4 בנובמבר 2012

רק על הבמה בלבד


את אומנות הבמה, להבדיל מכישורי משחק, ריקוד ושירה, ניתן לרכוש על הבמה בלבד וכאשר מגיע קהל לראותך. הלמידה מתרחשת על ידי טראומות קטנות וכישלונות שמחדדות את החושים והידע שלנו לפעם הבאה. השחקן ישאל: "למה בשורה הזאת לא צוחקים?" או " אני מרגיש שהקהל מאבד עניין בחלק הזה של המחזה." וכמו שיש הרבה שאלות יש הרבה תשובות – פענוח לא נכון של המחזה, מיזנסצנות שגויות, או חוסר כשרון למשחק.

אחד הפתרונות לכך נמצא באומנות הבמה. לא מדובר בכישורי משחק או ביכולות ניתוח טקסט, כי אם בטכניקות מכניות פשוטות שאם שמים לב אליהן משפרות את ההופעה פי כמה מונים. לכל בעל מקצוע יש את הטריקים הקטנים שלו כדי לייעל את עבודתו ולא משנה כמה למדתם לפני.  כמו מתאגרף, שלא משנה כמה הוא יתאמן, רק בזירה עצמה הוא ילמד לסיים את הסיבוב ליד הפינה שלו כדי שהיריב יאלץ ללכת לפינה שלו על מנת לנוח. זה טריק קטן אבל חשוב שעלול להשפיע על תוצאות הקרב.

להלן אסופה של טכניקות קטנות ייתכן שלחלקכם הם יהיו מוכרים וידועים: (הכתיבה בלשון זכר.)

תשתדל לבצע מחוות (gusture) עם היד הפונה לקדמת הבמה, כך תפתח את עצמך לקהל. תמנע מעמידה מקבילה לפרטנר או עמידת לוחם. (רגל אחת קדמית) עמידות אלה מחלישות אותך. באלכסונים יש הרבה כוח.  עמוד עם שתי כפות הרגליים על הבמה. סגור תנועה. אף אחד לא עומד כאילו הוא באמצע הליכה.

קח את את הסצנה אל מחוץ לקלעים. הסצנה לא נגמרת אחרי שסיימת לדבר ולא כש"עזבת את החדר" אלא לאחר שאתה מחוץ לטווח הראייה של הקהל.

מבט למעלה. הקהל לא מעוניין להביט במצח שלך. הוא משלם לראות את העיניים שלך (המראה של הנשמה)

אל תזוז יותר מדי על הבמה. יש שחקנים שמשחקים כאילו היו תמנון במצוקה. תרגע, שמור את הזרועות וכפות הידיים סמוך לגוף שלך. כך שכשתבחר לבצע תנועה  במהלך ההצגה, ישנו סיכוי טוב שהקהל יבחין בכך. שחקן לא צריך לעשות הרבה ולא לזוז הרבה. תחשבו מי יותר מעניין – הלחוץ שמנסה לעשות הרבה דברים מעניינים או השקט שיושב בביטחון וכבוד עצמי.

הרבה שחקנים עוצרים לפני שהם מדברים. מדוע? שמור על הקצב של המחזה. הקהל לא שילם כדי לראות אותך "חושב". האו מעוניין לראות את המחזה מתקדם. במילים אחרות – דע את הקיואים שלך.

דברו חזק והחוצה. המצאת ההגברה הרסה במידה רבה את התאטרון. המחזאים כתבו רפליקות כדי שיגידו אותם בעוצמה. וכתוצאה מכך – הדגישו את ההברה האחרונה, תגיעו לסוף משפט. שחקנים לא טובים בולעים את ההברה האחרונה ובמקרה הרע, מילה או שתיים מהסוף. שחקנים רבים חושבים שזה דיבור טבעי. קודם כל אין שום דבר טבעי ב"להיות על הבמה", דבר שני, התבקשתם להציג את המחזה בפני קהל (Audience – אודיו – הוא בא לשמוע.) אי לכך דברו חזק והחוצה. הדגשת ההברה האחרונה היא אחד השיעורים המשמעותיים במוזיקה – לדעת לסיים את הפראזה. מה שאומר כמובן לדעת גם להתחיל אותה. תהיה מחוייב למשפט שלך, תהיה מחוייב למחזה.

לעולם אל תלך בזמן שהקהל צוחק (שלך או של הפרטנר שלך) כל תזוזה שכזו הורגת את הצחוק. הכוונה היא להרגע – לא מצפים ממך לקפוא במקום.

אל תלך בזמן השורות של הפרטנר. המחזאי כתב את השורות הללו למען הקהל. אם אתה זז אתה מסיט את תשומת הלב של הקהל אלייך.

הקהל לא בא לראות אותך בוכה או צוחק. הם באים לעשות זאת בעצמם. אחד המשפטים העתיקים בתאטרון " אם אתה צוחק – הם לא. אם אתה בוכה – הם לא. " הרבה שחקנים בתחילת דרכם חוששים מהרגע שבו יבקשו מהם לבכות. מומלץ להתייחס לזה כאל נתון פיזי ולא כאל נתון רגשי. אם הנתון היה שהדמות צריכה להתעטש קיים ספק גדול מאוד שתשתמש במונולוג פנימי פסיכוסומטי כדי לעשות זאת. שים לב שאין הרבה הבדל בין צחוק לבכי, ואף אחד לא מתייחס לצחוק כאל אתגר רגשי כמו לבכי.  (בימאים אוהבים לראות את השחקנים בוכים, הקהל פחות.)

אל תתנצל בזמן השתחוויה. השתחוויה הינה הבעת תודה של שני הצדדים. מבחינתך אתה אומר תודה על תשומת לבם וסבלנותם. אין זה אומר למחוא כפיים לקהל – הם לא עשו שום עבודה אומנותית. שחקנים לא טובים משתמשים בהשתחוויה כדי לתקשר עם הקהל ומביעים את התנצלותם על ההופעה שלהם ושהם יהיו טובים יותר בפעמים הבאות. עמוד זקוף, אל תזוז יותר מדי ותשתחווה את תודותיך לקהל. וכשאתה יוצא, השאר עם מבט זקוף וצא עם כבוד. קהל עלול לשנות את דעתו על ההצגה אם ראה שחקן המנסה לברוח מהבמה, מדדה חסר כוח ליציאה, דוחף את חברו כדי שיתקדם וכדומה. בכך הוא אומר "ההצגה הייתה בינונית, מצטער, פעם הבאה יהיה טוב יותר" – רק שלמרבית הקהל לא תהיה פעם הבאה, זאת החוויה החד פעמית שלו. מה שכן, אם אתה חושב שאתה יכול להיות טוב יותר בפעם הבאה, תעשה זאת. תבין מה עליך לשפר. לעולם אל תהרוס לקהל את החוויה שלו. זה לא מעניין אותו שאתמול הייתה לך הצגה נהדרת אבל היום לא במיוחד. ואל תרים אחריך חפצים או תלבושות נשכחות על הבמה. זה אומר עליך- יכולתי לעשות יותר.

עקרונות אלו נאמרו על ידי שחקנים ובימאים. כגון דיוויד מאמט, יאט מלמגראן, פיטר ברוק… ייתכן שהרבה דברים שכתובים כאן מוכרים וידועים. אבל מניסיוני אני יודע שכולנו חוטאים במשהו. זו תזכורת נעימה לעקרונות קטנים וייתכן שאוסיף עוד עם הזמן.

תחרות בחדר החזרות בלי לגרום נזק.



ייתכן שבמהלך חזרות אנחנו לומדים משהו. אך חשוב להגיד – זוהי אינה מטרת החזרה. כשאנו נכנסים לחדר חזרות, אנחנו נכנסים כאנשי מקצוע (גם אם אנחנו רק סטודנטים) אנחנו לא באים להתאמן או לשתף ב"טכניקות משחק" (לכך יש שיעורים ייעודיים). גם הקהל בא כדי לראות הצגה ולא מעוניין בטכניקה זו או אחרת. יוצא מזה שכאשר ניתן לזהות שחקן לפי בית ספרו ניתן לומר שבמקום לשחק, הוא מדגים את הטכניקות שהוא למד ורק עם הזמן הוא נגמל מזה. תפקידו של השחקן הוא להציג את המחזה בפני קהל ושהופעתו תהיה חוויה גדולה יותר מקריאה של המחזה. במילים אחרות השחקן אחראי ללבן שבדף. זה גם תפקידו של היוצר (תאורה, תלבושות, מוזיקה, וכו') להעצים את חווייתו של הצופה. כי הרי אפשר לעשות תאטרון בבגדי עבודה, במה ריקה, ואורות עבודה. ומן הסתם יש אנשים שיגידו שכך אפילו עדיף – כי הרי המהות האמיתית של התאטרון הינה הצתת הדמיון – והרבה אנשים יגידו שהחוויה של 'חזרה' היא לעיתים חזקה יותר מההצגה עצמה. אי לכך אומן טוב ומקצועי יכול להעצים את חווית הקהל מעבר לתנאים בסיסיים אלו. הרי העיקרון המרכזי של כל אומן בתאטרון – Do no harm (אל תגרום לנזק.) אז מי בעצם מפריע למחזה להתקיים? לרוב הבמאי. הבמאי הינו המצאה של המאה וקצת שנים האחרונות  (הדוכס גיאורג השני מסאקס מיינינגאן) נמצא כי לרוב, בימאים מפריעים לשחקנים, ואם נאלץ שחקנים להעמיד את המחזה בעצמם, הם כנראה יעשו זאת טוב יותר מהרבה בימאים שבנמצא. יש כאן הכללה מכעיסה, אני מודה,  עם זאת יש בימאים שהם אנשי מקצוע נהדרים שיודעים את העיקרון שאליו אני חותר. אם כך, מדוע זה קורה? שחקנים לא שוכחים את מה שלרוב בימאים לא מבינים. המטרה של ההעמדה (מיזנסצנה) היא להסיט את תשומת הלב של הקהל לעבר האדם שמדבר.  אם נעלים את הבמאי מחדר החזרות נגלה שכל שחקן, מסיבותיו שלו, יתעקש שהוא ייראה, יישמע, וברגעים שבו המחזה דורש את זה יהיה מרכז תשומת הלב. בתקופה האליזבתנית העקרונות היו מאוד פשוטים: 1. אל תסתיר אותי שאני מדבר. 2. להתקדם לקדמת הבמה בזמן הדיבור. 3. לא לעלות על הרפליקות אחד של השני. הרי שחקנים חושבים, וכך הם צריכים לחשוב, שהחלקים המעניינים ביותר של המחזה הם החלקים שבו הם מופיעים, ויותר מזה, החלקים שהם מדברים. אי לכך הם רוצים להגיע לנקודה שבה הם מרכז תשומת הלב וכמה שיותר מהר. הם רוצים להתקדם קדימה עם העלילה וזה כמובן גם רצונו של הקהל. הרצון של השחקן להגיע לחלקים שבהם הוא מדבר, משמע "לקדם" את הסצנה, זהה לרצון של הדמות להשיג את מטרתה. נשים רגע את הויכוח 'האם יש דמות או אין' ונאמר שבמבחן המציאות של ה'כאן ועכשיו' בחדר חזרות, נמצאים שני שחקנים בתחרות על תשומת לבו של הצופה. "אני קיים כשאני מדבר, וכשאני מדבר אני אעשה את בצורה מרשימה כדי שייתנו לי עוד תפקיד, טוב מזה." לא משנה כמה שחקן יהיה צנוע כלפי חוץ,  כאשר מישהו אחר מקבל תפקיד ראשי, הוא מקנא. הרגשת התסכול של השחקן מתעצמת כאשר הפרטנר מדבר כי קיומו של השחקן השותק מתפוגג. (בקולנוע זה אף חריף יותר כי לרוב המצלמה תצלם את האדם שמדבר ולא את זה שמקשיב ובכך מעלימה לחלוטין את השחקן השותק.) בדומה לכדורסל וכדורגל השחקן המעניין במגרש הוא השחקן עם הכדור.  תסכול זה הוא המנוע של חדר החזרות והוא זה שמייצר את אלמנט התחרות שכל כך חסר בתאטרון. בשורה התחתונה והאפלה מכולם נשאלת השאלה "מי יותר טוב?"  תחרות זו חשובה ואף מקדמת את האינטרס של השחקנים כמו גם מובילה את הדמויות בצורה הטובה ביותר והיעילה ביותר למימוש רצונם. לכן תפקידו של הבמאי  הוא לכוון את הפוקוס של הקהל תוך סידור השחקנים על הבמה וחלוקות שונות של קצב.  תפקידם של כל היוצרים בתאטרון הוא להעביר את המחזה לקהל בצורה חווייתית ומעניינת. וכמו שציינתי בהתחלה – לא להראות להם טכניקה. כל טכניקה שמוצעת לשחקן היא כלי שאמור לעזור לו להביע ולקדם את עצמו טוב יותר בחדר חזרות.  תיאוריות וטכניקות משחק הן דבר חשוב אך אינן העיקר, הן אינן חוברות עבודה עם הוראות שימוש. הם ניסיון ארוך טווח לתת מילים למסתורין של המשחק.  טכניקה טובה מאפשרת תקשורת טובה, שפה שכדי שכל היוצרים יוכלו לתקשר ולקדם ביחד את סיפור המחזה בדרך שהם מוצאים לנכון ולגרום כמה שפחות נזק. (מאמר זה הוא מתבסס בחלקו על קטעים מדבריו של דיוויד מאמט איש שדעותיו ודרכי חשיבתו על התאטרון האירו את עיני.)