27 בספטמבר 2020

התמנונה והצלם

 א: התמנונה.

ב: זה הרג אותי. 

א: הוא כל יום הולך לראות אותה. 

ב: איזה סרט. 

א: כל יום. 

ב: הסוף הרג אותי. 

א: התאהבתי בה. 

ב: לגמרי. 

א: אולי הסרט הכי עדין שראיתי בימי חיי. 

ב: ורגיש. 

א: ורגיש. 

ב: הוא מדבר על זה בסרט.  

א: כן? 

ב: הוא אומר שבעלי חיים מלמדים אותך מהי עדינות. 

א: זה יפה. אתה יודע, אני ממש רציתי להיות כמוהו. כל יום לעשות את אותו הדבר, בטבע, בשקט הזה, פשוט לצלול, פשוט לשכוח את החיים, ולייצר קשר עם משהו חייתי, פראי. כמוהו.  

ב: אז למה לא?

א: מה?

ב: למה לא לעשות את זה? 

א: להתנתק מהעולם? 

ב: כן

א: אני לא יכול. 

ב: בדיוק. 

א: מה? 

ב: זה מה שאני לא אוהב.

א: מה?

ב: בסרטים האלה. 

א: תסביר.

ב: הוא חי בבית המדהים הזה. 

א: כן. 

ב: וכל יום במשך שנה הוא צולל בים. 

א: כן.

ב: ממה הוא מתפרנס?

א: אני מבין. 

ב: למה הם אף פעם לא אומרים לך ממה האנשים האלה מתפרנסים. 

א: זה מעצבן

ב: כי אני לא יכול לעזוב הכול. 

א: גם אני לא. 

ב: זה הכול רמאות אחת גדולה

א: אבל זה סרט טוב.

ב: אחד הטובים.

22 בספטמבר 2020

שכרתי ‏סטודיו ‏משלי

הסגר הזה מבלבל. כל פעם שיש אותו. אני עושה מעשה הפוך. היום נכנסתי לסטודיו משלי. ועשיתי את השיעור הראשון שלי בו. זה הרגיש נהדר. אני בחששות משכירת מקום אבל אני כבר בן 41 עוד שניה. So grow the fuck up.
 הלוואי ואצליח למלא את המקום הכל טוב. מאחל לעצמי לשנה תשפ"א. שתהיה מעניינת ומלאה בלמידה

21 בספטמבר 2020

יום ‏מחורבן ‏בלי ‏סיבה

יום מחורבן ומלא עשייה. עשיתי המון דברים קטנים. מיילים חוזים כספים דרמטורגיה, חוות דעת פגישות זום ואילו עזרתי לבת שלי עם שיעורי הבית.
אבל לא נהניתי. היום הזה הרגיש כאילו חלף. גם הספקתי לעבוד על המחזה. ובערב ראיתי שתי הצגות מצולמות מאת הרולד פינטר. ורגע לפני שהלכתי לישון, לא ויתרתי לעצמי וכתבתי 250 מילים ספר.
ועדיין למרות ההספק הזה הרגשתי שהיה יום מחורבן. 
קורה

20 בספטמבר 2020

לכתוב ספר לעצמי.

 התחלתי לכתוב ספר. סתם ספר. ספר שאני לא יודע עליו כלום. אני לא יודע מה העלילה. התחלתי לתאר דמות ואמרתי שזה יהיה ספר. אני רוצה ליהנות בזמן שאני כותב אותו. המטרה כל יום לכתוב בין 1000 ל2000 מילים. בינתיים אני עומד על 4000 לפעמים אני אכתוב יותר. זה אימון. אני רוצה לכתוב הרבה ספרים. אני רוצה לכתוב הרבה מחזות. אני נשען על החשבון 1000 מילים ביום זה כחודשיים לספר. עוד קצת תיקונים ואז לשלוח אותו להוצאה לאור. לא ירצו נוציא דיגיטלי. היום הדברים האלו לא אמורים להיות קשים. היו לי ימים שחשבתי שלכתוב ספר זה דבר ששמור רק לאנשים גדולים אבל טעיתי. 

אני רוצה לכתוב שטויות. חסרים לי בעברית הספרים שאני רוצה לקרוא. אין לי אותם. באנגלית יש לי בשפע. אבל הם לא השפה שלי. הם מתארים מקומות שאני לא מכיר. אני רוצה ספרים טפשיים על תל אביב. רוצה להפוך את תל אביב העיר שלי לקסומה. לעולם בו יש שדים מפלצות רציחות. ועוד הרבה דברים. אנחנו כל כך רגילים שהאמריקאים עושים את זה שאנחנו לא עושים את זה. ואין סיבה לא לעשות את זה. 

אז אני כותב ספר לעצמי. כי אני נהנה לכתוב אותו תוך כדי. בעברית הגרועה שלי. אני הכי נהנה בסופו של דבר לכתוב לעצמי. אני מקווה שאעמוד באתגר שהצבתי לעצמי. אני לא רוצה לבלות עם הספר הזה שנים. כי אין לי כוח להחזיק יצירה לאורך זמן. מעדיף לכתוב ספר גרוע ולעבור הלאה מאשר להתעכב על ספר טוב. 

זה נשמע שקרי, אבל ברגע זה שאני כותב את המילים האלו אני מאמין בזה בכל ליבי. למה? כי אז קל לי לכתוב, כי אני לא דופק חשבון. אם אני אתחיל לעשות מהכתיבה אירוע חשוב אני לא אכתוב את הספר לעולם. המטרה לכתוב את הספר הכי טוב שאני יכול במסגרת היכולת שלי שהיא לא ממש גבוהה אבל נראה לי מספקת בשביל שמישהו יהנה מהקריאה. 

אני אשתפר ככל שאתקדם. הספר החמישי כבר יהיה יותר טוב.

בראש שלי זה נראה לי אפשרי. החוכמה היא להחזיק מעמד ולא ליפול לקול הביקורתי


אז היום כתבתי 1310 מילים. 



 

19 בספטמבר 2020

מספר הסיפורים

בהתחלה כתבתי מחזה, כי רציתי להיות מחזאי. אבל אז גיליתי שמחזאי זו מילה שמתייחסת רק למה שכתבת ולא למה שאתה כותב. 

אז החלטתי להיות כותב. ולכתוב כל הזמן יצירות קצרות וארוכות. אבל אז גיליתי שכותב יכול לכתוב כל הזמן לערום מילים כל יום ולא להגיד כלום. פה ושם יוצאת יצירה. 

אז החלטתי להיות מספר סיפורים. 

אולי במחזה, אולי בספר, אולי בפוסט, אולי בבלוג, אולי באמצעות מילים, אולי בקול רם, אולי סדרה, אולי תסריט. העיקר שכל יום אספר סיפור. לא משנה איך. 

כל השאר זה רק פורמט אמצעים וכלים.

12 בספטמבר 2020

טכניקת מקצב

טכניקה בכתיבה: מקצב. או באנגלית pacing
אני קורא מחזות ומרגיש שאני לא מצליח להתקדם בהם. למה? בגלל שהקצב לא משתנה. איך שולטים בקצב של המחזה. פשוט מאוד
כדי להגביר את הקצב. תנו לדמויות לדבר במשפטים קצרים. רוצים להאט את הקצב. תכתבו משפטים ארוכים. למדו לשנות את הקצב בסצנות. מה שאומר זגזגו בצורות הכתיבה. למדו לכתוב קצב לינארי, פינג פונג, לא לינארי. מונוטוני, אקלקטי וכו' דעו לעבוד עם פאוזה. אני יכול להתבאס ממחזה עוד לפני שקראתי אותו רק כי אני רואה שהמשפטים באותו אורך ואין שינוי קצב. והנה עוד טיפ: תתחילו מהר. וכן גם במונולוג זה תקף. באמצעות הפיסוק. (משפט ארוך מאט משפט קצר ממהר) 
מחזאי ששולט בקצב של המחזה שולט בקריאה של השחקנים.

איך המורים הרסו את הכתיבה המהירה

אמצע המאה העשרים, מעט לפני. גדל דור שכתב כמו משוגע. אנשים כתבו במהירות ומכרו למגזינים. זה קרה בעקבות מלחמות העולם. ואולי אכתוב יום אחד על התפתחות צריכת הכתיבה. בכל אופן, אנשים כתבו המון סיפורים ומכרו אותם להמון מגזינים וזאת הייתה העבודה שלהם. או עבודה צדדית כי רובם גם היו עיתונאים. אנשים כתבו כל כך הרבה שהיו להם כמה שמות עט כדי שלא יגידו שזה מוגזם.  עכשיו, פעם לא היו סדנאות לכתיבה יוצרת, זה נוצר אני מניח בגלל כמות הכתיבה שנעשתה והרצון של אנשים לכתוב ולקרוא. אז החלו ללמד באוניברסיטאות כתיבה יוצרת והכול השתנה.

 התלמידים כתבו מאוד מהר ויצרו סיפורים רבים.  ככה הם חונכו על ידי הסופרים שהעריצו - ריי ברדבורי, אגתה כריסטי, ארנסט המינגווי, פוקנר, לסטר דנט ואחרים.  אבל המורים לא הצליחו לקרוא את כל החומרים של התלמידים שלהם אז הם ביקשו מהם להאט. עכשיו, מדובר בתלמידים, אז ברור שהסיפורים שהם כתבו בהתחלה לא היו טובים. אבל ככל שכותבים יותר סיפורים, משתפרים. במקום זה אמרו להם תאטו, תשכתבו. תגישו לנו את הסיפור במצב הכי טוב שלו. ובמקום לכתוב 40 סיפורים בשנה, ואולי יותר, וככה להשתפר, כל תלמיד הגיש שני סיפורים קצרים ואולי התחלה של רומן. הם שכתבו את עצמם לדעת, ולמורים היה יותר זמן ונחת לבדוק את הסיפורים של התלמידים ולתת ציון. תלמידים רבים אבדו את החשק לכתוב...

כך לפי הסיפור הזה הושרש העניין של השכתוב ולקחת את הזמן בכתיבה. ואם כתבת מהר אז אין סיכוי שזה טוב. לצערי, אני נפלתי בפח הזה כמה פעמים בחיי הצעירים. לכתוב מהר, להוציא הרבה, הרבה יותר מגניב בעיני.