רועי מליח רשף

13.8  ישנתי רע. אני לא יודע למה אני ישן רע. אבל קמתי עקום. משכתי את הבוקר. ניסיתי לקרוא אבל לא התחשק לי. רציתי לבהות. לקראת הצהריים הלכתי לסטודיו. חשבתי שאני אכתוב. משהו ישב לי על הלב. אני חושב שקראתי יותר מדי כתבות חדשותיות. אני פשוט חושב שאכלתי יותר מדי פוליטיקה לארוחת ערב. מבחינתי זאת בעיה אם אבד לי הרצון לקרוא בבוקר. לא כתבתי, בעיקר בהיתי בסטודיו בקיר. עשיתי עבודות סרק, סידורים. הזמן עבר ולא קרה כלום. ויתרתי על הכתיבה. אני לא כותב שאני עייף ואני לא כותב שאני מצוברח. אני רוצה לכתוב שאני נהנה. ואם אני לא נהנה אז אני משחרר.  חזרתי הביתה. הגיעו מתקינים לסורגים והגיע המנקה. כשהמנקה שלנו מסדר את הבית, אני משתדל להתחמק ממנו. בעיקר כדי לא להפריע. הוא עובד יפה ומסודר. אני מעריץ אותו. הממ... זה נשמע גדול ופומפוזי, טוב, אולי המילה הנכונה מעריך אותו. אני חושב על זה שהוא מנקה כל יום שני בתים. זה מרשים אותי. אנשים שעובדים בעבודות כאלה מרשימים אותי. ברגע שהוא מסיים לנקות את החדר הראשון אני הולך לרבוץ שם. לא יודע להסביר, אבל כשהוא מנקה לי את הבית זה כמו לאתחל את המחשב. אני מרגיש שאני יכול להתח

10.8 היום התחיל במרץ. קמתי יחסית מאוחר. ומיהרתי לסטודיו/ לא היה לי הרבה זמן. רציתי להספיק לכתוב. בדרך הקשבתי לספר על קורט וונגוט. הספר מתאר יפה את משנתו. המשפט המרכזי של קורט וונגוט הוא: תכתוב על מה שאכפת לך ממנו ועל מה שלאחרים צריך להיות אכפת . (תרגום גס - אם יש לכם הצעות טובות יותר לתרגום, אל תהססו)   write what you care about and think other should care וונגוט טוען במשפט הזה שלכל אדם אכפת ממשהו. יש בזה משהו מאוד אנושי. זו עצה טובה מאוד לכותבים בתחילת דרכם. ככל שאתה מתקדם אתה מוצא את זה עוד דברים שאכפת לך מהם.  בסטודיו כתבתי את המחזה "דמות אב" אני מתקדם בו באיטיות. הפסקתי בגלל "המאהבת של מר עכבר." עכשיו חזרתי אליו. אני מרגיש מצד אחד חוסר בטחון ולא יודע לאן הסיפור ילך. יש לי כל מיני רעיונות שאני ממש חושב שהם טובים אבל כרגע המחזה לא מסתדר לי כדי לשלב אותם. אני לומד את הדמויות. נותן להם לחפש את עצמם בחלל ובסיפור המחזה. אני חושב שהמחזה ילך לכיוונים שאני כרגע לא יודע לצפות אותם. אבל אני מגשש איתם בעלטה. זה לא קל. מסקרן אותי מה ייצא.  בהמשך היום חזרתי הביתה. קראתי קצת,

יום שישי 7.8 הבוקר התחיל עם סדנת לאבאן. אני מלמד את השיטה הזאת כבר כמעט 13 שנה. האמת אני לא יודע למה היא נקראת שיטה. זו לא שיטה, אלא פסיכולוגיה של תנועה וניתוח דפוסי התנהגות. להבין את התנועה של הנפש והפסיכולוגיה. להבין איך אנחנו בנויים פיזית ואיך אנחנו מדברים את השפה הראשונה שהיא הגוף. אני אוהב לראות את האסימונים שנופלים. התיאוריה של לאבאן היא בעיני שירה צרופה להבנת האדם. ובעיני הטכניקה הטובה ביותר ללימוד משחק. ככל שאני מלמד יותר את השיטה הזאת. אני חושב ששחקנים מחולקים לכמה דרגות. (א) שחקן בדרגה 1 "המתחיל" תקוע בתוך הטקסט ונשען על המילים כגלגל הצלה. (ב) השחקן בדרגה 2 מתחיל לפתוח את עצמו להבנת הסיטואציה והפרטנר, מתחיל להבין את הגוף. ולגשר בין המילים והגוף (ג) שחקן בדרגה 3 יודע להשתמש בטכניקות שונות כדי ורואה את הקהל. יודע לחבר בין המקום, הסיטואציה, והטכניקות.למילים כבר אין משמעות הן כלי לניואסים.  (ד) שחקן בדרגה 4 הוא המבדר, נטול מאמץ, הגוף מבין את הסיטואציה וכל מה שמעניין אותו זה לשאוב תגובות מהסביבה. קהל, פרטנרים, וטקסט. (אכתוב על זה בהרחבה בהמשך - זה עוד דורש ממני חקירה.) 

אנשים מסתבכים עם פעולות. אני נתקל בשחקנים, בימאים ומחזאים שלא לגמרי מצליחים להבין את הדבר המוזר הזה שנקרא פעולה. אני שומע הרבה מאוד גרסאות של 'מה זה פעולה.'  אז החלטתי לנסות להבהיר. פעולה היא לא אקט מסתורי שאם מישהו ידבר את הטקסט אז משהו יקרה. פעולה זה אירוע שמתרחש הגורם לאירוע נוסף להתרחש. זהו. באמת שאין יותר. כלומר פעולה מורכבת משני אירועים שיש ביניהם קשר. סיבה ותוצאה. לדוגמה: (אירוע ראשון ) אני דוחף את הכיסא. (אירוע שני.) הכיסא מתהפך על הרצפה. . (אירוע ראשון) אני שואל לשלומך (אירוע שני) אתה עונה בסדר. יש שיגידו שזה לא פעולה. אבל אם יש פועל (שואל - עונה) אז יש פעולה (לא דרמטית במיוחד, אבל עדיין פעולה.) שימו לב שעכשיו האירוע השני הוא הטריגר לפעולה הבאה. כלומר האירוע השני מעורר פעולה נוספת. ובכך הופך להיות האירוע ההראשון : הכיסא מתהפך על הרצפה. אני מקבל מכה ממנו. וכך הלאה. דמיינו שאתם מסדרים דומינו. אירוע ראשון - הדומינו נופל - אירוע שני הוא מפיל דומינו אחר. הדומינו האחר מפיל דומינו וכ אפשר להמשיך. כל משפט בטקסט הוא כמו קוביית דומינו. וכך מחברים את את ההצגה להיות רצף ש

להלן הפירוק שנעשה על הסדרה שובר שורות שנכתב על ידי צוות הכותבים המקורי של הסדרה. לאחר שתוכננה הסדרה במלואה הם פירקו את הכול לעונות וכל פרק קיבל מתאר צעדים. שובר שורות ע 2 פ 13  

להלן רשימת המהלכים הבסיסית של מלך האריות כולל השימוש בכלים שהתסריטאים השתמשו בהם. לפרטים על סדנת מבנה הסיפור הקרובה לחצו כאן   מתאר צעדים מלך האריות

זה קרה... פרויקט המחזאים יצא לדרך . רעיון שהתגלגל בראש ויצא מהפה במבנה של משפט הניע אנשים, קרם עור וגידים והנה יש תאריך (30 במרץ) שכרנו אולם, (צוותא 2) כתבתי מחזה בלילה אחד משוגע. עוד יומיים שכתבתי. ועכשיו אני אחרי קריאה ראשונה עם  כולם. וכך עבר עלי הלילה: או כך כתבתי את המחזה: ראשית חשבתי על הז'אנר, רשמתי בפני את הז'אנרים השונים כגון: אימה, קומדיה, רומנטיקה, מותחן, וכדומה וניסיתי להעלות רעיונות לפי כל ז'אנר. לבסוף החלטתי על אימה, קומדיה, רומנטיקה.  לאחר מכן חשבתי - מי יהיה הקהל היעד שלי? החלטתי שאני כותב לאנשים בני 20-30. אי לכך  החלטתי למצוא עלילה שתתאים לדמויות בגילאים הללו. המגבלות ריכזו אותי. המפגש הראשון עם הנושא "למכירה: נעלי תינוק, מעולם לא היו בשימוש" זרק אותי מיד לכיוון של דרמה משפחתית ולא הייתי מעוניין בזה לאחר מכן התחלתי לכתוב רשימות פרמיס (פרמיס = רעיון המחזה בשורה אחת) כתבתי כמה רעיונות. אך רק אחד נגע בז'אנרים שרציתי. הוא גם היחיד שהצלחתי לפתח.  הפרמיס הנבחר: "שני רוצחים סדרתיים

אז נשאלתי כמה פעמים מה זה התאטרון המושהה. הסבר קצר עד בינוני.  קודם כל זו צורת משחק שהתפתחה במזרח אירופה במקביל לתיאטרון הטוטאלי של גרוטובסקי אחד הבמאים / מורים המפורסמים ביותר בתחום הוא קריסטאן לופה. שיוצר יצירות מופת עד היום: עקרונות התאטרון המושהה רבים בתחום ההוראה, הבימוי, והמשחק - על רגל אחת (למרות שארחיב בנושא במאמר שאכתוב בבלוג שלי.) השהיית הזמן הבימתי של השחקן בזמן החזרות עד לחיבור ישיר בינו לבין הדמות והקהל. כלומר, על מנת להגיע לטשטוש האשליה הבימתית. על השחקן לא למהר לפעולה. הפעולה המשחקית אינה המרכז בעבודתו אלא החיפוש בסביבתו על מנת לייצר רגע אותנטי החוגגת את נוכחותו. עצם נוכחות האדם על הבמה גדולה יותר מפעולתו. שחקני תאטרון טוענים שהמתנה הכי גדולה שצורת עבודה זו נותנת להם היא השחרור מהצורך להבין מה אני עושה. היות ועולמנו הפנימי גדול יותר מהחיצוני ברגע נתון של הווה. אנו משתמשים ברגע הנתון על מנת לייצר רגע אמיתי של כאן ועכשיו. כלומר השחקן עושה דברים שאינם תואמים את הפעולה הטקסטואלית. הדוגמה הפשוטה ביותר - שני אנשים משוחחים ומשכנעים אחד את השני. לאחד השחקנים יש פיפי. זה