7 בינואר 2020

תאונות במחזאות. דיאלוג

לפני כמה חודשים מצאתי ספר המאגד מכתבים של מחזאים מהמאה התשע עשרה. חלק מהמחזאים הכרתי. לכל המכתבים היה מכנה משותף - המחזאים נשאלו מה זאת מחזאות ואיך ניתן ללמד אותה. כמעט כל המכתבים נפתחו באותו משפט...     
אני לא יודע

בתחילת דרכי לא ידעתי כלום על מחזאות. רק בתיכון קראתי מחזות. בעיקר שייקספיר. הייתי מאוהב בנערה ממגמת תיאטרון וחשבתי שזה ירשים אותה.  זה לא הרשים אותה. לאחר ימים הבנתי שהיא לא קראה את המחזות של שייקספיר. הניסיון הראשון שלי עם מחזאות היה בבית הספר למשחק בו למדתי. הוקפתי מחזות אמריקאים, בריטיים, וישראלים. הכול מחזות ישנים, מעט מאוד חומרים חדשים. שיננתי טקסט, ניתחתי סצנות ושיחקתי אותם. חשבתי שמחזאות זה דיאלוג. כשחקן אתה רואה רק שורות. נדמה היה לי שמחזאים הם גאונים שכותבים משפטים ואיכשהו זה קורה. לא ידעתי כלום על מבנה. בסוף שנה א' חוויתי פרידה שעצבנה אותי ולראשונה התיישבתי לכתוב את מה שהפך להיות המחזה הראשון שלי. המחזה סיפר על מערכת יחסים בין מחזאי ואהבתו ואיך הוא כותב אותה ביצירתו. חברי ואני החלטנו להעלות אותו בשיעור יצירות אישיות. העבודה עליו הייתה מעניינת. ראיתי איך חברי מפענחים את הטקסט ויוצרים תנועה על הבמה. לראשונה חוויתי את ההנאה של עבודה על חומר מקורי. חומר לא מקורי נתון תמיד להשוואה כי מישהו אחר פענח אותו בצורה אחרת. בעיקר שאלתי את עצמי למה אין עוד חומרים כאלה שנוגעים בי.  לאחר הבכורה, אנשים ניגשו אלי ואמרו שהטקסט נגע בהם. החוויה הייתה לי משמעותית. במיוחד שהוי כאלה שהתרשמו. להם אני חייב תודה כי בגללם חשבתי שאני מסוגל לכתוב עוד. כך התחיל מסע של כתיבה. ותחילתו כמו כל התחלה היה עמוס בהמון תאונות...
למה אני קורה לזה תאונות ולא טעויות?
כי ביצירה או למידה אין טעויות, יש רק תאונות משמחות. יש תאונות שאתה גורם להם, ויש תאונות שנגרמות מהסביבה. כל אחת מהן לימדה אותי משהו. 
1. להתחיל מדיאלוג - התנגשות בלתי נמנעת. 
אי אפשר להימנע מהתאונה הזאת. אנשים נמשכים לדיאלוג כי מי שיפתח מחזה יראה רק דיאלוג. זהו המרכיב הנראה לעין של המחזאי/ת. לוקח זמן להבין שדיאלוג הוא רק קצה התהליך. כתיבת דיאלוג נותנת תחושה תהליך יצירתי - "הנה, אני עובד על היצירה שלי." דיאלוג הוא החותמת של היצירה. אתה מסכם את כל התהליך עם הדיאלוג, אנשים ממהרים אל סוף היצירה בכך שהם מתחילים מהדיאלוג.  


בתחילת דרכי הייתי טוב מאוד בדיאלוג. ידעתי לכתוב סצנה טובה. לא היה לי ממש סגנון מובהק. בתמה כמעט לא נגעתי. נתתי לה לצאת באופן אורגני. היו לי רעיונות טובים (למי לא) ולא ידעתי על מבנה עלילתי (מעבר כמובן לרעיון המערכות) לקח לי זמן רב, להתנתק מהדיאלוג ולעבור לעולם המבנה. נדרשה לי  למידה ארוכה מלווה תסכול רב. בגלל שלא ידעתי לבנות עלילה ולא ידעתי לשלב תמה לא הצלחתי לסיים מחזות. העקב אכילס שלי בכל מה שקשור לכתיבה. לקח לי שנים ללמוד לסיים יצירה. כל הזמן נתקעתי. לא ידעתי לבנות סיפור לכדי עלילה. הייתי מכור לדיאלוג. הרי לבנות סיפור זה כל כך משעמם  ודיאלוג זה כל כך משחרר. החזקתי באמונה פנימית שכל המחזאים הגדולים פשוט ישבו וכתבו דיאלוג וזה פשוט יצא להם מהשרוול. כי ככה חונכתי. חונכתי שיצירה נובעת ממך, ש"או שיש לך את זה או שאין לך את זה". איזה שטויות!  יש כל כך הרבה כלים להתאמן עליהם על מנת לגלות את עצמך ואת היוצר שאתה. 
אנשים שכותבים דיאלוג מוצאים את עצמם משכתבים לא מעט. הרי קל לשכתב דיאלוג. זה נותן תחושה של יצירתיות,  נותן תחושה של השראה. דיאלוג נותן תחושה שאתה קרוב ליצירה הסופית. לעיתים הדיאלוג מאוד טוב אבל לא מתאים לסיפור ויש אנשים שלא מסוגלים לחתוך אותו.  
להתחיל מדיאלוג זאת לא טעות בהכרח. אם הדיאלוג הראשוני הוא כלי.  אני לא תמיד מתכנן הכול והרבה פעמים מגלה דברים מופלאים בדיאלוג.  הוא חלק מתהליך פיתוח ארוך. הוא עוד כלי ליצירה. אם אתם בתחילת דרככם, כתיבת דיאלוג היא דרך נהדרת לגלות את הכתיבה ולהתאמן. אך אל תהפכו אותה לכלי הדומיננטי. זה בראש שלנו. זאת תאונה שכנראה הייתי צריך לעבור. אך יצאתי ממנה פגוע. דיאלוג הוא כמו עיצוב פנים. רק אחרי שבונים את היסודות המכוערים (מבנה עלילתי) וממשיכים לבנות קירות וחדרים (מבנה הסצנות) עוברים לדיאלוג (עיצוב פנים) 
בפוסט הבא: לכתוב כמו אחרים.

23 ביולי 2019

סיכום מחשבות קצרות 24.7

אני חי כמו חתול. עובר בין שלושה חדרים, לא יוצא מהבית. בעיקר בוהה, קצת קורא, קצת כותב.

*****
סיימתי לכתוב מחזה במחברת שקיבלתי במתנה בכנס. אני מצטער שלא כתבתי את המחזה במחברת ראוייה יותר. מה לעשות, דברים הופכים להיות ראויים רק כשמסיימים אותם, לא כשמתחילים.

*****

אני קורא מספר ספרים במקביל ומקשיב לעוד מספר ספרים. זה מתבלגן לי בראש. אני נהנה מזה.

*****

התחלתי סדנה לטכניקות מתקדמות במחזאות. יש קבוצה נהדרת. למרות החששות שלי בהתחלה, היה שיעור נהדר.

*****

ההצגה 'המחכה לאהבה' עלתה. היא מוצלחת מאוד. אני מצטער שלא כתבתי על הימים שהיא עלתה, על הציפייה, על המתח, ועל החוויה שאחרי. ניסיתי לכתוב בדיעבד. כל מה שיצא לי זה עובדות יבשות.

*****

הייתה קריאה ראשונה של 'הלידה' מחזה עתידני שיעלה בתיאטרון מיקרו בסוף השנה. השחקנים נפגשו עם הטקסט לראשונה בקריאה. הם קראו ברגישות רבה. והופתעו תוך כדי מהמהלכים. סיכמתי את הקריאה כאירוע מוצלח.

*****

אני ונטע, בתי הקטנה (8) קוראים יחד את 'אליס בארץ הפלאות.' אנחנו נהנים וצוחקים ומנסים יחד להתמודד עם האבסורד של הספר. נטע מרגישה קרובה לאליס וזה גורם לה לרצות להתקדם בספר. לקחנו בספריה את הספר השני.



*****
במשך כשבועיים נרדמתי מוקדם וקמתי בחמש לפנות בוקר. חשבתי שאכתוב בזמן הזה. כתבתי מעט מאוד. בעיקר נהניתי מהשקט של הבוקר. אף אחד לא רצה ממני משהו. הרגשתי שהזמן שלי. לא קל לקום כל כך מוקדם.  הפסקתי את המנהג הזה.

*****

אני מתחיל ומפסיק כל הזמן. אני יוצא לטיולים בהרגלים של אנשים אחרים. בסוף אני חוזר למצב ברירת המחדל של עצמי.

  

ניל גיימן ואני

ניל גיימן, סופר, תסריטאי, עיתונאי, איש די מפורסם בעולם הספרות.  אני לא מתחבר לסגנון הספרותי שלו. זה מצד אחד. מצד שני, האיש עצמו מרתק אותי והשפיע על לא מעט בחירות שעשיתי בחיי הכתיבה שלי. את הספרים שלו הכרחתי את עצמי לקרוא. קראתי את אלים אמריקאים ולא ממש אהבתי. חאר כך את ספר בית הקברות ואהבתי רק את הסוף, קראתי את החוברות הראשונות של סנדמן (גם שם לא נתפסתי אבל הצלחתי להכיר בחוכמה של הכתיבה.) אבל יש לקרוא דברים מתוך הנאה וניל גיימן לא מסב לי הנאה ויש לקרוא דברים על מנת ללמוד מהם את המלאכה וכאן ניל גיימן הוא נהדר. אני מוצא שיש ספרים שאני נהנה מהם מאוד ויש ספרים שאני קורא אותם כאדם שחוקר את עולם הכתיבה.

אני שומע אותו מדבר בפודקאסטים ובראיונות. אני קורא מאמרים שלו. הוא נשמע כמו קולגה. מישהו שהייתי יכול לשבת איתו על קפה ולדבר. האם לא לכל אחד מאיתנו יש אדם כזה בחיים? אדם שאיננו מכירים אך נדמה שהוא היה יכול להיות חבר טוב?

לאורך השנים חזרתי אליו שוב שוב. בזכותו רכשתי את העט הנובע הראשון שלי LAMY SAFARI. ואחר גם את השני LAMY 2000 . מאז אני הכי אוהב לכתוב איתם. למדתי להנות מכתב גדול ולא מובן במחברות שלי ולהרגיש בזכותם שאני אדם כותב. אני משתדל לכתוב את רוב החומרים שלי בעט נובע. לפחות בהתחלה.

מישהו פעם אמר: כאשר אתה כותב בבית קפה עם מחברת ועט, אנשים יסתכלו עליך וישאלו "מה אתה כותב?" אבל מול מחשב השאלה תהיה "על מה אתה עובד? " ניסיתי את זה. זה אכן ככה.

ניל גיימן מציין שכאשר כותבים במחשב יש תחושה רצינית של עבודה ולכן קשה מאוד לקצר את המילים, כי אתה מוחק את העבודה שלך, עבודה שהשקעת בה. לעומת זאת לערוך כתב יד ולהעביר את זה למחשב מרגיש כאילו אתה חוסך לעצמך עבודה מיותרת. לכן, במקום לקצר אנחנו מונעים מילים מהמחשב. זה נהדר.

אני הכי אוהב את ההקדמות שניל גיימן כותב. הוא מצליח להעביר תמימות וסקרנות ולטבול אותן בתובנות. אני  אוהב ללמוד איך אנשים חושבים, איפה הם כותבים, באיזה עט הם משתמשים (או מחשב) מה סדר היום שלהם וכו'

ככל שאני מתבגר אני מעכל את הרעיון שאני יכול להעריך את פועלו של בן אדם מבלי לאהוב את האמנות שלו. במוח אני מבין את ההגיון אבל הלב עדיין מסרב להאמין בזה.

9 במאי 2019

ים של מילים - איך כתיבה חופשית הצילה לי את הכתיבה


לא כולל הבלוג. כתבתי היום קרוב ל-5000 מילים. מה אני כותב? את המחשבות שלי. אני לא עוצר. אני מקליד במהירות. מקליד עם שגיאות. מדבר בקול רם.  לא מתחשב בטעויות, לא מתחשב בהגיון. אני שואל שאלות במילים ועונה וכותב שברים של מחשבות ושברים של דיאלוג ושברים של שאלות ותשובות.
למה לא ידעתי לעשות את זה לפני חודשיים? למה לא ידעתי לעשות את זה כשהייתי צעיר? למה אני לומד לסמוך עך עצמי רק עכשיו?  לכל דבר יש את זמן שלו. זה הזמן של הגילוי הזה.

נתקלתי בטעות בספר. “כותבים והמחברות שלהם.” ערכה אותו דיאנה ראב. הספר הזה הוציא אותי ממשבר הכתיבה שהיה לי בשבועות האחרונים. לא היה לי רצון לכתוב. נאלצתי להכריח את עצמי לכתוב. הכתיבה הפכה למטלה. אני לא יודע מה קרה. הרעיונות שלי התנגשו אחד בשני. לא ידעתי כבר מה טוב ומה לא טוב. כל הזמן קפצתי מדבר לדבר. אני כותב אבל זה לא אני. אני מחקה את עצמי. אני כותב בנדמה לי מחזה. כמו שחקן שמשחקק. המשבר עמוק. התחלתי לעשות מדיטציה כל יום. עד לאותו רגע הכתיבה הייתה המדיטציה שלי. נאצלתי להחליף אותה  עברו ימים ולא כתבתי מילה. פה ושם הזזתי את העט. שכנעתי את עצמי שזה הכול חלק מתהליך. אם זה נכון אני לא אוהב את החלק הזה.



בתום הפרק הראשון מצאתי שיש קווי דימיון בין המתואר בספר לכתיבה ה'יומנית' שלי. ב'יומנים' שלי אני כותב בעיקר מחשבות. אני כותב במחשבה החופשית. אני מדבר עם עצמי. פורק את עצמי מכל המחשבות והפחדים. נותן לרעיונות חדשים לבצבץ ובוחן אותם בעשרות שאלות.  ביומנים שלי אני חוזר להיות תלמיד. אני בוחן את השיעורים שאני מלמד. המוח השמאלי, מלא בתחושות ורגשות והמוח הימני, שמסדר ומנתח ומחפש הקשרים והגיון. בכתיבה היומנית המילים נשטפות ממני בדומה למשאית זבל הפורקת את הערמה היומית. נחתי בכיסא וראיתי את כמות המילים שערמתי לאורך השנים.

בימים האחרונים יש לי הספק נפלא. 4-5 דפי A4.  חזרתי לכתוב שוב.  אני כותב בין 500 - 1500 מילים ביום רגיל של כתיבה. במחזאות זה די הרבה. תקופה לא מבוטלת שההספק שלי נמוך. אני מאשים את עומס בעבודה. שנים שאני חוקר איך  איך אנשים כותבים 5000-7000 מילים ביום. יש ספרים שמסבירים את זה. קראתי אותם. מעולם לא הצלחתי להבין את ההיגיון שלהם. עכשיו אני קצת מבין.


כוחו של היומן. כוחו של המוח. ים של מילים מתפזרות על הדף. עכשיו אני קבוע עם פנקס קטן. למשפטים קצרים (עם עיפרון) מחברת קטנה למחשבות שאף אחד לא אמור לקרוא.  ובמחשב אני כותב את הפרויקטים שלי. לאחר סשן עבודה. אני מדפיס ומכניס אותם לתיקייה על מנת לעבור עליהם בסשן הבא. אני נרגש. זו דרך שעשוייה להקל עלי.  להקל על הרעיונות לבקוע.  כי בינתיים הרעיונות חגים סביבי כמו רוחות רפאים  אשר מבקשות להשתחרר. 

2 במאי 2019

הדמעות בטקס יום השואה של הבת שלי והילד שלא התעניין


היום ירדו לי דמעות בטקס יום השואה של הבת שלי. אבל זה מה שקרה בסוף הטקס שגרם לי ללכת עם מחשבות.

היינו מעט הורים והמון ילדים.  הסתכלתי על הבת שלי בעודה מדקלמת טקסטים. וחשבתי לעצמי - אילו חייתי  בתקופה הזאת איזה מן אבא הייתי עשוי להיות? מה הייתי אומר לבנות שלי? איך הייתי מסביר את מה שקורה?  ובעיקר מה הייתי עושה? ואז התרסק לי הלב  על כך שלא הצלחתי למצוא אצלי בדימיון אפילו סיפור גבורה אחד.  דימיינתי את המבט שלה מלא השאלות ואת המבט האפור שלי שאני לא יודע מה לעשות. ראיתי את עצמי מובל , ראיתי את עצמי נפרד. ראיתי את עצמי עולה על משאית. דימיינתי אותה בוכה, צועקת -  איפה אתה אבא! למה אתה לא עושה כלום. זה לא המוות שהפחיד אותי בדימיון, זאת הפרידה מהדבר היקר ביותר שלך. ודמעתי, ודמעתי ודמעתי.

ואז הטקס נגמר. וילד אחד בכיתה ו'  חלף על פני ופלט לעצמו "גם כן טקס. מעניין לי את התחת." ומהחושך הזה הציפה אותי תחושת שמחה לא מובנת. נזכרתי שגם לי זה עניין את התחת כשהייתי ילד. ונזכרתי כמה צחקתי בצפירות מפרצופים של חברים וכמה התעצבנתי שאין כלום בטלוויזיה, ו'יו' איזה שעמום ואיך הכול סגור. ובצעירותי לא התעוררתי לצפירה ובנערותי אמרתי שכולנו עדר. ודי עם הנרטיב של השואה. וברגע, הילד שחלף על פני ואני היינו אחד. וידעתי שהוא עוד לא מבין ולא אמור להבין, אבל יום אחד, הוא יהיה אבא כמוני, ויהיו לו המון זכרונות מיום השואה. ושמחתי על הטקס הזה. הטקס הזה לא נועד לילדים. אבל על הילדים להזכיר לנו את השואה.  לאבות לאימהות ולאזרחים. ואני מודה על הזיכרון הזה. ועל הבת שלי שמדקלמת מילים עצובות ומילים שכמהות למשהו שהיא לא מסוגלת להבין וגם אני לא. ועל כך שחזרתי הביתה  המום ושמח על מה שיש לי. ועל הילד הזה שלא התעניין.

22 באפריל 2019

מחשבות על היום וכל היום

קמתי בשמונה בבוקר. ישבתי ליד שולחן העבודה שלי, קראתי וכתבתי. קמתי להפסקה אחת. ירדתי לרחוב לקנות לי טוש שחור.  הטוש שאיתו אני כותב נגמר. לא מצאתי טוש. קניתי אוכל וחזרתי הביתה. חזרתי לשולחן העבודה. המשכתי לקרוא ולכתוב. כל כמה עצרתי להפסקה קטנה בה בהיתי ולא עשיתי כלום. בשלב מסויים גם ביצעתי מונולוג מאולתר למראה. אני לא זוכר מה אמרתי והתחרטתי שלו כתבתי אותו.  הזה היה יום מוצלח מבחינתי - היו בו מעט הסחות דעת. הצלחתי להתנהל בין מספר פרויקטים. לא נדרשתי לענות על מיילים, אף אחד לא חיפש אותי ורוב היום הטלפון שלי היה סגור.  עכשיו שאני כותב את המילם הללו אני שואל את עצמי - האם הייתי יכול לחיות ככה כל יום?   בטוח הייתי כותב יותר.

שכחתי לציין שגם ראיתי סרט.  זה קרה בטעות. לא התכוונתי לראות אותו אבל התחלתי ולא יכולתי להפסיק.
A RAISIN IN THE SUN משנת 1961.  במקור זהו מחזה. שעשו לו עיבוד לסרט. הסיפור הוא על משפחה שחורה בשיקגו החלומות והקשיים שלהם באמריקה.  אני נשאבתי אליו ולא הצלחתי לצאת ממנו. ישנה גם גרסה חדשה מהשנים האחרונות. זה לא מתקרב לאיכות של המקור. אני אוהב סרטים ישנים הכתיבה שם פשוט מעולה.



*****

הבטחתי ליפים שאני אגיש דראפט גמור למחזה. אני לא רואה איך זה קורה. אני מרגיש שעוד קצת ואני מסיים. אבל ככל שאני מתקרב לסיום ככה קצה השביל מתרחק. מעניין אם זו תחושה שעוד אנשים חווים?

*****

קראתי כתבה. בני זוג שמרגישים נוכחים במערכת היחסים שלהם לא מרגישים צורך לפרסם אותה ברשתות החברתיות. שאלתי את עצמי איך זה משיק למערכת היחסים שלי עם המחזאות. האם אני מחפש אישור מבחוץ על היותי מחזאי? אני לא יודע את התשובה.

*****
לאחרונה אני שוכח טת הטלפו שלי בכל מיני מקומות.  התת מודע שלי מנסה לסלק אותו.

17 באפריל 2019

בלתי אפשרי

החלטנו במחזאים לכתוב מחזאות בלתי אפשרית. זה שם גדול אך מה שהוא אומר שאנחו משוחררים מכל מגבלה שיש לגבי מבנה, דמויות, עלילה וכן הלאה, זה אתגר  שאפשר להפליד איתו ואפשר להשאיר אותו עדיין ברמת הסיפור.  זה אומר שלמילה יש כוח יותר רחב ממחזאות רגילה. כי בלעדי המילה לא ניתן להבין את מה שקורה. זה נכון לרוב המחזות  שאינן ריאלסטיים. במילייייים אחרות זה מה המימד האומנותי של המחזה או המימד הפלסטי 
התחלתי לכתוב מחזה שבנוי על חפצים, ומהר מאוד החלו להכנס הזכרונות שלי לתוך המחזה תוך שעה כבר הבנתי שאני כותב על עצמי. החלטתי ללכת על זה עד הסוף כתבתי את המצוקה האישית שלי ואני הדמות הראשית על הבמה בשמי מבלי להסתתר. כתבתי על אימא שלי ועל אבא שלי ועל הסיפור המשפחתי שלי. זה כנראה המחזה הכי חשוף שלי. הוא לא כתב האשמה נגד אף אחד [ לפחות כך נדמה לי] אלא זה ייצוג של הבעיה המשפחתית שלי. מהמקום שלי כיוצר או מה שהפך אותי ליוצר. אני בסך הכול מנסה לספר את הסיפור של המשפחה שלי אבל הבעיה שאני לא באמת יודע מהו ואין מי שיגלה לי. 
אתמול התקשרתי לאימא שלי על מנת להכין אותה שכתבתי מחזה עליה. אני לא חושבת שהיא אוהבת את הרעיון. אבל נולד לה בן מחזאי, אז זה חלק מהעניין. מעניין אותי לראות אותי על הבמה. חבר שאל אותי אם אני אשחק בזה, אמרתי שלא. אני רוצה לראות את זה. אני חושש מאוד מהמחזה הזה. לא בגלל אימא שלי אלא בגללי. מעולם לא כתבתי על עצמי ועוד הנחתי את זה חשוך מול קהל זר. וכן , יש בזה משהו מגלומני. אני חרד מזה אני מתרגש מזה. 
ואני אנצל את הבלוג הזה להזמןין את מי שקורא את זה לבוא לראות ב-5.5.19 זה קורה. בצוותא 2