רועי מליח רשף

אז נשאלתי כמה פעמים מה זה התאטרון המושהה. הסבר קצר עד בינוני.  קודם כל זו צורת משחק שהתפתחה במזרח אירופה במקביל לתיאטרון הטוטאלי של גרוטובסקי אחד הבמאים / מורים המפורסמים ביותר בתחום הוא קריסטאן לופה. שיוצר יצירות מופת עד היום: עקרונות התאטרון המושהה רבים בתחום ההוראה, הבימוי, והמשחק - על רגל אחת (למרות שארחיב בנושא במאמר שאכתוב בבלוג שלי.) השהיית הזמן הבימתי של השחקן בזמן החזרות עד לחיבור ישיר בינו לבין הדמות והקהל. כלומר, על מנת להגיע לטשטוש האשליה הבימתית. על השחקן לא למהר לפעולה. הפעולה המשחקית אינה המרכז בעבודתו אלא החיפוש בסביבתו על מנת לייצר רגע אותנטי החוגגת את נוכחותו. עצם נוכחות האדם על הבמה גדולה יותר מפעולתו. שחקני תאטרון טוענים שהמתנה הכי גדולה שצורת עבודה זו נותנת להם היא השחרור מהצורך להבין מה אני עושה. היות ועולמנו הפנימי גדול יותר מהחיצוני ברגע נתון של הווה. אנו משתמשים ברגע הנתון על מנת לייצר רגע אמיתי של כאן ועכשיו. כלומר השחקן עושה דברים שאינם תואמים את הפעולה הטקסטואלית. הדוגמה הפשוטה ביותר - שני אנשים משוחחים ומשכנעים אחד את השני. לאחד השחקנים יש פיפי...

אז מה זאת השיטה הזאת? עדיין לא הצלחתי לתמצת אותה בכמה מילים. אבל בעיני זה כלי שנותן לאומנות המשחק חוקים ברורים. ברגע שיש חוקים הרבה יותר קל לשחק. וכשאני אומר לשחק אני מתכוון ל playing ולא בהכרח ל- acting. לכל האומנויות האחרות יש טכניקה או שפה שאדם יכול ללמוד אותה. למוסיקה יש תווים, לצייר יש טכניקות ציור וכלים שונים לבצע אותם, לרקדן יש סגנונות ולכל סגנון הטכניקה והמגבלות שלו. השיטה הזאת מציעה שפה, מערכת חוקים ברורה שמאפשרת תקשורת יותר חלקה בחדר חזרות. הרי כמה פעמים הבמאי אמר לשחקן נתון פסיכולוגי והשחקן לא הבין. לכל אחד מאתנו סמנטיקה אחרת. "לגרום למישהו לאהוב אותי" מתפרש אצלך ואצלי כשני דברים שונים. בשיטה הזאת יש מגשר טכני שעוזר לי להבין את העבודה הנדרשת ובכך למצוא ביטוי מתאים למושג "אהבה" שמתאים לשנינו. אז אתה בעצם טוען שאין צורך בעבודה פסיכולוגית, שסטנסלבסקי מיותר? אני לא אומר את זה. כל שחקן או כל במאי חייב למצוא הצדקה לרעיון שלו. העניין הוא שלא ניתן לשנות הגדרה פסיכולוגית. לעומת זאת הגדרות טכניות ניתן לשנות. כשהבמאי מחליט על נתון פסיכולוגי הוא מצפה שה...

בתחום לימודי המשחק שלי כתלמיד וכמורה נתקלתי בקושי. המורים/בימאים/תלמידים היו מגדירים הכול דרך הפסיכולוגיה של הדמות (רצון פעולה מכשול ) ואז מחפשים דרך לבטא את ההגדרות האלו. אך להלן המכשלה, גם אם מצאתי דרך לבטא את ההגדרה עדיין לא ידעתי בדיוק מה עשיתי על מנת להביע את זה ואז מילים כמו חיבור, ניסיון חיים, רגשות עולות בחדר החזרות. הרגשתי שהמשחק שלי מבוסס על מזל ולא על משהו מדויק. אם אני לא יכול לחזור  על זה, אז אני לא בחדר חזרות.  חיפשתי טכניקה שתאפשר לי לנתח את עצמי ואת מה שאני עושה. טכניקה שתעורר את הצדקה הפסיכולוגית. הרי אני לא יכול לשנות נתון כמו "תגרום לה לאהוב אותך" אני יכול לשנות את דרכי הביטוי ואם אמצא את הפרמטרים שדרכם אוכל לחפש את ההגדרה, מי יודע אולי אמצא ביטוי להגדרה הפסיכולוגית ממקום גם לא צפוי אצלי. בלאבאן / יאט מצאתי לעצמי את הפתרון. פתאום שפה אנליטית, פשוטה להבנה ועם זאת בעלת עומק פילוסופי ופסיכולוגי נרחב התומכת (ולא מבטלת ) את המתודות האחרות. והבונוס הגדול, שאני יכול לעבוד לבד, גם בלי פרטנר, יש לי כלי שאני יכול לעבוד עליו לבד בבית. נתונים פשוטים שגם ילדים מביני...

סדנת לאבאן יאט ניתוח פיזי של הטקסט בעולם הניורולוגיה קבעו שאי אפשר לשנות מחשבה במחשבה. מחשבה אפשר לשנות באמצעות הגוף. זה היסוד עליו מושתת הסדנה.  אמנות שינוי המחשבה. למה משחק הוא לא כמו החיים עצמם? מה ההבדל בין לפעול ולשחק? איך להשתנות ולהיכנס לעומק הרגשי ולשלוט בגוף כך שנספר סיפור שלם יותר?  טקסט הוא השפה שניה שלנו. כשאנחנו נולדים אנחנו מדברים באמצעות תנועות וצלילים. הגוף מרגיש, חווה, חש, וחי. הגוף מספר את האמת עליכם - מילים יכולות לשקר.  השיח הפסיכולוגי במשחק מוגבל בידע שלנו, או של הסביבה שלכם. לכן ניתוח טקסט בצורה המוכרת (רצון פעולה מכשול) לא עובד לכולם. הגוף מגיב מהר יותר, אינטואיטיבי יותר, ניתוח הטקסט המוכר מגיע כתמיכה לגוף. אנחנו לא מדברים במילים אנחנו מדברים באמצעות הגוף והסאונד. לרגשות באומנות המשחק יש צורה ויש צלילי - הם הכלי המרכזי של השחקנים.  אין צורך להתחבר לרגשות (זה מבפנים לבחוץ)   זו שיטה פרקטית, להכיר את הכלי שאתם, את התודעה שלכם מתוך הגוף, איך מביימים את העצמי, איך מניעים קהל.  בסדנה נלמד הכרות עם מערכי הגוף ולהבין את דרך פעולתם. להבין את...