רועי מליח רשף

אני נלחם על תשומת הלב שלי. זו מלחמה קשה. הדרך היחידה שאני מצליח לא ליפול לרשתות החברתיות היא באמצעות ניווט מחדש של תשומת הלב שלי. עיסוק. אם אני לא עסוק עם מטרה מדויקת -  כמו כתיבה, קריאה או למידה אני נופל לרשתות. האם זה הגיוני שאפסיד לרשתות החברתיות? כמובן. אני רק בן אדם אחד ושם אצלם במשרדים, מאות מטובי המוחות שכל עבודתם, כל מחייתם היא לנתח ולייעל את הדרך בה תשומת הלב שלנו תעבור אליהם. אז אני יכול להגיד שאני יכול לשלוט בזה ולנתב את את הזמן שלי. אבל זה קרב אבוד מראש. האם עלי להתנתק לגמרי? המחשבה הזו עולה לי בראש אבל גם היא אינה מציאותית. להתנתק לגמרי זה מרד חברתי. לדרוש מהסביבה שלי לשנות הרגלים שלמים של תקשורת, זו הצהרה פומבית של העלמות. אם כן מה עלי לעשות? האמת אני לא יודע. יש ימים שאני מצליח ויש ימים שאני מפסיד בקרב. הפתרון הוא למידה. אם אני לומד,  אני מכוון מטרה. תשומת הלב שלי מלאה ואז אין לי צורך בהסחת דעת. עלי למלא את הדעת. עלי למצוא שאלה ולהיות מרוכז בה. מה קרה השבוע?  יום שני.  סיימתי לכתוב שלושה מחזות לבית ליסין. המחזות מבוססים סיפורים אמיתיים של קהל. זה היה א...

היה לי שיעור מחזאות בבוקר. לימדתי איך בונים תמה דרך קונפליקט פנימי. היה שיעור טוב ומעניין. יש בזה המון מקום לפיתוח ואני אישית מאוד אוהב לכתוב דרך הפילטר הזה. אני צריך להתחיל להעביר את השיעורים  האלה לכתב. אני עדיין חושב על רעיון לכתוב ספר למחזאות. סיימתי לקרוא את הספר של סטיבן קינג "מר מרצדס" זה ספר פשוט פנומנלי. המשכתי ישר לקרוא את הספר השני בטרילוגיה " כל המוצא זוכה".  קינג בונה בספרים האלה מהלכים עלילתיים מעולים. החלטתי לנסות לשחק עם המבנה שלו במחזאות ולראות מה יוצא. עשיתי את זה בלילה מאוחר וראיתי כמה הבנייה של קינג יעילה. הוא משתמש בטכניקה פשוטה מאוד שרבים אחרים משתמשים בה . הוא מנכיח את האויב בתחילת הסיפור ומיד אחריו את הגיבור. כקורא אתה מודע לכך שיש עוד זמן עד שהם יפגשו ואתה מחזיק מתח. והוא יודע להשהות את המתח הזה. הדמויות אצלו לא ממהרות והמתח הזה מצטבר וגורם לי לדהור קדימה בקריאה.  קיבלתי היום את החיסון השני של הקורונה. אני מקווה שזה יעזור. בלי קשר לחיסון, כואב לי הצוואר כבר כמה ימים. אולי כי אני מתוח, אולי כי אני כותב הרבה, אני לא יודע.  אני כבר שבעה חודשים ...

"למצוא את הקהל שלך" אומר שאם מישהו אמר לכם שהוא אוהב את היצירה שלכם. תחבקו אותו. תשמרו עליו. הרעיפו עליו מתנות. אם מישהו אמר לכם שזה יפה, או מעניין, או סתם אמר תודה, תשמחו שפגשתם אדם מנומס. אם מישהו טרח להגיד לכם שזה גרוע או שהוא לא נהנה, תחייכו בנימוס, תודו על הטרחה ותתעלמו.  ראשית הוא לא מנומס, שנית מי שם אותו כבעל דעה? אולי בביקורת הרעה יש אמירה טובה. אם זה מצית בכם חדוות יצירה נצלו את הביקורת. אך אל תמהרו להסכים לה.  אל תסמכו על אדם אחד, לא משנה עד כמה בר דעת הוא. קהל הוא דבר חכם ואומר את האמת כמכלול. האינדיבידואל הוא בור במכלול כי דעתו מובנית על מגבלות הידע והטעם שלו. כותבים מתחילים מרגישים שהם חטאו ביצירת אומנות ומחפשים אישור מהסביבה שלהם לתחושות הזיוף והחטא. הם יעדיפו להאמין לביקורת רעה אחת מאשר שלוש ביקורות טובות. משום מה כותבים תופסים ביקורת רעה כאמת, וביקורת טובה כשקר. אחרי זה אנשים מתפלאים שהם לא מצליחים לכתוב. המלצה בביקורת: תתמקדו רק במה שטוב. רק במה שאהבתם. שורה, פסקה, סצנה. תנו כוח לאנשים לעשות את האומנות שלהם סביב מה שעובד. יעני תמיד תפרגנו בכנות על החלקים הטו...

תום חגי ודורון בן דוד בהקלטות לתסכית אני עובד יותר מהרגיל. הימים הופכים לעיסה של משימות קטנות וגדולות.  אני נוטה להגיד כן לכל עבודה שמזדמנות בדרכי. אני מסוגל לעבוד שעות ארוכות אך לאחרונה אני עובד שעות ולא תמיד ברור לי מה בדיוק התרחש. אני מרגיש שאני סוגר פינות והשעות עפות במהירות. אני מצליח לכתוב קצת. אני גם מאתגר את עצמי בתרגילי כתיבה וממש נהנה מזה. בעיקר אני לומד על הקונספט של עומק בסיפור. אני קורא ספר בשם "סיפורי הקנטינה של מוס אייסלי". אנתלוגיה של יושבי הקנטינה מהסרט תקווה חדשה מסדרת מלחמת הכוכבים.  אובי ואן קנובי ולוק סקיווקר שוכרים את שירותיו של האן סולו בקנטינה. הסצנה בסרט מראה שלל גדול של דמויות. והספר מספר את הסיפור של כל דמות במקום הזה. אני ממש נהנה מזה. משהו כל כך שולי מקבל הרחבה יוצאת דופן. ביימתי היום תסכית שכתבתי. דורון בן דוד ותום חגי הגיעו אלי לסטודיו וארז מעיין שהוא הדרמטורג שלי. עבדנו על התסכית כשעתיים היה מעניין ונחמד.  לאחר שסיימנו, נותרתי לבדי בסטודיו והבנתי שאני כבר לא במאי. לא משהו מיוחד שקרה. זה פשוט לא מעניין אותי להיות במאי. פעם חשבתי שאין דבר יות...

  התחלתי לכתוב ספר. סתם ספר. ספר שאני לא יודע עליו כלום. אני לא יודע מה העלילה. התחלתי לתאר דמות ואמרתי שזה יהיה ספר. אני רוצה ליהנות בזמן שאני כותב אותו. המטרה כל יום לכתוב בין 1000 ל2000 מילים. בינתיים אני עומד על 4000 לפעמים אני אכתוב יותר. זה אימון. אני רוצה לכתוב הרבה ספרים. אני רוצה לכתוב הרבה מחזות. אני נשען על החשבון 1000 מילים ביום זה כחודשיים לספר. עוד קצת תיקונים ואז לשלוח אותו להוצאה לאור. לא ירצו נוציא דיגיטלי. היום הדברים האלו לא אמורים להיות קשים. היו לי ימים שחשבתי שלכתוב ספר זה דבר ששמור רק לאנשים גדולים אבל טעיתי.  אני רוצה לכתוב שטויות. חסרים לי בעברית הספרים שאני רוצה לקרוא. אין לי אותם. באנגלית יש לי בשפע. אבל הם לא השפה שלי. הם מתארים מקומות שאני לא מכיר. אני רוצה ספרים טפשיים על תל אביב. רוצה להפוך את תל אביב העיר שלי לקסומה. לעולם בו יש שדים מפלצות רציחות. ועוד הרבה דברים. אנחנו כל כך רגילים שהאמריקאים עושים את זה שאנחנו לא עושים את זה. ואין סיבה לא לעשות את זה.  אז אני כותב ספר לעצמי. כי אני נהנה לכתוב אותו תוך כדי. בעברית הגרועה שלי. אני הכי נהנה...

היות והייתי בטיול משפחתי כל היום אין לי מה לכתוב על התהליך שלי. אז אני אנצל את הפוסט הזה כדי לדבר על מחזאי אינדי. המילה אינדי היא קיצור של אינדיפנדנט. בעברית עצמאי. מושג שהפך להיות נפוץ עם פרוץ האינטרנט לחיינו. מוסיקאים וסופרים ניצלו את היכולת לקדם את עצמם בדרכים עצמאיות ולשלוט בקריירה שלהם בדרכם. בתיאטרון המושג הזה פחות נפוץ. הוא קיים אך לא לחלוטין בהיר. המילה פרינג' השתרשה לנו בתרבות. אני אוהב את המילה אינדי. (גם בגלל שזה דומה לאינדיאני) פרינג' בעיני יותר קשור לתוכן ואני חושב שרוב האנשים מקשרים פרינג' לתוכן אקספרימנטלי. אינדי קשור בעיני לפעולה. הבעיה בהגדרות עולה שאני מחליט להעלות מחזה בידורי או ריאליסטי בכוחות עצמי.    אבל רגע, אני רוצה להתעסק במחזאות אינדי. בצעירותי חונכתי שאתה נחשב איש תיאטרון אם אתה מגיע לתיאטרון הרפרטוארי. זו הכתובת, זו השאיפה. ואם אתה לא שם אז אתה לא קיים. זה נכון גם לחינוך שקיבלתי כשחקן. חינוך שהסב לי המון תסכול. כשהייתי ברפרטוארי לזמן קצר כשחקן הבנתי שלא הגעתי לנחלה. וגם שלא כולם בעיני היו טובי השחקנים. אלא היו גם שחקנים בינוניים ומטה שהגיעו למעמד...

אחת הבעיות שאני חווה עם המלחמה בין הצד היצירתי שלי לצד הביקורתי שלי זה שאני צריך להבחין מתי הצד היצירתי מדבר איתי. אני עשוי לחשוב שזה הקול הביקורתי  וזה מבלבל.  המחשבות חותכות אחת את השניה, הן סותרות אני מרגיש כמו בכביש שהרמזורים הפסיקו לפעול וכולם צופרים ומנסים לעבור. עכשיו, הקול היצירתי הוא כאוטי, פרוע הוא קופץ מצד לצד. והקול הביקורתי הוא מסודר. מה שאומר שייתכן שהקול הביקורתי שלי מנסה לסדר את הקול היצירתי או להיפך?  זה מתחיל להיות מסובך. מי שולט במי?  התשובה תמיד נמצאת במקור ההנאה. אני אומר לעצמי כמנטרה. כלומר אני מרגיש שאני לא נהנה לכתוב את המחזה. אני מרגיש שאני הולך בחלל והכול עוד חשוך ואני צריך זמן להאיר את המקומות עם פנס. אני מפחד להתקדם אל החושך. אני עוד לא מרגיש את הסאונד של המחזה, אין לי את הביט שלו. אני מרגיש את זה בגוף. ככל שאני כותב יותר קשה לי לכתוב משפטים. אני עוד לא מכיר מספיק את הסיפור. עוד לא סיפרתי אותו לעצמי מספיק. הדמויות מטושטשות עדיין. הן מתנגדות אלי. כרגע אני לא נהנה לבלות איתן.   כתבתי את הבלוג. עשיתי כל מיני עבודות קטנות שקשורות לעו...

13.8  ישנתי רע. אני לא יודע למה אני ישן רע. אבל קמתי עקום. משכתי את הבוקר. ניסיתי לקרוא אבל לא התחשק לי. רציתי לבהות. לקראת הצהריים הלכתי לסטודיו. חשבתי שאני אכתוב. משהו ישב לי על הלב. אני חושב שקראתי יותר מדי כתבות חדשותיות. אני פשוט חושב שאכלתי יותר מדי פוליטיקה לארוחת ערב. מבחינתי זאת בעיה אם אבד לי הרצון לקרוא בבוקר. לא כתבתי, בעיקר בהיתי בסטודיו בקיר. עשיתי עבודות סרק, סידורים. הזמן עבר ולא קרה כלום. ויתרתי על הכתיבה. אני לא כותב שאני עייף ואני לא כותב שאני מצוברח. אני רוצה לכתוב שאני נהנה. ואם אני לא נהנה אז אני משחרר.  חזרתי הביתה. הגיעו מתקינים לסורגים והגיע המנקה. כשהמנקה שלנו מסדר את הבית, אני משתדל להתחמק ממנו. בעיקר כדי לא להפריע. הוא עובד יפה ומסודר. אני מעריץ אותו. הממ... זה נשמע גדול ופומפוזי, טוב, אולי המילה הנכונה מעריך אותו. אני חושב על זה שהוא מנקה כל יום שני בתים. זה מרשים אותי. אנשים שעובדים בעבודות כאלה מרשימים אותי. ברגע שהוא מסיים לנקות את החדר הראשון אני הולך לרבוץ שם. לא יודע להסביר, אבל כשהוא מנקה לי את הבית זה כמו לאתחל את המחשב. אני מרגיש שאני ...

10.8 היום התחיל במרץ. קמתי יחסית מאוחר. ומיהרתי לסטודיו/ לא היה לי הרבה זמן. רציתי להספיק לכתוב. בדרך הקשבתי לספר על קורט וונגוט. הספר מתאר יפה את משנתו. המשפט המרכזי של קורט וונגוט הוא: תכתוב על מה שאכפת לך ממנו ועל מה שלאחרים צריך להיות אכפת . (תרגום גס - אם יש לכם הצעות טובות יותר לתרגום, אל תהססו)   write what you care about and think other should care וונגוט טוען במשפט הזה שלכל אדם אכפת ממשהו. יש בזה משהו מאוד אנושי. זו עצה טובה מאוד לכותבים בתחילת דרכם. ככל שאתה מתקדם אתה מוצא את זה עוד דברים שאכפת לך מהם.  בסטודיו כתבתי את המחזה "דמות אב" אני מתקדם בו באיטיות. הפסקתי בגלל "המאהבת של מר עכבר." עכשיו חזרתי אליו. אני מרגיש מצד אחד חוסר בטחון ולא יודע לאן הסיפור ילך. יש לי כל מיני רעיונות שאני ממש חושב שהם טובים אבל כרגע המחזה לא מסתדר לי כדי לשלב אותם. אני לומד את הדמויות. נותן להם לחפש את עצמם בחלל ובסיפור המחזה. אני חושב שהמחזה ילך לכיוונים שאני כרגע לא יודע לצפות אותם. אבל אני מגשש איתם בעלטה. זה לא קל. מסקרן אותי מה ייצא.  בהמשך היום חזרתי הביתה. קראתי קצת, ...

יום שישי 7.8 הבוקר התחיל עם סדנת לאבאן. אני מלמד את השיטה הזאת כבר כמעט 13 שנה. האמת אני לא יודע למה היא נקראת שיטה. זו לא שיטה, אלא פסיכולוגיה של תנועה וניתוח דפוסי התנהגות. להבין את התנועה של הנפש והפסיכולוגיה. להבין איך אנחנו בנויים פיזית ואיך אנחנו מדברים את השפה הראשונה שהיא הגוף. אני אוהב לראות את האסימונים שנופלים. התיאוריה של לאבאן היא בעיני שירה צרופה להבנת האדם. ובעיני הטכניקה הטובה ביותר ללימוד משחק. ככל שאני מלמד יותר את השיטה הזאת. אני חושב ששחקנים מחולקים לכמה דרגות. (א) שחקן בדרגה 1 "המתחיל" תקוע בתוך הטקסט ונשען על המילים כגלגל הצלה. (ב) השחקן בדרגה 2 מתחיל לפתוח את עצמו להבנת הסיטואציה והפרטנר, מתחיל להבין את הגוף. ולגשר בין המילים והגוף (ג) שחקן בדרגה 3 יודע להשתמש בטכניקות שונות כדי ורואה את הקהל. יודע לחבר בין המקום, הסיטואציה, והטכניקות.למילים כבר אין משמעות הן כלי לניואסים.  (ד) שחקן בדרגה 4 הוא המבדר, נטול מאמץ, הגוף מבין את הסיטואציה וכל מה שמעניין אותו זה לשאוב תגובות מהסביבה. קהל, פרטנרים, וטקסט. (אכתוב על זה בהרחבה בהמשך - זה עוד דורש ממני חקירה.)  ...

כל מה שעשיתי היה לקרוא את הספר "להיות כותב." הקסימה אותי המחשבה שעלינו ללמוד כתיבה לא כאדם אחד אלא כשניים. אהבתי את מקומו של הגאון בתוכנו שיוצא באיזון בין השניים. אהבתי שהיא המליצה לרכוש מכונת כתיבה ניידת כדי שאוכל לכתוב גם בדרכים. ולנסות כמה סוגי עפרונות. ואהבתי שהיא ממליצה לכותבים להמנע מהסחות דעת כגון הרדיו. עוד אדבר על הספר הזה. הוא היה נחוץ לי ונגע בנקודה רגישה אלי. 

נועה שכטר התקשרה ונתנה לי הערות שעלו בזמן החזרות על 'יואל' - אני אוהב את הערות שלה. היא מסבירה לי מה לא עובד, אומרת לי מה הפתרון שעלה להם. ואומרת תעשה עם זה מה שאתה רוצה. (אולי זה לא ככה אבל זה מה שאני שומע.) אני מאוד נהנה כאשר האנשים שאני עובד איתם  מרגישים בנוח להיות כנים וברורים מצד אחד ובאותו זמן רוחשים כבוד לעבודה ולמילים שלי.  התיישבתי לעשות קיצורים. לחזור למחזה שכבר סיימתי זה להתניע זיכרון מהעבר. אמנם אני רגיל לג'נגל בין פרויקטים אבל זה אף פעם לא קל. עם הזמן מצאתי דרכים טפשיות לחור לחומר:  תיקון שגיאות או להחליף פונט לקובץ. זה מפגר, זה פרט קטן, שולי, שרק מבזבז זמן ואינו נחוץ אבל בשבילי הוא כמו מדיטציה קטנה כדי להכניס את עצמי לחומר. יש סיפור על תסריטאי שהיה כותב הכול על כרטיסיות קטנות. הוא אומר שהסידור של הכרטיסיות כל פעם היה מכניס אותו חזרה לפרויקט.  נועה הצטרפה מאוחר יותר, קראנו את הטקסט. על פניו זה נראה מספיק לבדיקה בחדר חזרות. דיברנו על הבימוי והתנועה של ההצגה. בהמשך אני אקפוץ לחדר חזרות. אני מאוד סקרן לראות את התהליך. לאחר מכן נסעתי שוב לסמינר ל...

אנשים מסתבכים עם פעולות. אני נתקל בשחקנים, בימאים ומחזאים שלא לגמרי מצליחים להבין את הדבר המוזר הזה שנקרא פעולה. אני שומע הרבה מאוד גרסאות של 'מה זה פעולה.'  אז החלטתי לנסות להבהיר. פעולה היא לא אקט מסתורי שאם מישהו ידבר את הטקסט אז משהו יקרה. פעולה זה אירוע שמתרחש הגורם לאירוע נוסף להתרחש. זהו. באמת שאין יותר. כלומר פעולה מורכבת משני אירועים שיש ביניהם קשר. סיבה ותוצאה. לדוגמה: (אירוע ראשון ) אני דוחף את הכיסא. (אירוע שני.) הכיסא מתהפך על הרצפה. . (אירוע ראשון) אני שואל לשלומך (אירוע שני) אתה עונה בסדר. יש שיגידו שזה לא פעולה. אבל אם יש פועל (שואל - עונה) אז יש פעולה (לא דרמטית במיוחד, אבל עדיין פעולה.) שימו לב שעכשיו האירוע השני הוא הטריגר לפעולה הבאה. כלומר האירוע השני מעורר פעולה נוספת. ובכך הופך להיות האירוע ההראשון : הכיסא מתהפך על הרצפה. אני מקבל מכה ממנו. וכך הלאה. דמיינו שאתם מסדרים דומינו. אירוע ראשון - הדומינו נופל - אירוע שני הוא מפיל דומינו אחר. הדומינו האחר מפיל דומינו וכ אפשר להמשיך. כל משפט בטקסט הוא כמו קוביית דומינו. וכך מחברים את את ההצגה להיות רצף ש...

במידה וחשקה נפשיכם לכתוב מערכונים. כמה טיפים: חשוב לזכור –  בקומדיה המצב מתגבר על הגיבור מאפיינים רצון מינורי  / פער /  הדרדרות.  הדרדרות לחיה – האדם מתדרדר על הוולגארי – גסויות, פיפי קקי, הומור פיזי, סלפסטיק. הדרדרות לילד – האדם מגיב בצורה רגשית ללא פרופורציה לסיטואציה. הדרדרות למכונה – האדם מגיב כמו רובוט (ללא רגש כלל) לסיטואציה. לרוב קומדיות בנויות על שילוב של הדרדרויות ארץ נהדרת קיציס – מכונה אלי ומריאנו – ילד טל פרידמן – חיה / ילד (תלוי במערכון) ברלד – חיה. מונטי פייטון  משלבים את כל השלושה ובעיקר חיה / מכונה. סיינפלד ג'רי – מכונה איילין וג'ורג – ילד קרמר – חיה / ילד. לפני שכותבים מערכון כדאי לראות אם אתם יכולים לסכם אותו בשורה אחת. כמו כן לפי הבריטים כל 10 מערכונים יוצר 1 ראוי.אם החלטתם על כך מומלץ לטחון מערכונים באינטנרט. בעיקר כדי להגדיר מה עובד עליכם ומה לא כמעט כל מערכון נופל לאחת הקטוגוריות הבאות: סוגי מערכונים נפוצים 1. התגברות רעיון שמתחיל קטן ומתגבר, נגמר במימדים מגוחכים של אסון. 2. רשימות מערכון בו נתח משמעות...

להלן הפירוק שנעשה על הסדרה שובר שורות שנכתב על ידי צוות הכותבים המקורי של הסדרה. לאחר שתוכננה הסדרה במלואה הם פירקו את הכול לעונות וכל פרק קיבל מתאר צעדים. שובר שורות ע 2 פ 13  

זה קרה... פרויקט המחזאים יצא לדרך . רעיון שהתגלגל בראש ויצא מהפה במבנה של משפט הניע אנשים, קרם עור וגידים והנה יש תאריך (30 במרץ) שכרנו אולם, (צוותא 2) כתבתי מחזה בלילה אחד משוגע. עוד יומיים שכתבתי. ועכשיו אני אחרי קריאה ראשונה עם  כולם. וכך עבר עלי הלילה: או כך כתבתי את המחזה: ראשית חשבתי על הז'אנר, רשמתי בפני את הז'אנרים השונים כגון: אימה, קומדיה, רומנטיקה, מותחן, וכדומה וניסיתי להעלות רעיונות לפי כל ז'אנר. לבסוף החלטתי על אימה, קומדיה, רומנטיקה.  לאחר מכן חשבתי - מי יהיה הקהל היעד שלי? החלטתי שאני כותב לאנשים בני 20-30. אי לכך  החלטתי למצוא עלילה שתתאים לדמויות בגילאים הללו. המגבלות ריכזו אותי. המפגש הראשון עם הנושא "למכירה: נעלי תינוק, מעולם לא היו בשימוש" זרק אותי מיד לכיוון של דרמה משפחתית ולא הייתי מעוניין בזה לאחר מכן התחלתי לכתוב רשימות פרמיס (פרמיס = רעיון המחזה בשורה אחת) כתבתי כמה רעיונות. אך רק אחד נגע בז'אנרים שרציתי. הוא גם היחיד שהצלחתי לפתח.  הפרמיס הנבחר: "שני רוצחים סדרתיים...