9 במאי 2019

ים של מילים - איך כתיבה חופשית הצילה לי את הכתיבה


כתבתי היום קרוב ל-5000 מילים. לא כולל הפוסט הזה. עבדתי על שני פרויקטים. בבוקר כתבתי את המחשבות שלי. בכתב יד באחד הפנקסים שלי. אחר כך ניגשתי למחשב הדפסתי את הכתיבה של אתמול ( גם כתבתי בסביבות ה- 4000-5000 מילים.) מירקרתי את הקטעים הרלוונטיים והתיישבתי על המחשב לכתוב. אני מתקדם מהר וכותב הרבה. מה אני כותב? את המחשבות שלי. אני לא עוצר. אני מקליד בשיא המהירות ונותן לעצמי לדבר בקול רם. אני לא מתחשב בטעויות ואני לא מתחשב בהגיון. העיקר אני שואל את עצמי שאלות במילים ועונה במילים וכותב שברים של מחשבות ושברים של דיאלוג ושברים של שאלות ותשובות. אני אמנם דופק את הראש למה לא ידעתי לעשות את זה לפני חודשיים. למה לא ידעתי לעשות את זה ככה לפני הרבה זמן. אבל כנראה לכל דבר יש את זמן שלו וזה הזמן של הגילוי הזה. עשיתי את זה כבר כמה פעמים. אבל לא ככה. כתבתי במחברות כתיבה חופשית והשתמשתי במרקרים כדי לסמן את המשפטים החשובים. אבל תמיד מה שכתבתי היה נשאר לי בראש והייתי מתחיל את יום המחרת עם המחשבות החדשות.


מה שגרם לשינוי הזה הוא ספר שהתחלתי לקרוא לפני כמה ימים שהגעתי אליו בטעות גמורה. “כותבים והמחברות שלהם.” ערכה אותו דיאנה ראב. הספר הזה הוא כל מה שהייתי צריך כדי להוציא אותי ממשבר הכתיבה שהיה לי בשבועות האחרונים. לא הצלחתי לכתוב. זה אל אומר שלא כתבתי. אבל היו קשיים רבים וממש הכרחתי את עצמי והכתיבה הפכה להיות מטלה ולא משהו שאני עושה כי אני נהנה ממנו. אני לא יודע מה קרה..  הרעיונות שלי נכנסו אחד בשני. תמיד רציתי לעבוד על משהו אחר. הרגשתי שמה שאני כותב זה לא אני. שאני מחקה את עצמי. שאני כותב בנדמה לי מחזה. כמו ששחקן משחקק. (אין לי פועל לכותב). המשבר היה כה עמוק מבחינתי שהתחלתי לעשות מדיטציה כל יום. (דבר נפלא ואני ממליץ) הכתיבה שלי היא המדיטציה שלי והחלפתי אותה במדיטציה אחרת. (עכשיו אני משלב.) אחרי הרבה זמן של כתיבה יום יומית העברתי ימים על גבי ימים ולא כתבתי מילה. פה ושם. ושכנעתי את עצמי שזה הכול חלק מהתהליך. וזה אכן חלק מהתהליך. אבל זה חלק שאני לא אוהב וכל הזמן מחפש איך להימנע ממנו.


ואז הספר הזה כבר אחרי הפרק הראשון הזכיר לי את הכתיבה היומנית שלי. את המחשבות שאני נהנה לכתוב. את המחברות הקטנות שאני אוהב לכתוב בהן. אבל זה לא העט או המחברת. זה הדרך. הדרך של המחשבה החופשית. הדרך שלי לדבר עם עצמי. לפרוק עם עצמי את כל המחשבות והפחדים שיש לי בכתיבה לשים רעיונות לבחון אותם. להזכיר לעצמי שוב שוב את הרצונות של הדמויות. להשתמש בכלים שאי מלמד כאילו אני הייתי תלמיד. לראות איך הדברים נולדים לי מול העיניים. לטייל עם המוח השמאלי שמלא בתחושות ורגשות ולטייל עם המוח הימני שכל הזמן עושה סדר בדברים ומחפש הקשרים והגיון. פתאום המילים נשטפות ממני. פתאום אני רואה את הזמן שאני משקיע בכתיבה בדפים.

כל ישיבה יוצאים מהמדפסת ארבעה דפי A4 דחוסים. שאני יושב לקרוא ולנתח, ולמפות. כל מה שהייתי צריך הוא תזכורת ליום בו התחלתי לכתוב באמת. ואני חושב שלפני יומיים התחלתי לכתוב שוב. (אולי זה נשמע טיפשי) אבל אני בן אדם שבממוצע כותב כ 1500-2000 מילים ביום רגיל של כתיבה. ובגלל שאני כותב מחזות זה עוד נחשב הרבה. כבר תקופה שאני כותב פחות מזה. בגלל עומס בעבודה (שהורדתי נתח מהותי ממנה על מנת שאוכל לכתוב) אף פעם לא הבנתי איך אנשים כותבים 5000-10000 מילים ביום. יש את הספרים האלה שמסבירים את זה. קראתי אותם. מעולם לא הצלחתי להבין את ההיגיון שלהם. עכשיו אני מבין. פתאום לכתוב ספר נראה לי כמו משהו שאפשרי.

פתאום אני מבין את כוחו של היומן. כוחו של המוח. ים של מילים, שמתפזרות על הדף. עכשיו אני קבוע עם פנקס קטן לכיס. למשפטים קצרים (עם עיפרון) חוברת קטנה למחשבות על החיים שאני לא רוצה שאף אחד יקרא. כי שם אני כותב את האמת שלי (אני מנסה להגיד את כולה אבל לפעמים המוח שלי לא נותן לי ללכת עד כדי כך רחוק) ובמחשב אני כותב את הפרויקטים שלי. ולאחר סשן עבודה. אני מדפיס ומכניס אותם לתיקייה על מנת לעבור עליהם בסשן הבא. אני נרגש מהמחשבה של מה ייצא מההבנה הזאת והחזרה לכתיבה מסיבית בעוד שנה. כי בינתיים בין לבין כתבתי נוסחים לכל מיני רעיונות שונים שכמו רוחות רפאים חגות סביבי ומבקשות להשתחרר. 

2 במאי 2019

יום השואה

היום ירדו לי דמעות בטקס יום השואה של הבת שלי. אבל זה מה שקרה בסוף הטקס שגרם לי ללכת עם מחשבות.
היינו מעט הורים והמון ילדים.  הסתכלתי על הבת שלי בעודה מדקלמת טקסטים. וחשבתי לעצמי - אילו חייתי  בתקופה הזאת איזה מן אבא הייתי עשוי להיות? מה הייתי אומר לבנות שלי? איך הייתי מסביר את מה שקורה?  ובעיקר מה הייתי עושה? ואז התרסק לי הלב  על כך שלא הצלחתי למצוא אצלי בדימיון אפילו סיפור גבורה אחד.  דימיינתי את המבט שלה מלא השאלות ואת המבט האפור שלי שאני לא יודע מה לעשות. ראיתי את עצמי מובל , ראיתי את עצמי נפרד. ראיתי את עצמי עולה על משאית. דימיינתי אותה בוכה, צועקת -  איפה אתה אבא! למה אתה לא עושה כלום. זה לא המוות שהפחיד אותי בדימיון, זאת הפרידה מהדבר היקר ביותר שלך. ודמעתי, ודמעתי ודמעתי.
ואז הטקס נגמר. וילד אחד בכיתה ו'  חלף על פני ופלט לעצמו "גם כן טקס. מעניין לי את התחת." ומהחושך הזה הציפה אותי תחושת שמחה לא מובנת. נזכרתי שגם לי זה עניין את התחת כשהייתי ילד. ונזכרתי כמה צחקתי בצפירות מפרצופים של חברים וכמה התעצבנתי שאין כלום בטלוויזיה, ו'יו' איזה שעמום ואיך הכול סגור. ובצעירותי לא התעוררתי לצפירה ובנערותי אמרתי שכולנו עדר. ודי עם הנרטיב של השואה. וברגע, הילד שחלף על פני ואני היינו אחד. וידעתי שהוא עוד לא מבין ולא אמור להבין, אבל יום אחד, הוא יהיה אבא כמוני, ויהיו לו המון זכרונות מיום השואה. ושמחתי על הטקס הזה. הטקס הזה לא נועד לילדים. אבל על הילדים להזכיר לנו את השואה.  לאבות לאימהות ולאזרחים. ואני מודה על הזיכרון הזה. ועל הבת שלי שמדקלמת מילים עצובות ומילים שכמהות למשהו שהיא לא מסוגלת להבין וגם אני לא. ועל כך שחזרתי הביתה  המום ושמח על מה שיש לי. ועל הילד הזה שלא התעניין.

22 באפריל 2019

כל היום כל היום

קמתי בשמונה בבוקר. ביישבתי ליד שולחן העבודה שלי וכל מה שעשיתי זה  קראתי וכתבתי. עשיתי הפסקה אחת וירדתי לרחוב לקנות לי טוש שחור כי הטוש שאיתו אני כותב נגמר. לא מצאתי טוש אז קניתי לאכול וחזרתי הביתה. היו לי כמה הפסקות קטנות של בהייה ומונולוג מוזר שעשיתי למראה. היה לי יום לעצמי וביליתי אותו בלי שום הסחות דעת.
עבדתי על פרויקטים רבים. לא הייתי צריך לשלוח מייליםץ אף אחד לא חיפש אותי. הטלפון שלי רוב היום היה סגורץ ובשעה הזאת אני שואל את עצמי. האם הייתי יכול לחיות ככה כל יום. או האם התודעה שלי מסוגלת לחיות ככה. אני בטוח שהייתי כותב יותר. אה כן וראיתי סרט בטעות.  A RAISIN IN THE SUN משנת 1961 - לא התכוונתי לראות אותו אבל התחלתי ולא יכולתי להפסיק הסרט הזה מבוסס על מחזה על משפחה שחורה בשיקגו. ואני נשאבתי אליו ולא הצלחתי לצאת ממנו. עשו גם גרסה יותר מעודכנת שלו בשני האחרונות אבל זה לא מתקרב לאיכות של מה שעשו איתו במקור. אני לא רואה טלוויזיה אבל אני כן רואה סרטים ישנים. הבטחתי ליפים שאני אגיש לא דראפט גמור. שוב אני לא רואה איך זה קורה למרות שאני מרגיש שאני רגע מלסיים את המחזה.

קראתי כתבה שבי זוג שמרגישים נוכחים במערכת היחסים שלהם לא מפרסמים אותה ברשתות החברתיות. זה גרם לי לשאול את עצמי לגבי מערכת היחסים שלי עם המחזאות. אני יודע שזה לא אותו דבר אבל האם כשאני כותב את הפוסט הזה אני לא נוכח באמת בתוך עולם המחזאות. האם אני מחפש אישור מבחוץ? אני לא יודע את התשובה.

אני חושב שיש הבדל בין הבלוג לפייסבוק. כאן אני לא יודע מי קורא את מה שאני כותב. וגם אף אחד לא מגיב. לכן משמש אותי יותר כיומן  תיאטרלי. אולי בפייסבוק זה נכון.

דרך אגב אני שונא את הטלפון שלי. לאא את הדגם ממנו אני מרוצה אלא מזה שהוא תקוע בתוך החיים שלי. בזמן האחרון אני שוכח אותו כל הזמן - כאילו התת מודע שלי מנסה להגיד לו להסתלק. אני פשוט לא רוצה להיות זמין. כל מה שאני רוצה זה לשבת לקרוא ולכתוב. מדי פעם לדבר עם חברים ולללכת ברגל קצת. אולי לראות הצגה ושיחה טובה. אחח... עכשיו זה משגע אותי שכל דבר שאני כותב זה כאילו אני מבקש אישור עליו. ומה שאני לא כותב אז אני נוכח בו. ... האתמ זה פותח לי נושא חדש למחשבה לגבי החומרים שאנחנו כותבים. הממ... אני צריך לחשוב על זה קצת. 


17 באפריל 2019

בלתי אפשרי

החלטנו במחזאים לכתוב מחזאות בלתי אפשרית. זה שם גדול אך מה שהוא אומר שאנחו משוחררים מכל מגבלה שיש לגבי מבנה, דמויות, עלילה וכן הלאה, זה אתגר  שאפשר להפליד איתו ואפשר להשאיר אותו עדיין ברמת הסיפור.  זה אומר שלמילה יש כוח יותר רחב ממחזאות רגילה. כי בלעדי המילה לא ניתן להבין את מה שקורה. זה נכון לרוב המחזות  שאינן ריאלסטיים. במילייייים אחרות זה מה המימד האומנותי של המחזה או המימד הפלסטי 
התחלתי לכתוב מחזה שבנוי על חפצים, ומהר מאוד החלו להכנס הזכרונות שלי לתוך המחזה תוך שעה כבר הבנתי שאני כותב על עצמי. החלטתי ללכת על זה עד הסוף כתבתי את המצוקה האישית שלי ואני הדמות הראשית על הבמה בשמי מבלי להסתתר. כתבתי על אימא שלי ועל אבא שלי ועל הסיפור המשפחתי שלי. זה כנראה המחזה הכי חשוף שלי. הוא לא כתב האשמה נגד אף אחד [ לפחות כך נדמה לי] אלא זה ייצוג של הבעיה המשפחתית שלי. מהמקום שלי כיוצר או מה שהפך אותי ליוצר. אני בסך הכול מנסה לספר את הסיפור של המשפחה שלי אבל הבעיה שאני לא באמת יודע מהו ואין מי שיגלה לי. 
אתמול התקשרתי לאימא שלי על מנת להכין אותה שכתבתי מחזה עליה. אני לא חושבת שהיא אוהבת את הרעיון. אבל נולד לה בן מחזאי, אז זה חלק מהעניין. מעניין אותי לראות אותי על הבמה. חבר שאל אותי אם אני אשחק בזה, אמרתי שלא. אני רוצה לראות את זה. אני חושש מאוד מהמחזה הזה. לא בגלל אימא שלי אלא בגללי. מעולם לא כתבתי על עצמי ועוד הנחתי את זה חשוך מול קהל זר. וכן , יש בזה משהו מגלומני. אני חרד מזה אני מתרגש מזה. 
ואני אנצל את הבלוג הזה להזמןין את מי שקורא את זה לבוא לראות ב-5.5.19 זה קורה. בצוותא 2 

קבורת תינוק. חזרה ללהגת המחכה לאהבהת ומדע בדיוני

מצד אחד קורים הרבה דברים מצד אחר לא קורה כלום.  אני מוצא את עצמי בשיחות מאוד מעניינות על בימוי ומשחק ועל כתיבה. אני עוזר ללא מעט אנשים להבין את המקצוע ומוצא דרכים מעניינות לבטא את עצמי. הרבה גם מהשיח שלי השתנה. בכלל אני מרגיש שאני משיל את עצמי. מרגיש שאני משתנה. אני מרגיש את זה ולא יודע מה זה אומר. אני משמין , גם זה קורה, אני לא מצליח להבין את המשמעות של זה. איך כל זה קשור לבלוג הזה? אני חושב שכל דבר שקורה קשור לכתיבה שלי. 

האירוע המשמעותי ביותר שהתרחש קשור למחזה BURIED CHILD שכתב סם שפרד. לפני כשנתיים ישבתי לקרוא אותו - בכל זאת הוא זכה בפרס פוליצר ואני מחבב את כתיבתו של סם שפרד. אחרי עשרים עמודים הנחתי אותו ואמרתי לעצמי שאני לא מבין אותו ולא קורה בו כלום. ואין לי מושג מדוע הוא זכה בפרסים. הנחתי שזה קשור לתקופה בה הוא נכתב. לפני כשנה רכשתי הקלטה של המחזה, ישבתי להקשיב, אחרי 58 דקות הפסקתי. עיין אני לא מבין כלום. לפני יומיים ראיתי את ההצגה באינטרנט. אד האריס היה בתפקיד הראשי. במשך שעה ארבעים ושבע הייתי מהופנט להצגה. ומאז אני לא מצליח להסיר אותה מהראש. מעין שילוב של סמואל בקט וארתור מילר.  רק שראיתי את ההצגה הבנתי את המחזה. ויותר מזה עכשיו ברור לי למה זה זכה בפרס פוליצר ועדיין אני לא יכול להסביר את זה. התחושה הנוראית של הייאוש, של הסוף, ההצגה הזאת ייצגה את חוסר התקשורת, הפחדים, השיח האלים, את הריקבון שאנחנו כמשפחה מרגישים ובעיקר (וזה שאחרי שקראתי קצת ביקורות) את ההתפוררות של החלום האמריקאי . זה שיעור בכתיבה. ומאז שמעתי את ההקלטה פעמיים ואני מסתובב עם המחזה בתיק בתרגום מיכה לבינסון ז"ל  (התרגום לא כל כך טוב בעיני) למחזה הזה אין מקום על הבמה ישראלית.     

ישבתי לישיבת דרמטורגיה על קומדיה חדשה, כותב אותה גדי וייסברט. שחקן ומחזאי ירושלמי מוכשר ששיחק אצלי פעמיים גם ב"אפס סובלנות" וגם ב"קיצור תהליכים" -- לאחר שסיימנו לדבר על המחזה, המשכנו לדבר על תיאטרון ומחזאות. זו הייתה שיחה מאוד מעניינת ונחוצה. אי אוהב לבר עם אנשים על התיאטרון כמהות. על המקום שלו בחברה. אני אוהב לדבר עם אנשים שהשיחה איתם צוללת מהר מאוד לעומק. אני עודני מאמין שאנחנו צריכי םלהחזיר את הלהג והתהייה לשיח. היות אוין כמעט שיח על תיאטרון אני חושב שזו המחוייבות שלנו. אם לחזור לג'ורג' ברנרד שאו גם הוא טען את זה 1895  ועוד בלונדון. מוזר. הבלוב הזה הוא הלהג שלי. 

בנוסף עשינו תיקונים רבים במחזה "המחכה לאהבה" , עכשיו יש גם שירים. שליש מחזה נכתב מחדש. הנה דוגמא למחזה שנכתב לפני ארבע שנים ועבר המון מחשבות ותהליכים. היום שמעתי את אחד השירים - התענגתי. לללא אני כתבתי אותם .יש לי מגבלות. תום [ווליניץ] כתב אותם. אני מאוד אוהב לעבוד איתו. הוא מדוייק, הוא חכם, הוא יודע לפתח רעיון,  ולשתף פעולה. וגם הוא טכנולוגי - וזה ממש נדיר. זה מאוד מייעל את העבודה. המחזה הזה עבר המון טסטים עד שהבנו מה אנחנו רוצים ממנו. מעניין איך קהל יחווה את זה. אני מרגיש במידה רבה שהמחזה הזה נכתב על ידי כל השותפים ביצירה. כי את המוזיקליות של המחזה לא אני יצרתי. אני זוכר לפני ארסע שנים ששמעתי את הקריאה הראשונה המחשבה שלי הייתה - הם לא מקריאים את זה כמו שאני שומע את המחזה. אבל אז שראיתי את זה, זה היה טוב בכמה מידות  ממה שדמיינתי. 

לגבי המחזה מדע בדיוני שאני כותב ואמור כבר לסיים  - [אני ממש לקראת הסוף.] גם שם אני בקשיים. אני לא יודע מה המקור שלהם. אבל אני כאילו לא שומע את המחזה. והכתיבה היא איטית. לפעמים אני שומע את טון וממהר לשבת ולכתוב. אני ממש מרגיש שאני חוצב בסלע . אבל אני אסיים בקרוב. הייתה לי שיחה עם יפים [ריננברג] - כל שיחה איתו מורידה ממני לחץ. הוא לא אוהב לקרוא את המחשבות שלי [תכנוני העלילה] הוא אוהב לקרוא את הסצנות שלי ובחספוס של הדראפט הראשון הוא מוצא רמזים לתת מודע שלי. הייתה לנו שיחה טובה. הוא אישר לי ללכת למקומות אפלים מאוד. הייתי צריך את האישור הזה. כי המחזה שאני כותב הוא לא רק יצירה דרמטית אלא גם יש בה מימד צורני בכתיבה. חייב לסיים מצד אחד , אבל חייב לתת לתהליך הזה להתקיים. כי אני מרגיש שגם אני עם עצמי חוקר עולם לא ידוע של כתיבה. 

   

9 באפריל 2019

יום הבחירות

יום בחירות. לסיכום הלכתי להצביע. לא ממש התרגשתי מיום הבחירות. אני לא אוהב את הסחף התקשורתי או את הייאוש שמשתלט על חלק מהאנשים סביבי.
היה יום יפה בחוץ. אני מכבד אנשים שהולכים לבחור לעצמם ולביתם גם אם אינני איתם בהלך הרוח. אני לא אוהב שמרמים ואני יודע שזה גם קורה. כל היום דמיינתי שאם הייתי מכבה את כל העדכונים אז היום שלי היה יכול להיות ממש יום נפלא.
הרבה יותר קל להתנהל עם פוליטיקה כאשר היא לא מוזנת לך דרך הוריד כל דקה ודקה. אני לא מתעלם ממה שקורה. אני קורא לא מעט ומדבר לא מעטץ אני פשוט לא חי בדימיון של מה עשוי להיות או לא להיות. כי הכול מורכב מעשרות החלטות והמון התנגדויות. יש שטוענים שאני טועה בדרכי. אבל זוהי דרכי ואם זו טעות אעדיף ללמוד אותה בעצמי ולא בגלל שהקשבתי לאחרים.

אני לא פרסמתי את מה שבחרתי ברשת החברתית, אני לא אוהב את הזמן שאנשים משקיעים בלצלם את עצמם בוחרים. בשבילי בחירה היא אירוע שקט ואישי. אני עוד לא מצאתי את העמדה שלי בפוליטיקה ואני יודע שכרגע אני מצביע מהמניעים הלא נכונים.

בבוקר קמתי לתוצאות. דבר ראשון שמחתי שנגמרו הסמסים. הרבה אנשים בסביבתי יתחילו לראות שחור בעינים. אני לא ראיתי שחור. אני לא אוהב להתייחס לאף אחד כמטומטם, אני לא יכול להתייחס לחצי שלם של עם, לא משנה מה הסיבות שהם בחרו, כאל טיפש או מטומטם או פחדן או כל בחירה שאני שומע אנשים מתייחסים אליהם. חוץ מזה מי אומר שאני בצד הנכון? במובנים האלו אני נזכר במונולוג ממותו של סוקרטס ונרגע.

כמו הרבה דברים אני אמשיך להתעדכן בפוליטיקה אבל אני לא אביע את דעתי. כי --1. אני לא מבין בזה מספיק. 2. אני במספיק ועדות ואני יודע שהרבה פעמים המורכבות של ההחלטה גדולה יותר ממה שנראה מבחוץ.
דבר נוסף אני תמיד ארצה שמנהיגי הממשלה יהיו אנשים ערכיים וממלכתיים. אבל כשאני מסתכל במראה אני לא רואה אדם ערכי וממלכתי. אני לא אדם רע וההשפעה שלי לא כזו גדולה, אבל אני משתדל להודות בחולשה שלי. אם היה לי כוח אני לא יודע אם לא הייתי מושחת. והאמת זה קצת מפחיד אותי. ומה שמפחיד אותי מזין את הכתיבה שלי. ככככי אם אכתוב על שחיתות אכתוב על זה מהפחד שלי. אני משתדל להיות ערכי אבל הי, כולנו בני אדם.

עלה לי רעיון חדש למחזה קצר. על תרבות הלא עכשיו, ועל הזכות להתלונן, והיחס בין הדרום שזועק לבנימין נתניהו מצד אחד ומצביע לו מצד שני. (אני מסרב לקרוא לו בשם חיבה - כי הוא בכל זאת ראש הממשלה ולא חבר שלי מהצבא) אני אוהב לחשוב על מחזה קצר ששואל שאלות שאני אישית לא יודע לענות על התשובות שלהם. אני חושב שהרצון שלי הוא להיות להיות צבוע ולהגיד משהו מבלי לחשוב עליו. המחזאות למדה אותי לכבד כל אדם ובחירתו. אני יכול לכעוס, אני יכול להתאכזב, אני יכול לתהות ולחשוב בקול רם, אני יכול להיות מופתע, אבל מעבר להכול משהו מניע חצי מהמדינה שלי לעשות מעשה שאני בינתיים לא עשיתי. ולכן החקירה של השאלה הזאת מה גורם לבן אדם לבחור שוב ושוב במשהו. והבן אדם הזה הוא אני, מי אני בתוך זה. אולי אני כל פעם בוחר את אותו הדבר, וזה הרי ברור שאני תכלס גם בוחר באותם הדברים בחיים שלי. לכן אני לא יכול להיות צבוע.

היום בבוקר בדרך לסמינר סיימתי להקשיב לביצוע של מחזה של ג'ורג' ברנארד שאו - ARM AND THE MAN
מחזה מקסים ומיושן. ניסיתי לחשוב אם אני הייתי כותב אותו היום מה הייתי עושה.

נ.ב
יש לי מקלדת אלחוטית שמרגישה לי כמו מכונת כתיבה. ביום הבחירות קניתי טאבלט קטן שיהיה המסך שלי. עכשיו יש לי תחושה שאני כותב במכונת כתיבה. שמתי בו מעט מאוד דברים. רק אפליקציות קריאה ואפליקציות כתיבה. זה די מהנה



8 באפריל 2019

שני גדולים שמצאתי לי לחברים

אני יושב ועובד על המחזה לתיאטרון מיקרו. שאמור לביים חברי הקרוב והמוכשר יפים ריננברג.  הפעם אני חווה תהליך ארוך מהרגיל. אני נדרש ליותר מחשבה מאי פעם, אני כותב משהו שמצד אחד תכננתי ואני יודע את הסוף, מצד שני אני מרגיש שאני צריך להעזר בתת מודע שלי על מנת לכתוב. נדמה לי שהסיבה נעוצה בכך שאני כותב משהו שלא כתבתי מעולם. זהו מחזה רטרו מדע בדיוני. כלומר מושפע מתפיסת המדע הבדיוני בשנות השישים של ארצות הברית. והמקור הוא שני סיפורים קצרים של הסופר ריי ברדבורי. את הסיפורים חיברתי לכדי סיפור אחד. כך שנוצר סיפור חדש. לכן זה בהשראת הסיפורים או בהשראת כתיבתו של ריי ברדבורי. אני לא מנסה לכתוב כמו  ריי ברדבורי. אני בעיקר מדמיין כאילו הייתי תייר בעולמו. אני מנסה לייצר עולם הדומה לשלו. ריי ברדבורי לא כותב מדע בדיוני בדיוק - הוא טוען בהרצאותיו שהוא כותב פנטזיה עתידנית. בסיפוריו אין כמעט מדע יש בעיקר עולם שמתקיים רק בדמיון. לטייל בעולם של סופר זו כתיבה אחרת. אני אמנם כותב יצירה שעומדת בפני עצמה ובכלים שלי, ובשיתוף עם הבמאי יפים ריננברג. לכתוב יצירה בעולם לא שלי.
קראתי במהלך הכתיבה את הספרים "רשימות מן המאדים" ו"פרנהייט ‭451‬" ועתה אני את אסופת הסיפורים "תפוחי הזהב של השמש." ראיתי הרצאות של ריי ברדבורי על כתיבה ביו טיוב. אחת מהן השפיעה עלי עמוקות ומאוד ריגשה אותי. הזדהיתי עם הרבה מאוד דברים שהוא אמר. הוא ציין שם את ג'ורג' ברנרד שאו כאדם שהשפיע עליו. המחשבה שאני מעולם לא השקעתי זמן בכתיבתו של ברנרד שאו הכתה בי. איך מעולם לא נמשכתי לאיש הזה שהוא באמת אבן יסוד במחזאות האנגלית? מיהרתי והשגתי קובץ ממחזותיו. וגם ספר המאגד אסופת מאמרים שלו על התיאטרון. מסתבר שברנרד שאו היה גם מבקר תיאטרון וגם מחזאי. קראתי מי הוא היה ומה הוא חשב על התיאטרון. כמו תמיד הגילוי הראשון הוא ששום דבר לא השתנה. הרבה מן הבעיות של התיאטרון עדן קיימות: מקום המחזאות בתיאטרון, מה רוצה הקהל, וכדומה. לו שניתיכמה שמות נדמה היה כאילו המילים שלו נכתבו היום.  זה כמובן הרגיע אותי. מה שבאמת תפס אותי זה נפח המאמרים שלו. ביקורות התיאטרון שלו ארוכות ומעמיקות. זה תענוג.  על שאו   ביקורת שהוא גם שימש כמבקר וגם כמחזאי - אבל האיש הבין בתיאטרון ולכן הקולגות שלו  (גם שניגח בהם) אהבו וכיבדו את הביקורות שלו. כי ניתן היה להבין בהם את מהותו של התיאטרון. זה גרם לי לתהות אם גם עלי לכתוב ביקורות על התיאטרון שאני רואה. לא כמו שכתוב בעיתון אלא מחשבות עמוקות על ההחלטות שנעשו בבחירת המחזה, הדרמטורגיה שלו, הבנת הסצנות וכדומה.  קיצור מצאתי לי חבר לבלות איתו את הימים.