23 ביולי 2019

סיכום מחשבות קצרות 24.7

אני חי כמו חתול. עובר בין שלושה חדרים, לא יוצא מהבית. בעיקר בוהה, קצת קורא, קצת כותב.

*****
סיימתי לכתוב מחזה במחברת שקיבלתי במתנה בכנס. אני מצטער שלא כתבתי את המחזה במחברת ראוייה יותר. מה לעשות, דברים הופכים להיות ראויים רק כשמסיימים אותם, לא כשמתחילים.

*****

אני קורא מספר ספרים במקביל ומקשיב לעוד מספר ספרים. זה מתבלגן לי בראש. אני נהנה מזה.

*****

התחלתי סדנה לטכניקות מתקדמות במחזאות. יש קבוצה נהדרת. למרות החששות שלי בהתחלה, היה שיעור נהדר.

*****

ההצגה 'המחכה לאהבה' עלתה. היא מוצלחת מאוד. אני מצטער שלא כתבתי על הימים שהיא עלתה, על הציפייה, על המתח, ועל החוויה שאחרי. ניסיתי לכתוב בדיעבד. כל מה שיצא לי זה עובדות יבשות.

*****

הייתה קריאה ראשונה של 'הלידה' מחזה עתידני שיעלה בתיאטרון מיקרו בסוף השנה. השחקנים נפגשו עם הטקסט לראשונה בקריאה. הם קראו ברגישות רבה. והופתעו תוך כדי מהמהלכים. סיכמתי את הקריאה כאירוע מוצלח.

*****

אני ונטע, בתי הקטנה (8) קוראים יחד את 'אליס בארץ הפלאות.' אנחנו נהנים וצוחקים ומנסים יחד להתמודד עם האבסורד של הספר. נטע מרגישה קרובה לאליס וזה גורם לה לרצות להתקדם בספר. לקחנו בספריה את הספר השני.



*****
במשך כשבועיים נרדמתי מוקדם וקמתי בחמש לפנות בוקר. חשבתי שאכתוב בזמן הזה. כתבתי מעט מאוד. בעיקר נהניתי מהשקט של הבוקר. אף אחד לא רצה ממני משהו. הרגשתי שהזמן שלי. לא קל לקום כל כך מוקדם.  הפסקתי את המנהג הזה.

*****

אני מתחיל ומפסיק כל הזמן. אני יוצא לטיולים בהרגלים של אנשים אחרים. בסוף אני חוזר למצב ברירת המחדל של עצמי.

  

ניל גיימן ואני

ניל גיימן, סופר, תסריטאי, עיתונאי, איש די מפורסם בעולם הספרות.  אני לא מתחבר לסגנון הספרותי שלו. זה מצד אחד. מצד שני, האיש עצמו מרתק אותי והשפיע על לא מעט בחירות שעשיתי בחיי הכתיבה שלי. את הספרים שלו הכרחתי את עצמי לקרוא. קראתי את אלים אמריקאים ולא ממש אהבתי. חאר כך את ספר בית הקברות ואהבתי רק את הסוף, קראתי את החוברות הראשונות של סנדמן (גם שם לא נתפסתי אבל הצלחתי להכיר בחוכמה של הכתיבה.) אבל יש לקרוא דברים מתוך הנאה וניל גיימן לא מסב לי הנאה ויש לקרוא דברים על מנת ללמוד מהם את המלאכה וכאן ניל גיימן הוא נהדר. אני מוצא שיש ספרים שאני נהנה מהם מאוד ויש ספרים שאני קורא אותם כאדם שחוקר את עולם הכתיבה.

אני שומע אותו מדבר בפודקאסטים ובראיונות. אני קורא מאמרים שלו. הוא נשמע כמו קולגה. מישהו שהייתי יכול לשבת איתו על קפה ולדבר. האם לא לכל אחד מאיתנו יש אדם כזה בחיים? אדם שאיננו מכירים אך נדמה שהוא היה יכול להיות חבר טוב?

לאורך השנים חזרתי אליו שוב שוב. בזכותו רכשתי את העט הנובע הראשון שלי LAMY SAFARI. ואחר גם את השני LAMY 2000 . מאז אני הכי אוהב לכתוב איתם. למדתי להנות מכתב גדול ולא מובן במחברות שלי ולהרגיש בזכותם שאני אדם כותב. אני משתדל לכתוב את רוב החומרים שלי בעט נובע. לפחות בהתחלה.

מישהו פעם אמר: כאשר אתה כותב בבית קפה עם מחברת ועט, אנשים יסתכלו עליך וישאלו "מה אתה כותב?" אבל מול מחשב השאלה תהיה "על מה אתה עובד? " ניסיתי את זה. זה אכן ככה.

ניל גיימן מציין שכאשר כותבים במחשב יש תחושה רצינית של עבודה ולכן קשה מאוד לקצר את המילים, כי אתה מוחק את העבודה שלך, עבודה שהשקעת בה. לעומת זאת לערוך כתב יד ולהעביר את זה למחשב מרגיש כאילו אתה חוסך לעצמך עבודה מיותרת. לכן, במקום לקצר אנחנו מונעים מילים מהמחשב. זה נהדר.

אני הכי אוהב את ההקדמות שניל גיימן כותב. הוא מצליח להעביר תמימות וסקרנות ולטבול אותן בתובנות. אני  אוהב ללמוד איך אנשים חושבים, איפה הם כותבים, באיזה עט הם משתמשים (או מחשב) מה סדר היום שלהם וכו'

ככל שאני מתבגר אני מעכל את הרעיון שאני יכול להעריך את פועלו של בן אדם מבלי לאהוב את האמנות שלו. במוח אני מבין את ההגיון אבל הלב עדיין מסרב להאמין בזה.

9 במאי 2019

ים של מילים - איך כתיבה חופשית הצילה לי את הכתיבה


לא כולל הבלוג. כתבתי היום קרוב ל-5000 מילים. מה אני כותב? את המחשבות שלי. אני לא עוצר. אני מקליד במהירות. מקליד עם שגיאות. מדבר בקול רם.  לא מתחשב בטעויות, לא מתחשב בהגיון. אני שואל שאלות במילים ועונה וכותב שברים של מחשבות ושברים של דיאלוג ושברים של שאלות ותשובות.
למה לא ידעתי לעשות את זה לפני חודשיים? למה לא ידעתי לעשות את זה כשהייתי צעיר? למה אני לומד לסמוך עך עצמי רק עכשיו?  לכל דבר יש את זמן שלו. זה הזמן של הגילוי הזה.

נתקלתי בטעות בספר. “כותבים והמחברות שלהם.” ערכה אותו דיאנה ראב. הספר הזה הוציא אותי ממשבר הכתיבה שהיה לי בשבועות האחרונים. לא היה לי רצון לכתוב. נאלצתי להכריח את עצמי לכתוב. הכתיבה הפכה למטלה. אני לא יודע מה קרה. הרעיונות שלי התנגשו אחד בשני. לא ידעתי כבר מה טוב ומה לא טוב. כל הזמן קפצתי מדבר לדבר. אני כותב אבל זה לא אני. אני מחקה את עצמי. אני כותב בנדמה לי מחזה. כמו שחקן שמשחקק. המשבר עמוק. התחלתי לעשות מדיטציה כל יום. עד לאותו רגע הכתיבה הייתה המדיטציה שלי. נאצלתי להחליף אותה  עברו ימים ולא כתבתי מילה. פה ושם הזזתי את העט. שכנעתי את עצמי שזה הכול חלק מתהליך. אם זה נכון אני לא אוהב את החלק הזה.



בתום הפרק הראשון מצאתי שיש קווי דימיון בין המתואר בספר לכתיבה ה'יומנית' שלי. ב'יומנים' שלי אני כותב בעיקר מחשבות. אני כותב במחשבה החופשית. אני מדבר עם עצמי. פורק את עצמי מכל המחשבות והפחדים. נותן לרעיונות חדשים לבצבץ ובוחן אותם בעשרות שאלות.  ביומנים שלי אני חוזר להיות תלמיד. אני בוחן את השיעורים שאני מלמד. המוח השמאלי, מלא בתחושות ורגשות והמוח הימני, שמסדר ומנתח ומחפש הקשרים והגיון. בכתיבה היומנית המילים נשטפות ממני בדומה למשאית זבל הפורקת את הערמה היומית. נחתי בכיסא וראיתי את כמות המילים שערמתי לאורך השנים.

בימים האחרונים יש לי הספק נפלא. 4-5 דפי A4.  חזרתי לכתוב שוב.  אני כותב בין 500 - 1500 מילים ביום רגיל של כתיבה. במחזאות זה די הרבה. תקופה לא מבוטלת שההספק שלי נמוך. אני מאשים את עומס בעבודה. שנים שאני חוקר איך  איך אנשים כותבים 5000-7000 מילים ביום. יש ספרים שמסבירים את זה. קראתי אותם. מעולם לא הצלחתי להבין את ההיגיון שלהם. עכשיו אני קצת מבין.


כוחו של היומן. כוחו של המוח. ים של מילים מתפזרות על הדף. עכשיו אני קבוע עם פנקס קטן. למשפטים קצרים (עם עיפרון) מחברת קטנה למחשבות שאף אחד לא אמור לקרוא.  ובמחשב אני כותב את הפרויקטים שלי. לאחר סשן עבודה. אני מדפיס ומכניס אותם לתיקייה על מנת לעבור עליהם בסשן הבא. אני נרגש. זו דרך שעשוייה להקל עלי.  להקל על הרעיונות לבקוע.  כי בינתיים הרעיונות חגים סביבי כמו רוחות רפאים  אשר מבקשות להשתחרר. 

2 במאי 2019

הדמעות בטקס יום השואה של הבת שלי והילד שלא התעניין


היום ירדו לי דמעות בטקס יום השואה של הבת שלי. אבל זה מה שקרה בסוף הטקס שגרם לי ללכת עם מחשבות.

היינו מעט הורים והמון ילדים.  הסתכלתי על הבת שלי בעודה מדקלמת טקסטים. וחשבתי לעצמי - אילו חייתי  בתקופה הזאת איזה מן אבא הייתי עשוי להיות? מה הייתי אומר לבנות שלי? איך הייתי מסביר את מה שקורה?  ובעיקר מה הייתי עושה? ואז התרסק לי הלב  על כך שלא הצלחתי למצוא אצלי בדימיון אפילו סיפור גבורה אחד.  דימיינתי את המבט שלה מלא השאלות ואת המבט האפור שלי שאני לא יודע מה לעשות. ראיתי את עצמי מובל , ראיתי את עצמי נפרד. ראיתי את עצמי עולה על משאית. דימיינתי אותה בוכה, צועקת -  איפה אתה אבא! למה אתה לא עושה כלום. זה לא המוות שהפחיד אותי בדימיון, זאת הפרידה מהדבר היקר ביותר שלך. ודמעתי, ודמעתי ודמעתי.

ואז הטקס נגמר. וילד אחד בכיתה ו'  חלף על פני ופלט לעצמו "גם כן טקס. מעניין לי את התחת." ומהחושך הזה הציפה אותי תחושת שמחה לא מובנת. נזכרתי שגם לי זה עניין את התחת כשהייתי ילד. ונזכרתי כמה צחקתי בצפירות מפרצופים של חברים וכמה התעצבנתי שאין כלום בטלוויזיה, ו'יו' איזה שעמום ואיך הכול סגור. ובצעירותי לא התעוררתי לצפירה ובנערותי אמרתי שכולנו עדר. ודי עם הנרטיב של השואה. וברגע, הילד שחלף על פני ואני היינו אחד. וידעתי שהוא עוד לא מבין ולא אמור להבין, אבל יום אחד, הוא יהיה אבא כמוני, ויהיו לו המון זכרונות מיום השואה. ושמחתי על הטקס הזה. הטקס הזה לא נועד לילדים. אבל על הילדים להזכיר לנו את השואה.  לאבות לאימהות ולאזרחים. ואני מודה על הזיכרון הזה. ועל הבת שלי שמדקלמת מילים עצובות ומילים שכמהות למשהו שהיא לא מסוגלת להבין וגם אני לא. ועל כך שחזרתי הביתה  המום ושמח על מה שיש לי. ועל הילד הזה שלא התעניין.

22 באפריל 2019

מחשבות על היום וכל היום

קמתי בשמונה בבוקר. ישבתי ליד שולחן העבודה שלי, קראתי וכתבתי. קמתי להפסקה אחת. ירדתי לרחוב לקנות לי טוש שחור.  הטוש שאיתו אני כותב נגמר. לא מצאתי טוש. קניתי אוכל וחזרתי הביתה. חזרתי לשולחן העבודה. המשכתי לקרוא ולכתוב. כל כמה עצרתי להפסקה קטנה בה בהיתי ולא עשיתי כלום. בשלב מסויים גם ביצעתי מונולוג מאולתר למראה. אני לא זוכר מה אמרתי והתחרטתי שלו כתבתי אותו.  הזה היה יום מוצלח מבחינתי - היו בו מעט הסחות דעת. הצלחתי להתנהל בין מספר פרויקטים. לא נדרשתי לענות על מיילים, אף אחד לא חיפש אותי ורוב היום הטלפון שלי היה סגור.  עכשיו שאני כותב את המילם הללו אני שואל את עצמי - האם הייתי יכול לחיות ככה כל יום?   בטוח הייתי כותב יותר.

שכחתי לציין שגם ראיתי סרט.  זה קרה בטעות. לא התכוונתי לראות אותו אבל התחלתי ולא יכולתי להפסיק.
A RAISIN IN THE SUN משנת 1961.  במקור זהו מחזה. שעשו לו עיבוד לסרט. הסיפור הוא על משפחה שחורה בשיקגו החלומות והקשיים שלהם באמריקה.  אני נשאבתי אליו ולא הצלחתי לצאת ממנו. ישנה גם גרסה חדשה מהשנים האחרונות. זה לא מתקרב לאיכות של המקור. אני אוהב סרטים ישנים הכתיבה שם פשוט מעולה.



*****

הבטחתי ליפים שאני אגיש דראפט גמור למחזה. אני לא רואה איך זה קורה. אני מרגיש שעוד קצת ואני מסיים. אבל ככל שאני מתקרב לסיום ככה קצה השביל מתרחק. מעניין אם זו תחושה שעוד אנשים חווים?

*****

קראתי כתבה. בני זוג שמרגישים נוכחים במערכת היחסים שלהם לא מרגישים צורך לפרסם אותה ברשתות החברתיות. שאלתי את עצמי איך זה משיק למערכת היחסים שלי עם המחזאות. האם אני מחפש אישור מבחוץ על היותי מחזאי? אני לא יודע את התשובה.

*****
לאחרונה אני שוכח טת הטלפו שלי בכל מיני מקומות.  התת מודע שלי מנסה לסלק אותו.

17 באפריל 2019

בלתי אפשרי

החלטנו במחזאים לכתוב מחזאות בלתי אפשרית. זה שם גדול אך מה שהוא אומר שאנחו משוחררים מכל מגבלה שיש לגבי מבנה, דמויות, עלילה וכן הלאה, זה אתגר  שאפשר להפליד איתו ואפשר להשאיר אותו עדיין ברמת הסיפור.  זה אומר שלמילה יש כוח יותר רחב ממחזאות רגילה. כי בלעדי המילה לא ניתן להבין את מה שקורה. זה נכון לרוב המחזות  שאינן ריאלסטיים. במילייייים אחרות זה מה המימד האומנותי של המחזה או המימד הפלסטי 
התחלתי לכתוב מחזה שבנוי על חפצים, ומהר מאוד החלו להכנס הזכרונות שלי לתוך המחזה תוך שעה כבר הבנתי שאני כותב על עצמי. החלטתי ללכת על זה עד הסוף כתבתי את המצוקה האישית שלי ואני הדמות הראשית על הבמה בשמי מבלי להסתתר. כתבתי על אימא שלי ועל אבא שלי ועל הסיפור המשפחתי שלי. זה כנראה המחזה הכי חשוף שלי. הוא לא כתב האשמה נגד אף אחד [ לפחות כך נדמה לי] אלא זה ייצוג של הבעיה המשפחתית שלי. מהמקום שלי כיוצר או מה שהפך אותי ליוצר. אני בסך הכול מנסה לספר את הסיפור של המשפחה שלי אבל הבעיה שאני לא באמת יודע מהו ואין מי שיגלה לי. 
אתמול התקשרתי לאימא שלי על מנת להכין אותה שכתבתי מחזה עליה. אני לא חושבת שהיא אוהבת את הרעיון. אבל נולד לה בן מחזאי, אז זה חלק מהעניין. מעניין אותי לראות אותי על הבמה. חבר שאל אותי אם אני אשחק בזה, אמרתי שלא. אני רוצה לראות את זה. אני חושש מאוד מהמחזה הזה. לא בגלל אימא שלי אלא בגללי. מעולם לא כתבתי על עצמי ועוד הנחתי את זה חשוך מול קהל זר. וכן , יש בזה משהו מגלומני. אני חרד מזה אני מתרגש מזה. 
ואני אנצל את הבלוג הזה להזמןין את מי שקורא את זה לבוא לראות ב-5.5.19 זה קורה. בצוותא 2 

קבורת תינוק / שיח ולהג בתיאטרון / המחכה לאהבה / עולם לא ידוע

 BURIED CHILD כתב סם שפרד. לפני כשנתיים ישבתי לקרוא אותו - בכל זאת הוא זכה בפרס פוליצר ואני מחבב את כתיבתו של סם שפרד. אחרי עשרים עמודים הנחתי את המחזה. לא הבנתי כלום. 
לא היה לי מושג מדוע הוא זכה בפרס כל כך יוקרתי. הנחתי שזה קשור לתקופה שבה הוא נכתב. 
לפני כשנה רכשתי הקלטת אודיו של המחזה. ישבתי להקשיב, אחרי כ50 דקות הפסקתי. לא הבנתי כלום. למה לא קורה במחזה הזה שום דבר מובן. לפני יומיים ראיתי גרסה מצולמת של ההצגה  באינטרנט. אד האריס בתפקיד הראשי. במשך שעה ארבעים ושבע הייתי מהופנט. כשההצגה נגמרה נשארתי לשבת בשקט עוד כשעה. זה היה שילוב של סמואל בקט וארתור מילר.  רק בזכות ההצגה הבנתי את המחזה. עכשיו ברור לי מדוע המחזה זכה בפרס פוליצר. התחושה הנוראית של הייאוש, של הסוף.  ההצגה הזאת ייצגה את חוסר התקשורת, הפחדים, השיח האלים, את הריקבון שאנחנו כמשפחה מרגישים ובעיקר (וזה שאחרי שקראתי קצת ביקורות) את ההתפוררות של החלום האמריקאי. במחזה הוא שיעור מתקדם בכתיבה. מאז שמעתי את ההקלטה פעמיים ואני מסתובב עם המחזה בתיק בתרגום מיכה לבינסון ז"ל  (התרגום לא כל כך טוב בעיני).  למחזה הזה אין מקום על הבמה ישראלית.

*****
     
ישיבת דרמטורגיה על קומדיה חדשה. גדי וייסברט. שחקן ומחזאי ירושלמי מוכשר כותב את המחזה.  הוא שיחק אצלי פעמיים. במחזה "אפס סובלנות" ובמחזה "קיצור תהליכים" אחרי עבודת הדרמטורגיה קינחנו בדיבורי תיאטרון ומחזאות. זו הייתה שיחה מעניינת ונחוצה. אני נהנה לדבר עם אנשים על התיאטרון כמהות. על המקום של תיאטרון בחברה היום.  אני אוהב שהשיחה צוללת מהר מאוד לעומק. עלינו להחזיר את הלהג והתהייה לשיח. ג'ורג' ברנרד שאו טען את זה בשנת 1895 בלונדון. מוזר. מה זה אומר עלינו? 

***** 

תום ואני ביצענו תיקונים רבים למחזה "המחכה לאהבה". עכשיו יש גם שירים. שליש מחזה נכתב מחדש. העבודה עליו החלה לפני ארבע שנים והוא עדיין עובר תיקונים. היום שמעתי את אחד השירים - התענגתי. אני לא כתבתי אותם. תום [ווליניץ] כתב אותם. אני מאוד אוהב לעבוד איתו. הוא מדוייק, הוא חכם, הוא יודע לפתח רעיון ולשתף פעולה. תום הוא גם במאי טכנולוגי . זה דבר נדיר. במאי טכנולגי מאוד מייעל את העבודה. 
מעניין איך קהל יחווה את המחזה? הוא לא מרגיש שלי. הוא מרגיש לי שייך לכל השותפים ביצירה. את המוזיקליות של המחזה לא אני יצרתי. את הישירים לא אני יצרתי. אני הסגנון המשחקי לא אני יצרתי. אני זוכר לפני ארבע שנים, בקריאה הראשונה שחשבתי שהם לא מקריאים את המחזה כמו שאני שומע אותו בראש. נלחצתי כמובן. ביום שהגרסה הקצרה עלתה, מיד הבנתי שאני הוא הבעיה. לא הייתה לי היכולת לדמיין את הפטנציאל הגלום בו. למזלי לא אני ביימתי אותו. זה היה טוב מעבר לכל מה שחשבתי. 

*****

אני אמור לסיים את המחזה מדע בדיוני. אני ממש לקראת הסוף.  אני בקשיים. אני לא יודע מה מקור הקשיים. אני לא שומע את המחזה. הכתיבה איטית. ברגעים הבודדים שאני  שומע טון אני ממהר  לשבת ולכתוב. אני חוצב בסלע . אבל חייב לסיים בקרוב. 

הייתה לי שיחה עם יפים [ריננברג] - השיחה איתו מורידה ממני לחץ. הוא לא אוהב לקרוא את המחשבות שלי [תכנוני העלילה].  הוא אוהב לקרוא את הסצנות. הוא אוהב את החספוס של הדראפט הראשון.  כמו בלש האו מוצא רמזים לתת מודע שלי. הוא אישר לי ללכת למקומות אפלים מאוד. הייתי צריך את האישור הזה. אני  חוקר עולם לא ידוע בכתיבה שלי.