רועי מליח רשף

כשאני צופה בהצגה אני יודע שמה שמשעמם אותי בעיקר זה המשחק. יש לנו כתיבה מעניינת בארץ, גם הבימוי מצליח לעיתים להפתיע. אבל משהו בתפיסת המשחק לא השתנה. הוא תקוע אי שם במעמד של זיוף. והזיוף הזה יוצר קיר רביעי, גם אם השחקנים והבמאי פורצים אותו במודעות. כלומר אני כקהל יושב מנותק ומשתעמם. אני רגיל להשתעמם וברגע הזה,שקורה די מהר בחמש דקות הראשונות, נוצר בי רצון עז שהכול ייגמר ואני אחזור לעולם שלי. לאמיתי שלי.   החושים שלי מחפשים בנואשות את הרגע האמיתי, כאן ועכשיו, בלי כל ניסיון להרשים. כלומר אני יושב וממתין שמשהו יתפח מולי. אני עושה זה בכל הצגה, אני כבר מיומן. ולכן הרבה פעמים אני בוהה בפנסים או בקהל או בצוות הטכני. כי את הזיוף אני רואה על הבמה. אני רואה שעבדו עליו היטב. אבל יש פעמים שהשחקן או במקרה הזה השחקנית / פרפורמרית  הופכים להיות הכלי שמחזיק את אותה אמת, אנושית לא מתיימרת. חיים שייתכן שתפרוץ מהן דרמה. ואין ניסיון להתחנף ובעיקר אין ניסיון להרשים אותי. נותנים לי להמתין בשקט, בזמני האישי ואז אותו הזמן מתאחד עם מה שקורה על הבמה.  ובעיני, המתווך העיקרי, כדי שאצליח   -...