בזמן שאני שומע מוזיקה.  השינה שלי תמיד יותר טובה. כשאני הולך לישון עם מחשבות, השינה שלי מבולבלת - המוח שלי מנסה לעשות סדר.   

ניים דרופ - כשהאלים החליטו לרדת ולשחק עם בני האדם הם יצרו את הפרפורמנס.


הייתי ב'ניים דרופ' של ג'ייסון דנינו הולט. אני לא כותב ביקורות על הצגה אלא משתדל להגיב אליהן מתוך מחשבות שעולות לי כשאני צופה בהן. אני מעריך כל אומן שמעלה יצירה. אני מנסה להבין את המשמעויות, את הבחירות, את תהליך החשיבה. זה לא עניין של טעם.  אם היית הולך רק למקומות שאני אוהב אז אני מניח שלא הייתי מתקדם ומתפתח. מאז שהפסקתי לשאול את עצמי 'אם אני אוהב?' התחלתי להיות מעורב ביצירה, בבחירות שלה,  אני הופך להיות חלק ממנה. בגלל זה אני מביא איתי פנקס ועט.  מבחינתי יצירה טובה היא יצירה שמעוררת אותי לתגובה. לערב של מחשבה.

בדרך הבייתה על האופניים אלו המחשבות שעלו לי.




התיאטרון בתחילת דרכו היה פולחן, היה לו קשר לדת, קשר לאלים. הטרגדיות הגדולות נגמרות בסוף טוב -  האדם חטא ולכן הוא ישלם. צדק האלים ניצח. הנבואות התגשמו. אדיפוס, יאסון, אנטיגונה, קראון, כל החבורה שילמה מחיר.

קרל גוסטב יונג דיבר על האל שבתוכנו. על כך שהאלים אינם בשמיים. הם בחלומות, במחלות, ביצר וכן הלאה. ככל שהתיאטרון התרחק מהדת, והתרחק מהאלים, הוא מצא את האלים בתוך עצמו. התיאטרון התחיל מדמויות מיתולוגיות, עבר למלכים, אנשים אמידים, מעמד הפועלים קבצנים, ולבסוף הגיע לאומנות הפרפורמנס -  בו אדם מציג את עצמו.

המחשבה שנסעתי איתה היא כאשר אדם מציג את עצמו, את סיפורו, ומייצר פולחן אומנותי ל'עצמי', בכך הוא הופך  את עצמו לאל. העצמי יורד אל בני האדם. אני כקהל הייתי האנשים - שאר המציגים היו האלים. המספרים לנו, בני התמותה, את חטאיהם. אבל בדומה לאלים, הם אינם משלמים מחיר. הם צבעוניים, וולגאריים,  רגשיים. המופע היה דיוניסי לחלוטין. הוא היה פולחן, טקס, שאומר "אני זה מספיק".

הפרפורמנס הפך להיות לטעמי לסוג תיאטרון שמייחד את הפרפורמר. תיאטרון שאומר 'אני מיוחד כמו כולם.' חגיגת הרס עצמי. האלים מנסים לתקשר עם בני אדם, מנסים להוכיח שמותר לחטוא, שבסוף הכול בסדר.  כמו שנאמר כמה פעמים בהצגה "... אבל עכשיו הכול באמת בסדר..." העיקר שאנחנו מרימים, העיקר שאנחנו חוגגים. סמים, זיונים, פרידות, מגדר, זהו העולם הכאוטי של האלים.

כשנכנסו לאולם הקטן, היה נדמה שאנו נכנסים למועדון אפל, מוזיקה מחרישת אוזניים. ומיה לנדסמן על המקרופון, כמו שאמאנית מנסה לתקשר עם 'אל ההרמות.' כשהתבוננתי בה חשבתי על 'נחמנים מאומנים' ככל שהם מנסים לפזר שמחה, ככל שהקפיצה שלהם יותר גבוהה ככה נמדדת כמות העצבות בגוף.

יש משפט עתיק שאומר שהשירה, (שמקורה בתפילה) נועדה לאלים. וסיפורים נועדו לאנשים. התיאטרון הוא פולחן המשלב שירה וסיפור ולכן הוא גשר המחבר בין האנשים לאלים. אני בכוונה מתייחס לאלים ולא אלוהים. כי התיאטרון מבחינתי מקורו באלים היוונים. אלים היו יורדים להסתובב בין בני האדם. . הם היו אלימים, וולגריים, בעלי הרס עצמי. לא ירדו בזוגות. הם שכבו, שתו, אכלו. התנהגו בצורות מאוד ראוותניות. הערכים של בני האדם לא חלו עליהם אני חושב כי לא היה להם פחד מוות.

בטרגדיות, ובכלל יש משקל למילים, יש תיאום, יש מקצב, יש הרחקה. בפרפורמנס הרבה פעמים אין. המופע לא היה מאולתר. הוא היה מאורגן.  אבל לשחקנים היה מרחב תמרון לאלתור. הטקסט עצמו, היה מאוד אישי, הוא לא היה מאורגן כשירה ולכן לא הייתה פנייה לאלים. מלבד שלושה קטעים שבאמת שרו. קטעים שנשאבתי אליהם מתוך הצורך שלי לראות בני אדם ולא אלים.

הסיפורים היו עובדות פשוטות, יומיומיות, הרסניות, כואבות. אם להתייחס לכתיבה של הסיפורים, רוב הסיפורים נגעו בחולשה של הפרפורמרים. כיצד הם עצמם פוגעים בעצמם. פחות כיצד החולשה שלהם פוגעת באחרים. זה מסוכן באומנות הסיפור. קשה יותר להזדהות עם דמויות שאינן פוגעות בסביבה שלהן. כי הסביבה זה הקהל. אני הקהל, אני לא בגיל של החברה האלה, לא חי כמוהם, הם לא חלק ממני כשהן סגורים בתוך התרבות של עצמם. ולכן כאשר הסיפורים נגעו בהורים - התחברתי -- אני ההורים. או אני הילדים. פשוט כי ישלי מקום לשים את עצמי ביחס למישהו אחר. כאשר הסיפור  התמקד ב'אני' - לא יכולתי להזדהות. כאשר הסיפור התמקד 'אני מול הסביבה' נפתח לי צוהר להזדהות. האלים לא מעניינים אלא אם הם בהשוואה אחד לשני או יותר מכך לבני האדם.

בסוף ההצגה המוזיקה התרוממה והפרפורמרים הציעו לקהל להצטרף אליהם לריקוד. חלק מהאנשים עלו. זה העלה לי כל מיני שאלות. עד כה הייתי מופרד מהפרפורמרים. הייתה לי זכות רק לראות אותם. עכשיו אני אמור לפרוץ גבולות ולהיות חלק מהם. אני לא יודע מה לעשות עם החופש הזה. האם האלים הפכו לבני האדם ובכך העניקו לי זכות להצטרף אליהם? האם האלים אומרים לי "כל אחד מאיתנו הוא אל 'בוא תחגוג'?" אם ההצגה כאוטית, למה הקהל יושב מסודר? למה אנחנו לא מפוזרים בחדר?

אני קהל שרוצה לפנות לאלים. מבחינתי - הם האלים בשמיים ולא מולי. האלים יצרו עולם כאוטי שאני כבן אדם לא  יודע להתמודד איתו. העולם שבו אני חי זו המציאות ואני זועק לשמיים. מצד שני יש קהל הפוך, שטוען שהאלים בינינו, שהאלים בתוכנו, בחלומות, ביצרים, שאנחנו האלים. אני חושב שזה קשור לצורך של הקהל - מה הוא רוצה שהוא בא לתיאטרון.

זו הייתה הצגה דמוקרטית, יכולתי לבחור ממה להנות, במה לבהות. לאיזה סיפור להתחבר.  הם היו כנים, לא מתנצלים, ומלאי אהבה וכבוד. 



אני אוהב שג'ייסון מרחיב את מושג התיאטרון. אני אוהב שהוא חוקר את האלים ביחס לבני האדם. אני אוהב שזה לא מתפשר, ולא מתנצל, ומלא באהבה עצמית ומלא באיפור. שכרות ה'אני' - פולחן ה'מיוחד'.  להכול יש מקום בתיאטרון. הכול נכון, גם לאלים מותר לחגוג, וגם לבני האדם. בסופו של יום אני צריך לבחור לאיזה חגיגה אני נכנס. אני אוהב ללכת לכל המועדונים.

תודה על ההזמנה ג'ייסון. הענקת לי ערב מלא במחשבות קיומיות.  

23 באוגוסט 2018

אל תתנו להם מונולוגים - הטעות בלימודי משחק ואיך זה קשור ל- SELF DIRECTING

יוצא לי ללמד די הרבה בני נוער. לאחרונה עשיתי סדנה - התלמידים למדו מונולוגים ואני התבקשתי לעבוד איתם. הגעתי לשיעור ולימדתי אותם כל מיני טכניקות לביצוע המונולוגים. בסוף השיעור חשבתי כמה זה מוזר לבקש ממישהו שאין לו שום רקע במשחק לעמוד מולי ולבצע מונולוג (בהנחה שמונולוג זה צורת התיאטרון הקשה ביותר לביצוע). מה הסיכוי להצליח? מה הסיכוי שזה יהיה קרוב לטוב? או יתקרב לרגע תיאטרלי? הרגשתי שאני זורק אותם לים סוער עם כרישים ודורש מהם לשחות. כרוניקה של מוות /כישלון ידועים מראש.



בתיאטרון האליזבתני נתקלתי במושג SELF DIRECTING  - בימוי עצמי. השחקנים בתקופה הנ"ל ביימו את עצמם. לא היה במאי מוגדר.  (זה התפתח במאה 19) לרוב זה היה תפקידו של המחזאי או מנהל החזרות או ראש הלהקה לארגן את ההצגה.  השחקנים היו צריכים לדעת לקחת החלטות בעצמם.

השחקנים הצעירים היו שוליות של השחקנים המנוסים בלהקה והיו לומדים מהם את התנועות, ההבעות, והגוון הקולי של התפקידים.  קראתי בספר כלשהו שההכשרה של שחקן בלהקה לקחה כשבע שנים, הצעיר היה עוזרו האישי של השחקן המנוסה ובכל רגע נתון הוא היה מוכן להחליף אותו במידת הצורך. לימודיו היו שירה, נגינה וסיף. על מנת להתקבל ללהקה עליו להיות זהה במידותיו לשחקן שממנו הוא לומד. לבסוף  השחקן המנוסה היה מעביר את תלבושת ההצגה לשחקן המתלמד. מעתה הוא הצעיר שחקן רשמי בלהקה. 

בתיאטרון הצרפתי של תחילת המאה העשרים הייתה שיטת לימוד מעניינת בהכשרת שחקנים. שחקן בשנתו הראשונה (א) היה מוצמד לשחקן בשנה האחרונה. (ג) 

א' היה נדרש לחקות את עבודתו של ג'. היו מונולוגים קבועים ממחזות שייקספרים וסצנות ממולייר ש-ג' היה צריך ללמד את א'. המפגש התבסס על חיקוי שעבר מתלמיד לתלמיד. לאחר שלוש שנים,  א' היה הופך לג' ומלמד א' חדש שהגיע ללימודים.  


כשלימדתי באקדמיה לאומנות המשחק 'פאולו גראסי' במילנו, נכנסתי לשיעור קומדיה דל ארטה. המורה היה ארליקינו ראשי - זה כנראה דרגת מאסטר. זה היה שילוב של שיעור ליצנות וקונג פו. הוא התעכב איתם על תנועות של כף הרגל. איך להזיז האגן. הוא לא ויתר להם. זה היה מקסים. 

היום.  תלמידי משחק, בני נוער, בני עשרים פלוס, ללא ניסיון, ללא הכשרה, ללא ליווי צמוד נדרשים לביים סצנות ומונולוגים ללא יכולות הבנה של גוף, קול, תנועה, הבעה רגשית וכן הלאה. אנחנו שופטים אותם ברמת ההופעה שהסיכוי להצלחתה הוא אפסי. האם כך צריך ללמד משחק? 

במוזיקה לומדים אקורדים, משתמשים בהלחנה של מישהו אחר כדי שהמוזיקאי יוכל להתאמן. בציור יש טכניקות, יש מודל, בבסיס זה עדיין עובד על חיקוי המציאות.  אז מדוע שחקן ללא שום יכולת לבימוי נדרש לביים את עצמו ללא מודל ראוי? 

אני כתלמיד למשחק גנבתי מכל שחקן שראיתי. בשנה ב' הייתי צריך לעשות מונולוג של המלט - לקחתי ארבע גרסאות של המלט מהאוזן השלישית (ספריית וידאו)  - לורנס אוליביה, דרק ג'ייקובי, קנת בראנה ומל גיבסון. במשך שבועיים חיקיתי את ארבעתם אחד לאחד. זה היה ממש תענוג. כל אחד מהם חתך את הדיבור אחרת, ופירש את המונולוג אחרת. זזתי כמוהם, דיברתי כמוהם. בהתחלה באנגלית ואז חיברתי את זה לעברית. בסוף כשהגשתי את זה בבית הספר עשיתי ערבוב של כל מה שאהבתי. וכל נתון שנתנו לי יכולתי לשנות.  עם הזמן המונולוג הפך ל'שלי' וליווה אותי באודישנים. התקבלתי איתו לתיאטרון, ועד היום אני משתמש בו בשיעורים שלי כשאני מדגים עבודה על מונולוג (דבר שהפך להיות חיקוי בפני עצמו ובדיחה)  

אוקי, נכון, ככל שהזמן עובר תלמידים מתחילים להבין את הרעיון ומצליחים ללמוד טכניקות על מנת להציל לעצמם את התחת. ויש כאלה שיש להם כישרון תיאטרלי טבעי. אבל לטעמי לימודי משחק צריכים להתבסס על אימון קבוע. על חיקוי, על מודלים, על עיקרון השוליה. העיקרון של העברת המידע מאב לבן. תלמידים צריכים להבין את עקרונות הבימוי העצמי.  

מדוע שחקנים נדרשים לביים את עצמם בשנה הראשונה ובשנה השלישית מגיע אדם מקצועי ומביים אותם?

למה זה לא ההיפך. למה לא לביים אותם בשנה הראשונה ובשנה השלישית הם ילמדו לביים את עצמם?  האם זה יכול לעבוד יותר טוב? 


    

22 באוגוסט 2018

תפאורות במוזיאון, מגדל דוד כתיאטרון יווני, תמונה שווה אלף מילים, והמלך ליר

הייתי בירושלים. העיר הזאת מאיימת עלי. הייתי במוזיאון ישראל. המוזיאון מרשים ויש בו תערוכות מצויינות. אני בעיקר אוהב את התערוכות של התרבויות. אני אוהב את המסיכות ואת ההיסטוריה אני אוהב את הסיפורים והאגדות. אני אוהב לעמוד מול יצירות אומנות. ולדמיין שזה חלק מתפאורה. אני שואל את עצמי איפה אני ביצירה הזאת. איזה מילים היייתי כותב סביב הפסלים. בתונה זאת התעורכה האהובה עלי.



הייתי בחיזיון האור קולי במגדל דוד. נהיניתי יותר ממה שחשבתי. הכול מוקרן על החומות. ומספר את הסיפור של ירושלים. חשבתי שזה דומה בשבילי לתיאטרון היווני העתיק. אני יושב ורואה חומות ועליהם מספרים לי סיפור רוחני על ירושלים. חשבתי על הקשר בין הדת לתיאטרון היווני. המוח שלי התחיל לשחק עם מחשבה לכתוב מחזות המבוססים על סיפורים מהתנ"ך.



סיימתי את הספר של שרה רוהל. זה ספר מעולה. מחשבות על מחזאות, תיאטרון, קהל ובכלל. לחלוטין אחזור עליו שוב ושוב.

התחלתי לקרוא את הספר של יאן קוט (jan kott)  'לאכול עם האלים'. קיבלתי ספר שמנתח את הטקסטים של איבסן. הוא מרגש אותי. אבל אני אמתין לקרוא אותו אחרי שאסיים את הספר של יאן קוט. (בטח אקרא אותם במקביל.)

 קראתי מחזות שהייתי צריך לכתוב עליהן חוות דעת. אנשים כותבים יותר מדי כמו טלוויזיה. אני יותר ויותר מבין שהחוכמה בכתיבה דרמטית לתיאטרון היא לכתוב מילים שיש ביניהן רווחים. הרווחים האלה מייצרים תמונה תיאטרלית, תמונה ששווה אלף מילים. משעשעת אותי המחשבה ששבאמצעות מילים אני מייצר תמונות שוות אלף מילים. ההבנה הזאת גרמה לי יותר להשקיע יותר באירועים ולחסוך במילים. בימאים /יות אוהבים יותר את המחזות שלי ככה.

מצאתי את עצמי חוזר לשייקספיר. עניין של צורך. - קורא את המלך ליר. (גם כי איאן מקלן משחק את זה עכשיו בתור התפקיד האחרון שלו על הבמה והבחירה לפרוש עם התפקיד הזה הקסימה אותי. גם כי העלו את זה בהבימה ואולי אלך לראות את זה.  גם כי יצא סרט עם אנתוני הופקינס ואמה תומפסון - שאני רואה במקביל לקריאה אבל חושב שהוא לא טוב.  וגם כי ראיתי סרטון ביו טיוב שמנתח את המחזה.) 

15 באוגוסט 2018

היום בו העמדתי פנים שאני חתול, המורה והשביל.



לא עשיתי היום כלום. בטלה, בטלה, בטלה. לא יצאתי מהבית. שיחקתי בסוני פליי סטיישן כמה שעות במשחק GOD OF WAR ישנתי שנ"צ ממש ארוכה. אכלתי קצת, ובעיקר התעסקתי בלא כלום. לא קראתי, לא כתבתי, לסיכום - נרקבתי.

לקח לי זמן ללמוד להרקב, לנבול, להמעך, להתפורר. אני אדם שמשתדל להיות עסוק כל הזמן ובשבילי ריקבון אמיתי, בטלנות מוחלטת ונטולת עניין - היא חופשה מעצמי. היא גם מאוד זולה. חופשות בחו"ל או ללכת לים זאת עבודה. ההכנות, ההרשה שאני צריך להנות. כאשר אני נזרק כמו שקית אשפה בבית, אין לי ציפיות להנאה, אין לי ציפיות כלל - זאת מנוחה מהישגיות, זו מנוחה מהגדרה.  אני מעמיד פנים שאני חתול. אני כמו עץ שמשיל את העלים בחורף רק כדי להצמיח אותם שוב. ולא צריך להעביר עונה. זה מוריד לחץ מפשיר את קרחוני הסטרס. אבל...  בתנאי שאני מקבל על עצמי להיות ככה. מקדש את הלוזר. לא מתבאס שאני לא עושה משהו אחר.

לימדתי את עצמי משמעת, לימדתי את עצמי לעבוד ולשבת על התחת. עכשיו אני מלמד את עצמי להתבטל, להסריח, להבאיש ולהגיד לא קרה היום כלום. זה זן. אני מסוגל להחזיק ככה שלושה ימים לא יותר. אחרת אני מתחרפן. ללכת ברחוב סתם, לשכב על הספה ולבהות, להרדם על הרצפה, יש אנשים שיגידו "הי זה מה שאני עושה כל יום." בשביל אדם כמוני - זאת מדיטציה קיומית. זה להשאר במצב שממנו אני הכי מפחד. זאת גמילה מהצורך להתקדם. להנות מאי עשיה. לפעמים אני עושה מדיטציות. עשיתי מיינדפולנס, עשיתי טרנסדנטלית, היום אני בעיקר מתייחס למשפט - לישון כמו כלב, לצעוד כמו צב, לאכול כמו ציפור - זאת המדיטציה שלי והיא צריכה יום שלם ופעם בכמה זמן.



קיבלתי היום מאגודת הסטודנטים של סמינר הקיבוצים תואר "מרצה מעורר השראה" זה מאוד שימח אותי. כמורה הבנתי שאני יכול להעניק שני דברים  - כוח להתחיל לנוע על השביל. ודבר שני, (קצת קשה לי להסביר אותו.) אלו סיפורים. הרבה מהסיפורים שלי לא מובנים. אבל סיפורים, מחשבות ומשפטים, נכנסים לתודעה. ואז כשתלמידים יצעדו בשביל ויקפוץ מולם אתגר הם יזכרו בסיפור, או במחשבה או במשפט וזה ייתן להם הרגשה שזאת לא הפעם הראשונה, שהם יכולים לעבור את המכשול. להעניק לתלמידים כלים לשביל, כלים שהם לא יודעים שהם ישתמשו בהם זה לפעמים הקושי הגדול ביותר שלי. כי הרבה מאוד תלמידים רוצים משהו עכשיו. קונקרטי או פרקטי. אבל אני מאסף. אני מלמד את הסיפור של כל כלי. וכך התלמיד שיוצא אל השביל מוכן ללמוד על בשרו. אין לו את  הפתרון רק סיפור שיהפוך את הכלי לשלו.   

14 באוגוסט 2018

למה אני לא אוהב קריאות מבויימות ואיך זה קשור לציור שסבא שלי מסגר בחדר העבודה שלו.



הייתי בקריאה מבויימת של מחזה שנקרא שהייה: שם זמני מאת שירי כפתורי. אני שמח שכותבים צולחים את הפעם הראשונה. אני אוהב לראות אותם מתקפלים במבוכה בפינת החדר, בזמן שקהל מקשיב למילים שבוקעות מהשחקנים. שמחתי בשבילה. זה היה מעניין.
שמתי לב שכותבים חדשים, המתחילים את חיי הכתיבה הדרמטית שלהם, משתמשים באותם כלים. הם נופלים לאותן מלכודות. ככל שאני נחשף יותר לחומרים של תחילת הדרך, אני מבחין בתבניות חוזרות. זה לא מספיק מעובד לי במוח אז לא אפרט על זה. (אולי בהמשך 


אני לא אוהב קריאות מבויימות. זה צורה לא מפוצחת. זה מוזר לי שקהל מגיע לחוות הצגה לא שלמה. בארץ יש בעיה רצינית של העדר פיתוח. מחזות לא מקבלים פיתוח או ליווי. בחו"ל - אנגליה, וארצות הברית בעיקר -  יש בעיה הפוכה:  פיתוח מורחב. (over development) שם, מחזה עובר עשרות הערות, קבוצות עבודה, המון אנשים נותנים את דעתם, ועושים קריאות. 

לאחרונה החלה מחאה נגד הקריאות. קריאה כמוצר מוגמר מול קהל לא בוחנת באמת את ההצגה. זה יותר בוחן את המחזה כיצירה ספרותית. ולא כיצירה בימתית. אתמול ישבתי ושמעתי קריאה. למה שאני אבוא להצגה אם היא תעלה? אני כבר יודע את העלילה. הראשוניות נעלמה לי. ראשוניות היא מאוד חשובה.  

אומרים שאסור לאדם להציץ לבדיקה של רופא, לאנשים שעושים סקס ולחדר חזרות. אלה מקומות אינטימיים, חושפניים. המחזה הוא עירום בהתחלה. המחזאי מעביר כמו סם את המחזה לבמאי. הבמאי קורא ומזמין שחקנים. הם נכנסים לחדר ומתחילים לטעות, לחשוב, לערבב. זה סודי. זאת מחתרת צרפתית. (לפחות ככה הייתי רוצה לדמיין.) אבל להזמין אנשים לקריאה... אני זוכר שפעם הייתי בבית חולים והביאו כל מיני רופאים צעירים להביט בי לפני ניתוח. הם הביטו בי בזמן שהרופא דיבר - אוי למבוכה. 

המחזות שלי עברו קריאה מבויימת. בבית ליסין, בצו קריאה בצוותא. התחושה בסוף תמיד זהה 

כשהייתי ילד קטן, הייתי רץ לאימא שלי להראות לה ציור. היא חייכה,  אמרה שזה מקסים, טפחה לי על הראש וחזרה לענייניה. (לא ממקום רע, הייתי עושה את זה כמה פעמים ביום.) וכל פעם, וזה מה שאני זוכר בעיקר, הציור היה נשאר לי ביד ואני לא ממש יודע מה לעשות איתו. אוקי, ציירתי משהו, הוא לא לגמרי מדוייק, הוא רחוק מיצירת מופת, אבל מה לעזאזל עושה איתו?  אמרו לי יפה, טפחו לי על הראש, אבל מה אני עושה עם הציור המזורגג?!  אז כמו כל ציור  היתי מניח אותו באחד הארונות. דוחס אותו, בערימה של כל הציורים שאמרו לי שהם יפים. מציור יפה, לסתם עוד ציור יפה. 

יום אחד הבאתי לסבא שלי ציור. הוא שמח, מיסגר אותו ותלה אותו בחדר עבודה. ציירתי מאז עשרות ציורים. חלקם הרבה יותר יפים מהציור שהוא תלה. אבל לציור הזה הייתה מסגרת והוא היה תלוי. הוא הוצג. כל פעם שהייתי מגיע אליו הביתה. הציור היה שם. כשסבא שלי נפטר לקחתי את הציור הזה אלי. הוא עדיין ממוסגר. עברו שלושים שתיים שנה מאז שציירתי אותו. זה הכוח של הצגה. 

קריאות עושים עם חברים. קריאות עושים מאחורי דלת נעולה. קריאות זה למרתפים. קריאות זה עם שחקנים ואנשי מקצוע. קריאות זה לרופאים ומתמחים. תעשו הכול כדי שזו תהיה הצגה - אפילו בחדר, שתהיה במחסן, מול כסאות פלסטיק ושני אנשים. זה עדיף מקריאה גם אם נוכחים בה שלוש מאות אנשים. 


13 באוגוסט 2018

לאכול מקצב, אימולסיה, אני מתרגם כדי להרגיש שאני כתבתי



ישבתי עם תום ווליניץ על המחזה "המחכה לאהבה" החלטנו לשנות את המחזה. כלומר למחוק 70% ממנו ולכתוב מחדש. לתום יש רעיון קיצוני לגבי המחזה. אני אוהב קיצוני. הייתה פגישה טובה.

אני צריך להתניע את עצמי לחזור למחזה. אני אקרא מחזה של שייקספיר ו/או פירנדלו  ו/או מולייר. אני בד"כ קורא מחזות שהמקצב שלהם מרגיש זהה למקצב שאני צריך.

YOU ACT THE WAY YOU SPEAK TO YOUR SELF  
מה שאני רואה, מה שאני קורא, המוזיקה שאני שומע, האנשים שאני מתרועע איתם, כל אלה משפיעים על היצירה שלי.
לכן אני מתפלא על אנשים שלא קוראים מחזות ותסריטים בזמן שהם כותבים.

זה כמו אוכל. זה מה שנכנס לגוף, זה מה שמזין אותי. זה מה שמחלחל לתוך המוח. הרוקי מוריקמי תרגם את גטסבי הגדול של פיצג'רלד רק כדי להרגיש שהוא כתב את זה. זאת תחושה מעניינת שמתרחשת במוח. אימולסיה. לפני שנים תרגמתי מחזות והרגשתי את אותה הההרגשה. כאילו אני מחזאי מעולה.

על זה אני מדבר עם אנשים, זאת המוזיקה שאני אשמע, אני תמיד מקיך אותי בדברים שיעזרו לי לחשוב, עוטף את עצמי בשיח פנימי שכולו קשור ליצירה שלי. מתוך זה נוצר קצב פנימי. זה כמו לראות פרק טוב מסדרה ואז לרצות לכתוב בסגנון הזה. אני ממלא את עצמי בעולמות אחרים, דוחס את הניצוצות לארגזים, מכניס את כולם למחסן, פותח מחשב, משחרר הכול ומתחיל לרקוד עם רשת פרפרים.

מאוחר יותר הייתי בצוותא. אנחנו עובדים על פסטיבל חדש ומעניין. אנחנו 'המחזאים' עסוקים בלהרכיב אותו. כאשר נהיה סגורים על עצמנו נתחיל לפרסם. אני אוהב לחשוב מחשבות על פסטיבל. זה אישור לחגוג. תפיק מסיבה. אז זה מה שאנחנו עושים מפיקים מסיבה. מסיבה שחוגגת את המקצוע שלנו. מחזאות.

12 באוגוסט 2018

סידורים של מבוגרים, לדחוס את הטראומה, ציפורים לא מתאמנות הן מצייצות כי הן שמחות ולחזור לכתוב מחזה בפעם השניה.



החלטתי לנוח מכתיבה. לפעמים אני צריך את זה. לא כתבתי בערך ארבעה ימים. (מלבד הבלוג.) בימים כאלה אני בעיקר קורא מחזות,  ספרים ועיתונים.

ניצלתי את  היום הזה בעיקר לראיית חשבון. רק אני והאקסל. יושב  ומזין נתונים. שולח קבלות, עובר על כל החשבונות, מתקתק מספרים - מה שנקרא סידורים של מבוגרים. יש אנשים שזאת העבודה שלהם. יש בזה משהו נעים. המון משימות קטנות שנגמרות. ראיית חשבון מזכיר לי את המשחק אנגרי בירדס. בכל אופן  זה שאב לי את כל היום.

בפסיכולוגיה של בעלי חיים מעדיפים שאת כל הבדיקות הרפואיות יעשו ביום אחד. כי עדיף שחיה תעבור טראומה אחת ארוכה ביום אחד מאשר עשרות טראומות קצרות במהלך שנה. כלומר, יש מגבלה על הסטרס. לכן אני דוחס את עבודת החשבנאות שלי ליום אחד ארוך ומייגע.  סיימתי 85 אחוז ממה שהייתי צריך.

 בערב מאוחר ישבתי על הספה וחשבתי. במחזה אורידיקה של שרה רוהל. אורפאוס אומר " בעלי חיים לא מתאמנים. איילות קופצות במהירות לא כי הם מתאמנות לקפות גבוה יותר, אלא כי הן מפחדות שיאכלו אותן. ציפורים לא מתאמנות לשיר יפה יותר, הן מצייצות כי הן שמחות".

חשבתי על הכתיבה שלי. גם אני בעל חיים. אני כותב כי אני שמח, או כי אני מחזר, או כי אני עצוב, או כי אני מפחד. זה הרבה יותר נחמד מאשר לחשוב על זה כאימון. אני מכיר לא מעט אנשים שהפכו להיות כותבים בגלל שהם רצו להרשים בחורה. (אני עדות לזה - בלימודי המשחק שלי כתבתי מחזה בשביל מישהי שהייתי מאוהב בה - זה הצליח היינו בני זוג אחר כך)





בערב מאוחר מצאתי את עצמי מול המחשב פותח קובץ ישן של המחזה "הלוך ושוב" שעלה בתיאטרון גשר בבימוי סשה קרינדלין. המחזה נכתב במהירות בזק בגלל אילוצים של המערכת. היו לי כל מיני רעיונות לגביו אבל היות והכול שוכתב במהלך החזרות היו לי המון מגבלות בכתיבה.

התחלתי לשכתב את המחזה תוך כדי הקריאה. שיניתי דמויות. הוספתי סצנות, מחקתי סצנות שלא אהבתי. אין לי מושג אם אסיים את העבודה הזאת. ללוש מחזה מחדש זה סתם כיף. אם יש בימאים שחוזרים לביים מחזה פעם שניה. למה מחזאים לא כותבים מחזה פעם שניה?  כל כמה שנים לקחת את אותו הרעיון ולתת גרסה מחודשת. זה נראה לי רעיון חביב. 


11 באוגוסט 2018

הצגות לילדים - להוציא את המבוגרים? מי צריך חרוזים? למה דרמה שאפשר להשתגע? והצגת הילדים הכי טובה שראיתי.


להוציא את המבוגרים
הלכתי היום עם בתי בת השבע להצגת ילדים - ואחרי שההצגה הסתיימה עלו לי כל מיני שאלות לגבי הז'אנר של הצגות ילדים בארץ. אני לא נכנסתי לתחום הילדים כמחזאי. עזרתי בפיתוח הצגות ילדים, שיחקי באחת,  וכתבתי הצגת נוער אבל לא ביימתי או כתבתי הצגת ילדים.

כאבא לילדות, צפיתי איתם בכל התוכניות החל מערוץ בייבי, טלטאביז, רחוב סומסום, בוב ספוג, ארתור, דורה, הכול. המסקנות שהגעתי אליהן שיש הרבה יותר חופש בטלוויזיה לילדים מאשר בתיאטרון. למה זה בעצם? אני חושב שבגלל שבתיאטרון ההורים הם אלו שקונים את הכרטיסים ובתכלס הם אלו שמעריכים את ההצגה. (כמו רכזות) בטלוויזיה ההורה מנותק מהילד והעיקר שהילד עסוק במה שקורה. האם כמו שמשאירים ילד בגן אפשר להשאיר אותו באולם תיאטרון עם שחקנים? לפני שנתיים או שלוש הייתי במלון הכול כלול בטורקיה, והיה שם מועדון ילדים שההורים היו שולחים את הילדים שלהם כדי שיוכלו לנוח. אני לא יכולתי לשלוח אותם כי הבנות שלי עדיין לא ידעו אנגלית אז הן הרגישו לא נעים. מה יקרה אם נשאיר את הילדים לבד עם שחקנים? הרי ילדים לא אומרים שקט... ילדים מגיבים. להצגה אין כללים, אלה המבוגרים שמכתיבים את הכללים. אני מדמיין הצגה לילדים בלי מבוגרים. אפשר היה לכתוב דברים משוגעים. כאלה שמבוגרים היו משתעממים. נסו לראות את הטלטאביז.




חרוזים
חוץ מחלום ליל קיץ אני לא מצליח לחשוב עכשיו על מחזה בחרוזים למבוגרים. (אני יודע שיש אבל לא עולה לי ). מה הופך ילדים לזכאים לחרוזים? מה הקטע בחרוזים? אני מבין למה שיר צריך חרוזים. אבל במה זה תורם לילדים? חרוזים זה ילדותי?  אני מקשיב להצגות ילדים בחרוזים ואני מודה אני לפעמים לא מבין מה רוצים ממני. כאילו החרוז חשוב יותר.  למה לא לכתוב לילדים בשפה פשוטה, בהירה וברורה? למה כל המחזות על מלכים ונסיכות כולם מדברים כמו פעם. כאילו כולם יצאו ממחזה של שלונסקי. אוקי, אז יגידו לי שילדים צריכים להחשף לשפה גבוהה, בסדר אני מקבל. אבל למה חרוזים? עוד לא מצאתי תשובה.



לשבור את המבנה
עולם הילדים כמו המבוגרים הוא עולם כאוטי, אסוציאטיבי, מלא שטויות, ודברים חסרי הגיון. אני חושב שבפרינג' הצגות ילדים יכולות לאתגר את המבנה של ההצגה. להשתמש בכלים אחרים כדי לספר סיפור. אני חושב שמחזאות הילדים יכולה להיות יותר מופרעת, יותר מלוכלכת, יותר רחבה, יותר מסוכנת. היא יכולה להתעסק יותר בשמחה ובאומנות. ופחות בקונפליקט ובעיות ובדרמה. הבת שלי יום אחד אמרה לי "אבא, אני אכתוב מחזה שבו הכול יהיה טוב. כולם יהיו שמחים ויעשו שטויות וישירו שירים." ואני אמרתי לה שלדעתי בלי קונפליקט  זה לא יהיה מעניין. היא הסתכלה בי במבט של מי שמבינה בילדים יותר ממני ואמרה: "בגלל זה אני אכתוב את זה ולא אתה." אולי אני אעשה ניסוי. אני בטוח שיש כאלה הצגות פה ושם, הצגות ששברו את המוסכמות של תיאטרון הילדים (אני יודע שתיאטרון הבובות מצליח לעשות קסמים בתחום.). אם כבר לעשות הצגת ילדים בפרינג' אז שתהיה פרינג'. שתהיה בלי מסר, שתהיה עוגה בפנים, שתהיה צחוק וקפטן תחתונים, שיביים הכובען המשוגע,  וישחקו היצורים של ד"ר סוס.



במקום ללמד את הילדים להיות מבוגרים טובים יותר - הצגות ילדים צריכות ללמד את המבוגרים להיות ילדים טובים יותר. 
אחת ההצגות הילדים הטובות שראיתי (בדי וי די)  - הייתה קומדיה של טעויות לילדים בביצוע הרויאל שייקספיר קומפני. אני צחקתי כמו ילד, אני נהניתי מכל רגע, מהדימיון, והשטות, והפשטות, וזה היה באולם ספורט, עם חפצים פשוטים, וכלי נגינה וזאת הייתה חגיגה שלמה. השחקנים כאילו הביאו תלבושות מהבית. זה כמו שהבנות שלי משחקות ברופא וחולה. הן מוצאות דובי, נייר טואלט, הן קושרות מטפחת על הראש, לוקחות יויו במקום סטטוסקופ ומתחילות לטפל.  הייתי רוצה שהצגה תלמד את הילדים לעשות תיאטרון ולא תלמד אותם להיות מבוגרים טובים יותר. בסוף ההצגה לא יצאתי עם תובנה, ולא דרשו ממני להיות אדם טוב יותר. חזרתי להיות ילד שובב, טפשי, שמדמיין, ורואה שטויות. ובעיקר רציתי לחזור הביתה ולהעמיד פנים. לדעת שהכול זה תיאטרון  ושגם אני יכול.



   

10 באוגוסט 2018

קצת על פינטר/ קצת על שרה רוהל

הייתי בהצגה אפר ועפר של הרולד פינטר שביים עטר פז. כשהוא אמר לי שהוא עומד לביים את המחזה הנ"ל אמרתי לו "יש הרבה בעיות במחזה הזה. אתה תצטרך לתת עליהן תשובות. הבעיה המרכזית...  לא קורה בו כלום."

הרולד פינטר

כשאני נכנס להצגה של פינטר, אני מכין את עצמי למאמץ. פינטר הוא מסוג המחזאים שאני אוהב לקרוא. אבל מתקשה לראות. הוא מסוג המחזאים שגרמו לי להבין שאני יכול לעשות מה שאני רוצה מבחינת כתיבה, הוא לימד אותי מקצב, הוא היה השראה להרבה מחזאים אחרים אני אוהב. רק מחזה אחד שלו אהבתי "one for the road"  ראיתי אותו בכיכובו (בדי וי וי די). במהלך ההצגה פינטר בורא עולם באמצעות טקסט רודף ולינארי. הוא משתמש במנגנון הזיכרון על מנת לייצר קונפליקט בין הדמויות. מי זוכר מה. הדמוית כמעט לא קיימות בהווה. פינטר הוא אמן במקצב. ואני חושב שעובדים על מחזה שלו צריך קודם כל להלחין את המחזה כך שהוא משתנה ומתפתח מבחינת הקצב. זהו ריקוד של מילים על הבמה. ולא שיחה. לזכות ההפקה אני אגיד שהם עמדו באומץ מול החומר. בלי התנצלות. פינטר בשבילי הוא יותר חומר לימודי בעולם המחזאות מאשר חומר שממנו בנויות הצגות היום.

שרה רוהל


שעה לאחר מכן הלכתי להצגה 'הבית הנקי' מאת שרה רוהל בבימויה של עדי גורל שהייתי מעורב בה. אני מאוד אוהב את המחזה הזה. כפי שכבר ציינתי כמה פעמים. ומאוד נהניתי מתגובות הקהל, אנשים מאוד נהנים. העבודה של כל היוצרים והשחקניות התגבשו לכדי הצגה מלאה בתיאטרליות, חמלה, פחד, ובעיקר כאוס חוויתי שמספר סיפור מלא. שרה רוהל מצליחה בכתיבה שלה לשבור את המחזה הבנוי היטב ולהחזיר את המבנה השבור והאסוציטיבי לבמה. בדומה לשייקספיר מצליחה רוהל לבנות רשת אירועים שמתחברים לסיפור אחד.




7 באוגוסט 2018

שיקוף דעה, מתרגש שכולם כותבים' הפוטנציאל של יואל

היום בסדנת המחזאות עבדנו על  לפתח השקפות עולם מנוגדות. עבדנו על חלל תלת מימדי. על שיקוף דעה ואיך לחתור אל ההבעה האישית. דיברנו על כך שרעיון מקורו בסוף. ואיך להתייחס למשפט הראשון. איך לכלוא שחקנים ובימאים בטקסט.



לראות את כולם כותבים. לשמוע את הצליל של מקלדות הלפטופים. השקט שעוטף, את החלל.,הריכוז, והידיעה שהם מתחברים לעולם פנימי, כל אלה  גורמים לי להתרגש.

אחר הצהריים הלכתי לראות ראן של 'יואל'. זאת הייתה סקיצה גסה אבל ראיתי את הפוטנציאל של מה שהולך להיות. יצאתי מרוצה.

6 באוגוסט 2018

סדנת מחזאות, סוגים של כותבים, למצוא את הקול האישי, תהרוג מישהו, ואני חולה

לא כתבתי יומיים אז אני מסכם:

אתמול התחלתי סדנת מחזאות. החלטתי ללמד מה זה אומר לחשוב כמו מחזאי. איך להסתכל על העולם מנקודת מבט של כותב לבמה.  איפה הרעיונות מתחבאים והקשר לקול האישי  והעיקר לכתוב. זו סדנה שכותבים וכותבים הרבה. אנשים מתחלקים להרבה סוגים שמדובר בכתיבה. יש אנשים שכותבים טקסט משמעותי, ויש טקסט טפשי ויש אנשים שכותבים ומשתעממים ויש אנשים שכותבים קצר ויש אנשים שכותבים אסוציאטיבי. יש כאלה שמסדרים ישר גאילו זה פאזל את מה שהם כותבים. ויש כאלה שבוהים ולא כותבים ואז הם כותבים שורה וחוזרים לעבוד.  יש המון סוגים.



ניסיתי להבין מה אני מנסה ללמד ומצאתי את הפסקה הזאת של חוזה ריוורה:

כותבים לא יכולים לחיות בלי קול האישי – זהו מקום בו הם הכי כנים, הכי פיוטיים, הכי שלמים, הכי יצירתיים, הכי חדשים. למצוא את הקול האישי זאת המטרה אליה שואפים. 

אבל הקול האישי לא יודע איך לכתוב.

כמו שדלק לא יודע איך לנהוג. מצד שני אי אפשר לנהוג בלי דלק וכתיבה לא מתאפשרת בלי החום והעוצמה של הקול האישי.  
סדנאות נועדו ללמד כתיבה, ללמד  הרגלי הכתיבה, ללמד טכניקות לאימון. למצוא את הקול האישי זהו מסע – פרטי, בודד, לא מדוייק,  כואב, איטי ומתסכל. מורים ומנטורים יכולים רק לקרב את הכותבים לקול הזה, הם אינם יכולים למצוא אותו בשביל הכותבים.  כותבים צריכים להשקיע זמן (ואולי קצת מזל) והקול האישי יתחיל להתגבש ולהשמע. 

סדנת המחזאות שונה מסדנת מבנה הסיפור. הסדנה מתעסקת בטכניקות של מקצב, של דיאלוג לא לינארי. בשאלה למה לכתוב לתיאטרון ולא קולנוע. ללמוד להתייחס למה שקורה סביבנו. לנקודת המבט של המחזאי/ת. להיות האיש שמפליץ במסיבה, שבוחר להיות השוטה שאומר את האמת, שיודע להגיד משהו על החיים עצמם, שיודע לרווח את הדימיון, ולהשאיר לאחרים להשלים אותו.

הבחירה שלי לא לעבוד על מחזה ספציפי בסדנה נובעת מהסיבה שאני רוצה שהתלמידים שכותבים אצלי ימצאו את הקול האישי שלהם דרך טכניקות של מקצב ודיאלוג. מבחינתי זאת המהות של הסדנה.

אני מצונן ממש. למרות זאת, הכרחתי את עצמי לסיים את המחזה לנווה יוסף "קיצור תהליכים" נתקעתי לקראת הסוף. לא ידעתי לאן זה הולך והרגשתי שאני מורח. שלחתי הודעה ליפים ריננברג " אני מרגיש שאני צריך למצוא את האומץ לגרום לדמויות לעשות מעשה אמיץ." והוא כתב לי בחזרה "תהרוג מישהו"

כך עשיתי. הרגתי מישהו. אף אחד לא מצפה לזה במחזה. יפים התקשר ואמר "יופי." סגרנו קאסט. מתחילים חזרות. אני חושב שיצא מחזה יפה מאוד. בהמשך אפרסם אותו. נועה שכטר קראה אותו ושלחה לי הערות. כרגיל ההערה לקצר מופיעה כל הזמן אצל כולנו.

ביומיים האחרונים קראתי שלושה מחזות - שניים מקוריים שאני צריך לתת עליהם חוות דעת (שניהם סובלים מבעיות מבנה כמעט כמו בכל מחזה שאני קורא.) ואחד מחזה בשם  STAGE KISS  מאת שרה רוהל. מחזה חמוד. אני אוהב לקרוא כמה מחזות של אותו מחזאי/ת. זה בונה לי עולם יותר מגוון, אני מתחבר לסוג  הכתיבה שלהם. הקודם היה סיימון סטיבנס (בעיקר קראתי את המחזות המוקדמים שלו) רוב האנשים מכירים אותו בגלל "המעשה המוזר של הכלב בשעת לילה"

עכשיו אין לי דדליין. זה מעולה כי אני חולה. זוגתי אמרה לי תנוח אז התיישבתי לכתוב.


3 באוגוסט 2018

טריק טפשי לחזור לחומר כתוב ישן, ונתונים פיזים לשחקנים - קצת על שיטת לאבאן בחדר חזרות.

נועה שכטר התקשרה ונתנה לי הערות שעלו בזמן החזרות על 'יואל' - אני אוהב את הערות שלה. היא מסבירה לי מה לא עובד, אומרת לי מה הפתרון שעלה להם. ואומרת תעשה עם זה מה שאתה רוצה. (אולי זה לא ככה אבל זה מה שאני שומע.) אני מאוד נהנה כאשר האנשים שאני עובד איתם  מרגישים בנוח להיות כנים וברורים מצד אחד ובאותו זמן רוחשים כבוד לעבודה ולמילים שלי.  התיישבתי לעשות קיצורים.

לחזור למחזה שכבר סיימתי זה להתניע זיכרון מהעבר. אמנם אני רגיל לג'נגל בין פרויקטים אבל זה אף פעם לא קל. עם הזמן מצאתי דרכים טפשיות לחור לחומר:  תיקון שגיאות או להחליף פונט לקובץ. זה מפגר, זה פרט קטן, שולי, שרק מבזבז זמן ואינו נחוץ אבל בשבילי הוא כמו מדיטציה קטנה כדי להכניס את עצמי לחומר. יש סיפור על תסריטאי שהיה כותב הכול על כרטיסיות קטנות. הוא אומר שהסידור של הכרטיסיות כל פעם היה מכניס אותו חזרה לפרויקט. 

נועה הצטרפה מאוחר יותר, קראנו את הטקסט. על פניו זה נראה מספיק לבדיקה בחדר חזרות. דיברנו על הבימוי והתנועה של ההצגה. בהמשך אני אקפוץ לחדר חזרות. אני מאוד סקרן לראות את התהליך.



לאחר מכן נסעתי שוב לסמינר לתמוך בתרגיל בימוי.  מה המסקנות שלי הפעם? נתונים פיזיים עובדים מהר יותר מנתונים פסיכולוגים. נתון פיזי קל להבנה, קל להדגמה. נתון פיזי לא חייב להיות משמעותי. הוא יכול להיות קטן: לדרוך עם כף רגל מלאה על הרצפה. לגעת בשיער, להשעין את הראש אחורה. לנשום נשימות ארוכות. בלאבאן יש שמונה מקצבים פיזים שבנויים על בסיס היסודות - משקל, חלל, זמן, וזרימה - או במילים אחרות - כוונה, פוקוס, זמן תגובה, הרגשה. המקצבים הם ה'איך' של הצורה. כלומר איך אני הולך מנקודה א' ל-ב'. איפה הפוקוס שלי (ישר, גמיש.) איפה הכוונה שלי (אני מתקרב לב' או מתרחק מא'. ) מה זמן התגובה שלי (מהר, מתמשך) מה ההרגשה שלי? (אני מביע את עצמי, אני מסתיר? ) אלו רק חלק קטן מהשאלות.

התשובות לשאלות האלו הופכות להיות נתון פיזי - איפה הפוקוס בחלל? מה המרחק בין הדברים? האם הוא נסגר, האם הוא נפתח? לכוונה יש משקל - חזק או קל? איפה המשקל? ברגליים? במשפט?  מה זמן התגובה שלי? (אני ממהר? אני לוקח את הזמן?) וההרגשה שלי מייצרת זרימה - אני שט לצד השני? אני רוקע את דרכי?  אני חושף את הרגשות שלי באופן חופשי? או שאני כובל אותם?

ייתכן שיש לכם תשובות  - האם הגוף בכלל יודע לבצע את הנתונים?


האם השחקנים מוכנים לאבד שליטה על הגוף. אני גיליתי כבמאי שהדרך הטובה ביותר להגיע עם שחקנים לתת מודע שזה למנוע מהגוף שלהם לזוז כמו שהוא רוצה. ברגע שהם לא שולטים בתנועה, הם נכנסים למצב של חוסר הבנה, הגוף נכנס לסטרס, ואם השחקן לא נכנס מזה לפאניקה וחוסם, הוא מתחיל להרחיב את היכולות שלו.  זה בעיקר עוזר לשחקן להבין צדדים אחרים בעצמו. אלמנטים שייתכן שהוא מפחד לחשוף.  במיוחד אם הוא מרגיש שם לא בנוח.

השחקן צריך לנסות צורות שונות, לפעמים גם על סף הקריקטורה. כדי שהוא יוכל לבחור את ה'איך'. האיך הוא תמיד פיזי. ככל ששחקן יאסוף יותר "איך" בזמן ההצגה (או ראן) הוא יוכל לבחור את ה'איך' הנכון. אחת המטרות של שחקן הוא לשכלל את יכולת הבחירה שלו. כל עבודה על תפקיד תרחיב או תעמיק את המנעד של השחקן וזה ישפיע על התפקידים העתידיים שלו. ה'איך' הוא האומנות הבלעדית של השחקן. (כך לפחות נדמה לי)  התוצאה הסופית היא תמיד של הגוף והקול.

שחקנים צריכים ללמוד יותר להביע את עצמם עם הגוף, ללמוד להקרין מצב רגשי בזמן שהם מבצעים פעולה מנטלית או פיזית. (אולי אכתוב על זה פוסט בהמשך) ללמוד משחקים עם הקול, ללמוד חלוקות משקל, ללמוד להרפות, לחשוף את המסיכה.  אם שחקנים היו מתמקדים יותר באימונים של הכרת הגוף והקול שלהם ככלי להבעה אני חושב שהעבודה בחזרות הייתה יותר מהירה ובעיקר יותר מעניינת ויעילה.


1 באוגוסט 2018

הבעה פיזית וקולית, הקריאה הראשונה של נוורלנד, ושום דבר חדש

הייתי בסמינר עזרתי בתרגיל בימוי.  שחקנים צריכים ללמוד יותר להביע את עצמם קולית ופיזית.  אני לאבאניסט. אי אפשר לצפות ממני לכתוב משהו אחר.

באותו הערב עשינו קריאה של המחזה נוורלנד. 20 עמודים. זה מה שהספקתי. היה נחמד. כתבתי את המחזה בשפת רחוב. היו רגעים יפים. קריאות ראשונות זה קשה. כי יש לי את המצלול של הטקסט בראש ואז מגיעים אנשים ומקריאים את זה אחרת. זו נקודת השחרור הראשונה שלי כמחזאי. זה הרגע בו אני מבין שזה לא יהיה כמו בראש שלי.

אחרי הקריאה  הגעתי הביתה, השעה הייתה מאוחרת. התיישבתי מול המחשב ושמעתי הרצאה על כתיבה. זה היה נחמד אבל לא אמרו שם משהו חדש.