17 בנובמבר 2018

לשנות את הטקסים, בימאית השנה, ישבתי וכתבתי

יום שישי

יום שישי בבוקר. אני צריך לסיים כבר את המחזה המחכה לאהבה.  כמה ניסיונות ושינויים יש לי במחזה הזה. החלטתי לכתוב אותו בפרקים של 25 דקות. מה זה אומר? שאני עובד על המחזה 25 דקות ביום. זהו. לא יותר. זה עובד לי אני מצליח לכתוב קצת כל יום. האמת כתבתי הרבה יותר ממה שציפיתי ב- 25 דקות.

טקס פרסי הפרינג' קיפוד הזהב. הייתי מועמד יחד עם המחזאים לפרס המחזה על ההפקה חדר 414 (ועוד שלושה פרסים – תפאורה, בימאית ושחקנית ראשית)



הטקס התרחש בתחנה המרכזית בתל אביב. זאת הייתה תחושה מוזרה. אבל מעניינת.  הטקס כמו כל טקס בסגנון היה בנוי מקריאת המועמדים ואז נאום הזכייה. אני לא מבין את הקונספט של הטקסים האלו. ואני לא מדבר רק על הטקס הזה אני מדבר על טקסי פרסים באופן כללי. יש בזה משהו פקידותי. לקרוא את המועמדים, להגיד מי זכה ואז נאום תודה. מבחינתי פרסי הפרינג' צריכים להיות חגיגה. לכל אמני הפרינג'. כי אנשים באים רק אם הם מועמדים ואני יכול להבין אותם. . טקס פרסי הפרינג' צריך להיות מסיבה, משהו שכול היוצרים מגיעים פעם בשנה על מנת לחלוק ולחגוג.  דברים צריכים להשתנות וגם זה.

זכינו בפרס אחד. בימאית השנה - לאגם מזרחי. מאוד שמחנו כמובן. בפרס המחזה לא זכינו. נו שוין. המחזה שזכה באמת ראוי. אז נפרגן.

יום שבת

הבנות הלכו לסרט. ישבתי לכתוב את המחכה לאהבה וסיימתי. זה פשוט קרה. אני לא חושב שסיימתי הכול אבל סיימתי מספיק. מה זה אומר. שנעשה עוד תיקונים. כי המחזה הזה בנוי מסקיצות שמתחברות. אני חושב שמה שיוצא הוא יפה. אבל אני מת לסיים עם זה המחזה הזה כבר זורם יותר מדי זמן במחשב שלי.

יצרתי דף לקולות חדשים – תוכנית המחזאות החדשה. היא מבוססת על תכנית דומה ברויאל קורט שבאה לזהות כותבים חדשים. קולות חדשים בתיאטרון. המטרה היא להקנות למשתתפים את הכלים של הכתיבה מאפס. זו ממש תוכנית יפה. ובינתיים היא מתקדמת יפה באינטרנט. ואנחנו מקבלים הצעות מעניינות.  

9 בנובמבר 2018

השנה העסקית שלי , לשלוט בעסק שלך גם אם הוא אומנותי


בימים האחרונים אני בעיקר עובד על העסק שנקרא "אני"

לקחתי החלטה שזו תהיה השנה העסקית שלי. אני פועל כאילו אני עסק וכולם לקוחות. זו החלטה שלקחתי השנה יש לי סדנאות, קבוצת המחזאים, דרמטורגיה, הרצאות, הוראה במספר מוסדות וחבר ב-ועדות שונות. יש לי הצגות רצות. ולכן אני צריך להיות "על זה". לדעת לנתב את הכול.

אז שמתי קצת את הכתיבה בצד ואני לומד בעיקר איך לעבוד. לקום בבוקר לענות למיילים, לטלפן למי שצריך,  לארגן את כל תזרים המזומנים - הצעות מחיר, חוזים, תשלומים, מס הכנסה, הוצאות הכנסות, ביטוח לאומי. זה נשמע נורא בכללי, אבל כל יום שעובר, זה מתבהר והופך לקל יותר. כמו לעקור עשבים שוטים. הגינה שלי לאט לאט מסתדרת. איך לומר, אני אפילו נהנה מזה.

כחלק מהעניין לקחתי ועודני עושה קורס ב EXCEL  שמשפר לי את החיים משמעותית. גם קניתי  קורס חשבונאות ופיננסים באינטרנט.

פה ושם אני כותב. אבל בעיקר עסוק  בלסדר את כל הבלגן שהראש שלי כבר לא מסוגל להכיל. אני מנסה להבין איך אפשר לקחת את הדבר הזה שנקרא תיאטרון, במיוחד פרינג', ולנהל אותו עסקית. אני מוצא את זה חשוב מאוד. אני רואה סביבי כמה אנשים מסתבכים עם הפקה, הוצאות, הגשות, בניית תקציב. אני רואה את החרדה שלהם כשהם ניגשים לכסף. מע"מ, ביטוח לאומי, פנסיה. וכו'. וככל שזה מפחיד אותם יותר הם עושים פחות.

אני חושב ששברגע שאנחנו מחליטים להתעסק באומנות. עלינו לשים  אפילו יותר דגש על התנהלות פיננסית נכונה והבנה בהכנסות הוצאות. כי זה עולם של עצמאים. של נוודים. מאיתנו עושים דבר אחד. ורובנו עובדים במספק מקומות במקביל. אני לא כזה טוב בפיננסים, אבל אני תלמיד חרוץ. והיום עם כל הטנולוגיה, זה הרבה יותר פשוט מאי פעם



עכשיו נשאר לי למצוא את הפעימה של העבודה. ככל שאשתלט עליה יותר, היא תתחיל להיות חלק ממני. מאמין שבעוד קצת זמן  אוכל להתפנות שוב למלאכת הכתיבה. אני לא מתחרט על כך שזה גוזל ממני את רוב הזמן. האמת, אני הולך לישון די מסופק כי אני מספיק לעשות המון דברים ביעילות רבה. ככל שהדברים יותר מסודרים, אני מרגיש שנושם  טוב יותר  ומצליח לחשוב למרחק יותר גדול. אני מוצא את העבודה המנהלית הזו מספקת.

אני קורא ספר על יזמות עסקית שנקרא "רווח קודם" של מייק מיכלוביץ – זה כבר הספר השלישי שלו שאני קורא. ואני מוכרח להגיד שהרבה ממה שהוא אומר אני עושה. הספרים שלו מאוד השפיעו על החשיבה העסקית שלי. יש לי עוד הרבה מה לשפר. אבל זה נחמד. זה משאיר אותי מפוקס, צנוע ועם הרבה שאיפות גדולות.


********

התחלתי ללמד במקום חדש. מטעם אוניברסיטת תל אביב. אני מלמד מאוחר, אז כולם מאוד עייפים. השיעור קשור הרבה לחשיבה ולכן אני צריך להמציא את עצמי מחדש. בניתי לעצמי כל מיני מחשבות. השיעור הוא יותר מחקרי. זה אתגר מגניב.

********

ישבתי עם נועה שכטר בבוקר ואחרי שהיא הלכה הגיע דניאל בוצר לצהריים. אנחנו עובדים על ארבעה פרוייקטים במקביל. חלק מהם ממש כבר בעבודה וחלק בחיתולים. גם קיבלנו פרויקט שחייבים לפעול עליו בזריזות כדי להוציא אותו. את הרוב כבר הכנתי וביום ראשון אני אוציא אותו החוצה. מחזיק לעצמי אצבעות.


יצאה ההודעה לעיתונות שזכינו ('המחזאים' ) בפרס רוזנבלום, אנחנו יודעים כבר הרבה זמן אבל רק עכשיו אנחנו יכולים לפרסם. זה מאוד משמח אותנו. חבל שהעיתונות התמקדה בחלק הצהוב והמיותר של מתן הפרס.  כך או כך משמח לקבל פרס.

היעד הבא הוא למצוא חלל למחזאים. שבו נוכל להגיש, לשוחח, לעשות חזרות ולארח. ובכלל ליצור פלטפורמה שתמשיך לקחת את המחזאות קדימה. מי יודע אולי יום יבוא וגם התיאטרון הרפרטוארי ישתף אתנו פעולה אז בכלל יהיה מגניב.   


4 בנובמבר 2018

משחק: הנשימה - לחש הקסמים של הפעולה



הקשר הראשון בין הקהל, השחקנים , הסיפור, התנועה והרגש שלי על הבמה קשור לנשימה. כולם באולם התיאטרון נושמים. לנשימה יש קצב. כל אחד מגיע עם נשימה אחרת. המטרה הראשונה היא לאחד את הנשימה על מנת ליצור קהל נושם. בדרמה זו פעילות חשובה ביותר, כי הקהל דומם. הוא לא מגיב באופן מידי.

היות ואני לא יכול לשלוט בנשימה של הקהל אני קודם צריך לשלוט בנשימה שלי. היא מרפה את הגוף ומאפשרת לאנרגיה לנבוע מהגוף או מהטקסט (שהוא שלוחה של הפעולה.) המעבר בין הביטים של הפעולה הוא שינוי הנשימה ברווחים שבין הטקסט.



אני חושב שהקשבה היא ראשית  קשב ל'איך את נושם'. כאשר אני לא מבין את הנשימה שלי, היא נעצרת והגוף נכנס לסטרס. כך נוצר לחץ במשחק - השחקן מוציא בכוח את הפעולה.
אני שואל  את עצמי בחזרות  : מה מידת האוויר שהגוף שלי משחרר כאשר אני משחק או מדבר? הנשימה מייצרת סאונד לטקסט ולתנועה.

קהל לא זוכר מילים. הוא זוכר סאונד. לכן קוראים לו באנגלית (AUDIANCE) הם באים לשמוע. מבחינת היוונים - הם התייחסו למשפט "האוזן רואה." כלומר הסאונד והויז'ואל היו חשובים באותה מידה. זה צריך להראות כמו אדם סובל ולהישמע כמו אדם סובל. קהל לא בהכרח רואה  את אותו הדבר. כל זוג עיניים יכול להסתכל על מה שהוא רוצה. אבל הסאונד תמיד משותף.

מה שעובד על התת מודע זו צורת הנשימה. בניית התבנית המוסיקלית של הנשימה מעוררת את הרגש. רגש במהותו מציף את החללים הריקים בגוף. לכן המנגנון הוא בהרפיה - להרפות את הקהל, ובכך נעזור לו להזדהות.
בדומה לסרטי אימה שרגע לפני הבהלה יוצרי הסרט בונים מהלך של שקט ויצירת לחץ אצל הקהל וברגע הנכון מקפיצים אותו.



צחוק ובכי בסופו של דבר הן פעולות פיזיולוגיות. ליצירה עצמה יש אורך נשימה. אם אני שולט בנשימה שלי אני יכול להשפיע על השחקנים האחרים איתי כפרטנרים. וכך נוצרת מוזיקה פנימית שאינה דורשת חיזוק של מוזיקה חיצונית.
מתוך הנחת היסוד הזאת, אני משליך על מחזאות. מחזאי כותב מילים אבל הם לא הדבר החשוב, אלא המקצב. בלאבאן קוראים לזה SPELL   - (לחש קסמים ואיות: שתי משמעויות עם קשר גדול)

כל מי שראה את הסצנה המפורסמת בהארי פוטר יודע את זה. הרמיוני מלמדת את רון איך להגיד "לויוסה" החשיבות של המוסיקה מייצרת את החיבור.

לדעת את הפעולה בראש , להגדיר אותה זה רק שלב אחד בדרך להשגת המטרה. העיסוק המרכזי של השחקן צריך להיות בלחש הקסמים. וזה מתחיל מהנשימה. אני לא צריך להרגיש, אלא לייצר את הסאונד ואימג' הנכון על מנת לייצר את הקסם התיאטרלי של זמן ומקום. במידה ואני אדייק, ייתכן שזה ישפיע עלי גם כאדם ואני אחווה רגש אותנטי. אבל רגש אינו המטרה המרכזית של השחקן. עליו לדעת להעביר את הפעולה ולדמות הרגשה גם מבלי לחוות את זה בעצמו.

לטעמי זה אסון ששחקנים תולים את מלאכת המשחק ברגש האישי שלהם.

הנשימה שלנו משתנה ביחס לפיזיולוגיה שלנו. ולכן אם אמצא את החיבור של הגוף עם הנשימה תשתחרר הפעולה בצורה יעילה. ניתן להגיע לזה מהפנים לחוץ או מהחוץ לפנים. ואני כ-"לאבניסט" מעדיף תמיד את החוץ לפנים. לפחות בהתחלה של העבודה.   


מפגש אחרון עם החיפאית, נגן פסנתר מפתיע, ועוד קצת יומן

נסעתי ברכבת. לקחתי את הטאבלט וכתבתי בנסיעה את החלק השני במחזה המחכה לאהבה. לא התקדמתי הרבה. אבל לפחות זה מתחיל לקבל צורה זה רק עניין של כמה ימים עד שאני אסיים את זה.



היום היה לי את המפגש האחרון עם קבוצת החיפאית. זו הייתה סדנה מחזאות מעניינת. היום התעסקנו במחזה הבלתי אפשרי לבימוי. זה השיעור האהוב עלי. הכוח של התיאטרון יוצא ממנו הכי טוב, וגם הטקסטים הכי טובים נכתבים בו.



לאחר שסיימנו יצאתי החוצה. פגשתי כל מיני תלמידים שלי לשעבר שהגיעו לעשות פרזנטציות לפסטיבל הילדים בחיפה.

התחיל לרדת גשם כשהמתנתי לאוטובוס.

בתחנת הרכבת, בחור צעיר ניגן על פסנתר. הוא לבש בגדי פועל ולרגע לא הייתי חושב אותו לנגן. הוא ניגן מאוד יפה. נשארתי להאזין לו לכמה רגעים ואז ברגע הוא החליט לעצור וללכת. כל הזמן ליוותה אותי המחשבה שאני מקנא בו.

בדרך חזרה מחיפה קראתי שני מחזות.

ישנתי שנ"צ מאוחר.

קראתי חומרים ששלחו לי מסדנת מבנה הסיפור. 

אני מאמין שאני אשב ואקרא לי מחזה חדש בריטי. יש לי כמה טובים שמעניינים אותי. או שאני אכתוב.


3 בנובמבר 2018

TO DO LIST ספר התורה וקובי עוז, הנערות ההולכות משנתן, ושבת בבוקר

לפני כמה שבועות התחלתי לעשות TO DO LIST עם חוקים נוקשים. אני כותב שלוש רשימות – היום / השבוע / החודש. כל יום אני עושה את מה שאני יכול ברשומת היום. אם עשיתי חמישה דברים היום, אז דבר אחד מהשבוע הופך להיות ברשומת היום. סיימתי שני דברים השבוע משהו מהחודש עובר לשבוע. מעולם לא הייתי כל כך יעיל. לראשונה הרגשתי שיש לי עסק וכל בוקר אני מתפעל אותו. הבעיה שאני פחות כותב מאז שאני עושה את TO DO LIST. זה הרבה יותר נעים לסגור את כל המחויבויות שלי. עוד בעיה שנוצרה זה שנהייתי יותר מדי יעיל. ואני גם ככה נחשב ליעיל. פתאום הרבה פרויקטים עתידיים הפכו להיות ממשיים כי ככה הכתיבה לי הרשימה של TDL אז פתאום הוצפתי ביותר מדי פרויקטים. אני עכשיו מנסה למצוא דרכים לשנות את ההתמכרות שלי ליעילות של TDL



יום שישי בבוקר הלכתי לקבלת ספר תורה של בתי. היא קיבלה את הספר. אחרי זה פגשנו סופרת סת"ם שסיפר על העובדה הייחודית שלה. היה מפגש מעניין. במיוחד שהיא אמרה שלכל אות היא צריכה להכניס כוונה. חשבתי על עצמי כשאני כותב מה היה קורה אם לכל אות הייתי צריך להכניס כוונה.

אחרי זה קובי עוז שילדתו לומדת בביה"ס וקיבלה ספר תורה. עשה הרצאה על שירי דוד המלך. הוא היה מקסים וההרצאה הייתה מעניינת מאוד. במהלך ההרצאה עלה לי רעיון למחזה.

בצהריים התיישבתי לראות סרט BLACK 47  מערבון אירי די נחמד. מאוד פשוט על תקופת הרעב הגדולה באירלנד. ראיתי חצי שעה



לאחר מכן נסעתי לסמינר הקיבוצים. בנסיעה הקשבתי ללימודי הערבית שלי. אני כבר שבוע וקצת לומד ערבית.
נסעתי כדי לראות את ההצגה "הנערות ההולכות בשנתן" מאת רונית מטלון בבימויה של גליה פרדקין. משחקות תלמידות שנה ג' שאני מלמד השנה.

זהו מחזה חלום של סופרת שאינה מבינה לגמרי את עולם המחזאות. לא שזה רע, לפעמים דווקא חוסר זה יצר רגעים יפים. אבל לטעמי המחזה סבל רבות ומכך גם ההצגה.  המחזה היה בנוי משברים של עלילה. קרעים של סצנות, המילים יפות אבל הפעולות הרבה פעמים נעלמות בבליל של רעיונות ומילים.  הבימאית והשחקניות (יש גם שני שחקנים אבל הם המיעוט) פתרו יפה את המחזה. הוא שוחק יפה והבמה הייתה אסתטית. עם השנים למדתי להעריך את מה אני אוהב ומה אני לא אוהב אבל להבין שאם אני לא אוהב זה לא אומר שזה לא טוב. כאן זאת דוגמא טובה  - הצגה מוזרה מיוחדת יפה שאני אישית לא התחברתי אליה בעיקר בגלל המחזה.

בנסיעה חזרה פיתחתי בראש שלי את הרעיון של המחזה. באמצע הדרך חזרתי ללמוד ערבית.

בערב הלכתי לישון מוקדם.

יום שבת בבוקר. עשיתי הרבה סידורים. סיימתי לראות את הסרט האירי. סרט לא רע בכלל.  בניתי תקציבים לפרויקטים עתידיים. שלחתי מיילים. ישבתי לקרוא מחזה ולרשום חוות דעת. כבר הרבה זמן של קראתי ספר כבר כמה ימים שאני לא כותב מחזה. יצא שאני עובד. זה נחמד זה נותן לי תחושה שאני אדם רציני. אבל אני צריך גם לכתוב.


31 באוקטובר 2018

סיכום אוקטובר- לסכם חודש זה לא כיף

סיכום אוקטובר
עבר כמעט חודש מאז שכתבתי:



חזרתי לשחק בהצגה המדריך לגידול ילד. ירדן גלבוע התקשרה ואמרה לי בוא. אז באתי. החזרה לעולם המשחק הייתה מעניינת. יש לי כל כך הרבה מחשבות לא מסודרות על המשמעויות של לחזור לשחק. אחרי 4 שנים שלא שיחקתי על במה. מחשבות על מערכת היחסים שלי כמחזאי אל שחקן. מחשבות על המהלך שטקסט עובר מהדף לגוף. בעיקר אני יכול לסכם שהעבודה שלי הבימתית עוברת בעיקר דרך שיטת לאבאן, התמקדות בקול ובגוף על מנת לפצח רעיון, פעולה, ותנועה. במיוחד במחזה שמורכב מרעיונות שמשלימים אחד השני לכדי סיפור. למדתי הרבה על עצמי. בתחילת הדאך שהייתי שחקן התמקדתי המון בטקסט. בפעולה ברצונות במכשול. אבל היום אני מתמקד, במבע רגשי של הרגליים, אחיזה, סאונד, קומפוזיציה, הנעת פרטנר. שליטה ברווחים של הטקסט (הנשימה) והעמקת החוסר הפיזי על מנת ליצור אנרגיה רגשית.

כתבתי מונודרמה קצרה בשם "אישה לאישה" לפרויקט מונודרמות שיעלה בנובמבר בבית רוטשילד.  הכתיבה בהתחלה הייתה קשה. כי לא היה לי רעיון. בין החזרות ניסיתי לכתוב אבל המוח היה גדוש. לבסוף הצלחתי להביא את עצמי לנקודת ייאוש שבו כתבתי בלי לחשוב. את המונודרמה יביים נמרוד דנישמן ותשחק רוני גולדפיין

ב -23.10 עלה פרויקט המחזאים 15. המחזה שלי קיצור תהליכים עלה שוב בבימוי יפים ריננברג הפעם חששתי איך הוא יתקבל על ידי הקהל שלי (התל אביבי), כתבתי אחרת. ממקום אחר. צורה תיאטרלית שלא התנסיתי בה. התגובות היו טובות למחזה. אני אוהב בפרויקט המחזאים שאני יכול לעשות ניסיונות בצורות חדשות של כתיבה. הרבה דברים טובים קורים עכשיו לקבוצה שלנו המחזאים. דברים טובים שהגיעו אחרי עבודה קשה של כמעט ארבע שנים.

כתבתי חלק שלישי למחזה המחכה לאהבה. בגלל שיצא חלק שלישי טוב החלטנו להוריד את החלק השני. עכשיו אני צריך לכתוב חלק שני. מצד אחד אני רוצה לסיים את זה מצד שני אני נמנע מלזנק אל תוך המים. אבל אני אעשה את זה. כי יש דדליין.

קיבלתי הודעה שהמחזה של הקבוצה שלי המחזאים קיבל 4 מועמדויות לפרסי קיפוד הזהב. (מחזה, בימוי, שחקנית ראשית ותפאורה)

בטח קרו עוד כל מיני דברים שאני לא זוכר. לחזור לשחק מוחק את המוח, הימים שלי היו כל כך עמוסים. שהחלטתי לחוזר לכתוב בבלוג. בקטנה. קשה לסכם חודש או שבוע.

אה כן והייתה לי יום הולדת 39 - החוויה לא הייתה משהו. תמיד ביום ההולדת אני מרגיש נחיתה מוזרה. אני עדיין לא יודע לפענח למה.

1 באוקטובר 2018

אני פחדן בכל מה שנוגע לקהל

נסענו לחיפה עם פרויקט המחזאים. זאת פעם ראשונה שאנחנו עושים את הפרויקט מחוץ לתל אביב. הזמינו אותנו לייצר ערב של מחזאות קצרה כדי לנעול את פסטיבל נווה יוסף לתיאטרון קהילתי. כשהגענו, גילינו מתנ"ס מלא בילדים. קיבלו אותנו יפה, נתנו לנו חדרים ונכנסנו לאולם לעשות חזרות. לא עשינו הנחות, לא כתבנו מצחיק, לאחר הראן  שעשינו אחר הצהריים. נוצר חשש מהקהל.  שזה אומר מבוגרים, משפחות, היו שם אתיופים, ערבים, רוסים,  והמון המון ילדים בכל מיני גילאים. כולל תינוקות. זה סוג הקהל שמדבר תוך כדי ההצגה ומגיב. זה קהל שקם והולך אם הוא לא מבין, זה קהל שמשתעמם בקלות, זה קהל שיגיד בקול רם מה זה החרא הזה. היה לי לחלוטין ברור ששניים מהמחזות לא מתאימים. הייתי סקרן, אבל בעיקר הרגשתי פחד


 ההצגות התחילו ותגובות הקהל לא איחרו להגיע. בניגוד לציפייה שלי. היו צחוקים רועמים. אנשים הגיבו בקול "יא תראו איך היא שותה ויסקי." מחיאות כפיים בכל מיני קטעים. ילדים שישבו ביציע היו מובכים מהאינטימיות ואמרו "יו" ו"מה הוא הולך לעשות לה." אני ישבתי ליד איש זקן אתיופי, חובש כיפה עם קביים שלא הפסיק לחרחר בהנאה. חלק נהנו, חלק לא. אבל כולם ראו משהו שהם לא ראו קודם. או לא נחשפו אליו. זה לא היה ערב של תיאטרון משובח, זה היה ערב של תיאטרון חי וכאוטי. זה היה נהדר. קיבלנו  כאלה תעצומות מהחוויה. ישבו שם אנשים שלא משנה איזה הצגה אני אעשה הם לעולם לא יקנו כרטיס. ואנחנו נחתנו עליהם. במידה מסויימת הם הוכרחו לראות את התיאטרון הזה. אבל לא היה צריך להכריח אותם. הם רצו לראות. כולנו פה אחד יצאנו עם תחושה נפלאה של חיות. ואז זה היכה בי. כמה אני פחדן. כמה אני שופט את הקהל ומתנשא באומנות שלי. ולא משנה כמה אני אגיד לעצמי שלא. אני כן.

דניאל בוצר הנחה את הערב. הוא דיבר יפה, הנגיש את העבודה שלנו לקהל, וגם מצא את עצמו מתרגש מהאירוע ודיבר אליהם מהלב. היה מרגש לראות אותו ולשמוע אותו. משהו נפתח אצלינו, המחזאים.

היה כאן אירוע שלא קורה כמעט. "הנחתה" - לא הזמנו אותם לראות את היצירה שלנו. אלא היצירה שלנו הונחתה עליהם. לא הייתה ועדה אומנותית שאמרה זה כן וזה לא. אף אחד לא ניסה לכוון את היצירה שלנו לאיזה קהל ספיציפי והטעות הפכה לתאונה משמחת. לאירוע חדש מסוגו בשבילי. בפרסומים לא היה כתוב על מה ההצגות, אנשים פשוט הגיעו לאירוע כחלק מהפסטיבל. זה גרם לי לחשוב על יוון העתיקה שם אנשים היו כמעט מוכרחים לראות את ההצגות שעלו. אני חושב בעיקר על הילדים שהיו שם, על מה הם חשבו אחרי שהם יצאו מהערב.

בתקווה, שנה הבאה נעשה עוד אירוע כזה בפסטיבל. יש לנו (המחזאים) הזדמנות לפגוש קהל שאנחנו לא מכירים, שאנחנו לא רגילים לכתוב לו. זה לחלוטין ישנה את אופי היצירה שלנו. זה גורם לי לחשוב על שייקספיר והקהל שהיה לו. אנשים היום יכולים לבחור לבוא או לבוא לתיאטרון. אבל פעם לא היה משהו אחר. אולי זאת הסיבה שאנחנו לפעמים לא מתקדמים באומנות שלנו. כמו בפייסבוק שאנחנו מטיפים לקהל של עצמינו. הלוואי ועוד מקומות היו מוצאים את האומץ להנחית יצירות על קהל מקומי. בכך אני מוריד את הכובע להפקה של הפסטיבל ובעיקר לטלי לאופר.

אני כנראה אשאר פחדן. אני כנראה אמשיך לשקשק ולהיות מובך מקהל . זה אנושי ונובע מפחד מכישלון. אבל פעם קראתי שזכותו של קהל לראות תיאטרון. זכותו לבחור אם הוא אוהב או לא אוהב. ולי אסור להחליט בשבילם. זה מאוד קשה, כי אני ועוד רבים מסתובבים בתחושה שאנחנו מבינים משהו. פשוט צריך לזכור שקוראים לזה "הצגה" אנחנו מציגים ולא מחנכים, ולא חושפים איזה אמת.  אנחנו רק מניחים משהו כדי שמישהו יראה - מאותו רגע נגמרות הזכויות על מה שקורה על הבמה.