30 בינואר 2021

הצעד הנואש של האמן להתבלט כדי לספר את סיפורו

הסופר ריצ'רד פרייס אמר שהצורך של האמן לבלוט לא נובע מיהירות וגאווה אלא מהחלטה נואשת.
אני סוחב את האמירה הזאת כאזיק אלקטרוני המחובר לגופי. האזיק מצפצף כל פעם שאני מנסה לבלוט. אני מקנא באלה שאין להם את הצורך הזה. ויש כאלו לא מעט. 
כאשר בני נוער אומרים "כשאהיה גדול, אני רוצה להיות מפורסם." הם אומרים תראו אותי, תשמעו אותי. הרשתות מאפשרות לנו לבלוט מעל הרגיל. קשה שלא לזלזל בזה. כשאנחנו צורכים התבלטות של מישהו אחר (ריקה מתוכן ) אנו לרוב מזלזלים בזה. לעומת זאת, כשאנחנו מתבלטים, זה כשר לחלוטין. ועדיין, כך או כך, זו החלטה נואשת. עוד לא שמעתי מישהו אומר "וואו, איזה כיף ביליתי בשעה האחרונה באינסטגרם."  זה צורך ולכן נובע מנואשות. 




כאשר אני בולט אני מרגיש טוב. זה מניע אותי לכתוב, לפרסם. אני לא מתכחש לזה שבחרתי ייעוד שדורש התבלטות. אם מסתכלים על הטבע להתבלט זה יסוד מרכזי בהמשכיות. הזכר המנופף בנוצותיו כדי להשיג נקבה. הפרח המושך דבורים, הפרי מושך ציפורים וכו'. המרכיב הזה קיים בכל מקום.  כמובן שהוא לא הכרחי לכולם. לא כל דבר בטבע משתמש בכלים האלו. השאלה שאני שואל, (ומוצא אותה טיפשית תוך כדי כתיבה) האם פרח, המשתמש ביופיו, נואש? התשובה היא כנראה לא. 
האיזון שיש ברצון להתבלט מתבטא בזמן שאנו משקיעים ביצירה (בלא להתבלט.) כמה זמן אני מוכן להשקיע מזמני על מנת לייצר תוכן שיבליט אותי?  הרשתות מציעות לכל אדם להדביק את הפנים שלו על מסך של מישהו אחר.  אנחנו רק נשקר לעצמנו שזו אמנות. זה אולי גירוי. זה לא לבלוט כאמן.  אמן ניזון גם מהעבר שלו - מהיצירות שלו. מההווה שלו - תהליך היצירה שלו והעתיד שלו - החזון שלו, התאוריות שלו. אנשים שעושים סטורי אינם משאירים מאחוריהם כלום. האם זה רע? נגיע לזה עוד מעט. 
רוב האנשים עסוקים בהתבלטות בלבד - כמו חנות שתתעסק בעיצוב השקית יותר מבאיכות הבד או התפירה. אין בזה פסול מבחינה אומנותית. אלו נקראים משפיעני רשת. לאלו יש התמודדות מנטלית קשה, השונה משל האומן. אם הם מפסיקים הם לא קיימים. אם תוקף אותם הרצון להפסיק, הם נעלמים אל מול האמן שיצירותיו נשארות אחריו. 
במנזרים יש נזירים מציירים מנדלות גדולות ולאחר כמה ימים מוחקים את המנדלה. כדי לבסס את עקרון הארעיות. רגע אחד יש, רגע אחד אין. כשאני מתבונן בסטורי של מישהו אני חושב שאולי משפיעני רשת או מתעדי רשת הם כמו הנזירים של המנדלה. הידיעה שזה נמחק מעורר הערכה בעיני. אבל אני נותר אדיש לחלוטין לתופעה הזאת. אולי קוראים לזה סטורי אבל יש שם מעט מאוד סיפור. 

יש לי כשרון לזכור מידע לגבי העתיד. אני לא טוב לזכור רגעים בחיי. (אולי בגלל זה אני לא חושב שהיום יום לי מעניין.) אני אדם עם מעט מאוד זיכרונות, כמעט. כאמן הנואשות שלי מתבטאת בכך שאני צריך שהיצירה שלי תישאר לאורך זמן. זמן הוא המבחן האמיתי של הרלוונטיות של האמן. אבל לא רק האיכות של היצירה אלא גם הנראות / שיווק שלה לאורך זמן. היום לאמנים יהיה קשה יותר להיות נצחיים. 
בספר של סטיבן קינג כל המוצא זוכה. מורה לספרות מסביר לילדים את הקונספט של "זה מטופש" המחשבה שעוברת לילדים כשמכריחים אותם לקרוא קלאסיקות וכל מה שיש להם להגיד זה thats stupid. ואין מה לעשות בנידון. 
זה גורם לי לחשוב על ההתרחקות מאמנות עמוקה ורצינית של הרבה מאוד יוצרים צעירים. דור שלם של אנשים מעדיף לעשות שטויות ברשת ולהתבלט באופן רגעי. (בדיוק כמו שעשיתי כנער. עשיתי שטויות כדי להראות שאני מגניב לחברי.) כי הם מפחדים מהזמן שנדרש להגיע לעומק. מהזמן להעלם ולא להתקיים בתודעה. 

מדוע משפיעני הרשת הם אנשים שפונים לקהל יעד צעיר ממש? בטלוויזיה לוקחים כל מיני סטארים שקהל היעד שלהם הוא בני 12-15 ושמים אותם בפרונט של הטלוויזיה. למה? האמת זה נראה לי נוגע בנקודה מעניינת שבעצם זה להראות למבוגרים דרכים לתקשר עם הצעירים. 

תרבות ההתבלטות היא כמו עישון. אין אחד שחושב שזה טוב. זהו צעד נואש לספר את הסיפור של כל אחד מאיתנו בעולם. השאלה "איך להיות?" ניצחה את השאלה "להיות או לא להיות" כנראה שזה גורלנו. שזה צורך שמניע אותנו קדימה. 

היות ויש לי לא מעט יצירות שמחזקות את הנוכחות שלי בעולם היצירה אני יכול להרשות לעצמי להעלם יותר. זה כוחו של אמן שאינו שחקן או משפיען. מוסיקאי, צייר או כותב יכול להמשיך לפעום גם אם הוא האדם נעלם.  לבלוט באמצעות יצירה. למרות שעדיין אני לא מתעלם מהצורך שבי להרים את הראש מדי פעם ברשת, להרים את נוצותיי בפני קהל. אבל לא כל יום.  

אדם שלא ראה בנותיי זמן רב לרוב המום מכמה הן גדלו. אני, לעומת זאת, כל יום חי עם בנותיי, אני חווה את הגדילה שלהן  ולא המום כמו אדם זר. להיות הלום מול יצירה זה משהו שהייתי רוצה להשיג. 




 


28 בינואר 2021

להעתיק מעצמי את הכתיבה וקונג פו סיני

ישבתי לצפות בסרט קונג פו. אחדות הגיבורים. מצאתי סוג של נטפליקס סיני שאפשר לראות בו סרטי קונג פו בחינם. בתוכי יש כמיהה להיות כמוהם. פחות מעניין אותי הקונג פו. יותר מעניין אותי שהוא יושב ושותה תה באיזה חווה סינית והוא מבין בכל מיני דברים ולא אכפת לו ללכת מכות. אני לא רוצה ללכת מכות. זה כואב ולא תורם. אני יותר בעניין שהוא לא מרגיש מאוים מהחיים.  



אני אוהב בסרטים של הסינים שהם מקדשים את המסורת שלהם. תמיד אנשים מבחוץ מנסים לרמות, להפיל ולהרוס את התרבות הסינית.  בסוף הסיני מנצח. הוא שמר על הערכים הסינים שלו ולא התקפל. אם החרדים היו יודעים אומנות לחימה אז בטוח היינו עושים סרטי קונג פו עם חרדים. 

בבוקר ישבתי לכתוב.  כתבתי סצנה של 400 מילים. וכל הזמן שאני כותב אני מרגיש שזה לא עובד. אני רוצה להאמין שבגלל שכתבתי לא מעט בחיי, אני יכול להרשות לעצמי להיות חמור עם הכתיבה שלי. מצד שני זו גם יכולה להיות הצדקה לקול הביקורתי ואני משלה את עצמי. הכול פתוח. 

בלילה חזרתי לסטודיו שלי. רציתי לכתוב עוד. שמתי לי מוזיקה ברקע ( אני בעיקר שומע ג'אז שקט כשאני כותב) והתחלתי לכתוב. החלטתי לנסות להעתיק מעצמי. כלומר להשתמש בטכניקות שכבר השתמשתי במחזה אחר. אני מחזאי אקלקטי, אני כל הזמן מחפש סגנונות שונים וטכניקות שונות לכתוב. המחזות שלי שונים בצורתם וסגנונם. בניגוד לחנוך לוין או ברכט או שייקספיר שכתבו פחות או יותר בסגנון אחד. ניתן לראות שהם העתיקו מעצמם, במילים אחרות, חזרו על עצמם. ייתכן שעוד לא מצאתי את הסגנון שלי לחלוטין. אני עוד לומד. 

למרבה המזל, הסצנה ממש כתבה את עצמה. ברור היה לי בזמן הכתיבה שאני אוהב אותה. לקראת הסוף הרגשתי שאני דועך, אז הפסקתי. אנסה להמשיך אותה מחר. לכתוב אל תוך החושך (מבלי לדעת לאן זה הולך) זה נהדר כשאתה כותב לבד. כשאתה כותב למישהו אחר החושך מפחיד פי כמה. 

במהלך היום הייתה לי פגישה על פרויקט חדש. כאשר הוא ירקום עור וגידים, אכתוב עליו. לאחרונה אני לא משתף בכל דבר. אני מחזיק את המידע אצלי ומרגיש נעים שזה לא ידוע. סוד מן העולם ויש לו מעט שותפים. אין לי אמונות טפלות בנושא, עין הרע, נאחס או פחד. גם לא אכפת לי להגיד שאני עושה משהו ואז שהוא לא יקרה. ואני לא כותב שמתבשל משהו. לא מבין את האנשים שכותבים שהם בתחילת פרויקט. זה הכי קל להיות בתחילת פרויקט. אני כל יום יכול להגיד שאני מתחיל פרויקט. רק באחד באפריל אני כותב דברי שקר.  זו מסורת שלי לכתוב פוסט מאוד שקרי אך אמין בפייסבוק. 

בימים אלה אני פחות מוטרד אם כתבתי סצנה טובה או גרועה או אם אני מתקדם או לא. (זה בטוח מטריד אחרים שעובדים איתי) יותר מטריד אותי אם עבר יום ולא כתבתי. בגלל זה אני כותב בבלוג בנוסף לעבודה על היצירה שלי.  אני מרגיש שאני לא כותב מספיק במהלך היום שלי. 

27 בינואר 2021

יומן כתיבה 27-28.1

ישנתי מוזר, נרדמתי על הספה תוך כדי קריאה. בבוקר התעוררתי מוקדם. ניסיתי לגנוב כמה שיותר דקות שינה, אבל רעשי הזום שבקעו מהמחשב של בתי עקרו אותי מכבלי השינה.

אני פותח כל בוקר בשגרה זהה. אני קם, מכין לי קפה ומתיישב לקרוא ספר בין חצי שעה לשעה. אני מקיים את השגרה הזאת כבר כמה שנים.  בדרך לסטודיו האזנתי לספר של ג'ודי פיקו " צעד קטן גדול". הספר הזה מאוד מרשים. זמן ארוך בחיי לא אהבתי לקרוא ספרות מסחרית שנכתבת על ידי נשים. יש מעט מאוד סופרות שאני נהנה לקרוא. אורלי קסטל בלום היא אחת האהובות עלי, במיוחד דולי סיטי. לאחרונה התחלתי לקרוא ספרים של כמה סופרות - נורה רוברטס, ג'ודי פיקו ועוד (שאני לא זוכר את שמן). כמחזאי הרבה יורת טוב לקרוא סופרות מסופרים במיוחד בתחום המסחרי. גברים כותבים על חטיפות, היעלמויות, ואילו הנשים כותבות גם על כל אלו אבל מקום אחר. ממקום יותר ריאליסטי. הן משקיעות יותר עומק ברגש ובדמויות עצמן. לי כמחזאי זה ממש מתנה. לכן התחלתי גם לשוטט לז'אנרים פחות שגרתיים בקריאה שלי. אני לא מכריח את עצמי לסיים ספרים אבל יש סופרות שמצליחות בעזרת מילים לשאוב אותי פנימה עמוק. 


בשעה 12 לאחר שעשיתי סידורים כאלו ואחרים, התיישבתי לכתוב. לעבוד על המחזה שמטריד את מנוחתי. פיתחתי עם המחזה הזה מערכת יחסים מאוד מעניינת. אני כל הזמן ניגש אליו ממקום אחר, כותב סצנות ואת רובן זורק. הכנתי קובץ בתוכנה שאני עובד איתה SCRIVINER שאפשר לאגד בה את כל המסמכים ביחד. אלוהים שישמור אותי כמה ניסיונות עשיתי למחזה הזה. אני לא מוטרד. יותר נכון, הייתי מוטרד כבר עברתי איתו שלבים רבים. הייתה תקופה ששנאתי אותו ועשיתי הכול כדי לא לכתוב אותו. ואז ישבתי וביומיים כתבתי עשרת אלפים מילים. ואז זרקתי והתחלתי מחדש ושוב זרקתי וחזרתי למה שכתבתי. וערכתי ושיניתי עד שהיום אני פשוט רגיל לכתוב ממנו כל הזמן עוד. אני עדיין בחיפוש למרות שהדד ליין המקורי חלף מזמן. אני מבין כבר שמה זה משנה, מה אני אכתוב, אני פשוט אכתוב ונראה איזה סצנה תצא לי היום. מי יודע. בשלב מסוים ככותב הכתיבה כבר לא מדאיגה אותך. לכתוב אני יודע, לבנות מחזות אני יחסית יודע. מה שאני לא יודע זה מי אני בתוך הכתיבה. מה הקשר שלי למה שאני כותב. יותר ויותר אני מבין שהתהליך כתיבה שלי הוא ייחודי לעצמי. אני לא אוהב את התהליך שלי. אבל בינתיים לא הצלחתי לשנות אותו. ויש לי הרבה עדים שניסיתי. בכל אופן היום התיישבתי לכתוב סצנה חדשה שרצה לי בראש. והאמת לאחר שסיימתי אותה אהבתי אותה. אמרתי לעצמי יש בה משהו טוב. מחר על בסיס הסצנה הזאת אני אכתוב עוד סצנה. ואולי בקרוב אני אמצע את הדרך לסוף המחזה. אני חושב שעכשיו מצאתי איזה מנגנון. 

בסביבות שלוש חזרתי הביתה. מאותו רגע נכנס לכובע האבא. קצת שיעורי בית עם הבת שלי. בהייה בקיר ובכלל הזמן עובר ואתה לא באמת יודע על מה. ני לפעמים חושב שאני משוטט בבית כמו שהייתי משוטט בדיזינגוף סנטר כשהייתי נער. משוטט חסר תכלית, מתיישב בכל מיני מקומות ומחכה שמשהו מסעיר יקרה. הבעיה בבית שהדברים המסעירים בוקעים מהטלפון בדמות הודעות או שיחות. ואני לאחרונה קובר עמוק את הטלפון שלא יהיה חלק מחיי. יש ימים ממש מוצלחים ויש ימים שאני ממש תובע בתוכו. 

מעבר לזה היום הזה פשוט נעלם. רוב הזמן הסתובבתי עם כאב ראש ועייפות ושאלתי את עצמי האם זה קשור לחיסון שקיבלתי לא נראה לי. למזלי כתבתי בצהריים. אם לא הייתי כותב הייתה עוטפת אותי תחושת אכזבה מעצמי.  כמו כן בשש אני ומחזאי נוסף ישבנו לעבוד על מחזה שהוא כותב. 

עכשיו אני מסיים בבלוג הזה. אני מחשיב את זה ככתיבה לכל דבר. אבל זה לא זמן יצירה. זה זמן סיכום. 

26 בינואר 2021

יומן כתיבה 27-26.1

היה לי שיעור מחזאות בבוקר. לימדתי איך בונים תמה דרך קונפליקט פנימי. היה שיעור טוב ומעניין. יש בזה המון מקום לפיתוח ואני אישית מאוד אוהב לכתוב דרך הפילטר הזה. אני צריך להתחיל להעביר את השיעורים  האלה לכתב. אני עדיין חושב על רעיון לכתוב ספר למחזאות.

סיימתי לקרוא את הספר של סטיבן קינג "מר מרצדס" זה ספר פשוט פנומנלי. המשכתי ישר לקרוא את הספר השני בטרילוגיה " כל המוצא זוכה".  קינג בונה בספרים האלה מהלכים עלילתיים מעולים. החלטתי לנסות לשחק עם המבנה שלו במחזאות ולראות מה יוצא. עשיתי את זה בלילה מאוחר וראיתי כמה הבנייה של קינג יעילה. הוא משתמש בטכניקה פשוטה מאוד שרבים אחרים משתמשים בה . הוא מנכיח את האויב בתחילת הסיפור ומיד אחריו את הגיבור. כקורא אתה מודע לכך שיש עוד זמן עד שהם יפגשו ואתה מחזיק מתח. והוא יודע להשהות את המתח הזה. הדמויות אצלו לא ממהרות והמתח הזה מצטבר וגורם לי לדהור קדימה בקריאה. 

קיבלתי היום את החיסון השני של הקורונה. אני מקווה שזה יעזור. בלי קשר לחיסון, כואב לי הצוואר כבר כמה ימים. אולי כי אני מתוח, אולי כי אני כותב הרבה, אני לא יודע. 

אני כבר שבעה חודשים בערך מנסה לכתוב מחזה. אני מתעכב איתו המון ואני עובר איתו טלטלות. אני לא מצליח לפתור שם בעיה בעלילה. אני עדיין בחיפושים. אני לא מוותר עליו כי אני לא יכול. אני מת שהוא יהיה מאחורי. יש בו כמה סצנות טובות אבל הוא ממש רחוק מלהיות מחזה שלם. 

רכשתי מחשב שולחני חדש לבית. הישן ממש קרטע וכבר זה היה בלתי אפשרי. סידרתי את פינת העבודה ואת כל ערימות הדפים עכשיו יש שוב מקום לכתוב. רוב הזמן אני יושב עם לפטופ בבית ולא מתיישב לכתוב על המחשב השולחני כי הוא איטי ומדכא. המהירות של המחשב החדש מחדשת לי אנרגיה. אני אוהב טכנולוגיה חדשה. אבל אני חושב שמה שעשה באמת את השינוי זה הסדר שעשיתי. 

בערב לימדתי שוב מחזאות. עשינו תרגיל של דמות ולוקיישן. מי שמבין את התפקיד של הלוקיישן בסיפור וכמה הוא תורם לכתיבה, חוסך מעצמו יסורים גדולים אחר כך. זה עוד נושא שאני צריך להכניס לספר. 

אני משתמש בבלוג הזה גם לרשימות שלי לפעמים הבאות :) 

בלילה חזרתי הביתה וכשכל הבית נרדם. התיישבתי לכתוב רעיון שאני כבר מסתובב איתו איזה שנתיים בראש. אמרתי לעצמי, קח את התובנות שיש לך מסטיבן קינג ותנסה לראות איך אתה בונה סיפור מזה על בסיס הרעיון שהיה לי. 

תוך שעתיים כתבתי סינופסיס של שלוש מערכות. והן מסתדרות נהדר. זה היה החלק הקל כי באמת הרעיון טוב. קינג עזר לי לבנות מתח ולבסס את היריב והגיבור. האמת הופתעתי, חשבתי שהמחזה הוא על משהו אחד אבל הוא התגלה לי שהוא על משהו אחר לגמרי. 

זהו, השעה כל כך מאוחרת ואני צריך לקום מחר בבוקר. שיהיה לי בכיף

26 בדצמבר 2020

פרויקט אייכמן ואני - חשיבה על סטרימינג, והצגות מצולמות בימי קורונה.


 אני לא ממהר לצפות בהצגות בסטרימינג. חוט המחשבה שלי קצר וכאשר דברים לא מעניינים אותי אני קופץ קדימה או עוצר. לקח לי הרבה זמן להבין שהמוח שלי עובד על מחשבה מפוצלת ושזה טבעי ואני יכול לעבוד ככה. אני לא אוהב את החוויה של הצגה בתוך מחשב. ראיתי כמה הצגות במהלך חיי בסטרימינג. לרוב הצגות שירדו. בזמן שהייתי במאי אהבתי לראות הצגות באונליין. הרגשתי שאני לומד. עכשיו מעניין אותי בעיקר הטקסט. אני אוהב להקשיב להצגות. הצורך לראות התפוגג. 

בעברי, הייתי שופט את ההצגות שראיתי לפי המדד, האם אני נהנה או לא. נגמלתי מהדרך הזאת. בתיאטרון יש עקרון שאתה צריך לצפות מההתחלה ועד הסוף בהצגה. גם אם אתה משתעמם, אתה תקוע באולם. זה קצת דומה לסדר פסח, שאתה תקוע בארוחה משפחתית עד תום קריאת ההגדה. הסטרימינג מונע ממני את החוויה הזו. לטוב או לרע. היום אף אחד לא חייב לשבת ולהתמודד עם הרגשות השליליים שעולים בזמן ההצגה. אפשר לעצור בכל רגע נתון. אפשר לעשות כמה דברים במקביל. בכך אתה מנותק מהחיים. בחיים אתה גם תקוע בסיטואציות עם רגשות שליליים. בדרך עקומה, התיאטרון מלמד אותנו להבין את זה מבלי שיקרה לנו כלום אחר כך. אף אחד עוד לא מת מההצגה. (זה בטח שגוי ומישהו כן מת מתיאטרון, אבל ניחא. )

ישבתי לצפות בהצגה “פרויקט אייכמן” - יצירתה של לילך דקל אבנרי בסטרימינג. עבודה שהחלה כהצגה רגילה ונאלצה, כמו פרויקטים רבים, להפוך להצגת אונליין. ההצגה עלתה בפסטיבל ישראל. הם היו מודעים לעובדה שההצגה תהיה באונליין. מה שראיתי לא הייתה הצגה מצולמת, אלא מופע שמכוון מראש למצלמה, תוך התייחסות קבועה לכך שאני יושב בבית וצופה בה. 

אני לא ארחיב על ההצגה עצמה. אין לי ביקורת טובה או שלילית על ההצגה. כפי שציינתי, אני לא בוחן הצגות לפי הטעם שלי. המטרה שלי היא לחפש מה אני מרגיש. בכלל, החיפוש אחר רגש אחד -  ההנאה, בצריכת תרבות, מאוד מצמצמת אותנו כבני אדם. החיים עצמם מורכבים מהרבה מאוד רגשות וכשאנו מצמצמים את החוויה שלנו מתרבות לרגשות כמו הנאה וכיף, אנחנו מצמצמים את הספיגה. אני מודה, הצורך שלי להנאה הוא גבוה, כמו כל אדם, והסטרימינג מעניק לי המון אתגרים והזדמנויות פשוט להתנתק. על מנת להתמודד עם האתגר, אני נוהג לשאול את עצמי לאורך כל היצירה, מה ניסו היוצרים להעביר אותי וגם מה עברתי בעצמי. 

בתיאטרון הפוסט מודרני או החדשני, או כל שם שאפשר לתת לו, למדתי להיכנס עם משקפיים של חלום. אני עומד לצפות באי-גיון. אנשים יתלבשו מוזר, יעשו דברים שאינם תואמים את המציאות. אני צופה בחלום. (עובדה: אני לא אוהב שמספרים לי על חלומות) יש לי קושי ברגע שדברים נעקרים ממשמעות. הבנתי שעלי לחבוש את משקפי הדימוי. אני מכיר את עבודותיה של לילך, הן לא יקלו עלי מבחינת חווית צפייה. אני אדרש לעבודה. אני אדרש למחשבה. 

המופע החל כהצגה. דורי בן זאב לוקח אותי פנימה בקולו. הכול מדויק, ערוך היטב - מופע מהוקצע. שמיעה, היא החוויה העיקרית. על המסך, השחקניות והשחקנים מבצעים פעולות שאינן תואמות את הטקסט שאני שומע. מדברים איתי על אייכמן ואני רואה משהו שנראה כמו מסיבת יום הולדת מלחיצה. בינתיים, אני במימד אומנותי בטוח - אני רואה הצגה. אז, חצי שעה לתוך המופע, המופע מתפרק. המציאות נכנסת אליו. המציאות שלנו, בימים של הקורונה. המודעות של הפרפורמרים למצלמה ולחוסר הקהל, לאיבוד המשמעות. והשאלה - למה אנחנו עושים את זה?  

הרגשתי כעס מאוד גדול ברגע זה על היוצרים. קורונה זו המציאות של כולם.  אני לא צריך ייצוג שלה. אני לא צריך תלונות. הובטח לי משהו אחר. אסקפיזם אומנותי היסטורי. כעסתי ורציתי להפסיק את הצפייה. ואז נתקע לי הסטרימינג. הייתה לי הזדמנות לעצור ולא לראות. תירוץ מושלם - זה נתקע ולא עבד לי. 

כעבור דקה זה חזר. החלטתי להישאר. לא ברחתי. צפיתי בהצגה עד סופה.

בתחילת ההצגה אתה מקבל הסבר ועדויות על אייכמן והמשפט. ואני, כאינטלקטואל, מרגיש שמחה.  מישהי סיכמה לי את הפרטים ההיסטוריים ובתום ההצגה אני אלך זקוף ואגיד שאני יודע כל מיני אנקדוטות על משפט אייכמן שהם מעבר לק. צטניק, וכולם יתפעלו ממני. כי הרי מה באמת אני יודע על משפט אייכמן? 

השמחה נשדדה ממני בשאלה - מה אתה יודע על המשפט? זה נאמר אלי במצלמה. רגע, רגע, האם אני הוא זה שעומד בהצגה זו למשפט? האם יש פה תרגיל שעשו עלי היוצרים? התחלתי להתבלבל, לכעוס, הבנתי שאני לא נהנה, שאני בקריז. תנו לי מנה של תיאטרון!  כאילו הייתי בתהליך גמילה. תחזירו את האסקפיזם!  תחזירו את לי את ההצגה שלכם על אייכמן. רציתי להתקשר ללילך ולצעוק עליה. מה היה דחוף לך לקחת לי את ההצגה?! 

ככל שהמשיך המופע עלו בי תחושות אחרות. טובות, לא טובות, עקומות, מעצבנות, מדגדגות, מגרדות. הו, הנה חוזרים לאייכמן! למה אני כה שמח? לא הצלחתי להבין. אני בחלום?  חלום שחלמו אותו אנשים אחרים ואתה אורח. חוויה לא אמורה להיות שמחה? שאלות, שאלות -  האם אני רואה מתא-תיאטרון? האם זה סיפור המציאות של היוצרת, כפי שהיא חוותה את זה? האם אין מנוס מאשר להראות את ההתפוררות של עולם התיאטרון? עבדו עלי?  

בתום ההצגה, ישבתי מהורהר. מעכל את התחושות. היה כאן ניצחון, היה כאן מראה להפסד, היה חלון ומימד של אומנות והיסטוריה. היה אובדן וחוסר משמעות. היה ניסיון לייצר הצגה. היה תיאטרון והיה חור שחור.
“הערב אימפרוביזציה” מאת פיראנדלו בגרסת COVID 2020 

האם לזאת הכוונה שמדברים על אספקלריא מאירה לטבע? האם זה התיאטרון של ימים אלה? ואין לנו מנוס מאשר להביט בגופה. לחגוג את קבורת התרבות באמצעות תרבות?  בניגוד להצגות מצולמות אחרות, כאן לא ניסו לגרום לי להנות ולהגיד לי “אם זאת הייתה הצגה, היית ממש נהנה” כאן אמרו לי: זו ההצגה של הזמנים האלו. היא לא יכולה לקרות באמת. המציאות גברה על החלום. ברוכים הבאים להרס. כל מה שנשאר זה רק בני אדם. השחקנים כולם מתים. 

לילך דקל אבנרי מדברת על הפרויקט מנקודת מבטה

אתר ההצגה

19 בדצמבר 2020

וריאציות ‏לקולות ‏בראש

אם אתם שומעים וריאציות לקולות האלו בראש: 

"תכתבי. אחר כך. תכתבי! יש לי משהו לעשות. תכתבי... אני אכתוב בלילה. יו לא כתבתי, אני רוצה לכתוב, אז תכתבי! אבל אין מצב רוח. יו כבר תכתבי." 
(תקף גם בלשון זכר)

דרך טובה להתגבר על הסבל, היא להתמסר למלחמה. לקחת את שדה הקרב אתכם לשולחן. קחו חמש דקות לכתוב את השיח ביניהם. תנו לקרב הזה להתנהל במילים. בסוף הם ימותו. הגופות שלהם ישארו על הדף. ידממו אט אט ומדמם, נעשה דיו, ומחרבותיהם עט. וממלחמתם נבנה גן ילדים בו נתן לבני השנתיים לרוץ ולדמיין.

כתיבה היא כמו ניקוי רעלים. ייתכן שיש לכם הרבה ג'אנק להוציא מהגוף לפני שהרעיון ייצא מכם. קחו מחברת זולה קחו עט. תקיאו מחשבות. אחרי שכולם ימותו. תחגגו. 

תלחמו במחשבות באמצעות מילים. זו הדרך היעילה לנצח אותם.

8 בדצמבר 2020

יומן ‏

היום שלי התחיל בצפייה בהצגה המלט. הפקה בכיכובו של אנדרו סקוט. ברגע אחד חשבתי שהמלט הוא בעצם אינסל. שהיום הוא היה נכנס לתיכון ויורה בכולם.
אחר כך שמתי אוזניות והקשבתי להולדת הטרגדיה מאת פרידריך ניטשה באנגלית אנגלית שפה יותר פשוטה מעברית והספר הזה הרבה יותר מובן לי. נסעתי באופניים לסטודיו ניסן נתיב. ההשפעה של הספר עלי משמעותית.
שעתיים מחזאות. 
נסעתי חזרה לסטודיו שלי ושם פגישת עבודה ארוכה ב'פיס' . אני מנוע מלפרט את תכני הפגישה אבל שמעתי הרצאה נפלאה מאיש מרתק. 
לאחר מכן הזמן התפייד. 
אני חושב שמנסים לעקוץ אותי באינטרנט אז החלטתי להחליף תעודת זהות וכרטיס אשראי. 
ליתר בטחון. 
הצלחתי לסדר תוכנה ישנה שהתגעגעתי אליה במחשב הנוכחי שלי. זה שימח אותי. המתכנת מארה"ב היה מאוד סבלני. הוא אמר שיש לו עוד לקוחות ישראלים. זה סיקרן אותי. זו לא תוכנה נפוצה בכלל. 
הרהרתי רבות במחזה שלי. 'בבית' נראה לי שמחר אכתוב את התמונה האחרונה. 
הייתה לי שיחה ארוכה עם נמרוד דנישמן על אפולו ודיוניסוס. והמשמעות של שכרות וחלומות ביצירת אמנות. 
בערב התיישבתי לקרוא ניתוח של חשמלית ושמה תשוקה.