22 בפברואר 2020

לא אוהב תמונות של הצגות

אני לא אוהב לראות תמונות מהצגות. אני אוהב לקרוא על הצגות או לשמוע אנשים חולקים התרשמות. אבל תמונות, לא. יש תמונות ממש יפות. וחלקן ממש גורמות לי לרצות להיות נוכח באולם. אבל תמונות של הצגות הן כמו נימפות הקוראות לי, למלח, להתרסק על כסא התיאטרון. ואז על חוף ההצגה, אין גילוי וחידוש, האמת מנופצת. את התמונה כבר ראיתי ואני כולי נותרתי לחסדי הסיפור. אם ישעמם אותי אמות כמה פעמים.

התמונה שצולמה היא שבריר שניה שמייצרת תחושה של איכות ותיאטרון זה סיפור של שעה וחצי. התמונה היא בכלל ממלכתם של הבמאי והצלם והמעצבים. לא של המחזאי ולא של השחקנים שבתמונה הן רק דוגמנים. ומה הטעם להתפעל ממשהו שכבר התפעלתי ממנו בבית, בנוחות של כורסתי ומסכי?

אל תטעו, בתיאטרון תמונה אינה שווה אלף מילים. כי אלף מילים הן עשר דקות של עלילה שהתקדמה ואילו תמונה תקועה לנצח במקום. לכן תמונות או טריילרים עלי לא עובדים. "כי נראה טירוף!" ו "נראה מדהים" הן רק תעתוע. כמו ממתק, צבעוני מקסים, אבל היכן הערך התזונתי?

אני אומר השאירו את התמונות היפות בתוך האולם. תנו לי להגיד וואו יחד עם שאר אנשי הקהל. הרי אם הסיפור לא יתקדם או יגרום לכם לחשוב, גם התמונה הכי יפה תדהה. וה'וואו' במהרה יתחלף ל'נו...'

1 בפברואר 2020

ניתוח של הקשר בין ההצגות הלידה ודם דם דא דם

מאת רפאל מוסן לוי

לפני כשנה ראיתי את ההצגה  "דם דם דא דם" בתיאטרון מיקרו ועתה עולה ההצגה החדשה "הלידה" המהווה חלק שני בטרילוגיית הורות מתוכננת. התאטרון הוא מעבדה בה ניתן לבחון את גבולות האמונה. בתאטרון השייקספירי מופיעות דמויות של רוחות, מכשפות, פיות וכדומה בלי שהיוצר מנסה להסביר או להוכיח את קיומם שכן המיתוס בעל האלמנטים העל טבעיים מופיע ללא התנצלות. המחזה המלט חסר משמעות עבור צופה שלא מקבל את הופעת רוחו של האב לפני בנו וביצירתם המשותפת של יפים ריננברג והמחזאי רועי מליח-רשף העל טבעי הוא גם חלק אורגני מהעולם שנוצר על הבמה.

בהצגה "דם דם דא דם"  מופיעים אנשי זאב, לטלוויזיה יש כוח מאגי, ויש אפילו נסיך ונסיכה בדמות נעמה ונירו לוי. בהצגה "הלידה" הצופה נדרש להכיר בעובדה שנולדה תינוקת בממד אחר ושגם לחלקיקי אנרגיה יש אישיות. הז'אנר שנבחר עבור טרילוגיית ההורות של יפים ריננברג הוא במכוון נמוך, קאלטי, עם רמיזות לקולנוע ולתרבות פופולרית. אך שלא כמו ביצירות אחרות המלאות בהפניות לרוב אך למעשה אין שם כלום מתחת לפני השטח, בטרילוגיה מתוכננת זו קיים דיאלוג מהותי עם האגדות המשותפות לרוב האנושות של העידן הגלובלי כגון שלגיה, היפיפייה הנרדמת, סיפור הבריאה המקראי, המיתוסים הפולחניים של הבן הבכור המועלה לקורבן, הבתולה היולדת, הנסל וגרטל מקבלים צורה ירושלמית דוברת עברית עכשווית, ישראלית מאוד ואוניברסלית באותה מידה.

בהצגה "דם דם" הנסיכה של אבא ואמא רוצה נירו לוי - וההורים הטובים רוצים לממש את חלומם שלהם לראות את בתם מאושרת, חוטפים ומתעללים באדון לוי האומלל. הנסיכה נעמה חושקת בנירו של אמצע שנות התשעים והנה על הבמה מופיע מר לוי בכבודו ובעצמו כמו שהוא עכשיו, מן הסתם לא יוצא מזה הפי אנד. האם החולמת על אושרה של בתה אשר מגולמת על ידי מריה גורליק בשילוב מחמיר לב של הומור ורצינות תהומית. אדון לוי מעורר הזדהות כשחקן שנפל לידיהם של סדיסטים חביבים ועושה כמיטב יכולתו כשחקן לברוח מהמשפחה המופרעת. ההצגה גורמת לחשוב על מידת ההשפעה של דימויים פופולריים המעצבים את תודעתם של דורות. עולם בו יחסים בין גברים לנשים כבר לא עניין של גורל, דלת שנפתחת או לא נפתחת בזמן הנכון, מפגש מקרי, התאהבות ממבט ראשון וכדומה, אלא צפייה במסך ובחירה – בזה חשקה נפשי! דייויד בקהם ראה את בת זוגו רוקדת על המסך לפני שהוא פגש בה במציאות, ראה ולקח. זה בדיוק מה שעושה נעמה. אך הדימוי הוא רק מסכה, וכאשר החלום מתגשם הדבר היחיד שנותר הוא להתעלל במושא התשוקה עד מוות. אבל זה בדיוק מה שהמתוקה שלנו רוצה!

העולם המוצג הוא עולם אפוקליפטי בו אין יחסים אלא רק רצון להרס, הרס עצמי והרס הסובב. הפחד והאימה מפני החיים והמוות גורמים לגיבורים לרצות לשלוט על כל היבט פיזי של הווייתם.
הנסיכה המפונקת שלנו גדלה והנה בהצגה "הלידה" היא מבקשת ילד ומקבלת בדיוק את הוולד שבתת המודע שלה היא באמת רוצה. בהצגה "הלידה" הרצון האנושי לארגון, בירוקרטיה, סדר, הימנעות מאסונות וכדומה מובילים למן חברה שבה ההיבט הביולוגי בקיום האנושי הוא אויב, חיה רעה. הקיום האנושי עצמו נהפך לעובדה לא נעימה בעולם בו הכול מוגדר בצורה מדעית ומתמטית. האישה הפוסט-נשית מגיעה למכון עיבור בחברה אטופית עתידית ומגלה שבתה בממד אחר. במקום תינוק - פירמידה.

השחקנית נועה צנקל מגלמת את הגיבורה בצורה אמינה ומעניינת,  וגם קיימים מן דמויות שאולי אפשר לקרא להם כרומוזומים, ארכיטיפיים אנדרוגיניים, אדם וחווה נצחיים שלא יתבוששו – הם העיקרון שלא ניתן להשמידו ואכן הם הצופים האחרונים של קץ העולם. מגולמים בצורה מרגשת על ידי יוסף אלבלק וגבריאלה ליצ'מן.  לפני ההצגה הבמאי נשא כמה דברי הקדמה עם הסבר על טראומות לפני ואחרי לידה וכדומה. אני לא סבור שיש צורך בהסברים שכאלה,  הסברים פסיכולוגיסטיים שאולי הכרחיים בזמן תהליך העבודה אך יכולים רק להגביל את דמיון הצופים ולצמצם את הנושא רק למרכיב אחד. ההצגה יוצרת עולם בעל  אחידות סגנונית שתורמת לאמונת הצופים במתרחש. אין הרבה על הבמה: מכון העיבור מרומז על ידי בועות סבון ומים שיוצאות מצינורות פאליות שמעליהם כדורי פלסטיק עם פרחים, ג'לי סמיך, קצף דמוי זרע וכ"ו. התפאורה של איליה קוץ היא דוגמה לכך שגם עם תקציב קטן אפשר לעשות דברים יפים ומפתיעים.   האחראי על המכון בגילומו של גל ישראלי מוצג כשריד לעולם שנכחד אך בו זמנית בן תקופתו . למרות הכול הוא אדם מאמין שגם בעולם בו "אין יותר אפריקה" מניח תפילין ומזכיר את יציאת מצרים, בעולם בו אין יותר מין ספונטני ולא מתוכנן הוא מבקש להיות אב. תנועת השחקנים על הבמה מאופקת ושקולה וחפה מתיאטרליות מוחצנת. אך יש לעבוד על המקומות בהם ריכוז הקהל הולך לאיבוד ולשמור על המתח שחייב ללוות את ההצגה מתחילתה עד סופה.

בפאראפראזה לדברי שייקספיר הסופר האנגלי ד.ה. לורנס אמר We are such stuff as our grandmothers' dreams are made on. בשני חלקי טרילוגיית ההורות של יפים ריננברג אנו רואים עד כמה החלומות של הדורות הקודמים על העתיד המאושר המצפה לצאצאים – (כי אנחנו אוכלים חרא ונעשה הכול שלילדים יהיה מה שצריך), מתגשמים. אך במילוי המשאלות המנסות להבטיח אושר ועושר אנחנו קוברים את עצמנו ואת ילדינו בעודנו בחיים. כדי להבטיח אושר סטרילי ללא שברון לב אנו יוצרים עולם מלאכותי שבו גם המגע עם תפוח יוצר תגובה אלרגית אנורקטית- היפר טבעונית ופוסט ביולוגית של גועל ובחילה. יש לברך את המנהלת האמנותית של תאטרון מיקרו גברת אירנה גורליק על שהסכימה לקחת כיוון חדש בתאטרון שהקימה, ואת יפים ריננברג ורועי מליח -רשף עבור יצירת עולם בעל הגיון פנימי משלו. האם מוצא חן בעיני העתיד אשר ניסו לתאר? האם סוף העולם באמת יפה?

הצגה זו שמועלת בראשיתו של עשור חדש מעלה את השאלה האם בכלל אנחנו רוצים לחיות בעשור הזה.  על כל פנים, ההליכה לטרילוגיית ההורות של תאטרון מיקרו מומלצת ביותר, גם עבור אלו שאינם חובבי תיאטרון, או חובבי העיר בה ההצגות מוצגות, המאמץ משתלם.

19 בינואר 2020

המחזאית שאני לא אוהב ואיך היא השפיעה עלי

ב- 29.1 עולה המחזה החדש שלי "הלידה." בתיאטרון מיקרו. המחזה נכתב בפרגמנטים של טקסט. במקום דמויות מספרים ואותיות. המחזה מתרחש בעתיד לא ידוע ומספר על הגעתה של אישה למתקן עיבור על מנת ללדת תינוקת באמצעים מלאכותיים. כאשר נוצר סדק במימדים, נולדת  צורהבמקום תינוקת. צורתה כלואה במימד השני. עתה על האישה ללמוד לתקשר עם בתה אחרת הצורה תבכה. הבכי מייצר צליל הרסני שמרחיב את הסדק ועשוי לגרום לעולם לאבד את צורתו.  הטקסט בנוי מרפליקות קצרות מאוד. וככל שמתקדמים מתגלים עוד פרטים על העולם העתידני הזה. כתבתי את המחזה בהשראת עולמו של ריי בראדבורי (הסופר של פרנהייט 451 ו רשימות מן המאדים.) הוא לא סופר מדע בדיוני רגיל.  יש מעט מאוד מדע בסיפורים שלו. העולם העתידני נלקח כמובן מאליו והוא משאיר לקורא המון פרטים להשלים. ניסיתי להכניס את התחושה הזאת לכתיבה שלי.
המחזה לא היה קל לכתיבה. הבמאי, יפים ריננברג, בניגוד לבימאים אחרים אוהב מאוד להגיב לדיאלוג. "אל תשלח לי רעיונות שלח לי סצנות"  הוא אוהב את האבסטרקט של הרעיון, את כתב החידה. לכן אני נאלץ לכתוב יצירה שאינה בהירה כדי לתת לו לפתור את החידה הזאת באמצעות קול ותנועה. בימאים אחרים אוהבים יותר יצירות מלאות. שרק צריך לבצע אותם ולפענח את הצורה של הידוע.

המחזה מתעסק ברעיון הלידה. בחששות שמגיעים לפי הלידה ובמפגש החד פעמי עם עם הולד החדש. בגלל זה בחרנו את העתיד. לא רצינו להכניס את רובד הזוגיות פנימה. אין כאן מערכת יחסים זוגית או מינית הקשורה ללידה. האישה נאלצת להתמודד עם הרעיון של הלידה והרעיון של התינוקת לבדה מול אדם זר. 
במחזה הזה אין כמעט פסיכולוגיה, אלא בעיקר חיפוש ושאלה. תחושה שעשויה לגרום לקהל לא להבין לאיזו הצגה הוא נכנס. זו הצגה כמעט דקומנטרית באיכות שלה על מקום שמעולם עוד לא היה. לכן קראתי לו מחזה מהעתיד. כי הוא מרגיש כמו מחזה שאנחנו לא מוכנים אליו. יפים נדרש לחקור מה זה  עולם שעוד לא קיים, מבלי ליפול לתשובות שראינו בסרטים. מצד שני כן רצינו לתת משהו מהעולם של הרטרו מדע בדיוני שהיה נפוץ בשנות השבעים. 
בזמן שאני כותב את המילים האלה נזכרתי במחזאית דאה לוהר. אני לא מכיר אותה באופן אישי אבל את מחזותיה קראתי ושנאתי כל אחד ואחד מהם. אני לא יודע להסביר את זה, המחזות שלה מותירים בי תחושות עזות של כעס, בלבול, ואובדן. מצד שני קראתי את המחזות שלה כמה וכמה פעמים. (אני לא יכול להגיד את זה על מחזאים רבים.) משהו נשאר פתוח במחזות שלה. ואני מרגיש שיש בי צורך לפענח את החידות שלה. זה מה שגורם לי לחזור שוב למחזות שלה כל פעם מחדש. היא לא כותבת שגרתית. והמחזות שלה הם כתב חידה ארור. אך היום אני יכול להגיד שמשהו במחזאית הזאת וביחסי אהבה שנאה שיש לי לחומרים שלה, השפיע עלי או אפילו שחרר אותי לכתוב בצורה הזאת. ולכן חזרתי לראיון שקיימו איתה בעיתון הארץ כאשר היא הייתה בארץ. 
ציטוט מהכתבה: (לינק לכתבה נמצא בתחתית העמוד) 
 "גם ברגעים הקלילים יותר בהצגה, המצחיקים אפילו, אין מרדף אחרי שורות מחץ." במחזות הקודמים בחרתי סיפור ליניארי שנגמר בקליימקס. אחת המטרות שלי... היתה לוותר על פיתוח של עלילה או של דמויות, ולתת לקהל זמן לצפות בדמויות מבלי שקורה דבר. זה אחד הדברים הכי קשים לביצוע, לתת לך חלק מחייהן של הדמויות, בלי סוף והתחלה, כשאתה לא יודע מה קרה לפני או מה יקרה אחר כך".
אני מזדהה עם הפסקה הזאת. במחזה הלידה יש התחלה וסוף אבל השורה החשובה היא לצפות בדמויות מבלי שקורה דבר. זה המחזה זאת לא ההצגה כי ההצגה מלאה בעולם ואווירה שאני עוד לא זכיתי לראות בזמן שאני כותב שורות אלה כי אני ראיתי רק את השחקנים עובדים. עוד ממילותיה של דאה לוהר: 
"אני חושבת על השחקנים ועל הבמאי. הדבר הטוב הוא שאני לא צריכה לחשוב על איך להפוך את המחזה שלי לבר ביצוע. להיפך, אני חושבת איך להפוך את זה לבלתי אפשרי. אני לא כותבת את זה בעבור הבמה, אני כותבת את זה נגדה", היא אומרת ברצינות גמורה. "הקושי, בעיקר בעבור הבמאי אבל גם בעבור השחקנים, צריך לגדול יותר ויותר ככל שמכירים טוב יותר - במקום שהתהליך יהפוך לקל יותר. מצד שני, זה תהליך דיאלקטי של פיתוח. אני מנסה לכתוב טקסט קשה לביצוע והבמאי מנסה להפוך את הטקסט לביצוע שלא יכולתי לחשוב עליו בעצמי. אנחנו לומדים זה מזה ומפתחים, אני מקווה, את כישורי התיאטרון שלנו. כשאני כותבת, אין לי מושג איך הטקסט יעלה על במה, אני כותבת רק עם הקול בראשי, עם הקצב. אני מרגישה את הקצב ואת האטמוספירה שאמורים להיות".
הפסקה הזאת מסכמת בצורה ברורה את מערכת היחסים שלי עם יפים ריננברג. זה החיבור שלנו. והוא מאפשר לי לעשות משהו בכתיבה שאני לא אמצא במקום אחר. הוא מאפשר לי לאתגר את עצמי ואותו. ולסמוך עליו שהוא יפתור את זה. ושנינו איננו יודעים מה תהיה התוצאה. 
בכתבה הזאת אני מוצא המון קווים מקבילים בתהליך הייחודי שלי עם יפים. כל פעם שאני רוצה לכתוב על העבודה שלנו, אני נזכר בכתבה הזאת ומתבאס שהיא אמרה כבר הכול לפני. רציתי להעתיק את מילותיה אבל זה ממש טפשי. אז אני בוחר לצטט.  ובכלל כמה חבל שאין עוד כתבות כאלה עם יוצרים.
אני סקרן לראות מה ייצא מהמחזה "הלידה." הוא לחלוטין מחזה שונה מכל מה שכתבתי היום. 
ההצגה הלידה תעלה ב-29.1 בתיאטרון מיקרו 
בימוי: יפים ריננברג
שחקנים  יוסף אלבלק, גל ישראלי, גבריאל ליצ'מן ונועה צנקל


7 בינואר 2020

תאונות במחזאות. דיאלוג

לפני כמה חודשים מצאתי ספר המאגד מכתבים של מחזאים מהמאה התשע עשרה. חלק מהמחזאים הכרתי. לכל המכתבים היה מכנה משותף - המחזאים נשאלו מה זאת מחזאות ואיך ניתן ללמד אותה. כמעט כל המכתבים נפתחו באותו משפט...     
אני לא יודע

בתחילת דרכי לא ידעתי כלום על מחזאות. רק בתיכון קראתי מחזות. בעיקר שייקספיר. הייתי מאוהב בנערה ממגמת תיאטרון וחשבתי שזה ירשים אותה.  זה לא הרשים אותה. לאחר ימים הבנתי שהיא לא קראה את המחזות של שייקספיר. הניסיון הראשון שלי עם מחזאות היה בבית הספר למשחק בו למדתי. הוקפתי מחזות אמריקאים, בריטיים, וישראלים. הכול מחזות ישנים, מעט מאוד חומרים חדשים. שיננתי טקסט, ניתחתי סצנות ושיחקתי אותם. חשבתי שמחזאות זה דיאלוג. כשחקן אתה רואה רק שורות. נדמה היה לי שמחזאים הם גאונים שכותבים משפטים ואיכשהו זה קורה. לא ידעתי כלום על מבנה. בסוף שנה א' חוויתי פרידה שעצבנה אותי ולראשונה התיישבתי לכתוב את מה שהפך להיות המחזה הראשון שלי. המחזה סיפר על מערכת יחסים בין מחזאי ואהבתו ואיך הוא כותב אותה ביצירתו. חברי ואני החלטנו להעלות אותו בשיעור יצירות אישיות. העבודה עליו הייתה מעניינת. ראיתי איך חברי מפענחים את הטקסט ויוצרים תנועה על הבמה. לראשונה חוויתי את ההנאה של עבודה על חומר מקורי. חומר לא מקורי נתון תמיד להשוואה כי מישהו אחר פענח אותו בצורה אחרת. בעיקר שאלתי את עצמי למה אין עוד חומרים כאלה שנוגעים בי.  לאחר הבכורה, אנשים ניגשו אלי ואמרו שהטקסט נגע בהם. החוויה הייתה לי משמעותית. במיוחד שהוי כאלה שהתרשמו. להם אני חייב תודה כי בגללם חשבתי שאני מסוגל לכתוב עוד. כך התחיל מסע של כתיבה. ותחילתו כמו כל התחלה היה עמוס בהמון תאונות...
למה אני קורה לזה תאונות ולא טעויות?
כי ביצירה או למידה אין טעויות, יש רק תאונות משמחות. יש תאונות שאתה גורם להם, ויש תאונות שנגרמות מהסביבה. כל אחת מהן לימדה אותי משהו. 
1. להתחיל מדיאלוג - התנגשות בלתי נמנעת. 
אי אפשר להימנע מהתאונה הזאת. אנשים נמשכים לדיאלוג כי מי שיפתח מחזה יראה רק דיאלוג. זהו המרכיב הנראה לעין של המחזאי/ת. לוקח זמן להבין שדיאלוג הוא רק קצה התהליך. כתיבת דיאלוג נותנת תחושה תהליך יצירתי - "הנה, אני עובד על היצירה שלי." דיאלוג הוא החותמת של היצירה. אתה מסכם את כל התהליך עם הדיאלוג, אנשים ממהרים אל סוף היצירה בכך שהם מתחילים מהדיאלוג.  


בתחילת דרכי הייתי טוב מאוד בדיאלוג. ידעתי לכתוב סצנה טובה. לא היה לי ממש סגנון מובהק. בתמה כמעט לא נגעתי. נתתי לה לצאת באופן אורגני. היו לי רעיונות טובים (למי לא) ולא ידעתי על מבנה עלילתי (מעבר כמובן לרעיון המערכות) לקח לי זמן רב, להתנתק מהדיאלוג ולעבור לעולם המבנה. נדרשה לי  למידה ארוכה מלווה תסכול רב. בגלל שלא ידעתי לבנות עלילה ולא ידעתי לשלב תמה לא הצלחתי לסיים מחזות. העקב אכילס שלי בכל מה שקשור לכתיבה. לקח לי שנים ללמוד לסיים יצירה. כל הזמן נתקעתי. לא ידעתי לבנות סיפור לכדי עלילה. הייתי מכור לדיאלוג. הרי לבנות סיפור זה כל כך משעמם  ודיאלוג זה כל כך משחרר. החזקתי באמונה פנימית שכל המחזאים הגדולים פשוט ישבו וכתבו דיאלוג וזה פשוט יצא להם מהשרוול. כי ככה חונכתי. חונכתי שיצירה נובעת ממך, ש"או שיש לך את זה או שאין לך את זה". איזה שטויות!  יש כל כך הרבה כלים להתאמן עליהם על מנת לגלות את עצמך ואת היוצר שאתה. 
אנשים שכותבים דיאלוג מוצאים את עצמם משכתבים לא מעט. הרי קל לשכתב דיאלוג. זה נותן תחושה של יצירתיות,  נותן תחושה של השראה. דיאלוג נותן תחושה שאתה קרוב ליצירה הסופית. לעיתים הדיאלוג מאוד טוב אבל לא מתאים לסיפור ויש אנשים שלא מסוגלים לחתוך אותו.  
להתחיל מדיאלוג זאת לא טעות בהכרח. אם הדיאלוג הראשוני הוא כלי.  אני לא תמיד מתכנן הכול והרבה פעמים מגלה דברים מופלאים בדיאלוג.  הוא חלק מתהליך פיתוח ארוך. הוא עוד כלי ליצירה. אם אתם בתחילת דרככם, כתיבת דיאלוג היא דרך נהדרת לגלות את הכתיבה ולהתאמן. אך אל תהפכו אותה לכלי הדומיננטי. זה בראש שלנו. זאת תאונה שכנראה הייתי צריך לעבור. אך יצאתי ממנה פגוע. דיאלוג הוא כמו עיצוב פנים. רק אחרי שבונים את היסודות המכוערים (מבנה עלילתי) וממשיכים לבנות קירות וחדרים (מבנה הסצנות) עוברים לדיאלוג (עיצוב פנים) 
בפוסט הבא: לכתוב כמו אחרים.

23 ביולי 2019

סיכום מחשבות קצרות 24.7

אני חי כמו חתול. עובר בין שלושה חדרים, לא יוצא מהבית. בעיקר בוהה, קצת קורא, קצת כותב.

*****
סיימתי לכתוב מחזה במחברת שקיבלתי במתנה בכנס. אני מצטער שלא כתבתי את המחזה במחברת ראוייה יותר. מה לעשות, דברים הופכים להיות ראויים רק כשמסיימים אותם, לא כשמתחילים.

*****

אני קורא מספר ספרים במקביל ומקשיב לעוד מספר ספרים. זה מתבלגן לי בראש. אני נהנה מזה.

*****

התחלתי סדנה לטכניקות מתקדמות במחזאות. יש קבוצה נהדרת. למרות החששות שלי בהתחלה, היה שיעור נהדר.

*****

ההצגה 'המחכה לאהבה' עלתה. היא מוצלחת מאוד. אני מצטער שלא כתבתי על הימים שהיא עלתה, על הציפייה, על המתח, ועל החוויה שאחרי. ניסיתי לכתוב בדיעבד. כל מה שיצא לי זה עובדות יבשות.

*****

הייתה קריאה ראשונה של 'הלידה' מחזה עתידני שיעלה בתיאטרון מיקרו בסוף השנה. השחקנים נפגשו עם הטקסט לראשונה בקריאה. הם קראו ברגישות רבה. והופתעו תוך כדי מהמהלכים. סיכמתי את הקריאה כאירוע מוצלח.

*****

אני ונטע, בתי הקטנה (8) קוראים יחד את 'אליס בארץ הפלאות.' אנחנו נהנים וצוחקים ומנסים יחד להתמודד עם האבסורד של הספר. נטע מרגישה קרובה לאליס וזה גורם לה לרצות להתקדם בספר. לקחנו בספריה את הספר השני.



*****
במשך כשבועיים נרדמתי מוקדם וקמתי בחמש לפנות בוקר. חשבתי שאכתוב בזמן הזה. כתבתי מעט מאוד. בעיקר נהניתי מהשקט של הבוקר. אף אחד לא רצה ממני משהו. הרגשתי שהזמן שלי. לא קל לקום כל כך מוקדם.  הפסקתי את המנהג הזה.

*****

אני מתחיל ומפסיק כל הזמן. אני יוצא לטיולים בהרגלים של אנשים אחרים. בסוף אני חוזר למצב ברירת המחדל של עצמי.

  

ניל גיימן ואני

ניל גיימן, סופר, תסריטאי, עיתונאי, איש די מפורסם בעולם הספרות.  אני לא מתחבר לסגנון הספרותי שלו. זה מצד אחד. מצד שני, האיש עצמו מרתק אותי והשפיע על לא מעט בחירות שעשיתי בחיי הכתיבה שלי. את הספרים שלו הכרחתי את עצמי לקרוא. קראתי את אלים אמריקאים ולא ממש אהבתי. חאר כך את ספר בית הקברות ואהבתי רק את הסוף, קראתי את החוברות הראשונות של סנדמן (גם שם לא נתפסתי אבל הצלחתי להכיר בחוכמה של הכתיבה.) אבל יש לקרוא דברים מתוך הנאה וניל גיימן לא מסב לי הנאה ויש לקרוא דברים על מנת ללמוד מהם את המלאכה וכאן ניל גיימן הוא נהדר. אני מוצא שיש ספרים שאני נהנה מהם מאוד ויש ספרים שאני קורא אותם כאדם שחוקר את עולם הכתיבה.

אני שומע אותו מדבר בפודקאסטים ובראיונות. אני קורא מאמרים שלו. הוא נשמע כמו קולגה. מישהו שהייתי יכול לשבת איתו על קפה ולדבר. האם לא לכל אחד מאיתנו יש אדם כזה בחיים? אדם שאיננו מכירים אך נדמה שהוא היה יכול להיות חבר טוב?

לאורך השנים חזרתי אליו שוב שוב. בזכותו רכשתי את העט הנובע הראשון שלי LAMY SAFARI. ואחר גם את השני LAMY 2000 . מאז אני הכי אוהב לכתוב איתם. למדתי להנות מכתב גדול ולא מובן במחברות שלי ולהרגיש בזכותם שאני אדם כותב. אני משתדל לכתוב את רוב החומרים שלי בעט נובע. לפחות בהתחלה.

מישהו פעם אמר: כאשר אתה כותב בבית קפה עם מחברת ועט, אנשים יסתכלו עליך וישאלו "מה אתה כותב?" אבל מול מחשב השאלה תהיה "על מה אתה עובד? " ניסיתי את זה. זה אכן ככה.

ניל גיימן מציין שכאשר כותבים במחשב יש תחושה רצינית של עבודה ולכן קשה מאוד לקצר את המילים, כי אתה מוחק את העבודה שלך, עבודה שהשקעת בה. לעומת זאת לערוך כתב יד ולהעביר את זה למחשב מרגיש כאילו אתה חוסך לעצמך עבודה מיותרת. לכן, במקום לקצר אנחנו מונעים מילים מהמחשב. זה נהדר.

אני הכי אוהב את ההקדמות שניל גיימן כותב. הוא מצליח להעביר תמימות וסקרנות ולטבול אותן בתובנות. אני  אוהב ללמוד איך אנשים חושבים, איפה הם כותבים, באיזה עט הם משתמשים (או מחשב) מה סדר היום שלהם וכו'

ככל שאני מתבגר אני מעכל את הרעיון שאני יכול להעריך את פועלו של בן אדם מבלי לאהוב את האמנות שלו. במוח אני מבין את ההגיון אבל הלב עדיין מסרב להאמין בזה.

9 במאי 2019

ים של מילים - איך כתיבה חופשית הצילה לי את הכתיבה


לא כולל הבלוג. כתבתי היום קרוב ל-5000 מילים. מה אני כותב? את המחשבות שלי. אני לא עוצר. אני מקליד במהירות. מקליד עם שגיאות. מדבר בקול רם.  לא מתחשב בטעויות, לא מתחשב בהגיון. אני שואל שאלות במילים ועונה וכותב שברים של מחשבות ושברים של דיאלוג ושברים של שאלות ותשובות.
למה לא ידעתי לעשות את זה לפני חודשיים? למה לא ידעתי לעשות את זה כשהייתי צעיר? למה אני לומד לסמוך עך עצמי רק עכשיו?  לכל דבר יש את זמן שלו. זה הזמן של הגילוי הזה.

נתקלתי בטעות בספר. “כותבים והמחברות שלהם.” ערכה אותו דיאנה ראב. הספר הזה הוציא אותי ממשבר הכתיבה שהיה לי בשבועות האחרונים. לא היה לי רצון לכתוב. נאלצתי להכריח את עצמי לכתוב. הכתיבה הפכה למטלה. אני לא יודע מה קרה. הרעיונות שלי התנגשו אחד בשני. לא ידעתי כבר מה טוב ומה לא טוב. כל הזמן קפצתי מדבר לדבר. אני כותב אבל זה לא אני. אני מחקה את עצמי. אני כותב בנדמה לי מחזה. כמו שחקן שמשחקק. המשבר עמוק. התחלתי לעשות מדיטציה כל יום. עד לאותו רגע הכתיבה הייתה המדיטציה שלי. נאצלתי להחליף אותה  עברו ימים ולא כתבתי מילה. פה ושם הזזתי את העט. שכנעתי את עצמי שזה הכול חלק מתהליך. אם זה נכון אני לא אוהב את החלק הזה.



בתום הפרק הראשון מצאתי שיש קווי דימיון בין המתואר בספר לכתיבה ה'יומנית' שלי. ב'יומנים' שלי אני כותב בעיקר מחשבות. אני כותב במחשבה החופשית. אני מדבר עם עצמי. פורק את עצמי מכל המחשבות והפחדים. נותן לרעיונות חדשים לבצבץ ובוחן אותם בעשרות שאלות.  ביומנים שלי אני חוזר להיות תלמיד. אני בוחן את השיעורים שאני מלמד. המוח השמאלי, מלא בתחושות ורגשות והמוח הימני, שמסדר ומנתח ומחפש הקשרים והגיון. בכתיבה היומנית המילים נשטפות ממני בדומה למשאית זבל הפורקת את הערמה היומית. נחתי בכיסא וראיתי את כמות המילים שערמתי לאורך השנים.

בימים האחרונים יש לי הספק נפלא. 4-5 דפי A4.  חזרתי לכתוב שוב.  אני כותב בין 500 - 1500 מילים ביום רגיל של כתיבה. במחזאות זה די הרבה. תקופה לא מבוטלת שההספק שלי נמוך. אני מאשים את עומס בעבודה. שנים שאני חוקר איך  איך אנשים כותבים 5000-7000 מילים ביום. יש ספרים שמסבירים את זה. קראתי אותם. מעולם לא הצלחתי להבין את ההיגיון שלהם. עכשיו אני קצת מבין.


כוחו של היומן. כוחו של המוח. ים של מילים מתפזרות על הדף. עכשיו אני קבוע עם פנקס קטן. למשפטים קצרים (עם עיפרון) מחברת קטנה למחשבות שאף אחד לא אמור לקרוא.  ובמחשב אני כותב את הפרויקטים שלי. לאחר סשן עבודה. אני מדפיס ומכניס אותם לתיקייה על מנת לעבור עליהם בסשן הבא. אני נרגש. זו דרך שעשוייה להקל עלי.  להקל על הרעיונות לבקוע.  כי בינתיים הרעיונות חגים סביבי כמו רוחות רפאים  אשר מבקשות להשתחרר.