25 בספטמבר 2018

את/ה - המילה החשובה ביותר בכתיבה דרמטית.


קראתי שוב את ה'דוב' ו'הצעת נישואין' של צ'כוב.  מה שאני אוהב בצ'כוב זה השימוש האינטנסיבי שהוא עושה במילים 'את/ה ואני.' כל העוסקים בכתיבה דרמטית צריכים לשים לב לכמות הפעמים שהדמויות אומרות "את/ה" . אני חושב שאלו שתי המילים הכי חשובות בכתיבה דרמטית.  ובמחזאות יותר מכל.

לדיאלוג יש שלוש שכבות.
1. הפעולה הפיזית. (מקדמת עלילה)
2. ביקורת והצדקה ( מקדמת רגש.)
3. השקפת עולם. (מקדמת תמה וסמלים)




ביקורת והצדקה נוצרת על ידי השוואה בין ה'את/ה' ל'אני.' כאשר דמות מפנה ביקורת היא משתמשת ב'את/ה' וזה השכבה הרגשית בו השחקן ו/או הקהל חווים את האימפקט הרגשי. הפעולה הארכיטיפית של השכבה הזאת היא ל'שנות'. להצדיק את השכבה הראשונה או לנתב את הרצון של הפרטנר.

שימו לב לפעמים שאתם רבים עם הפרטנרים שלכם -  השימוש במילים את/ה  ואני מאוד נפוצים. יש מעט פעולות פיזיות בריבים והמון ביקורת. בכל נקודת משבר אנחנו מעבירים את הדיאלוג שלנו לבדיקה כיצד הגענו למשבר. היות והכתיבה הדרמטית מתעסקת בחקירה של ההתנהגות האנושית. אני מציע לכם לבדוק כמה פעמים המילה את/ה מופיעה.

על מנת להבין את השימוש במילה הזאת, ממליץ על קריאה - צ'כוב  הוא נהדר בנושא הנ"ל. או להתחיל להקשיב מתי המילה הזאת מופיעה בסרטים מחזות ובכלל בשיחות הדרמטיות שלכם. תנסו לבדוק מה קורה לכם רגשית כשאומרים לכם שאתם כאלה וכאלה.

את/ה זה הרווח בין בני האדם. זאת מילה שמחייבת פרטנרים. ולכן יש לה חשיבות בתיאטרון. תיאטרון עושים במרווחים. ברגע שאני אומר את המילה הזאת נוצר חלל ובחלל הזה נוצרת תמונה /דימיון.  לכן מונולוג שבו המילה את/ה נוכחים הוא אף פעם אינו סיפור על ה'אני' אלא דיאלוג דרמטי המתרחש כאן ועכשיו. 'אני' מחזיק אקספוזיציה, 'את/ה' מגשר בין המידע לכאן ועכשיו. הוא גשר. 

כאשר אני רוצה לפתח דמויות או מערכות יחסים בכתיבה שלי אני מזדרז לתת להן לדבר ב" אני ואת/ה."  בהתחלה הכתיבה מעט מיושנת,  כי מי מדבר ככה? אבל זה בונה מערכות יחסים עמוקות מהר מאוד. משפטים שמורכבים משניהם נותנים יותר מקום לשחקנים להביע רגש.

קחו לעצמכם כמה דקות ולכתוב דיאלוג שבנוי מ'את/ה' מול אני.


לדוגמא :
א':  אתה בא לפה טורק את הדלת, זורק את הדברים שלך כאילו אתה לא גר כאן. אני מסדר כל יום, שוטף כלים, זורק את הזבל שלך.  אתה לא לבד. אני לא משרת. אני גם חי פה. 

ב': אתה חי פה? אתה לא חי. אלה לא חיים. אתה רק עובד כל הזמן. אני לא אשם שאתה עובד מהבית, אוקי!? אני אוהב להגיע הביתה ולנוח לא ישר לעבוד. להזרק על הספה ורגע אחד לעמם את החיים האלה. לעשות מיוט לכמה דקות.  אתה מסדר, שוטף, מנקה , זאת התרפיה שלך. אני אעשה עם הזמן שלי מה שאני רוצה. 

 א' זורק עליו כרית - (פעולה פיזית.) 



 

16 בספטמבר 2018

הספר שריגש אותי וגרם לי לחקור את הסבל ולאיזה חיילים אני כותב?


עבר כמעט שבוע מהפוסט הקודם.

כתבתי הרבה מאוד בימים האחרונים וגם קראתי הרבה מאוד ספרים. ספר בעל מבנה נהדר, שני מותחנים וקלאסיקה אחת שאני באמצע ולא ממהר איתה. אבל ספר אחד ממש הפך אותי.




תיאטרון המלחמה

הספר נקרא 'תיאטרון המלחמה' - שמספר על הקשר בין הטרגדיות היווניות לאנשים הסובלים מפוסט טראומה. הרעיון שעומד מאחורי הספר הזה מטלטל אותי כבר כמה ימים.

בעיקר הסיפור על סופקלס

סופוקלס שהיה  גנרל זקן וכתב לחיילים שלו מחזות על פוסט טראומה של מלחמה.  המחזה איאס שמשום מה נחשב למחזה חלש והמחזה פילוקטטס. איאס מספר על גיבור מלחמה שהוזה ושוחט חיות והבושה גורמת לו להתאבד על חרבו. ופילוקטטס מספר על גיבור שנזנח על אי בשל הכשת נחש הגורמת לו לסבל רב ובגלל נבואה קוראים לו לחזור לשדה הקרב.  מיד קראתי את המחזות ומצאתי את עצמי מוקסם.

בספר מתואר כיצד החיילים היוונים היו מגיעים לאמפי, מסתדרים לפי דרגות ויחידות כאשר  החיילים  הזוטרים בצדדים. החצוצרה נשמעת וכל החיילים נעמדים כדי לקבל את הגנרלים המתיישבים בשורה הראשונה. ולהקת שחקנים מציגה מחזות על הסבל שבמלחמה. מתוך הנחת יסוד שהאדם סובל לבד על הבמה (איאס, פילוקטטס) אבל הקהל (כל החיילים ) יושבים יחד ומייצרים בכל קבוצת תמיכה על נושא שלרוב לא מדברים עליו. מיד התיישבתי לקרוא את המחזות וחוויתי המון עצב ויופי. דמיינתי את החיילים החוזרים מהקרב ומתיישבים לצפות במחזות יחד עם הגנרלים שלהם ויחד נוגעים בעצבים חשופים. המחשבה על סופוקלס שכותב לחיילים שלו, למדינה שלו. (חשוב לציין שאתונה נמצאת באותה תקופה כבר 80 שנה במלחמה )

זה גרם לי לשאול לשאלות על המחזות שאני כותב. על תצוגת הסבל. על גורל ועל תקווה. זה האיר לי הטרגדיות באור מחודש. את הסבל השייקספירי של דמויות כמו המלט וריצ'רד השלישי. ניסיתי להבין האם לי יש חיילים? אולי כל מחזאי צריך למצוא את החיילים שלו אנונימיים ככל שיהיו. למי אני מציג את הסבל?

נזכרתי ביום שעזבתי את ההגדרה שלי לשחקן. עמדתי על הבמה ולא הבנתי מי הם כל האנשים הזרים שמסתכלים עלי.  אולי כולנו צריכים למצוא את החיילים שלנו.

כתבתי כמו מטורף, האצבעות שלי כאבו. המוח שלי נשרף ממחשבות. כתבתי רעיונות ומחשבות כל הזמן על כל דבר שנקרה בדרכי. ובמקביל צללתי עוד לטרגדיות. מנסה להטמיע את הסבל של הדמויות בתוכי.  זו הייתה ועודנה  חקירה אל מול העצמי. מתוך הסערה התיישבתי לכתוב  מחזה בהשראת הטרגדיות. ולמרות שאני אמור לעבוד על דברים אחרים. ויסלחו האנשים שמחכים לחומרים. ישבתי ביומיים האחרונים וכתבתי. אני חושב שאסיים לכתוב את זה בקרוב.

נ.ב
זה גם גרם לי להבין יותר לעומק את המשמעות של בלוג הזה. 

4 בספטמבר 2018

הטעות של הפיכת מחזה קצר למחזה ארוך והחשיבות בשיחות עם בימאים

לפני יומיים קראתי את המערכה השניה של 'המחכה לאהבה' ומצאתי שאני אוהב אותה ולא רוצה לאבד אותה. (החלטנו להוריד אותה ולכתוב מערכה חדשה) עשיתי קופי פייסט למסמך חדש. אם אשנה את הדמויות ואשכתב אותו עשוי לצאת ממנו מחזה יפה. במשך יומיים עבדתי על מחזה הזה. קראתי לו 'מוכר השוקולד וזוג האוהבים'. זה  יהיה נחמד, חשבתי לעצמי, שיהיו לי שלושה מחזות שונים שמתעסקים באותו נושא ובאותו מקום - תחנת רכבת. פתחתי תיקייה חדשה ונתתי לה שם - סיפורי התחנה. ואז זה קרה. הבנתי שבמקום להרחיב את המחזה הקצר למחזה ארוך, אכתוב שלושה סיפורים על מקום אחד. שלושה סיפורי אהבה שמתרחשים בתחנה. לפעמים שם של מחזה יכול לסדר לך את כל המחשבה. הסופר ר.ל. סטיין אומר שהוא קודם כל נותן שם ועל בסיסו כותב את הספר. התכתבתי עם תום ווליניץ הוא חשב שזה רעיון טוב. שלושה שחקנים ופסנתרן ישחקו שלושה סיפורי אהבה מוזרים. באותו רגע הרגשתי איך כל הקושי נעלם. הצלחתי לשמוע שוב את המוזיקה של המחזה. אני יכול לראות איזו הצגה זו תהיה. התרווחתי על הכיסא וחייכתי. אני רואה את הסוף.




בסוף המחזה הקצר של 'המחכה לאהבה' הדמויות משתנות . ולכן לא יכולתי להמשיך אותו. אם דמות פותרת את המטרה הפנימית שלה אין יותר סיפור.  כשאני כותב מחזה קצר לרוב אני מנסה לכתוב את המערכה השלישית. אני משתדל לכתוב את סצנת הקרב האחרונה. אני משקיע את הדף הראשון והשני ב'בלוקינג' (הנחת היסודות כדי להבין מקום, דמויות, ואת האירוע המחולל) ומשם ממשיך לקונפליקט חצי מחזה. והיפוך בחצי השני כדי להגיע למהות של המטרה הפנימית. בדפים האחרונים אני נותן לדמויות להחשף.

בפרויקט המחזאים אנחנו כותבים מחזות קצרים. ואת חלקם אנחנו מנסים להפוך למחזות ארוכים. הבנו שכמעט רוב המחזות הקצרים לא יכולים להפוך למחזה ארוך. זו טעות למתוח את הרעיון באמצעות מילים . המחזה הופך למסטיק. במקום להתקדם עם העלילה, מרחיבים את הפעולה, מותחים אותה. המחזה הופך להיות מדשדש. הפעולה נשחקת. הרי אם הצלחתי להצדיק מעבר מהיר במחזה קצר איזו סיבה יש לי למתוח את הפעולה?  החוכמה היא לקחת את הגרעין של המחזה הקצר ולפתח לו מערכת חוקים רחבה יותר, צירי עלילה נוספים, לעבות את מערכות היחסים. בקיצור צריך לשים את המחזה הקצר בצד ולכתוב את הסיפור מחדש.

המחזה 'דם דם דא דם.' התחיל כמחזה קצר שהפך לארוך. בתהליך הראשוני  פירקתי אותו למהלכים. כל מהלך היה חייב להיות בעל ערך דרמטי. ובעיקר תיאטרלי. כשאני בוחן רעיון, אני שואל איפה התמונות התיאטרלית.   במחזה הסופי יש תמונה שאורכה כעשר דקות נטולת טקסט. אבל בעלת ערך תיאטרלי גבוה.   כוכב הקולנוע קשור. וההורים מלבישים אותו. הכוכב לא מתנגד, שום דבר לא מסבך אותם. לכאורה אין קונפליקט של רצונות. התמונה עצמה היא אירונית הקונפליקט הוא בן אדם מול עולם ולכן התמונה מחזיקה זמן במה.

בצהריים ישבתי עם אודי בן משה, המנהל האומנותי של החאן. שוחחנו שיחה מרתקת על תיאטרון, על מחזאות, על ירושלים, והעלינו רעיונות ומחשבות על מחזות ותרבות. כמחזאי, השיח עם בימאים הוא חשוב. בימאים הם אנשי הקשר, המגשרים בין המחזות שלי לבמה. במאי חושב אחרת משחקן (מן הסתם).  כלי ההבעה שלהם שונים. ההבעה של האומנים האלה היא ברווחים שבין המילים. במאי מחפש את הפלסטיות התיאטרלית של המחזה. שחקן מחפש את המבע הרגשי שבין המילים. אם הצלחתי לחבר בין השניים עשיתי עבודה טובה. זו מטרתי -- לייצר מרווחים בטקסט לשני הגורמים. זה לימד אותי שיעור חשוב באבחון הקוראים. איזה מחזה מתאים למי. אני כמובן טועה כל הזמן כי זה לא מדע מדוייק.  לכן השיחות  האלה חשובות. אני לומד איך הקולגות שלי מביעים את עצמם. אני מאזין למילים, למקצב הפנימי שלהם. איזה שכבות או פילטרים להכניס לסיפור על מנת לייצר מפגש של רעיונות בין שני אנשים או יותר.  זו עבודה קבוצתית. אני רק חלק ממנה.  הרגע שבו קבוצת אנשים נפגשים על מנת לתאם ביניהם סיפור ולהציג אותו הוא נפלא בעיני,  אני מוצא בזה אלמנט פולחני דתי.

לאחר הפגישה המשכתי לעבוד על המחכה לאהבה. כתבתי מחשבות על המחזה השלישי. יש לי רעיון עיקש שאני מנסה לראות איך להכניס אותו. הוא עקום לגמרי ואני מרגיש שאאלץ לוותר עליו בהמשך. אבל קודם אנסה אותו ואז נראה. אני עסוק בלכתוב את הסיפור כמה פעמים. - כתיבה חופשית של רעיונות ודיאלוג. אני כותב במחברת עם עט. זו זרימת תודעה אחרת מכתיבה על מחשב.

בערב מאוחר, ישבתי עם אבי גולומב ונועה שכטר ודיברנו על העתיד של ההצגה 'יואל.' ההצגה חוזרת באוקטובר ואנחנו רוצים לעשות בה מקצה שיפורים. שיחות הלילה האלה עם חברים תמיד נעימות.   

2 בספטמבר 2018

כשסטיבן קינג כותב שישה עמודים ביום, לביים את את הדראפט הראשון, סליחה שכתבתי מחזה, ומהיום משפרים ולא מתקנים.

לפני שלושה ימים קפץ לי סרטון יו טיוב בו  ג.ר.ר מרטין שאל את סטיבן קינג "איך אתה כותב כל כך מהר?"
סטיבן קינג ענה "אני כותב כל יום שישה עמודים שאני בתקווה מרוצה מהם." זה בדיוק הסרטון שהייתי צריך לראות.
אני עובד על המחזה "המחכה לאהבה." בשבועות האחרונים התקשיתי לכתוב אותו,  ומצאתי את עצמי בורח לספרים. קראתי המון ועודני קורא המון. אבל אז הגיע הסרטון הזה. ואמרתי לעצמי - עזוב אותך שטויות. שב על המחזה וכל יום תכתוב שישה עמודים. גם אם הם סתם שישה עמודים. תן לדמויות לדבר. מה כבר יכול לקרות? התיישבתי על המחשב וכתבתי שבעה עמודים של דיאלוג. זה כל מה שהייתי צריך. למחרת שוב התיישבתי לכתוב וכתבתי שוב שישה עמודים. וכך גם היום. הרגשתי איך המחזה נע בתוכי. כמו שצ'כוב אומר "לכתוב, לכתוב, לכתוב." חלק ניכר ממה שאני כותב אין בו שימוש. אבל בינתיים אני יכול להוציא דברים ממה שיוצא לי. אם אני אצליח להקפיד על זה אני אסיים בקרוב.



קראתי ראיון עם המחזאית פאולה ווגל מ- 2012.  היא טוענת שצריך להפסיק לתקן כל הזמן ופשוט לביים את הדראפט ראשון. במסגרת שבה היא מלמדת היא נותנת לתלמידים להעלות את הדראפט הראשון של המחזות שלהם במסגרת מצומצמת כחלק מתהליך הלמידה. חשוב לי לציין שדראפט ראשון שאני מוציא לקריאה הוא לא הדראפט ראשון שאני מסיים אני כותב כשלושה דראפטים אישיים. אחרי שאני מסיים מחזה אני יושב וקורא אותו ומשפר. אני נותן אותו לקריאה. דראפט ראשון מבחינתי הוא דראפט  שבו אני חושב שהוא מוכן לעבודה. יש כיום בעולם בעיה של פיתוח. או מחסור מאוד גדול בפיתוח (כמו בארץ) או הנחת יסוד שחייבים לתקן מחזה שוב ושוב ושוב. (כמו בארה"ב) אנחנו בפרויקט המחזאים, פועלים על עיקרון הדראפט הראשון. כאשר אני כותב מחזה קצר לרוב אני עושה בו שיפורים על מנת שהוא יעבוד טוב יותר. לפעמים אני ממש כותב אותו מחדש. אבל לרוב הדראפט שהגיע לקריאה עם השחקנים הוא הדראפט הראשון.



שרה רוהל משווה  היום את עולם המחזאות לעולם הנצרות. המנהל האומנותי הוא האפיפיור אליו מגיע החוטא שצריך לתקן את דרכיו. "הו, אבי סלח כי חטאתי וכתבתי מחזה."  ואז האפיפיור שולח את הנזירות והכמרים לעזור לחוטא. הכומר הוא הבמאי. והנזירות הם הדרמטורגים. אין להם השפעה על מילותיו של האפיפיור אבל הן יכולות לרכך את פצעיך, ולהכות אותך בסרגל. גם אני סבלתי מתחושת החטא וההתנצלות של הכותבים. אבל על מה אני מצטער בעצם? למה אני צריך להסתובב בעולם בהרגשת נחיתות? פעם הייתי משתמש במילה "אני רק המחזאי." כאילו לפתור ממני את האשמה. החלטתי להפסיק עם התחושה הזאת.  אני מחזאי. זאת העבודה שלי ואני כותב מחזות. והמחזות האלה צריכים לעלות. אם מחזה הוא גרוע אז אני אשפר אותו.  אני לא חטאתי בכתיבה. אני כותב. אין לי טענות לאף אחד בנושא, אני פשוט כועס על עצמי שבזבזתי את הזמן שלי בתחושות טפשיות.

אני לא משתמש יותר במילה לתקן. אני משתמש במילה לשפר. לתקן אומר שיש טעות. אבל אין בדראפט ראשון טעויות יש רק שיפורים ושדרוגים. באומנות אין טעויות, יש רק תאונות משמחות. יש כשלונות. יש אומץ.