20 בדצמבר 2010

בליינד דייט ל-48 שעות

תיאטרון-קצר-בצוותא-לוגו.jpg

רועי מליח רשף מסביר איך עובד פרויקט התאטרון המהיר בעולם בפסטיבל תאטרון קצר בצוותא

"אנשים סוגרים את עצמם בתוך עשייה מסוימת" 
קליקות, יוצרים שמתקשים לשבור מסגרות והסתגרות של אמנים במקום הנוח והבטוח שיצרו להם, כל אלה מאיימים להפוך את בימות התאטרון למקום שאולי, ביום אחד, לא רחוק מאיתנו, יהפוך למקום יצרני, אך מוגבל יצירתית. פרויקט 14/48 – התאטרון המהיר בעולם, מגיע לישראל בכוונה לשבור את מחסומי היצירה, ללא ועדה אמנותית, וללא צנזורה, וליצור סביבה תומכת לחיבור אמנותי רדיקלי, בין יוצרים שמרביתם לא עבדו זה עם זה בעבר.


הילה סורג'ון, רותי אסרסאי, ירדן גלבוע
שבעה מחזאים, שבעה במאים ו- 26 שחקנים ייצרו 14 מחזות קצרים בני 10 דקות כל אחד, ב-48 שעות. מי שאחראי ליבוא הפרויקט ולניהולו בארץ הוא יוצר התאטרון רועי מליח רשף, שמתוך מצוקה קטנה שלו, יצר הזדמנות לעשייה משותפת של יוצרים ויוצרות, שספק אם בנסיבות הקיימות של חיי היצירה שלהם היו נפגשים. הפרויקט, הפועל בסיאטל מזה 13 שנה, יופעל זו השנה הראשונה במסגרת פסטיבל תיאטרון קצר שיתקיים זו השנה ה- 13 בצוותא, בנוסף לשמונה הצגות שיועלו בו בבכורה, על ידי יוצרים מוכרים יותר או פחות.

העלאת הפרויקט ארצה הוא תולדה של שיטוט אינטרנטי של מליח רשף, מתוך רצון לפרוץ את גבולות הז'אנר בו הוא פועל כשחקן, מחזאי, במאי ומורה. "אם יש משהו שחסר בארץ, זה שאין קהילת יוצרים ואמנים. אנשים לא כל כך עובדים יחד ואז נוצרת תחרות, ואתה מוצא את עצמך לבד. גורם ההדדיות, הוא הדבר שאני מרגיש את החוסר שבו", הוא מסביר את עמדתו, "אנשים עושים את מה שהם יודעים ויכולים לעשות, וקיים קושי להתפתח ולעזוב את המקום הנוח, אפילו אם הוא כבר לא נוח, לדברים פתוחים ולא בטוחים, ואז נוצרות קליקות – קבוצות שקשה מאוד לאמנים להיכנס אליהן. יש כל כך הרבה סוגים של אנשים שסוגרים את עצמם בתוך עשייה מסוימת, שהיא לגיטימית, כך שאו שאתה נמצא בתוך משפחה או שלא.

"כל מה שאני אומר, נכון גם לגבי עצמי", הוא מבקר גם את עצמו, ומנגד – מגונן על מצבו, "יש לי קליקה ואני לא מצליח לחשוב על שחקנים אחרים בגלל זה. אני לא מכיר יותר מידי מחזאים ושחקנים. אני מכיר את מי שאני מכיר ומסתבר שאני מכיר מעט מאוד. אני נכנס לחדר עם שישה שחקנים ועובר איתם חודשיים. ואם אני צריך להיכנס למשפחה חדשה, אני צריך להתחיל מחדש.



ישי גולן, איילת רובינסון
לערבב בין 40 יוצרים

שבוע לפני יריית הפתיחה של הפסטיבל ומליח רשף רוכב על אופניו, אחרי שהוריד את הילדה בגן, רגע לפני שהוא ממשיך למשרדי צוותא, לעוד יום של ניהול הפרויקט. כיוצר צעיר שביים מספר מחזות וכתב כמה, הוא קיווה שבפרויקט הזה יוכל לפעול כיוצר ופנה לשאול שמואלוב, עימו עבד על מחזה קצר שכתב. שמואלוב וצוותא נדלקו על הרעיון, ויחד הם יצרו קשר עם המפיק והמנהלים האמנותיים של הפסטיבל, שתמכו ברעיון לעשותו בארץ.

"מצאתי את הפרויקט מתוך שיטוט באינטרנט", משתף מליח רשף, "כבר כמה זמן שאני מנסה למצוא פלטפורמות חדשות לאנשים כמוני, מחזאים ובמאים צעירים, למחזאות לא קונבנציונאלית ולהימנע מריאליזם. התסכול שאני חווה כל פעם שאני כותב מחזה, טוב או לא טוב, וזו לא השאלה, הוא שהמחזה עובר ועדה אמנותית ושיקולים של קהל האם זה לטעמם או לא. בתיאטרון קונבנציונאלי הנושא יכול להיות רלוונטי להיום ולעסוק באקטואליה, ובפועל הוא לא יעלה לבמה היום ואולי אפילו לא בעוד שנתיים.

"לא רק שחסרות פלטפורמות, יש הרבה שחקנים, בימאים ומחזאים שלא מכירים אחד את השני, קהילת האמנים בארץ מחולקת לחבורות, קליקות קטנות, ובעצם יוצר לא יכול לראות את כל מה שעושים בארץ. פה הפלטפורמה נותנת אפשרות לקחת קהילה של 40 יוצרים ולערבב ביניהם.

"בהתחלה היה נורא מוזר לי לקדם אמנים אחרים בזמן שאני לא משתתף כיוצר", הוא מתוודה, "אחרי יומיים שעשיתי את זה ההרגשה הייתה נהדרת. רק משיחות טלפון הכרתי המון אנשים חדשים ומעניינים וזו התחלה של דרך".

כל שחקן יכול לשחק כל תפקיד
במסגרת הפרויקט, שבעה מחזות יעלו בבכורה בשישי בערב ושבעה נוספים יעלו במוצאי שבת. הנושא יבחר על ידי היוצרים שיצטרכו להשלים את המשפט 'התיאטרון בארץ יהיה מעניין יותר אילו נכתבו שבעה מחזות קצרים בנושא...'. "זה הדבר הראשון שהיוצרים יעשו לפני שהם נכנסים לעבודה", הוא מסביר את התהליך היצירתי, "כאן כמעט הכל נעשה בהגרלה. נושא אחד משותף מוגרל לכולם וכל מחזאי יבחר מעטפה בה כתוב מספר ומין השחקנים, בין שלושה לחמישה, להם יכתוב את המחזה, ללא השמות שלהם. יש למחזאים 10 שעות לכתוב מחזה של עשר דקות, כאשר הם צריכים לנסות לספק לכולם תפקיד, גם אם קטן. יש חוקים לאירוע וזה אחד מהם", הוא מבהיר.

המחזאים שישתתפו באירוע הם דנה אידיסיס, שי בן עטר, יואב ברתל, ימי ויסלר, עלא חליחל, יוני להב ועודד ליפשיץ. הבמאים שיתמודדו עם האתגר הם אודי בן סעדיה, יעל טילמן, אלון כהן, איסי ממנוב, עופר עמרם, מור פרנק וארי רמז.

"מאוחר יותר הבמאים מגרילים מחזה. הם לא יודעים עם איזה מחזאי הם יעבדו, והשחקנים גם מגרילים את עצמם, באיזה מחזה ישתתפו. אחת המגבלות של התיאטרון הוא שיש בחירה. המנהל האמנותי בוחר אותך, הבמאי בוחר שחקנים. מה שנחמד כאן זה שזה מעניק, בייחוד לשחקנים, את האפשרות לשבור את המנעד שלהם, כי הם יכולים לגלם תפקיד שביום יום לא ילהקו אותם לתפקיד כזה. בין אם מדובר בגילאים שונים, בגבוה ובמשקל, או במוצא – רוסי או אתיופי. זו מהות התיאטרון, ששחקן יכול לשחק כל תפקיד.



מערכת שיתופית בלי צנזורה

מיכל לוי
"יש עשר שעות לחזרות ובשעה תשע בערב יועלו שבעת המחזות הראשונים בפני קהל. בסוף האירוע, הקהל שבפניו יופיעו השחקנים, יבחר את נושא הערב השני, על ידי כך שהם עונים על אותה שאלה וכל הרוטינה חוזרת על עצמה. רק כדי לנסות ולפתוח את זה, לחבר את הקהל לתהליך". הוא אומר ומסביר: "למרות שהיום יש תחושה שרוב המחזות נבחרים לפי טעמו של הקהל, הוא למעשה מופרד מתהליך היצירה בתיאטרון, מהחזרות והבחירות. כאן נוצרת תלות אחד בשני, הקהל לא אומר 'השחקנים ישחקו בפני', פה הוא חלק מהסכנה, הוא מקבל על עצמו את התהליך – ההצלחה והכישלון. וזה קצת מחזיר את זה למה שהיה פעם 100 שנה ואחורה, מה שאני קורא בספרים על להקות תיאטרון שהיו מופיעות בנושאים אקטואליים והקהל היה מגיב. כך נוצרה מערכת שיתופית שאין בה צנזורה וועדות, אלא על טהרת המשחק".

לדבריו, 75% מהשחקנים, הבמאים והמחזאים פעלו זה מכבר בתיאטרון ו- 25% מהם נמצאים בראשית דרכם המקצועית. "זה חשוב לי וגם לאנשים בסיאטל. ניסינו להרכיב צוות שחקנים מכל הקשת כדי ליצור קהילה מעורבבת ומעניינת. זה אירוע קהילתי, כמעט הדבר הכי חברתי ופתוח, אבל בכל זאת זה לא פתוח לכולם. אנשים נבחרו לפי קריטריונים מקצועיים מתוך מחשבה מי מסוגל לעשות זאת.

"אנחנו מדינה קטנה, וכשבנאדם עובד עם אנשים שהוא עובד, אז אין לו באמת סיבה להחליף. אנחנו מחפשים פלטפורמה שיהיה בה ערבוב, וזה בסך הכל ל-48 שעות. אם אתה לא אוהב את המחזה, או שחקן, זה הופך ל- 10 שעות עבודה משותפת, כמו בליינד דייט נחמד, בלי לסבול איזה מחזאי או שחקן חודשיים שלושה של עבודה. אם הולך, הולך ואם לא הולך, אז נתאבד על הבמה ונמשיך", הוא מסכם ומבהיר את המטרה: להפוך את המרתון לאירוע שנתי, או אף יותר מכך - לאירוע שיתרחש פעמיים בשנה. 

כרמית מסילתי, איילת רובינסון, רות רסיוק
השחקניות שישתתפו במיזם הן רותי אסרסאי, ריקי בליך, לירון בן ששון, ירדן גלבוע, לירז חממי, דבי יבלונקה, מיכל לוי, רינת מטטוב, כרמית מסילתי, אורית נחמיאס, הילה סורג'ון, איילת רובינסון ורות רסיוק, השחקנים הם עדי איזנמן, עודד גוגנהיים, ישי גולן, יואב היימן, יוסי וואסה, חי מאור, הראל מורד, עודד מנסטר, דניאל סבג, גור פיפשקוביץ, אלון פרידמן, אוהד קנולר ויעקב תמרי.

12 בנובמבר 2010

מידות היכולת בחדר חזרות

להיות רב יכולת, נמדד ברמת המודעות של השחקן/במאי למה שקורה בקבוצה ולדרך הפעולה שלו שלרוב מותאמת להתרחשויות ואינה יוצרת התנגדות. אי אפשר לחשב או לתמרן יכולת.

מידות היכולת הן:
יכולת רבה: תגובה מודעת ועם זאת ספונטנית למה שקורה כאן ועכשיו, ללא חישוב או תמרון.
יכולה מועטה: ניסיון לעשות את המעשה הנכון. זוהי התנהגות מחושבת, מבוססת על תפישות של טוב ורע והתנהגות מתמרנת הנתמכת ברעיון האומר מה צריך לקרות.
יכולת מזערית: מוסר כפוי. מוסר כפוי נשען, ברובו, על מה ראוי ולא ראוי. הוא מחושב ומתומרן בו זמנית וגורר לרוב התנגדות וענישה. אין הוא שופך כל אור על מה שקורה ולעתים חוזר כמו בומרנג.

הבמאים/שחקנים המאבדים מגע עם מה שקורה לא מצליחים לפעול מתוך ספונטניות ולכן הם מנסים לעשות את מה שנכון לדעתם. אם פעולה זו נכשלת, הם מנסים לעתים קרובות, דרכי כפייה.

כאשר הבמאי/שחקן מאבד את תחושת הכאן ועכשיו עליו לבחור להיות שקט. להניח לכל המאמצים עד שחוזרת אליו תחושה של בהירות ומודעות.

לדוגמה כאשר אנו תופסים את עצמנו מפליגים בהסברים, דיבורים, נתונים וניתוחים (טובים וחכמים ככל שיהיו) זהו סימן של מצוקה. עלינו לחזור לשתיקה שאין בה "אני". לרוב העבודה תתבצע בצורה קלה ושלמה יותר. 

3 בנובמבר 2010

מחשבות על יחסי מורה ותלמיד משחק (א)

שחקנים לומדים רבות כאשר הם חשופים לכל דבר. ולא מתוך כך שהם מנסים לנחש מה יישא חן בעיני המורה.

מורה מעניק שימת לב לכל צורות ההתנהגות, כך נפתחים השחקנים לצורות רבות יותר של התנהגויות ופעולות.

מורה מראה שסגנון אינו תחליף לתוכן, כי לידיעת עובדות מסוימות אין יותר כוח מהגיון פשוט. עשיית רושם אינה יעילה יותר מהפעולה הבסיסית ביותר. עלינו ללמוד כי פעולה יעילה עולה מתוך דממה ותחושת זהות אישית ברורה.

אל למורה להאיץ במתרחש בדברים להתרחש, עליו להתיר לתהליך הלמידה להתגלגל מעצמו.

על המורה להראות דוגמה ולא להטיף לאחרים כיצד להיות. התערבות מתמדת תחסום את התהליך שעובר התלמיד. אל למורה להתעקש על דרך מסוימת. 

31 באוקטובר 2010

מילים לשחקן - חדר חזרות (א)

אינסוף דרמות בחדר חזרות מאפילות על המודעות. רעש רב מדי מטשטש את החושים. הרבה אינפורמציה מכהה את ההפנמה ואת האינטואיציה המקורית. אל לנו להחליף התרגשות יתר בלמידה. חוויה רגשית אינה למידה, זהו אזור תת הכרתי (תת מודע) ובכך קשה לנו לתפוס את המציאות כמו שהיא, אין אנו מודעים לעצמנו ולסביבותינו, ועוד אוסיף שתחושה זו ממכרת ומשכיחה מאתנו את הלמידה. עלינו לקבוע זמן קבוע להרהורים שקטים. לעכל את מה שקרה. לתת לחושים לנוח ולשקוט. הערה באה לפני מעשה לא לאחריו, על מנת שיתוקן. עלינו להניח לפטפטת השכלתנית, השטחית ולשיגיונות שלנו, להימנע מהתמכרות לצליל קולנו. עלינו להקדיש תשומת לב לכלל תגובתו של הגוף כלפי מצב נתון. כאשר יש לשחקנים זמן להרהורים הם יכולים לראות ברור יותר מה חיוני בעצמם ובאחרים.   

27 באוקטובר 2010

מילים לשחקן - קשוב למה שקורה.

כאשר אינך מבין מה בן אדם אומר, אל תתלה בכל מילה. ותר על מאמציך, היה שקט בתוכך ורק הקשב.
כאשר מה שאתה שומע או רואה מפתיע ומבלבל אותך אל תתאמץ להבין את הדברים. עמוד לרגע בצד והיה נינוח. ייתכן שאירועים מורכבים ייראו בעיניך לפתע פשוטים יותר.
כדי לדעת מה קורה, עליך לפתח את המודעות - הבט בלי ללטוש עיניים, הקשב בשקט, אל תתאמץ לשמוע. הימנע מלענות, השתמש באינטואיציה הראשונית שלך ובתגובה ללא מחשבה. אין צורך לרדת לעומקם של דברים. ככל שתצליח יותר להרפות ולחדול ממאמצים, ככל שתהיה פתוח יותר ומקבל, יהיה לך קל לדעת מה קורה.
תמיד השאר בהווה. לרוב הוא הדבר היחיד שקיים. קל להיות מודע אליו. הוא תמיד בהישג יד בניגוד לזיכרונות העבר ולדמיונות שווא של העתיד. היה קשוב למה שקורה - עכשיו.

23 באוקטובר 2010

מילים ומעשים

מילים הם כמו הרוח והגלים. מעשים הם בעניין רווח והפסד. הרוח והגלים נעים בקלות. שאלות של רווח והפסד מובילות בקלות לסכנה. מכך שכעס מתעורר בגלל מילים חכמות ונאומים חד צדדיים.
כשבעל חיים עומד בפני המוות. לא אכפת לו אלו קריאות הוא משמיע; הוא נושם בנשיפות רמות ואימה פראית נובטת מלבו. גם בן אדם, אם נלחץ עליו חזק מדי, ישיב לנו לא כמנהגו, גם אם לא ידע מדוע נהג כך. אם הוא עצמו אינו מבין מדוע התנהג כך. מי יודע היכן זה יסתיים? 

11 באוקטובר 2010

סיפור שכתבתי לבתי

לרומי.

"החיים אינם מה שחיית, אלא מה שאתה זוכר והאופן שאתה זוכר אותם כדי לספרם," זה לא משפט שלי, אבל הייתי חייב להתחיל מזה, ומטעמי נוחות הייתי חייב להפוך את ה"אני" שלי לדמות, מקווה שתביני - אבא.

שעת לילה, הבית שקט, רק המזגן נשמע. רועי ישב בשירותים הקטנים שבביתו וחשב על שמו. כמה הוא לא מחובר לשם הזה. כמה השם הזה לעד ישאיר אותו בינוני. יש שמות שנשמעים טוב, שלו פשוט לא, כך הוא חשב. הוא חרבן. זו כבר הפעם השנייה היום שהוא מחרבן. זה כנראה מהפחד. בבוקר הוא יאשפז את עצמו בבית החולים איכילוב כדי שיבצעו בדיקות בבליטה שיש לו בצוואר. בלוטת הלימפה שלו עובדת שעות נוספות ומסביבה נקשרו קשרים רבים. הוא מתעב את עצמו על שהזניח ולא בדק את זה בשלושה חודשים האחרונים. הוא פיתח מערכת יחסים עם הגיבנת הקטנה שעל צווארו, אומר לעצמו שזה יעבור. אבל עוד קשר נקשר בצווארו ועוד קשר וכל פעם היה משהו אחר שמנע ממנו ללכת ולבדוק את זה. האם יש משהו חשוב יותר בעולם מהגוף שלך? את המחשבה הזאת הוא חשב רק היום.

יש חשש ללימפומה. סוג של גידול ממאיר, התפתחות על גבי בלוטת הלימפה, במילים אחרות – סרטן. סוג של סרטן. רועי לא הצליח להימנע מהמחשבה שזה מה שיש לו. למרות שאמרו שעדיף שלא יחשוב על זה, תחשוב מחשבות אחרות, תחשוב שאין, תחשוב על משהו אחר. אבל על מה כבר אפשר לחשוב? הוא חשב רק על זה. אז נכון, כולם קיוו, כולל הוא, שזה משהו אחר. סוג של זיהום ויראלי שגרם לכל העסק והסיכויים לזה גבוהים יותר מסרטן. אבל המחשבה עדיין שם. מה אם יש לי את מה שאני לא רוצה שיהיה לי? מה זה אומר עלי? כל כך הרבה שאלות ללא תשובות רצו לרועי בראש, עד שלא היה לו כוח לדבר על שום דבר עם אף אחד. הוא פשוט שתק. אנשים סביבו חשבו שזו חרדה. חרדה מהסוג השקט. וזו הייתה חרדה. כל מי שיגיד שהוא לא בחרדה ישקר. למה להסתיר משהו שהוא כל כך ברור? כולם רצו שרועי יהיה בחרדה כי אחרת איפה האנושיות, אם הוא לא יפחד מהמוות האם זה אומר שאף אחד בחייו לא היה משמעותי? ולכן אנשים ציינו שכל מצמוץ שמצמץ נבע מתוך חרדה. אבל זה היה סוג אחר של חרדה. לא חרדה על מה יגלו ואיך יפתרו את זה, אלא חרדה על מה יהיה אחר כך, על הידיעה שהגוף שלו נחלש. איך ממשיכים לחיות, מה משנים, והחרדה הגדולה מכולם - חוסר הידיעה איך לשנות. מה מונע מרועי לחזור על כל אותם הטעויות שכבר עשה בכל מה שקשור לחיים. הוא הסתכל אחורה והאשים את אימא שלו שמעולם לא התאמצה לבדוק מה טוב בשביל הילדים שלה, אלא השאירה אותם לבד לשרוד בעולם מלא תחלואים. היא לא ידעה שהיא מזיקה, כמו רבים אחרים שלא ידעו. רועי הבין לפתע שהוא בעצם חי בגוף יד שניה, גוף מקולקל, משהו בבסיס הייצור של הגוף שלו דפוק מבראשית. זו מחשבה מאוד מפחידה, חשב רועי, לעבור את הנהר הזה שנקרא חיים על גבי סירה עשויה ברזל הנאכלת מחלודה. עד כה לא נראו חורים אבל החלודה אכלה את הברזל מהר, ורק עכשיו רועי שם לב שכל מה שעניין אותו עד לנקודה הזו בחיים שהסירה שלו תהיה יפה ומדוגמת. רועי הבין שעליו לנסות ולהבריא את הסירה הזאת, לעשות לה טיפול משמעותי, להכין אותה לחלקים הקשים של החיים, יש כמה אשדות וסלעים שיקרעו בקלות את בטן הסירה.

רועי סיים לחרבן. הוא ניגב את אחוריו, והרגיש את העייפות בעפעפיו. הוא הוריד את המים והלך לישון ליד האישה שאהב. וכל מה שאמר לה הוא 'לילה טוב'. למחרת בבוקר הוא קם די בקלות, עיניו פתוחות, פעורות, בתוכו הרגיש תחושת שלווה. שום התרגשות. שום פחד. הוא התארגן, ארז כמה תחתונים, מגבת, מברשת ומשחת שיניים, שני ספרים, ו-mp3 נייד עם מוסיקה, קצת ג'וני קאש, שולי רנד, מיילס דייויס, אריק איינשטיין ומחברת קטנה כדי לרשום פרטים כאלו ואחרים. הוא הרגיש יותר מכל דבר אחר כאילו הוא יוצא להרפתקה, מעין טיול שעושים פעם בשנה לבית מלון, בית מלון מוזר ומפחיד, הפסקה יזומה משגרת החיים שלו. בית החולים נמצא במרחק הליכה. הטיול השכם בבוקר נעם לו, יד ביד עם אהובת ליבו. לאחר מספר דקות הם הגיעו למיון. רועי שמח לראות שהמיון ריק, הרופאים סביבו נראו מנומנמים, כנראה שעברה עליהם משמרת קלה. קיבלו אותו במהרה. שאלו אותו שאלות, לקחו ממנו דם ועזבו אותו למנוחה. אף אחד לא נראה מודאג, שאלו אותו אם הוא היה בחו"ל, הוא ענה כן, הייתי באיטליה. זהו רק באיטליה? היה נראה כאילו זה שטיפל בו חשב שהוא משקר. כן, רועי ענה חד משמעית, רק באיטליה.

רועי הביט סביבו. מיון הוא מקום מעניין, אנשים מכול הסוגים באים לכאן וחולקים שני דברים במשותף, פחד וסבל, לעיתים מהולים ברחמים עצמיים. אנשים נמצאים כאן בחוסר מודעות, נטולים מסיכה או פוזה, הם וכאבם ורופאים שלא יודעים למה. רועי אינו נפרד מהם, גם עליו תוהים הרופאים, מה הוא עושה פה? הוא קיווה שהאניגמה הזאת תתגלה במהרה. ככה מרגישה דמות בספר מתח, חשב, ספר מסוג ב'. אני דמות לא כל כך מרתקת, עם סיפור לא כזה מותח, ועדיין אני נשאר ומחכה לראות מה יקרה בסוף. חדר המיון היה כמעט ריק. בחצי אוזן שמע את הרופאים מדברים על הבלגן שהיה אתמול, ניתוב קהל זו המילה שהם השתמשו בה וכמה כיף משמרת כזאת. השקט שאחרי הסערה, מישהי ציחקקה. לבסוף התבשר רועי שהוא מאושפז להמשך בדיקות בפנימית א'.

סניטר הגיע לקחת אותו, התעקשו להושיב אותו בכסא גלגלים. באמת לא צריך, אני מעדיף ללכת. הסניטר המבוגר התעקש ורועי התיישב מובך. הוא ובת זוגו החליפו מבטים של צחוק, זה היה מגוחך לראות אותו מובל כמו חולה שהוא הרגיש בריא לגמרי.

כשהגיעו לפנימית א' רועי גילה שזו מחלקה מרווחת ונעימה הרבה יותר ממה שציפה. אך עד מהרה, במיטב המסורת של מחלקות פנימיות, הוא קיבל בשורה מרה - מיטה במסדרון. הוא התיישב על המיטה הניח את תיקו לצידו. וחיכה. בינתיים מדדו לו לחץ דם, דופק, חום. הכול כרגיל, שום תסמין מיוחד. מנהל המחלקה ניגש אליו ועשה היכרות עימו, רועי לא ידע אם זה קשור להיותם מחלקה מאוד נחמדה או שמא מתייחסים אליו יפה בגלל הקשרים שאחותו משכה במשרד הביטחון. הוא רצה להאמין שהם נחמדים מטבעם אבל ידע שזה קשור לאחותו. בת הזוג שלו נתנה לו נשיקה, תתקשר אם אתה צריך משהו והלכה לטפל בביתם הקטנה שנשארה אצל חברה טובה. ביי, אמר. מחייך בקושי. הוא נשאר לבד, תקוע במרכז המסדרון, לשמאלו שני חדרים. בחדר מספר עשר, שתי נשים מבוגרות הנראות כמו אחיות תאומות, דיברו ביניהן ומדי פעם צחקו. בחדר תשע, שכב זקן, קשיש ערירי שסובל מכל מיני תחלואים אבל בעיקר משלשול מסיבי, ובעיקר על עצמו. אחות גדולה, עם הבעה של גועל תמידי על פניה לקחה אותו, כמעט גררה אותו, לרחוץ ממנו את החרא. שובל הריח שהשאיר מאחוריו גרם לכולם להסגר בחדרים. אחות אחרת שישבה בקבלה, מיהרה והתיזה ספריי אפרסק, או במילים אחרות מטהר אוויר ושינתה את פני המחלקה לאשליה של שירותים בבית מלון. ליד מיטתו של הקשיש, במיטה המרוחקת, שכב לו אדם גבוה, עיניו גדולות וזקן עבה וארוך על פניו. קראו לו ארנזי, יהודה ארנזי. את רוב זמנו בילה במשחקים במכשיר הנייד שלו. פה ושם היה מגניב לפיו סיגריה, שואף כמה שאיפות וממהר לחתוך את הבדל הבוער ולזרוק אותו לתוך כוס פלסטיק עם מעט מים בתוכה. אחת הרופאות, אמרה שמחזירים את ארנזי לביתו, וכמה חבל עליו, שאין לו אף אחד שיטפל בו, ואז הם לחשו משהו, אחיו של ארנזי היה כאן מוקדם בבוקר כשארנזי ישן. הוא לא מוכן לקחת עליו חסות. ולא תהיה להם ברירה, הם חייבים להוציא אותו מכאן כי יש גבול והם לא בית מלון. אם ארנזי משתחרר היום יש סיכוי שאני מקבל את המיטה הזאת ליד המשלשל, חשב לעצמו רועי, והתחלחל מעצם המחשבה.

כעבור זמן מה, הגיע ד"ר לביא וסגר את דלתות החדרים כדי לתת לשניהם פרטיות במסדרון. ד"ר לביא שאל את רועי שאלות רבות ורועי אימץ את מוחו בקדחתנות כדי לדלות את כל האינפורמציה הרלוונטית, הוא ענה על הכול. כן, הוא עישן סמים, כן, הוא עשה סקס לא בטוח, לא הוא מעולם לא בגד באשתו, כן, התיאבון שלו נשאר בריא. רועי החליט להיות שקוף, הוא היה מוכן לספר הכול, את כל הפרטים הכי קטנים. אם זה יעזור, אז אין לו שום דבר להסתיר. ד"ר לביא הנהן, כתב את הפרטים ובחוסר ממצאים רשם שעל רועי לעשות ביופסיה, בדיקות דם שאחת מהם תהיה בדיקת H.I.V רועי נלחץ, המחשבה שיהיה לו איידס נראתה לו אבסורדית ואם זאת הכול ייתכן. הסיכוי לזה ממש נמוך, שכנע את עצמו. יותר מאוחר יבוא מישהו, אז אל תתרחק יותר מדי, אם אתה הולך לקניון, תן את הנייד שלך לאחות בקבלה. 

וכך רועי עשה, הוא ניגש לאחות בקבלה מסר לה את פרטיו. שם, מספר טלפון, ותעודת זהות וירד לקניון הצמוד לבית החולים, שם המתינה לו האנושות. הוא קנה קפה הפוך וקרואסון והתיישב בשולחן קטן שהיה צמוד לחדר כושר ריק. בעודו שותה ואוכל התגנבו לאוזניו פטפוטיה של בחורה שמנמנה עם פני סנאי שסיפרה להוריה שנכדתם הקטנה היא הדבר הכי מהמם בעולם. רועי חשב שהבת שלו פי שתיים יותר יפה. רועי הוציא מחברת מתיקו, החזיק עט שחורה בידו ולראשונה החל כותב. כעבור שני דפים החלה כואבת לו היד, הוא אינו מורגל במלאכה. לפתע הנייד שלו צלצל, הביטלס שרים בלקבירד. מספר לא מוכר. הוא תיאר לעצמו שמתקשרים אליו מהמחלקה וצדק. איפה אתה, שאל אותו ד"ר לביא. אני פה קרוב. אז תגיע למחלקה בבקשה. רועי סגר את המחברת, ארז את דבריו וצעד לעבר המחלקה. ליד מיטתו המתינו פמליה של רופאים. ד"ר לביא הצעיר, ראש המחלקה החביב, ורופא נוסף, שהציג את עצמו כראש המחלקה הכירורגית, איש גבוה וצנום, בעל קול עבה וסמכותי. הם בדקו אותו במסדרון, מיששו את הבליטה שעל הצוואר. שאלו שאלות, את אותן השאלות שנשאל קודם לכן אך הפעם ד"ר לביא ענה במקומו. רועי שמר על חצי חיוך שרוי בהבנה ופחד. הוא חשב שאם הוא ישדר אופטימיות אז יגידו לו דברים אופטימיים. אנחנו נצטרך להוריד לך את זה אמר ראש המחלקה הכירורגית והביט בעיניו של רועי. לא חשבתי אחרת, ענה רועי. ראש המחלקה הכירורגית התכוון להגיד עוד משהו אבל אז עצר את עצמו ואמר, תסלח לנו. כולם יצאו, לא בדיוק יצאו כי לא היו דלתות, יותר נכון הלכו כמה מטרים הצידה. הם עברו למה שנראה כפטפטת רופאים וכעבור כמה עשרות משפטים וחילופי דברים חזר מנהל המחלקה כשעל פניו חיוך עגום.

תשמע, אני מאמין שכל אחד מאיתנו יעדיף שנשב ונדבר על שפת הים עם כוס בירה ביד. אבל נפל בחלקינו לדבר פה בפנימית א' ועוד במסדרון. למחלקה שלנו יש מגרעה אחת גדולה, והיא שאנחנו משתפים את החולה בכל מה שמתרחש פה. היה זה נאום מוכן מראש, משוכלל ואהוב שיצא מהמגירה כל אימת שפציינט צעיר הגיע. חשוב לי שתדע שכל מה שאני הולך להגיד לך עכשיו הוא פתיר. הוא לקח נשימה קטנה. יש סיכוי... שיש לך לימפומה, שזה סוג של גידול סרטני, שניתן להיפטר ממנו לגמרי כך שאתה לא צריך למהר ולכתוב מכתבי פרידה מן העולם. ראש המחלקה הניח את ידו על כתפו של רועי בתמיכה וקם.

עד לאותו רגע רועי לא התייחס לכתיבתו כאל מכתב פרידה, אלא סתם כמשהו להעביר בו את הזמן, צירוף המילים הדהד בראשו - מכתבי פרידה. לבסוף סיכם ראש המחלקה את השיחה בנימה שהייתה אופטימית וציין כל מיני בדיקות שרועי יעבור בתקופה הקרובה. צ'יק צ'אק ואתה יוצא מפה.

ידעתי, ידעתי שזה מה שזה אמר רועי בליבו. ולמרות שעוד לא היו תוצאות חד משמעיות לא חשב שיש סיכוי שזה יתגלה כמשהו אחר. איך זה קרה? הייתה השאלה הראשונה ששאל ובטנו התהפכה בקרבו. אני רק בן עשרים ותשע, עד כמה אני רקוב? הפחד של רועי גבר, לא מסדרת הבדיקות, לא מהטיפול העתידי שלבטח יצטרך לעבור אלא מחוסר השליטה , חוסר המודעות, ההפתעה, הבגידה. לא היו לו את המילים המדוייקות לתאר את הפחד הזה, הכול לפתע נראה חיוור ולא חשוב. העבודה שלו, שהייתה למקור הנאה ונחת הפכה במהרה לחסרת חן, אנשים הפכו בעיניו למיותרים. שום דבר פתאום לא נראה שייך לעולם שבו הוא חי. הוא בעולם אחר, עולם הרבה יותר מציאותי ובהיר מהעולם הקודם. והעולם הזה הפחיד אותו עד מוות.

עבר יום, או אולי עברו יומיים. הזמן בבית החולים לא ברור. רועי לא ידע להגיד איזה יום היום ומה השעה. הוא עבר סדרת בדיקות מאוד לא נעימה. מצלמה עברה באפו וצרבה נקודות שלא ידע שקיימות. כמו כן גילה שהנחיר השמאלי באפו צר מדי והוא כנראה לא נושם דרכו. כמה דפוק הוא יכול להיות?

לאחר מכן הוא שוחרר לישון בביתו מכיוון שלא נמצאה לו מיטה. רועי כמובן שמח על החדשות הטובות. הוא ארגן את דבריו וחזר הביתה. הדרך נראתה לו מוזרה, הכול היה זהה אך עם זאת שונה בצורה מטרידה. הכול נראה לו מלוכלך. הוא פתח את דלת הבית, בתו הקטנה צחקה שראתה אותו. הוא חיבק אותה חזק. הוא התנהג כאילו חזר מחופשת מילואים קצרה, הוא אכל ושתה וראה מעט טלוויזיה. טעימה קטנה משגרת החיים שהייתה לו. הוא לא ידע לדבר על תחושותיו. אולי לא רצה. פתאום בבית הייתה לו ההרגשה שהכול היה חלום רע ולא יותר אז למה לבזבז את הזמן ולדבר עליו. למחרת בבוקר רועי קם. בנות הבית ישנו, הוא נישק את שתיהן וסגר אחריו את הדלת. מדי פעם בדרך חזרה דמיין שמצלמות מצלמות אותו ואי שם בבית קולנוע רחוק באמריקה צופים בו כל מיני אנשים. הידיעה שהוא עומד לעבור בדיקה קשה במיוחד בעוד כשעה הפכה את הסרט שבו שיחק לסרט אימה.
בדיקת מיח עצם. יחסי הציבור של הבדיקה הזאת היו איומים. רופאים ואחיות שלא הכיר איחלו לו בהצלחה. אף אחד לא ניסה לייפות את הכאב. זה יהיה וזה יכאב ואחרי הרבה זמן זה יעבור. ב-ה-צ-ל-ח-ה!

רועי שכב על הצד, התחת שלו חשוף. אחות נכנסה לטפל בו. הייתה זו אחות יפה, בלונדינית, בעלת מבטא רוסי כבד וצמות קלועות. כל הזמן ניסתה לעשות רושם על הרופאים סביבה. רועי חיבב אותה, במיוחד כאשר ניקתה את ישבנו באלכוהול.
שלום לך, רועי מליח רשף, אני עומד לבצע קודם כל הרדמה מקומית, בסדר? אמר רופא חובש כיפה, בעל עיניים טובות ומבטא אמריקאי. אתה תרגיש עקצוץ קל וזהו, בהצלחה. העקצוץ לא היה נורא, מעין דגדוג שורף בישבן. אחרי דקה הסביר הרופא לרועי את מהלך הבדיקה. מה שאני עושה עכשיו זה מכניס לך את המחט לתוך הישבן עד שאני מגיע לעצם של האגן. ואז המחט חודרת דרך העצם וכאן חשוב לדעת שאסור לך לזוז כי אני שואב את המיח עצם. רק אחרי שאסיים אוציא אותה, נחבוש אותך וזהו, הבנת? וזה יכאב? שאל רועי. הרופא שתק וסימן לאחות. תסתובב בבקשה אמרה ברכות פורנוגרפית. רועי ציית. הרופא הוציא מחט, כעשרים סנטימטר אורכה, מחוברת למזרק גדול, הוא סימן בטוש שחור את הנקודה של הדקירה. מוכן, אני מחדיר את המזרק. רועי הרגיש דקירה עמומה מפלחת את בשרו, חודרת עד שהיא נתקעת בעצם. עכשיו אני מחדיר אותה לעצם. רועי הרגיש שמישהו דופק לו מסמר בעצם האגן. הייתה זו תחושה מוזרה עמומה. הרופא דפק על המזרק כפי שדופקים עם פטיש, המחט חדרה את העצם. פתאום רועי הרגיש כאילו שותים אותו בקשית מבפנים. לחץ כואב שיתק אותו. לא לזוז, לא לזוז. עוד קצת עוד קצת. דמעות ירדו מעיניו. ואז ' אההה.' כאילו מישהו שחרר את הפקק, המחט יצאה. כל הכבוד, אמר הרופא, מבטה של האחות, מבט של רחמים. נו כאב? שאל הרופא. הרבה פחות ממה שחשבתי אמר רועי וניגב את דמעותיו. כנראה שההרדמה הצליחה לחדור גם לעצם, זה קורה רק בעשרים אחוז מהמקרים, יש לך מזל. לראשונה רועי שמח להיות נתון סטטיסטי. אחרי שההרדמה תיעלם יישאר הכאב, בהתחלה יהיה לך קשה לשבת אבל עם הזמן הכול יעבור, מה שחשוב זה לנוח. לאחר מכן הרופא הלך.

האחות היפה, הסתכלה על רועי וחשבה אותו לגיבור, היא סירבה להאמין שזה לא כאב. או לפחות כך רצה להאמין. לאחר שניקתה את הדם וחבשה את המקום, שאלה   בזהירות אם היא יכולה לגעת בבליטה שלו. רועי הסכים והאחות היפה קירבה את ידה ומיששה בעדינות, כמעט בליטוף, את הבליטה שליד צווארו. ציפורניה צבועות לק אדום, עיניה כחולות בהירות, שיערה בלונדיני, מריח משמפו פופולרי, קלישאה של פנטזיה פורנוגרפית, ולקינוח וכדי להשלים את התמונה, בהה רועי במחשוף שנפער מולו וגילה זוג שדיים קטנים, מנומשים. היא חייכה אליו חיוך נבוך והוא חייך בחזרה רואה את בבואתו משתקפת בעיניה. פנטזיה ולא יותר. כשהתרוממה אמרה - תודה, אני אחזור להחליף לך תחבושת בקרוב.

בינתיים ההרדמה התפוגגה. הכאב גדל והתפשט, כאב עמום, מוזר, כאילו מישהו לחץ עם האצבע שלו על הפצע, כאילו מישהו תקע שם מסמר. בטח ככה מרגישים שיורים לך בתחת אמר בקול חלוש בתקווה שמישהו יקשיב לבדיחה, אבל לא היה מי שישמע אותו. המיטה לידו הייתה ריקה מאדם.

רועי התבונן בעצמו במראה. הנה אני, לבוש במכנסיים הכחולים ובחולצה הכחולה של בית החולים. הכאב באגן גרם לו ללכת לאט ובקושי רב. צעדים קטנים, מדודים. לשכב אפשר רק על צד אחד, לשבת רק בפוזיציה מסוימת, וכל הזמן להיאנח אנחות קטנות של רחמים עצמיים. לפני הניתוח רועי הקפיד לא ללבוש את פיג'מת בית החולים הכחולה. ככה הוא יבדיל את עצמו משאר החולים, חשב, אני לא פה להרבה זמן, אני בריא, באתי כדי ללכת. אבל עכשיו, רשמית, רועי הפך לחולה בבית חולים, עכשיו הוא אחד כמו כולם, אזרח.

את החדר שלו הוא חלק עם זקן מבולבל שדיבר בגרמנית. מתוך מכנסיו הכחולים של הזקן בצבץ חיתול לבן. סירחון גדול התפשט בחדר. זה לא היה המשלשל הכרוני ממקודם, זה היה זקן אחר. האם לכל הזקנים בבית חולים יש חיתול?

רועי פנה בעדינות לזקנה חביבה, כנראה אשתו, וציין בפניה שבעלה "עשה..." היא הנהנה ואמרה שהיא יודעת ושגם היא מריחה. הרי קשה לא להריח, צחקה בבושה. שמו מרסל, אמרה ואני אנט. כנראה שאישה זו הייתה לאחות סיעודית בתל השומר, כי רועי שמע אותה מעלה זיכרונות מתקופה אחרת שעוד הייתה צעירה, ורועי נשבה בקסמה של אישה זו, נעימות קולה ואהבתה הלא נגמרת לבעלה, שאינו יודע מימינו ומשמאלו, הקסימו אותו. אני לא יודעת אם אתה מבין את מה שאני אומרת לך אבל אני אמשיך לדבר. אמרה לבעלה. הלוואי וגם אני אזכה בערוב ימי לאהבה כזו שתשב לידי. הוא לא זוכר את שמה והיא משקיעה כאילו כל רגע הוא האחרון. רועי פגש גם את ג'ו, בחור פיליפיני, שהניח מזרון ברווח שבין הקיר למיטת בית החולים של הזקן ובזמנו החופשי הביט בקליפים של מייקל ג'קסון במחשבו הנייד.
מאוחר יותר באותו יום שני אנשים נפטרו במחלקה. שני זקנים, גבר ואישה. רועי הרגיש שהכל סביבו ספוג במוות, החדר, הכיסאות, המיטה הסדינים אפילו הבעות הפנים של האנשים. מוות בכל מקום. תחושה זו עשתה אותו עצבני. הוא ניסה לנתק את המחשבות על המוות, להתנתק מכל התסריטים האפשריים שרצו בראשו. הנה, גופו עירום, נוקשה ומעוקם, עורו מחוספס ועיניו עיני מים שקטים, עטופות בסדין. לוקחים אותו לחדר המתים, חריקות גלגלים, ניאונים רצים, קולות בכי. איפה כל אחד מבני משפחתי יישב, מי יחזיק ידיים, מי חזק, מי יקרוס. הוא חשב על בתו הקטנה בת השנתיים. היא לא תבין, החיוך שלה, 'אני רוצה לשחק בכדור,' היא תגיד ואז תבהה בעיניים בוהקות – 'למה כולם בוכים ואיפה אבא, אה, הוא בטח ישן, עוד מעט הוא יתעורר וישחק איתי בכדור.' הוא חושב על זה ועיניו מתחילות לדמוע, הוא לא חושב על עצמו, אַיִן. לא קיים. רק היא קיימת, ילדתו. אולי עדיף שלא תדע, שלא תבין, מה יש פה להבין? איך אפשר להבין את האַיִן? מה זה יתרום לה, כל הסבל הזה. כל עוד היא קטנה תמיד אפשר לספר סיפורים שיהפכו את המציאות לרכה יותר, הסיפור הוא כמו מזרון שעליו נוחתים כדי להימנע מהמציאות. אני לא רוצה למות. לא רוצה. חיים. אני רוצה לראות את הבת שלי גדלה, יום-יום, שעה-שעה, דקה-דקה.

אולי כשנפטרים מקבלים מושב בבית קולנוע פרטי ואינטימי שבו אתה יכול לראות את המשך החיים של ילדיך ונכדיך, אולי, מי יודע, אפשר לקחת החלטות ולנווט את האירועים והבחירות בחיים של הקרובים אלינו. קלישאה קולנועית הוליוודית שהלוואי והייתה נכונה. הוא רצה את ילדותו השנייה, הוא רצה לראות ילדתו חווה ורואה וצוחקת ומגלה ומרכיבה משפטים, הוא רצה לשמוע אותה אומרת לו שהיא אוהבת אותו ושהיא שונאת אותו, ושהיא צוחקת ויש לו כל כך הרבה ללמד אותה, כל כך הרבה שהוא רוצה לתת, והמילים האלו שנכתבות מכאיבות לו, ודמעות מטשטשות את המילים והוא כותב בכוח. והוא בוכה למען ילדתו שאיבדה את אביה ולמען כל הילדות שאי פעם איבדו ויאבדו את אביהן. נושם נשימות עמוקות והמילים מכאיבות והמחשבות מפחידות וקשה לו לכתוב, זה לא קל.

אני מניח את העט...




אמנות ריקוד הלמידה

הנה משהו שקראתי. אין ברצוני להרחיב למה ומדוע.

אמנות ההליכה בחן ובדרך הישירה בנתיב חיי היום יום.
הזמן והדרך של הדברים הפשוטים.
כל צעד בעתו עד שכל הצעדים נעים בבטחה, בחופשיות וללא מאמץ.
כאשר התזמון הוא נכון, מתרחשת פתיחות וקורים דברים גדולים מתוך פשטות נינוחה.

אנרגיית הסקרנות מועילה לחושב כשם שאנרגיית הגוף מועילה לרקדן.
חשיבה יוצרת שאלות המובילות לתשובות אשר הן בתורן מלמדות את תנועות המחול של הצגת השאלות והגילוי של החיפוש והמציאה.

אנשים שאינם מיומנים באמנות ריקוד הלמידה, אשר חווית החיפוש שלהם מוליכה לתסכול, אשר עבורם שאלה כמוה כהשפלה, וויתור מתפרש כתבוסה. הם קרבנות של עצמם. מכשולים רגילים גוברים עליהם, אין הם מסוגלים למצוא את האיזון החמקמק והחופש לנוע אתו בקלילות בעולם.

את אנרגיית החשיבה והעשייה נלמד באופן טוב יותר מעצמנו מאשר מהזולת. אנו שולטים בו, לבסוף, כאשר אנו משוחררים מהמגבלות של עצמנו.

27 בספטמבר 2010

אין משמעות לכלום - סטניסלבסקי



בתחילת המאה העשרים הייתה נטייה רווחת בתאטרון שמשחק הוא דבר חיצוני, מלא בעצמו, לעתים על סף השירה. גם איכות המשחק במחזאות הריאליסטית (איבסן, סטרינברג) הייתה חיצונית ומלאה גינונים ומניירות.

הבעיה הלכה והעמיקה במיוחד בתאטרון העממי/בידורי של אותם הימים. צורת משחק הייתה וולגרית צעקנית וסטראוטיפית. תאטרון שבו נאמרו לא רק דברי זימה אלא גם מסרים פוליטיים נגד הממשל.

תאטרון זה היה אסור ברוסיה של תחילת המאה העשרים, הצנזורה של המשטר הקומוניסטי לא אפשרה לתאטרון שכזה להתקיים. היות וצנזורה ואמנות לא הולכים ביחד סופרים ומחזאים רבים ברוסיה מצאו דרכים עקיפות להביע את עצמם ולקבל אישור מהצנזורה. השאלה המרכזית שנשאלו לגבי יצירתם היא "מה המשמעות של מה שכתבתם?" התשובה הנכונה הייתה "אין משמעות!".

צ'כוב, מגדולי המחזאים כתב לחוקי הצנזורה. לא עוד אנשים מרדניים, גיבורים שנלחמים באויב אכזר, אלא אנשים שנלחמים בעצמם. פעולותיהם לכאורה נראות כחסרות משמעות. הרהורי הלב, מחשבותיו של האדם הרוסי. הצנזורה אישרה.

סטניסלבסקי, במאי ושחקן, הכיר בחומר, זיהה את הפוטנציאל הגלום בו ולקח על עצמו את מלאכת הבימוי. אך בחדר החזרות נוצרה בעיה. החומר אינו מתכתב עם צורת המשחק החיצונית, עם הפעולה הישירה. הרהורי הלב דורשים צורת משחק חדשה, הרי אם הצנזורה תחליט לפתע שיש משמעות נסתרת/חתרנית מאחורי המעשים היא תוריד את הצגה. סטניסלבקי בלית ברירה החל לפתח מניפולציות על שחקניו בחדר החזרות . הייתה לו משימה: להרגיע את המשחק המוחצן ולהפוך אותו לפנימי, נטול מניירות וחסר משמעות.
המפגש בין שחקן חיצוני לבין איכות עבודה פנימית, בפלטפורמה שצ'כוב העניק,יצרה צורה חדשה ומפותחת של משחק. צורה מלאה יותר ומעניינת. צורה שהייתה כה נזקקת אותה תקופה על ידי כל קהילת התאטרון העולמית.

כך השיטה של סטניסלבסקי, שהיה לחלוטין איש מוכשר ותאורטיקן מבריק, פרשה כנפיים לאמריקה, להוליווד. לעולם של סרטים מלוקקים מלאי מניירות, פאתוסים, פרד אסטר, ג'ין קלי ואחרים. כולם מוחצנים במשחקם. שיטתו של סטניסלבסקי עבדה כמטה קסם ויצרה שורה של שחקנים מפורסמים שהיללו את השיטה וייחדו אותה.

כשהגיעו שנות השישים, המשטר הקומוניסטי החל להידרדר, הצנזורה להיעלם. התאטרון שינה את פניו. החומרים השתנו. החברה השתנתה. תלמידים חדשים של השיטה נכנסו ויצאו מבתי ספר למשחק. רק הפעם, השיטה של סטניסלבסקי, שכבר קיבלה זרועות רבות (סטרסברג, האגן, אדלר, מייזנר), החלה לאבד את עצמה. תלמידים ללא רקע ועם מעט כישרון שהעריצו את כוכבי המסך והבמה, החלו ללמוד רק פן אחד של ה"שיטה"; את הצד הפנימי. (זיכרון חושים, מונולוג פנימי, שבע השאלות, תשע השאלות, למצוא את הרגש וכדומה.) שחקנים החלו ללכת לאיבוד, להרגיש אשמים שהם לא מוצאים את עצמם, שהם חסרי כשרון, שהם לא מביאים את עצמם להודות בכישלונם להבין את המורים. (תתחבר לדמות, תראה את אבא שלך, את אימא שלך.) סטודנטים שגילו במהלך הלימודים דפוסי ההתנהגות חיצוניים, הצליחו לשלב אותם ב"שיטה" ובכך הצליחו למנף את כשרונם. אך אלה תמיד היו בודדים (וכפי שמייזנר אמר: "הם נכנסו עם הכישרון לבית ספר." ) אלו הפכו במהרה לשחקנים עובדים והמשיכו להניע את הגלגל העקום של ה"שיטה."

כתוצאה מכך, לימודי המשחק איבדו שליטה. בימאים ושחקנים הפכו למורים והחלו לעקם את יסודות השיטה לטובתם. שחקנים קיבלו את אלמנט החוויה הרגשית ולא את הטכניקה והפרקטיקה. ובכך נוצר דור חדש של שחקנים - "דור המחפשים." תהליך זה שנבע מכמה סיבות, אחת מהן - התעצמות תפקיד הבמאי, יצר עשרות שחקנים שאינם יודעים לביים את עצמם (Selfdirecting). נוצר דור שלם שסומך על אינטואיציה ראשונית ואינו יודע לפרק סצנה. מעט השחקנים היום שיכולים להגיד שהם מבינים את ה"שיטה" של סטניסלבסקי. מעט השחקנים שיכולים להודות שיש להם טכניקה ברורה, שפה שבה הם יכולים להשתמש.

המטרה של השחקן היום היא למצוא בחזרה את הדמות החיצונית (OUTER CHARCTER) ולשלב אותה עם הדמות הפנימית (INNER CHARACTER). טכניקות שלמות של תנועה, קול ודמיון הלכו לפח בעקבות ה"שיטה". אלפים של תלמידי משחק מאשימים את עצמם ואת הסביבה שלהם בחוסר יכולתם להבין את יסודות המשחק. אף אחד מהם לא העז להודות שאולי השיטה של סטינסלבסקי לא מתאימה לשנות ה2000. בינינו עברו כבר מאה שנה, יש אלטרנטיבות אחרות.

4 בספטמבר 2010

מהי סדנה? (workshop)

סדנה אינה כיתת משחק או חזרה למרות שלעיתים נדמה כך. המונח סדנה workshop מתאר מקום שבו ניתן לחקור וליצור בלי דרישה לתוצאה. מטרתה היחידה של הסדנה היא לחפש אספקטים נוספים של התיאטרון החל מסגנון ועד למיצוי פוטנציאל השחקן. לכן אין שימוש בטקסט אלא אם הוא נדרש כדי לתמוך בחקירה. כמו גם נדרשת התנתקות מהצורך לתאריך יעד על מנת שלמשתתפים בסדנה יהיה את החופש לבדוק ולחקור את אותן השאלות שלרוב מושתקות בזמן חזרות. גם באופן האישי וגם באופן הממסדי הסדנה דורשת מידה מסוימת של פתיחות ויכולות קליטה של רגעים פנימיים ומתקשרים.
סדנה נותנת לנו רישיון לטפח, לגלות, לנחש, לצמוח ולנסות אלטרנטיבות. יש גם סכנות בסדנה שעלינו להכיר בהן. התמכרות בלתי נגמרת, אפילו נצחית, לתהליך. דיכאונות הנובעים מחוסר אונים ומיעוט של הנחיות ומידת ריכוז מאומצת המתישה את מערכות הגוף. את יתרונות הסדנה ניתן לתמצת כך – הסדנה היא צורה של חקירה או מחקר שבה הרעיונות, התיאוריות ואפילו מסקנות נראות לעין ולאו דווקא תוצאות.

26 ביולי 2010

תפילת השחקן


אני בוחן לבבות ויודע לעד
יסורי לבטים של שחקנים היוצרים יש מאין
תן לי כוח לעמוד מול ההשפלות, העלבונות המלחמות והאנטריגות
קנאה, רכילות, צרות עין
זלזול החברה, אדישות הקהל, טמטום הביקורת
צער חברך בזמן ניצחון, שמחה לאיד בזמן מפלה
והשכחה הכללית הצפוייה לך בעתיד בתמורה לעבודתך ולהישגך.
עכשיו עלה לבמה!

12 ביולי 2010

"חיים אחרים" שבה מפסטיבל בארה"ב עם 5 פרסי הצטיינות

ההצגה "חיים אחרים" בבימויו של רועי מליח רשף ובביצוע קבוצת נוער בסיכון משכונת התקוה חזרה מפסטיבל בינלאומי בוניס, פלורידה שבארה"ב.

ההצגה התקבלה בכבוד רב ולאחריה הגיעו מחמאות ושבחים רבים, ואף הזמנות לפסטיבלים נוספים ברחבי העולם.

בנוסף, זכתה ההפקה לפרסי הצטיינות בתחומים הבאים:

פרס מצוינות בתלבושות
פרס מצוינות בויזאליות
פרס מצוינות במוזיקה וסאונד
פרס מצוינות לאנסמבל לנוער
פרס שחקנית נוער מצטיינת – שני בן שמואל

מהביקורות:
"גולת הכותרת של הערב היתה ההצגה של המחזה המקורי "חיים אחרים"..."
"עם הומור מסוגנן ומצויין, הקבוצה סיפרה אגדה מודרנית..."

פרטים על ההצגה לחצו כאן

19 ביוני 2010

Miracolo - Piccolo theatro


עיבוד ובימוי: רועי רשף-מליח
תנועה: עמית זמיר
דרמטורגיה: גוון מורוני

עיבוד בימתי לסרטו של ויטוריו דה סיקה "נס במילאנו" (Miracolo a Milano)
קופרודוקציה של הסטודיו עם תיאטרון הפיקולו במילאנו, אחד התיאטראות המובילים באירופה וביה"ס למשחק פאולו גראסי.



לראשונה נפגשות במילאנו שתי קבוצות של שחקנים במסגרת קו-פרודוקציה בין הסטודיו של יורם לוינשטיין לבין תאטרון ה"פיקולו" האיטלקי במטרה להמחיז את הסרט המופתי "נס במילאנו" של ויטוריו דה סיקה מ-1951. הפער בין התרבויות ומחסום השפה רק יוצר מפגש מרתק ומאתגר עוד יותר.
כמו בסרט, אנשים אינדיבידואלים הופכים לקבוצה אחת שבאמצעות שפת התיאטרון והרבה דמיון מצליחות לתקשר ולספר את סיפורו של טוטו, ילד יתום שבגיל 18 יוצא אל העיר הגדולה ובונה יחד עם חבורת קבצנים עיר פחונים במגרש נטוש. כאשר במקרה הם מגלים מאגר נפט מגיע בעל המגרש, מובי ומנסה לסלק אותם. הם יוצאים למלחמה נגדו, על ביתם ועל זכותם לחיות כבני אדם.
על הבמה נאספים 11 שחקנים – חמישה ישראלים, ושישה איטלקים , אשר מספרים את הסיפור בשלוש שפות שונות, היוצרות שפה חדשה על הבמה.

ב 24.6 עלתה ההצגה לראשונה באיטליה על אחת הבמות המוכרות והמכובדות ביותר באירופה – תיאטרון "פיקולו". לאחר מספר הצגות שם, הגיע הצוות כולו לישראל והציג בין התאריכים 1-3 ליולי בתיאטרון של הסטודיו בת"א. הפרויקט התקיים בתמיכת עיריית ת"א ועיריית מילאנו כחלק מברית "ערים תאומות".


Miracolo a Milano, scritto da Zavattini e nel 1951 trasformato da De Sica in un film indimenticabile, è una favola sociale ambientata nel dopoguerra nelle baracche ai margini di Milano, dove la povera gente, minacciata di sfratto da un avido industriale, organizza un’azione di resistenza che solo un miracolo può far trionfare.
Un film che testimonia un’epoca di povertà e conflitto, ma anche di grande visione e speranza nel futuro.
Gli interpreti riattraversano sotto la guida del giovane regista israeliano Roy Reshef Maliach il capolavoro del neorealismo italiano. Il viaggio onirico "verso un regno dove buongiorno vuol dire veramente buongiorno" si riafferma nell’incontro tra giovani artisti di città così diverse e figli di un’epoca tanto lontana da quella della Milano del dopoguerra che costituisce la “zona franca” immaginaria del loro incontro. Sul palcoscenico vuoto tutto è creato dagli attori, dalle loro voci e dal loro corpo: cercando di riscoprire ancora una volta come dal niente, sul palcoscenico, possa nascere il miracolo della vita nel teatro.






23 במרץ 2010

יאק אומר מו



תמונות מההפקה

תיאטרון-מחול, סמינר הקיבוצים
מחזה: רועי מליח רשף בשיתוף השחקנים
בימוי: רועי מליח רשף
תנועה: ענת כ"ץ
עיצוב חלל ותלבושות: ארז מעין
תאורה: זיו וולושין
עלתה בתאריכים 08.02.10 עד 25.02.10 

הסיפור מאחורי ההפקה: 
החל מאוגוסט 2009 ועד פברואר 2010 מצאתי את עצמי מבלה כמעט כל שבוע, לעיתים כל יום, בבית חולים. מטייל בין המסדרונות, מרופא לרופא, מבדיקה לבדיקה, ובעיקר יושב ומחכה בתור - בוהה- בקירות, בתמונות, בברכיים שלי, בתקרה, מדי פעם בשעון שלי ולרוב באנשים סביבי; באחיות, ברופאים, במנקים, בטכנאים, חולפים מהר, רואים אותי, לא רואים אותי, נוגעים בי, מדברים, במילים, מספרים, אותיות, נתונים רפואיים, חמש, שש, שבע, שתיים עשרה , הולכים, צועדים, אנשים מדברים על אנשים אחרים.  אנשים מדברים עלי, איתי על אחרים,  כולם מדברים, מספרים סיפורים , לעצמם או אחד לשני.  ובתוך כל העיסוק הזה בחיים ובמוות, יש שגרה של בני אדם, כולם עם פני פוקר, בוהקים באור פלורסנט  לבן. מנותקים לגמרי מהעולם שבחוץ, זה מרחב עם חוקים משלו, עם מילים משלו, עם שתיקות משלו  כי הרגע שבו אדם נכנס לבית חולים זה כאילו הוא נכנס בחומות של עיר אחרת, מנותקת ממציאות חיצונית, המרחב משתנה, הזמן משתנה,  חיים בתוך מסדרונות ומיטות וחלוקים, שמים לך צמיד על היד ומכריזים עלייך כאזרח מן המניין. 
בית החולים אינו נמדד בערכים של רע או טוב, זה מקום אחר עם תרבות אחרת.  תרבות של רופאים ואחיות. מה זה אומר אני עדיין לא באמת יודע. 


ביקורת אתר 'הבמה' - מחול המסדרונות (צבי גורן)

העיר האחרת 
רפואה ובתי חולים הם אחד הנושאים הזמינים בסרטי קולנוע, סדרות טלוויזיה וגם, כמובן, בתיאטרון. בדרך כלל אלה דרמות, לפעמים מלודרמות, ופה ושם קומדיות וסאטירות. אולי משום שהמצב האנושי של מחלות, פציעות, כאבים וכיו"ב הוא הנפוץ ביותר. ודאי משום שהצורך לבקר רופא, לקבל מרשם, לחכות במסדרון לתורך, לך ושוב, המתן היום וחזור מחר הוא תרגיל הכושר המוכר של אלה שהקידמה בנתה בקרבתם מרכזי בריאות, בתי חולים, מרפאות, קופות חולים ועוד אטרקציות המתחרות על לבו, כליותיו, עיניו, שיניו, ובעיקר כיסו של האדם. חולה או בריא. 
רועי מליח רשף נקלע שלא בטובתו אך לטובתו לבילוי כמעט שבועי, לעתים מדי יום, בבית חולים. כעדותו הוא נע ונד שם בין המסדרונות, בין רופאים ואחיות, בדיקות, ובעיקר מצא עצמו יושב ומחכה, "בוהה בקירות, בתמונות, בפלורסנט, בברכיים, בתקרה, בשעון". 
הוא היה כרואה שאינו נראה למי שחלפו על פניו, לאלה שטיפלו, צילמו, בדקו, הנהנו בראש, רשמו משהו, לחשו זה לזה, התרחקו בדיסקרטיות, פטפטו בלעדיה על עצמם, על עמיתים, על רומנים זעירים, וכמובן על החולים. וכולם בעיקרו של דבר, מראשיתו ועד אחריתו עסקו בעניינים שנוגעים בחיים, כלומר גם במוות. 
מי שנכנס בשערי עולם כזה יודע לספר בצאתו על חוויות מוזרות, מפתיעות, מה שמכונה אצלנו "קפקאיות". כשאדם כזה הוא יוצר, שחקן בנשמתו, מחזאי ובמאי בעיסוקו – וכזה הוא רועי מליח רשף – החוויות מתועלות מהר מאוד לעברה של יצירה. ובמקרה שלו עוד בטרם יבש הדיו על מסמך השחרור המיוחל מהרשת וממה שהוא מכנה "העיר האחרת" שבין חומותיה היה לכוד החל מאוגוסט 2009 ועד החודש. 
את מה שראה בששת החודשים שלו שם, את המסלולים שעבר הוא זיקק למחזה סאטירי ייחודי "יאק אומר מוּ", שאותו הוא מעלה בימים אלה בבית הספר לאמנויות המחול של סמינר הקיבוצים עם תלמידי תיאטרון-מחול שנה ג'. העלילה – אם ניתן לכנות כך את מהלך ההצגה – מתארת בשנינות רכה את עולם המסדרונות של בית החולים מנקודת המבט של מי שיושב ומחכה לתורו. 
לפיכך גם עיצוב חלל הבמה הלבנה, והתלבושות הלבנות-ירוקות-כחולות של ארז מעין משרת את העניין, ובסיוע התאורה הלבנה של זיו וולושין יוצר הוויה קפקאית למרות שמדובר בחלל פתוח ומואר. את המסדרונות הארוכים והמפותלים יוצרים פסי נורות זעירות הקבועים ברצפה. 
הבימוי של מליח רשף יחד עם הכוריאוגרפיה של ענת כ"ץ הופכים את המשחק בעיקר למחוות פנים, גוף, זרועות וידיים, קולות מעובדים, לחישות, צחקוקים, בנוסח שהייתי מכנה אותו של דיילות מכירה, של פלצני חוכמה, ושל עיניים פקוחות במופגן למרות שאינן רואות דבר מלבד את עצמן ומעמדן. 
16 תלמידות ותלמידים, מדויקים בתנועתם ובמחוות גוף וקול, משתתפים בהצגה המקסימה שרועי מליח רשף הצליח ליצור בתהליך מתוך מסדרונות הכאב המשוכללים ונמשך אל במה משובחת של תקווה.