16 במרץ 2019

עלתה הצגה וירדה הצגה

ביום ראשון עלתה ההצגה "נקמתו של התרנגול האחראי לזריחת השמש". בביצוע אנסמבל התרנגול. חבורת צעירים שהחליטו להעלות את ההפקה. הם ביימו, עיצבו ושיחקו. לאחר שראיתי אותה הרגשתי שהם הפכו את המחזה שלי לטוב יותר. להם מכתב בכתב יד. הם עשו עבודה מעולה.

היום ירדה ההצגה חדר 414. הלכתי להפרד. מהקאסט ומההצגה. כמחזאי המחזה עדיין חי אבל ההצגה מעתה היא זיכרון.

לפני קרוב לעשרה ימים התחלתי לעשות מדיטציה כל יום. אני עושה בערך 30 דקות. זה הפך להיות הזמן שאני מחכה לו.
אני צרגיש, שזה תורם לי אומנותית בצורה אדירה. זה לא נותן לי רעיונות זה נותן לי מקום לסמוך על הרעיונות שכבר יש לי ולתת להם זמן על הנייר עד שהם לא יהיו חלק מהיצירה.

אני קורא ספר שירים של פאט פארקר. משוררת אמריקאית שחורה ולסבית. היא פשוט נהדרת. השירים שלה הופכים אותי.

11 במרץ 2019

רוצה לבסס הרגל. לא כתבתי הרבה זמן

אני לא מצליח לכתוב את כל מה שקורה. אני גם לא מצליח לכתוב כל יום בבלוג. אני מחכה לסוף היום כדי לכתוב את מאורעות היום. אבל בערב אני כבר עייף ואין לי חשק או רצון להביע את עצמי. בתקופה האחרונה קרו המון דברים.
ואני כבר לא זוכ רמה הדברים האחרונים שלא כתבתי. היו לי גם כל מיני שיעורי משחק טובים ומעניינים שגיליתי שם תובנות על בימוי ומשחק. שיניתי משהו בצורת ההוראה שלי. היו לי תובנות כאלו ואחרות על עצמי. התחלתי לעשות מדיטציה וזה ממש משנה אותי. מצאתי את עצמי ברומן עם כתיבה לטלוויזיה. אני עוד לא יודע מה יש לי להגיד על זה. וזה עוד דך ארוכה שאני לא יודע כמה אני אצעד בה. כי זו חוויה אחרת בעיקר מנטלית לכתוב לטלוויזיה. בפרויקט המחזאים העלינו לראשונה מחזאות ארוכה. שזה אומר שאנחנו בתחילת הדרך לתיאטרון. יש לי כל מיני תובנות על עצמי ככותב בקיצור כתיבת הבלוג הזאת חסרה לי. אבל קשה לי לייצר כל הזמן הרגלים.

אבל ננסה. 

3 בינואר 2019

יום ארוך ומספק

בבוקר נפגשתי עם שי שבתאי. דיברנו על מחזאות, על אריסטו ושייקספיר. שי הוא איש מרתק מהבחינה הזאת.

לימדתי בסדנת קולות חדשים. פרויקט המחזאות של הקרן לפיתוח מחזאות ישראלית. דיברנו על פיתוח דמויות דרך רצון. וטכניקות של דיאלוג.

לאחר מכן הייתה לי פגישה בפיס.

בערב לימדתי משחק אצל הסטודיו של גל אמיתי. היה שיעור נהדר ומלא צחוק.

קצת למדתי ערבית קצת ניגנתי בפסנתר

1 בינואר 2019

חמש דקות

בבוקר נסעתי ל"משרד". לוקח הפסקה מבתי קפה.

קראתי את המחזה החדש של בוצר ודיברנו על הרחבה של כל מיני רגעים.

קראתי אחר כך הצעה ותסריטים לקומדיית רשת. כתבתי את מחזה מדע הבידיוני. כתבתי אאוטליין ומחשבות.

עבדתי אחר כך על הפרויקט הנוסף שלי שאציין אותו כשהוא יקרום עור וגידים.

קראתי קצת.

יש משהו להסגר במקום שקט עם עצמך שהוא מאוד נעים.

חזרתי לנגן בפסנתר. חמש דקות ביום.
וגם אני לומד ערבית חמש דקות ביום.
זה לא הרבה אבל אני מרגיל את עצמי לעשות את זה. ולכן אני מופיע כל פעם לחמש דקות.

זה עובד גם בכתיבה. תעבוד על כח פרויקט מינימום חמש דקות. אז עשיתי לעצמי רשימת הרגלים (בעקבות הספר) זה מעניין.

אחרי השעה אחת עשיתי סידורים. מיילים, הודעות וכן הלאה.

בערב לא עשיתי הרבה. התחלתי לשמוע את הראפר NF

31 בדצמבר 2018

סידורים

יום שני הפך ליום סידורים. טלפונים מיילים והרבה דברים שצריך לעשות. הזמן עבר מהר. לא כתבתי היום. אני מרגיש שהלוז שלי לא מסודר כמו שצריך.

קורא ספר על הרגלים. הוא מרתק ומשנה את המחשבה שלי לגבי דברים אני עושה.

לימדתי בפסטפקטורי. במקום בכיתה ראיתי שכולם במטבחון אז עשינו שם את השיעור.

שלושה דברים במקביל

שלושה דברים קרו במקביל.

ערב פוטנציאלי בבית אדמונד דה רוטשילד עלה שוב בהצלחה רבה. אנשים ממש נהנים מהפורמט.

בצוותא עלתה ההצגה יואל. קיבלתי תגובות טובות אחרי ההצגה

התחלתי סדנת ערב של מבנה הסיפור.

לפעמים שכל האירועים האלה מתנגשים זה מעלה אצלי תחושה שאני עושה.

בבוקר עבדתי על האאוטליין למחזה מדע הבדיוני.  + סינופסיס למחזה חדש שהוגש לפסטיבל.

17 בנובמבר 2018

לשנות את הטקסים, בימאית השנה, ישבתי וכתבתי

יום שישי

יום שישי בבוקר. אני צריך לסיים כבר את המחזה המחכה לאהבה.  כמה ניסיונות ושינויים יש לי במחזה הזה. החלטתי לכתוב אותו בפרקים של 25 דקות. מה זה אומר? שאני עובד על המחזה 25 דקות ביום. זהו. לא יותר. זה עובד לי אני מצליח לכתוב קצת כל יום. האמת כתבתי הרבה יותר ממה שציפיתי ב- 25 דקות.

טקס פרסי הפרינג' קיפוד הזהב. הייתי מועמד יחד עם המחזאים לפרס המחזה על ההפקה חדר 414 (ועוד שלושה פרסים – תפאורה, בימאית ושחקנית ראשית)



הטקס התרחש בתחנה המרכזית בתל אביב. זאת הייתה תחושה מוזרה. אבל מעניינת.  הטקס כמו כל טקס בסגנון היה בנוי מקריאת המועמדים ואז נאום הזכייה. אני לא מבין את הקונספט של הטקסים האלו. ואני לא מדבר רק על הטקס הזה אני מדבר על טקסי פרסים באופן כללי. יש בזה משהו פקידותי. לקרוא את המועמדים, להגיד מי זכה ואז נאום תודה. מבחינתי פרסי הפרינג' צריכים להיות חגיגה. לכל אמני הפרינג'. כי אנשים באים רק אם הם מועמדים ואני יכול להבין אותם. . טקס פרסי הפרינג' צריך להיות מסיבה, משהו שכול היוצרים מגיעים פעם בשנה על מנת לחלוק ולחגוג.  דברים צריכים להשתנות וגם זה.

זכינו בפרס אחד. בימאית השנה - לאגם מזרחי. מאוד שמחנו כמובן. בפרס המחזה לא זכינו. נו שוין. המחזה שזכה באמת ראוי. אז נפרגן.

יום שבת

הבנות הלכו לסרט. ישבתי לכתוב את המחכה לאהבה וסיימתי. זה פשוט קרה. אני לא חושב שסיימתי הכול אבל סיימתי מספיק. מה זה אומר. שנעשה עוד תיקונים. כי המחזה הזה בנוי מסקיצות שמתחברות. אני חושב שמה שיוצא הוא יפה. אבל אני מת לסיים עם זה המחזה הזה כבר זורם יותר מדי זמן במחשב שלי.

יצרתי דף לקולות חדשים – תוכנית המחזאות החדשה. היא מבוססת על תכנית דומה ברויאל קורט שבאה לזהות כותבים חדשים. קולות חדשים בתיאטרון. המטרה היא להקנות למשתתפים את הכלים של הכתיבה מאפס. זו ממש תוכנית יפה. ובינתיים היא מתקדמת יפה באינטרנט. ואנחנו מקבלים הצעות מעניינות.