26 בדצמבר 2020

פרויקט אייכמן ואני - חשיבה על סטרימינג, והצגות מצולמות בימי קורונה.


 אני לא ממהר לצפות בהצגות בסטרימינג. חוט המחשבה שלי קצר וכאשר דברים לא מעניינים אותי אני קופץ קדימה או עוצר. לקח לי הרבה זמן להבין שהמוח שלי עובד על מחשבה מפוצלת ושזה טבעי ואני יכול לעבוד ככה. אני לא אוהב את החוויה של הצגה בתוך מחשב. ראיתי כמה הצגות במהלך חיי בסטרימינג. לרוב הצגות שירדו. בזמן שהייתי במאי אהבתי לראות הצגות באונליין. הרגשתי שאני לומד. עכשיו מעניין אותי בעיקר הטקסט. אני אוהב להקשיב להצגות. הצורך לראות התפוגג. 

בעברי, הייתי שופט את ההצגות שראיתי לפי המדד, האם אני נהנה או לא. נגמלתי מהדרך הזאת. בתיאטרון יש עקרון שאתה צריך לצפות מההתחלה ועד הסוף בהצגה. גם אם אתה משתעמם, אתה תקוע באולם. זה קצת דומה לסדר פסח, שאתה תקוע בארוחה משפחתית עד תום קריאת ההגדה. הסטרימינג מונע ממני את החוויה הזו. לטוב או לרע. היום אף אחד לא חייב לשבת ולהתמודד עם הרגשות השליליים שעולים בזמן ההצגה. אפשר לעצור בכל רגע נתון. אפשר לעשות כמה דברים במקביל. בכך אתה מנותק מהחיים. בחיים אתה גם תקוע בסיטואציות עם רגשות שליליים. בדרך עקומה, התיאטרון מלמד אותנו להבין את זה מבלי שיקרה לנו כלום אחר כך. אף אחד עוד לא מת מההצגה. (זה בטח שגוי ומישהו כן מת מתיאטרון, אבל ניחא. )

ישבתי לצפות בהצגה “פרויקט אייכמן” - יצירתה של לילך דקל אבנרי בסטרימינג. עבודה שהחלה כהצגה רגילה ונאלצה, כמו פרויקטים רבים, להפוך להצגת אונליין. ההצגה עלתה בפסטיבל ישראל. הם היו מודעים לעובדה שההצגה תהיה באונליין. מה שראיתי לא הייתה הצגה מצולמת, אלא מופע שמכוון מראש למצלמה, תוך התייחסות קבועה לכך שאני יושב בבית וצופה בה. 

אני לא ארחיב על ההצגה עצמה. אין לי ביקורת טובה או שלילית על ההצגה. כפי שציינתי, אני לא בוחן הצגות לפי הטעם שלי. המטרה שלי היא לחפש מה אני מרגיש. בכלל, החיפוש אחר רגש אחד -  ההנאה, בצריכת תרבות, מאוד מצמצמת אותנו כבני אדם. החיים עצמם מורכבים מהרבה מאוד רגשות וכשאנו מצמצמים את החוויה שלנו מתרבות לרגשות כמו הנאה וכיף, אנחנו מצמצמים את הספיגה. אני מודה, הצורך שלי להנאה הוא גבוה, כמו כל אדם, והסטרימינג מעניק לי המון אתגרים והזדמנויות פשוט להתנתק. על מנת להתמודד עם האתגר, אני נוהג לשאול את עצמי לאורך כל היצירה, מה ניסו היוצרים להעביר אותי וגם מה עברתי בעצמי. 

בתיאטרון הפוסט מודרני או החדשני, או כל שם שאפשר לתת לו, למדתי להיכנס עם משקפיים של חלום. אני עומד לצפות באי-גיון. אנשים יתלבשו מוזר, יעשו דברים שאינם תואמים את המציאות. אני צופה בחלום. (עובדה: אני לא אוהב שמספרים לי על חלומות) יש לי קושי ברגע שדברים נעקרים ממשמעות. הבנתי שעלי לחבוש את משקפי הדימוי. אני מכיר את עבודותיה של לילך, הן לא יקלו עלי מבחינת חווית צפייה. אני אדרש לעבודה. אני אדרש למחשבה. 

המופע החל כהצגה. דורי בן זאב לוקח אותי פנימה בקולו. הכול מדויק, ערוך היטב - מופע מהוקצע. שמיעה, היא החוויה העיקרית. על המסך, השחקניות והשחקנים מבצעים פעולות שאינן תואמות את הטקסט שאני שומע. מדברים איתי על אייכמן ואני רואה משהו שנראה כמו מסיבת יום הולדת מלחיצה. בינתיים, אני במימד אומנותי בטוח - אני רואה הצגה. אז, חצי שעה לתוך המופע, המופע מתפרק. המציאות נכנסת אליו. המציאות שלנו, בימים של הקורונה. המודעות של הפרפורמרים למצלמה ולחוסר הקהל, לאיבוד המשמעות. והשאלה - למה אנחנו עושים את זה?  

הרגשתי כעס מאוד גדול ברגע זה על היוצרים. קורונה זו המציאות של כולם.  אני לא צריך ייצוג שלה. אני לא צריך תלונות. הובטח לי משהו אחר. אסקפיזם אומנותי היסטורי. כעסתי ורציתי להפסיק את הצפייה. ואז נתקע לי הסטרימינג. הייתה לי הזדמנות לעצור ולא לראות. תירוץ מושלם - זה נתקע ולא עבד לי. 

כעבור דקה זה חזר. החלטתי להישאר. לא ברחתי. צפיתי בהצגה עד סופה.

בתחילת ההצגה אתה מקבל הסבר ועדויות על אייכמן והמשפט. ואני, כאינטלקטואל, מרגיש שמחה.  מישהי סיכמה לי את הפרטים ההיסטוריים ובתום ההצגה אני אלך זקוף ואגיד שאני יודע כל מיני אנקדוטות על משפט אייכמן שהם מעבר לק. צטניק, וכולם יתפעלו ממני. כי הרי מה באמת אני יודע על משפט אייכמן? 

השמחה נשדדה ממני בשאלה - מה אתה יודע על המשפט? זה נאמר אלי במצלמה. רגע, רגע, האם אני הוא זה שעומד בהצגה זו למשפט? האם יש פה תרגיל שעשו עלי היוצרים? התחלתי להתבלבל, לכעוס, הבנתי שאני לא נהנה, שאני בקריז. תנו לי מנה של תיאטרון!  כאילו הייתי בתהליך גמילה. תחזירו את האסקפיזם!  תחזירו את לי את ההצגה שלכם על אייכמן. רציתי להתקשר ללילך ולצעוק עליה. מה היה דחוף לך לקחת לי את ההצגה?! 

ככל שהמשיך המופע עלו בי תחושות אחרות. טובות, לא טובות, עקומות, מעצבנות, מדגדגות, מגרדות. הו, הנה חוזרים לאייכמן! למה אני כה שמח? לא הצלחתי להבין. אני בחלום?  חלום שחלמו אותו אנשים אחרים ואתה אורח. חוויה לא אמורה להיות שמחה? שאלות, שאלות -  האם אני רואה מתא-תיאטרון? האם זה סיפור המציאות של היוצרת, כפי שהיא חוותה את זה? האם אין מנוס מאשר להראות את ההתפוררות של עולם התיאטרון? עבדו עלי?  

בתום ההצגה, ישבתי מהורהר. מעכל את התחושות. היה כאן ניצחון, היה כאן מראה להפסד, היה חלון ומימד של אומנות והיסטוריה. היה אובדן וחוסר משמעות. היה ניסיון לייצר הצגה. היה תיאטרון והיה חור שחור.
“הערב אימפרוביזציה” מאת פיראנדלו בגרסת COVID 2020 

האם לזאת הכוונה שמדברים על אספקלריא מאירה לטבע? האם זה התיאטרון של ימים אלה? ואין לנו מנוס מאשר להביט בגופה. לחגוג את קבורת התרבות באמצעות תרבות?  בניגוד להצגות מצולמות אחרות, כאן לא ניסו לגרום לי להנות ולהגיד לי “אם זאת הייתה הצגה, היית ממש נהנה” כאן אמרו לי: זו ההצגה של הזמנים האלו. היא לא יכולה לקרות באמת. המציאות גברה על החלום. ברוכים הבאים להרס. כל מה שנשאר זה רק בני אדם. השחקנים כולם מתים. 

לילך דקל אבנרי מדברת על הפרויקט מנקודת מבטה

אתר ההצגה

19 בדצמבר 2020

וריאציות ‏לקולות ‏בראש

אם אתם שומעים וריאציות לקולות האלו בראש: 

"תכתבי. אחר כך. תכתבי! יש לי משהו לעשות. תכתבי... אני אכתוב בלילה. יו לא כתבתי, אני רוצה לכתוב, אז תכתבי! אבל אין מצב רוח. יו כבר תכתבי." 
(תקף גם בלשון זכר)

דרך טובה להתגבר על הסבל, היא להתמסר למלחמה. לקחת את שדה הקרב אתכם לשולחן. קחו חמש דקות לכתוב את השיח ביניהם. תנו לקרב הזה להתנהל במילים. בסוף הם ימותו. הגופות שלהם ישארו על הדף. ידממו אט אט ומדמם, נעשה דיו, ומחרבותיהם עט. וממלחמתם נבנה גן ילדים בו נתן לבני השנתיים לרוץ ולדמיין.

כתיבה היא כמו ניקוי רעלים. ייתכן שיש לכם הרבה ג'אנק להוציא מהגוף לפני שהרעיון ייצא מכם. קחו מחברת זולה קחו עט. תקיאו מחשבות. אחרי שכולם ימותו. תחגגו. 

תלחמו במחשבות באמצעות מילים. זו הדרך היעילה לנצח אותם.

8 בדצמבר 2020

יומן ‏

היום שלי התחיל בצפייה בהצגה המלט. הפקה בכיכובו של אנדרו סקוט. ברגע אחד חשבתי שהמלט הוא בעצם אינסל. שהיום הוא היה נכנס לתיכון ויורה בכולם.
אחר כך שמתי אוזניות והקשבתי להולדת הטרגדיה מאת פרידריך ניטשה באנגלית אנגלית שפה יותר פשוטה מעברית והספר הזה הרבה יותר מובן לי. נסעתי באופניים לסטודיו ניסן נתיב. ההשפעה של הספר עלי משמעותית.
שעתיים מחזאות. 
נסעתי חזרה לסטודיו שלי ושם פגישת עבודה ארוכה ב'פיס' . אני מנוע מלפרט את תכני הפגישה אבל שמעתי הרצאה נפלאה מאיש מרתק. 
לאחר מכן הזמן התפייד. 
אני חושב שמנסים לעקוץ אותי באינטרנט אז החלטתי להחליף תעודת זהות וכרטיס אשראי. 
ליתר בטחון. 
הצלחתי לסדר תוכנה ישנה שהתגעגעתי אליה במחשב הנוכחי שלי. זה שימח אותי. המתכנת מארה"ב היה מאוד סבלני. הוא אמר שיש לו עוד לקוחות ישראלים. זה סיקרן אותי. זו לא תוכנה נפוצה בכלל. 
הרהרתי רבות במחזה שלי. 'בבית' נראה לי שמחר אכתוב את התמונה האחרונה. 
הייתה לי שיחה ארוכה עם נמרוד דנישמן על אפולו ודיוניסוס. והמשמעות של שכרות וחלומות ביצירת אמנות. 
בערב התיישבתי לקרוא ניתוח של חשמלית ושמה תשוקה. 

28 בנובמבר 2020

לכתוב זה כמו לארח

לכתוב זה כמו לארח.

רוב הכותבים המתחילים מתקשים לשבת ולכתוב. 

למה? 

לכתוב דורש מאתנו לארח דמויות בבית או להתארח בעולמם. האם יש לנו כוח להתארח כל יום? האם יש לנו רצון לטפל באחרים ולשמוע את צרותיהם כל יום? להכיל רגשות של אחרים, זה תובעני. 

ישנו רגע, שקשה לרבים, בו עלינו לפתוח את הדלת ולהגיד כנסו פנימה, מתחילים.

בהתחלה נפגשים לדייט. זה מסעיר, מעניין, לומדים להכיר. לאחר מכן, ממשיכים להיפגש. זה בילוי. יש רגעים נעימים,  אבל שאלות על החיבור עולות ולעיתים אני נדרש למחויבויות (יחסינו לאן).

בהמשך עוברים לגור ביחד. זה כמו זוגיות. נחשפים לאמת ולכל הדברים הקטנים שמעצבנים.  עלינו לקבל את הדמויות גם אם אנחנו רבים. 

ובסיום אנחנו נפרדים וזה כואב. מה שמונע מאתנו לכתוב את הסוף. 

לפעמים יש כימיה ממבט ראשון, אנחנו מבינים אותם. נהנים לבלות איתן. הן נוטעות בנו השראה.

לפעמים הן סיוט ואנחנו מתחרטים על המפגש. 

דמיינו מסיבה. האם שני האנשים הראשונים הם אלה שאנחנו מסיימים איתם את הערב? לא בהכרח.

 בכתיבה מותר לנו לשנות את הדמויות עד שנמצא חברים לארח. כאלה שהדלת תמיד פתוחה לרווחה למענם.

נכון, לא קל לארח. האמת יותר קל להתארח. ובמיוחד אחרי יום ארוך של עבודה, לשבת ולארח עשוי להיות קשה.

נסו להיפגש איתם לכמה דקות כל יום. רבע שעה זו ההמלצה שלי. נהנים בחברתם, תבטלו תוכניות ותישארו יחד.

והמשפט האהוב עלי: 

אם החברים שלי לא אוהבים את מה שאני כותב, אני פשוט כותב חברים חדשים.


24 בנובמבר 2020

למצוא ‏את ‏הקהל ‏שלך

"למצוא את הקהל שלך" אומר שאם מישהו אמר לכם שהוא אוהב את היצירה שלכם. תחבקו אותו. תשמרו עליו. הרעיפו עליו מתנות.

אם מישהו אמר לכם שזה יפה, או מעניין, או סתם אמר תודה, תשמחו שפגשתם אדם מנומס.

אם מישהו טרח להגיד לכם שזה גרוע או שהוא לא נהנה, תחייכו בנימוס, תודו על הטרחה ותתעלמו.  ראשית הוא לא מנומס, שנית מי שם אותו כבעל דעה?

אולי בביקורת הרעה יש אמירה טובה. אם זה מצית בכם חדוות יצירה נצלו את הביקורת. אך אל תמהרו להסכים לה. 

אל תסמכו על אדם אחד, לא משנה עד כמה בר דעת הוא. קהל הוא דבר חכם ואומר את האמת כמכלול. האינדיבידואל הוא בור במכלול כי דעתו מובנית על מגבלות הידע והטעם שלו.

כותבים מתחילים מרגישים שהם חטאו ביצירת אומנות ומחפשים אישור מהסביבה שלהם לתחושות הזיוף והחטא. הם יעדיפו להאמין לביקורת רעה אחת מאשר שלוש ביקורות טובות. משום מה כותבים תופסים ביקורת רעה כאמת, וביקורת טובה כשקר. אחרי זה אנשים מתפלאים שהם לא מצליחים לכתוב.

המלצה בביקורת: תתמקדו רק במה שטוב. רק במה שאהבתם. שורה, פסקה, סצנה. תנו כוח לאנשים לעשות את האומנות שלהם סביב מה שעובד. יעני תמיד תפרגנו בכנות על החלקים הטובים. 

הלקאה העצמית וביקורת הקשוחה רק מעוררות  פחדים של אכזבה. זה אינו חלק מהתהליך היצירתי.

כתבתם יצירה, חפשו לה אהבה. זה יפתיע אתכם לגלות שדווקא האנשים שציפיתם מהם לאהבה הם לא אלה שיאהבו את היצירה שלכם.

תמליכו את האוהבים; הם אלה שילכו אתכם, הם אלה שיצרכו את מילותיכם, הם אלה שאכפת להם מהעתיד שלכם. הם הקהל שלכם. זה מתחיל מבודדים ואט אט גדל לרבים. כל עוד תיצרו ותוציאו החוצה ותתנו לאנשים לקרוא, היצירות שלכם ישתפרו והקהל שלכם יגדל.

בקיצור תמצאו את הקהל שלכם. 

(בתגובה הראשונה מילותיו של יוצר הסדרה פארגו על ביקורת)

2 בנובמבר 2020

אני כבר לא במאי

אני עובד יותר מהרגיל. הימים הופכים לעיסה של משימות קטנות וגדולות.  אני נוטה להגיד כן לכל עבודה שמזדמנות בדרכי. אני מסוגל לעבוד שעות ארוכות אך לאחרונה אני עובד שעות ולא תמיד ברור לי מה בדיוק התרחש. אני מרגיש שאני סוגר פינות והשעות עפות במהירות.
אני מצליח לכתוב קצת. אני גם מאתגר את עצמי בתרגילי כתיבה וממש נהנה מזה. בעיקר אני לומד על הקונספט של עומק בסיפור.
אני קורא ספר בשם "סיפורי הקנטינה של מוס אייסלי". אנתלוגיה של יושבי הקנטינה מהסרט תקווה חדשה מסדרת מלחמת הכוכבים.  אובי ואן קנובי ולוק סקיווקר שוכרים את שירותיו של האן סולו בקנטינה. הסצנה בסרט מראה שלל גדול של דמויות. והספר מספר את הסיפור של כל דמות במקום הזה. אני ממש נהנה מזה. משהו כל כך שולי מקבל הרחבה יוצאת דופן.

ביימתי היום תסכית שכתבתי. דורון בן דוד ותום חגי הגיעו אלי לסטודיו וארז מעיין שהוא הדרמטורג שלי. עבדנו על התסכית כשעתיים היה מעניין ונחמד.  לאחר שסיימנו, נותרתי לבדי בסטודיו והבנתי שאני כבר לא במאי. לא משהו מיוחד שקרה. זה פשוט לא מעניין אותי להיות במאי. פעם חשבתי שאין דבר יותר ראוי מאשר להיות במאי. היום, אני מעדיף שמישהו אחר ייקח על עצמו את המשימה. 


 

1 בנובמבר 2020

למה מול איך


בקארטה יש אסכולה שמקורה באוקינוואה ששמה דגש על השאלה 'למה התנועה' ולא 'איך התנועה' 

אם לא נשאל את השאלה 'למה' נשאר רק עם המילה 'איך.' 

אני מרגיש הרבה פעמים כמורה שתלמידים בתחילת דרכם  מזדרזים לשאול איך ותפקידי כמורה הוא לשחרר את המילה איך ולהוביל אותם ללמה. 

למה אתה כותב?

למה את משחקת?

כמורה למדתי שעלי להראות להם את האיך על מנת לפתוח להם את הדלת ללמה.

רק התלמיד שיענה על הלמה יבין את האיך. אז כשהמורה עוזב,  התלמיד יוכל להמשיך. 

השנה האחרונה הכריחה רבים לשאול את עצמם למה. אלה שנותרו ללא תשובה ברורה, נותרו אבודים ללא יכולת להשתמש ב'איך'.