22 באפריל 2019

מחשבות על היום וכל היום

קמתי בשמונה בבוקר. ישבתי ליד שולחן העבודה שלי, קראתי וכתבתי. קמתי להפסקה אחת. ירדתי לרחוב לקנות לי טוש שחור.  הטוש שאיתו אני כותב נגמר. לא מצאתי טוש. קניתי אוכל וחזרתי הביתה. חזרתי לשולחן העבודה. המשכתי לקרוא ולכתוב. כל כמה עצרתי להפסקה קטנה בה בהיתי ולא עשיתי כלום. בשלב מסויים גם ביצעתי מונולוג מאולתר למראה. אני לא זוכר מה אמרתי והתחרטתי שלו כתבתי אותו.  הזה היה יום מוצלח מבחינתי - היו בו מעט הסחות דעת. הצלחתי להתנהל בין מספר פרויקטים. לא נדרשתי לענות על מיילים, אף אחד לא חיפש אותי ורוב היום הטלפון שלי היה סגור.  עכשיו שאני כותב את המילם הללו אני שואל את עצמי - האם הייתי יכול לחיות ככה כל יום?   בטוח הייתי כותב יותר.

שכחתי לציין שגם ראיתי סרט.  זה קרה בטעות. לא התכוונתי לראות אותו אבל התחלתי ולא יכולתי להפסיק.
A RAISIN IN THE SUN משנת 1961.  במקור זהו מחזה. שעשו לו עיבוד לסרט. הסיפור הוא על משפחה שחורה בשיקגו החלומות והקשיים שלהם באמריקה.  אני נשאבתי אליו ולא הצלחתי לצאת ממנו. ישנה גם גרסה חדשה מהשנים האחרונות. זה לא מתקרב לאיכות של המקור. אני אוהב סרטים ישנים הכתיבה שם פשוט מעולה.



*****

הבטחתי ליפים שאני אגיש דראפט גמור למחזה. אני לא רואה איך זה קורה. אני מרגיש שעוד קצת ואני מסיים. אבל ככל שאני מתקרב לסיום ככה קצה השביל מתרחק. מעניין אם זו תחושה שעוד אנשים חווים?

*****

קראתי כתבה. בני זוג שמרגישים נוכחים במערכת היחסים שלהם לא מרגישים צורך לפרסם אותה ברשתות החברתיות. שאלתי את עצמי איך זה משיק למערכת היחסים שלי עם המחזאות. האם אני מחפש אישור מבחוץ על היותי מחזאי? אני לא יודע את התשובה.

*****
לאחרונה אני שוכח טת הטלפו שלי בכל מיני מקומות.  התת מודע שלי מנסה לסלק אותו.

17 באפריל 2019

בלתי אפשרי

החלטנו במחזאים לכתוב מחזאות בלתי אפשרית. זה שם גדול אך מה שהוא אומר שאנחו משוחררים מכל מגבלה שיש לגבי מבנה, דמויות, עלילה וכן הלאה, זה אתגר  שאפשר להפליד איתו ואפשר להשאיר אותו עדיין ברמת הסיפור.  זה אומר שלמילה יש כוח יותר רחב ממחזאות רגילה. כי בלעדי המילה לא ניתן להבין את מה שקורה. זה נכון לרוב המחזות  שאינן ריאלסטיים. במילייייים אחרות זה מה המימד האומנותי של המחזה או המימד הפלסטי 
התחלתי לכתוב מחזה שבנוי על חפצים, ומהר מאוד החלו להכנס הזכרונות שלי לתוך המחזה תוך שעה כבר הבנתי שאני כותב על עצמי. החלטתי ללכת על זה עד הסוף כתבתי את המצוקה האישית שלי ואני הדמות הראשית על הבמה בשמי מבלי להסתתר. כתבתי על אימא שלי ועל אבא שלי ועל הסיפור המשפחתי שלי. זה כנראה המחזה הכי חשוף שלי. הוא לא כתב האשמה נגד אף אחד [ לפחות כך נדמה לי] אלא זה ייצוג של הבעיה המשפחתית שלי. מהמקום שלי כיוצר או מה שהפך אותי ליוצר. אני בסך הכול מנסה לספר את הסיפור של המשפחה שלי אבל הבעיה שאני לא באמת יודע מהו ואין מי שיגלה לי. 
אתמול התקשרתי לאימא שלי על מנת להכין אותה שכתבתי מחזה עליה. אני לא חושבת שהיא אוהבת את הרעיון. אבל נולד לה בן מחזאי, אז זה חלק מהעניין. מעניין אותי לראות אותי על הבמה. חבר שאל אותי אם אני אשחק בזה, אמרתי שלא. אני רוצה לראות את זה. אני חושש מאוד מהמחזה הזה. לא בגלל אימא שלי אלא בגללי. מעולם לא כתבתי על עצמי ועוד הנחתי את זה חשוך מול קהל זר. וכן , יש בזה משהו מגלומני. אני חרד מזה אני מתרגש מזה. 
ואני אנצל את הבלוג הזה להזמןין את מי שקורא את זה לבוא לראות ב-5.5.19 זה קורה. בצוותא 2 

קבורת תינוק / שיח ולהג בתיאטרון / המחכה לאהבה / עולם לא ידוע

 BURIED CHILD כתב סם שפרד. לפני כשנתיים ישבתי לקרוא אותו - בכל זאת הוא זכה בפרס פוליצר ואני מחבב את כתיבתו של סם שפרד. אחרי עשרים עמודים הנחתי את המחזה. לא הבנתי כלום. 
לא היה לי מושג מדוע הוא זכה בפרס כל כך יוקרתי. הנחתי שזה קשור לתקופה שבה הוא נכתב. 
לפני כשנה רכשתי הקלטת אודיו של המחזה. ישבתי להקשיב, אחרי כ50 דקות הפסקתי. לא הבנתי כלום. למה לא קורה במחזה הזה שום דבר מובן. לפני יומיים ראיתי גרסה מצולמת של ההצגה  באינטרנט. אד האריס בתפקיד הראשי. במשך שעה ארבעים ושבע הייתי מהופנט. כשההצגה נגמרה נשארתי לשבת בשקט עוד כשעה. זה היה שילוב של סמואל בקט וארתור מילר.  רק בזכות ההצגה הבנתי את המחזה. עכשיו ברור לי מדוע המחזה זכה בפרס פוליצר. התחושה הנוראית של הייאוש, של הסוף.  ההצגה הזאת ייצגה את חוסר התקשורת, הפחדים, השיח האלים, את הריקבון שאנחנו כמשפחה מרגישים ובעיקר (וזה שאחרי שקראתי קצת ביקורות) את ההתפוררות של החלום האמריקאי. במחזה הוא שיעור מתקדם בכתיבה. מאז שמעתי את ההקלטה פעמיים ואני מסתובב עם המחזה בתיק בתרגום מיכה לבינסון ז"ל  (התרגום לא כל כך טוב בעיני).  למחזה הזה אין מקום על הבמה ישראלית.

*****
     
ישיבת דרמטורגיה על קומדיה חדשה. גדי וייסברט. שחקן ומחזאי ירושלמי מוכשר כותב את המחזה.  הוא שיחק אצלי פעמיים. במחזה "אפס סובלנות" ובמחזה "קיצור תהליכים" אחרי עבודת הדרמטורגיה קינחנו בדיבורי תיאטרון ומחזאות. זו הייתה שיחה מעניינת ונחוצה. אני נהנה לדבר עם אנשים על התיאטרון כמהות. על המקום של תיאטרון בחברה היום.  אני אוהב שהשיחה צוללת מהר מאוד לעומק. עלינו להחזיר את הלהג והתהייה לשיח. ג'ורג' ברנרד שאו טען את זה בשנת 1895 בלונדון. מוזר. מה זה אומר עלינו? 

***** 

תום ואני ביצענו תיקונים רבים למחזה "המחכה לאהבה". עכשיו יש גם שירים. שליש מחזה נכתב מחדש. העבודה עליו החלה לפני ארבע שנים והוא עדיין עובר תיקונים. היום שמעתי את אחד השירים - התענגתי. אני לא כתבתי אותם. תום [ווליניץ] כתב אותם. אני מאוד אוהב לעבוד איתו. הוא מדוייק, הוא חכם, הוא יודע לפתח רעיון ולשתף פעולה. תום הוא גם במאי טכנולוגי . זה דבר נדיר. במאי טכנולגי מאוד מייעל את העבודה. 
מעניין איך קהל יחווה את המחזה? הוא לא מרגיש שלי. הוא מרגיש לי שייך לכל השותפים ביצירה. את המוזיקליות של המחזה לא אני יצרתי. את הישירים לא אני יצרתי. אני הסגנון המשחקי לא אני יצרתי. אני זוכר לפני ארבע שנים, בקריאה הראשונה שחשבתי שהם לא מקריאים את המחזה כמו שאני שומע אותו בראש. נלחצתי כמובן. ביום שהגרסה הקצרה עלתה, מיד הבנתי שאני הוא הבעיה. לא הייתה לי היכולת לדמיין את הפטנציאל הגלום בו. למזלי לא אני ביימתי אותו. זה היה טוב מעבר לכל מה שחשבתי. 

*****

אני אמור לסיים את המחזה מדע בדיוני. אני ממש לקראת הסוף.  אני בקשיים. אני לא יודע מה מקור הקשיים. אני לא שומע את המחזה. הכתיבה איטית. ברגעים הבודדים שאני  שומע טון אני ממהר  לשבת ולכתוב. אני חוצב בסלע . אבל חייב לסיים בקרוב. 

הייתה לי שיחה עם יפים [ריננברג] - השיחה איתו מורידה ממני לחץ. הוא לא אוהב לקרוא את המחשבות שלי [תכנוני העלילה].  הוא אוהב לקרוא את הסצנות. הוא אוהב את החספוס של הדראפט הראשון.  כמו בלש האו מוצא רמזים לתת מודע שלי. הוא אישר לי ללכת למקומות אפלים מאוד. הייתי צריך את האישור הזה. אני  חוקר עולם לא ידוע בכתיבה שלי. 



   

9 באפריל 2019

יום הבחירות

יום בחירות. לסיכום הלכתי להצביע. לא ממש התרגשתי מיום הבחירות. אני לא אוהב את הסחף התקשורתי או את הייאוש שמשתלט על חלק מהאנשים סביבי.
היה יום יפה בחוץ. אני מכבד אנשים שהולכים לבחור לעצמם ולביתם גם אם אינני איתם בהלך הרוח. אני לא אוהב שמרמים ואני יודע שזה גם קורה. כל היום דמיינתי שאם הייתי מכבה את כל העדכונים אז היום שלי היה יכול להיות ממש יום נפלא.
הרבה יותר קל להתנהל עם פוליטיקה כאשר היא לא מוזנת לך דרך הוריד כל דקה ודקה. אני לא מתעלם ממה שקורה. אני קורא לא מעט ומדבר לא מעטץ אני פשוט לא חי בדימיון של מה עשוי להיות או לא להיות. כי הכול מורכב מעשרות החלטות והמון התנגדויות. יש שטוענים שאני טועה בדרכי. אבל זוהי דרכי ואם זו טעות אעדיף ללמוד אותה בעצמי ולא בגלל שהקשבתי לאחרים.

אני לא פרסמתי את מה שבחרתי ברשת החברתית, אני לא אוהב את הזמן שאנשים משקיעים בלצלם את עצמם בוחרים. בשבילי בחירה היא אירוע שקט ואישי. אני עוד לא מצאתי את העמדה שלי בפוליטיקה ואני יודע שכרגע אני מצביע מהמניעים הלא נכונים.

בבוקר קמתי לתוצאות. דבר ראשון שמחתי שנגמרו הסמסים. הרבה אנשים בסביבתי יתחילו לראות שחור בעינים. אני לא ראיתי שחור. אני לא אוהב להתייחס לאף אחד כמטומטם, אני לא יכול להתייחס לחצי שלם של עם, לא משנה מה הסיבות שהם בחרו, כאל טיפש או מטומטם או פחדן או כל בחירה שאני שומע אנשים מתייחסים אליהם. חוץ מזה מי אומר שאני בצד הנכון? במובנים האלו אני נזכר במונולוג ממותו של סוקרטס ונרגע.

כמו הרבה דברים אני אמשיך להתעדכן בפוליטיקה אבל אני לא אביע את דעתי. כי --1. אני לא מבין בזה מספיק. 2. אני במספיק ועדות ואני יודע שהרבה פעמים המורכבות של ההחלטה גדולה יותר ממה שנראה מבחוץ.
דבר נוסף אני תמיד ארצה שמנהיגי הממשלה יהיו אנשים ערכיים וממלכתיים. אבל כשאני מסתכל במראה אני לא רואה אדם ערכי וממלכתי. אני לא אדם רע וההשפעה שלי לא כזו גדולה, אבל אני משתדל להודות בחולשה שלי. אם היה לי כוח אני לא יודע אם לא הייתי מושחת. והאמת זה קצת מפחיד אותי. ומה שמפחיד אותי מזין את הכתיבה שלי. ככככי אם אכתוב על שחיתות אכתוב על זה מהפחד שלי. אני משתדל להיות ערכי אבל הי, כולנו בני אדם.

עלה לי רעיון חדש למחזה קצר. על תרבות הלא עכשיו, ועל הזכות להתלונן, והיחס בין הדרום שזועק לבנימין נתניהו מצד אחד ומצביע לו מצד שני. (אני מסרב לקרוא לו בשם חיבה - כי הוא בכל זאת ראש הממשלה ולא חבר שלי מהצבא) אני אוהב לחשוב על מחזה קצר ששואל שאלות שאני אישית לא יודע לענות על התשובות שלהם. אני חושב שהרצון שלי הוא להיות להיות צבוע ולהגיד משהו מבלי לחשוב עליו. המחזאות למדה אותי לכבד כל אדם ובחירתו. אני יכול לכעוס, אני יכול להתאכזב, אני יכול לתהות ולחשוב בקול רם, אני יכול להיות מופתע, אבל מעבר להכול משהו מניע חצי מהמדינה שלי לעשות מעשה שאני בינתיים לא עשיתי. ולכן החקירה של השאלה הזאת מה גורם לבן אדם לבחור שוב ושוב במשהו. והבן אדם הזה הוא אני, מי אני בתוך זה. אולי אני כל פעם בוחר את אותו הדבר, וזה הרי ברור שאני תכלס גם בוחר באותם הדברים בחיים שלי. לכן אני לא יכול להיות צבוע.

היום בבוקר בדרך לסמינר סיימתי להקשיב לביצוע של מחזה של ג'ורג' ברנארד שאו - ARM AND THE MAN
מחזה מקסים ומיושן. ניסיתי לחשוב אם אני הייתי כותב אותו היום מה הייתי עושה.

נ.ב
יש לי מקלדת אלחוטית שמרגישה לי כמו מכונת כתיבה. ביום הבחירות קניתי טאבלט קטן שיהיה המסך שלי. עכשיו יש לי תחושה שאני כותב במכונת כתיבה. שמתי בו מעט מאוד דברים. רק אפליקציות קריאה ואפליקציות כתיבה. זה די מהנה



8 באפריל 2019

שני גדולים שמצאתי לי לחברים

אני יושב ועובד על המחזה לתיאטרון מיקרו. שאמור לביים חברי הקרוב והמוכשר יפים ריננברג.  הפעם אני חווה תהליך ארוך מהרגיל. אני נדרש ליותר מחשבה מאי פעם, אני כותב משהו שמצד אחד תכננתי ואני יודע את הסוף, מצד שני אני מרגיש שאני צריך להעזר בתת מודע שלי על מנת לכתוב. נדמה לי שהסיבה נעוצה בכך שאני כותב משהו שלא כתבתי מעולם. זהו מחזה רטרו מדע בדיוני. כלומר מושפע מתפיסת המדע הבדיוני בשנות השישים של ארצות הברית. והמקור הוא שני סיפורים קצרים של הסופר ריי ברדבורי. את הסיפורים חיברתי לכדי סיפור אחד. כך שנוצר סיפור חדש. לכן זה בהשראת הסיפורים או בהשראת כתיבתו של ריי ברדבורי. אני לא מנסה לכתוב כמו  ריי ברדבורי. אני בעיקר מדמיין כאילו הייתי תייר בעולמו. אני מנסה לייצר עולם הדומה לשלו. ריי ברדבורי לא כותב מדע בדיוני בדיוק - הוא טוען בהרצאותיו שהוא כותב פנטזיה עתידנית. בסיפוריו אין כמעט מדע יש בעיקר עולם שמתקיים רק בדמיון. לטייל בעולם של סופר זו כתיבה אחרת. אני אמנם כותב יצירה שעומדת בפני עצמה ובכלים שלי, ובשיתוף עם הבמאי יפים ריננברג. לכתוב יצירה בעולם לא שלי.
קראתי במהלך הכתיבה את הספרים "רשימות מן המאדים" ו"פרנהייט ‭451‬" ועתה אני את אסופת הסיפורים "תפוחי הזהב של השמש." ראיתי הרצאות של ריי ברדבורי על כתיבה ביו טיוב. אחת מהן השפיעה עלי עמוקות ומאוד ריגשה אותי. הזדהיתי עם הרבה מאוד דברים שהוא אמר. הוא ציין שם את ג'ורג' ברנרד שאו כאדם שהשפיע עליו. המחשבה שאני מעולם לא השקעתי זמן בכתיבתו של ברנרד שאו הכתה בי. איך מעולם לא נמשכתי לאיש הזה שהוא באמת אבן יסוד במחזאות האנגלית? מיהרתי והשגתי קובץ ממחזותיו. וגם ספר המאגד אסופת מאמרים שלו על התיאטרון. מסתבר שברנרד שאו היה גם מבקר תיאטרון וגם מחזאי. קראתי מי הוא היה ומה הוא חשב על התיאטרון. כמו תמיד הגילוי הראשון הוא ששום דבר לא השתנה. הרבה מן הבעיות של התיאטרון עדן קיימות: מקום המחזאות בתיאטרון, מה רוצה הקהל, וכדומה. לו שניתיכמה שמות נדמה היה כאילו המילים שלו נכתבו היום.  זה כמובן הרגיע אותי. מה שבאמת תפס אותי זה נפח המאמרים שלו. ביקורות התיאטרון שלו ארוכות ומעמיקות. זה תענוג.  על שאו   ביקורת שהוא גם שימש כמבקר וגם כמחזאי - אבל האיש הבין בתיאטרון ולכן הקולגות שלו  (גם שניגח בהם) אהבו וכיבדו את הביקורות שלו. כי ניתן היה להבין בהם את מהותו של התיאטרון. זה גרם לי לתהות אם גם עלי לכתוב ביקורות על התיאטרון שאני רואה. לא כמו שכתוב בעיתון אלא מחשבות עמוקות על ההחלטות שנעשו בבחירת המחזה, הדרמטורגיה שלו, הבנת הסצנות וכדומה.  קיצור מצאתי לי חבר לבלות איתו את הימים.